דויד היקר,

אני כותב אליך את המכתב בשכבי במיטה, מכיוון שכבר ארבעה ימים איני יכול לרדת מן המיטה כי יש לי חום. לבי כבד עליי כל כך, ומר לי מאוד. ברגעים כאלה מתחשק לי לשפוך את מר לבי, ולפני מי אעשה זאת, אם לא לפניך, דויד.

אמנם מתחשק לי לומר שהאברהם הזה נהייה כמו אישה וירדו עליו משמיים תשעה קבין של שיחה, אך מבחינה זאת אני עקשן, ועליי לכתוב בפירוט על כל מה שמעיק על לבי.

 

אני כועס מאוד על ריבונו של עולם על שכך קורה לי, וברגעי ייאוש כאלה אני שוטח לפניו את טענותיי (כוונתי לריבונו־של־עולם 'הטוב' שלנו, שהרשה ששישה מיליון מעם היהודים הנבחר יישלחו לארובת הקרמטוריום).

 

עבר עליי כל כך הרבה, ושלוש מהחוויות האלה טמונות עמוק־עמוק בלבי, וכה לוחצות עליו, שמכול מה שעבר עליי, אותן איני יכול לשכוח לעולם.

אני אומר לריבונו של עולם:

 

1. הרשית שתילקח ממני אשתי היקרה, האם הטובה, שאהבתי בכל נשמתי, שאיני יכול לשכוח אותה לעולם, ואיני יכול לחדול מלהתאבל עליה ועל כתריאלי שלי בן השלוש, נשמה רכה וכשרה כזו, ועל שלושת הילדים של אחיותינו, חנה ורחל, שהיו יקרים לי כבני שלי, וגם על אמותיהם ואבותיהם, ואחרון אחרון חביב, על אבינו האהוב, האדוק, הכשר והטוב — הם כולם נשלחו אל תאי הגזים וגופותיהם נשרפו בקרמטוריום. גופתו של אבינו היקר, שכל ימיו הוארו באורה של חסידות, לא הובאה לקבר ישראל.

 

2. בשנת 1942, בגטו לודז', נערכה אקציה למשלוח יהודים לקרמטוריום, ובעיקר ילדים. האקציה נמשכה שמונה ימים (את האקציה הזאת כּינינו "ההסגר"1 מפני שכל שמונת הימים היינו כלואים בבתינו). אני ישבתי אצל אחת משכנותיי. ביום השלישי של האקציה נכנס פתאום לביתה איש גסטפו והבחין בילדה בת השנתיים. הוא השתאה למראה הילדה הקטנה והיפה, ולקח אותה לידיו, הוציא שוקולד, שבגטו היה יקר יותר מגדולי היהלומים, הורה לילדה לפתוח את הפה, ונתן בפיה את השוקולד, שתאכל. הילדה חשה את טוב טעמו של השוקולד והתחילה לחייך. באותו הרגע הוא הורה לילדה לפתוח את פיה שנית, אבל הפעם הוא שלף כהרף עין את אקדחו, תקע אותה לפי הילדה וירה בה. אחר כך הוא לקח את גופתה הקטנה והשליך אותה כאילו הייתה תפוח אדמה רקוב.

דויד, זו אינה הזיה, ראיתי את זה במו עיניי (ואבוי לעיניים שראו זאת). הגסטפובְייֶץ2 קרא אלינו בזעם עצום "למה שליהודים יהיו ילדים יפים כאלה", ויצא מן הבית. הוא טרק בכוח את הדלת, ואיים על כל החצר באקדחו "אסור שליהודים יהיו ילדים יפים יותר משל הגרמנים".

 

3. בשנת 1944, במחנה הריכוז קאופפרינג בבַּייֶרֶן, 70 קילומטר ממינכן, עבדתי באתר בנייה שנקרא MOHL. גרמניה בנתה כאן בונקרים ענקיים בשביל מפעלי תחמושת ביערות ביירן. בעת בניית הבונקרים נספו שם עשרות אלפי אסירים. בקומנדו שלי היינו חמישה עשר גברים וחמש נשים ממחנה הנשים הסמוך. כולנו יהודים, כמובן. אחת מחמש הנשים האלה הייתה נערה בת 18 מן העיר שאוול3 בליטא, ושמה שרה'קה. אנחנו קראנו לה שרה'לה. היא הייתה כפרח מלבלב. היא הייתה יפה, ויותר מכך — היא הייתה גאה ביהדותה. לאנרגיה שלה וליכולתה לנחם את זולתה ולרומם את רוחו לא היה גבול. כבר היינו אדישים ומדוכאים עד כדי כך ששום דבר כבר לא הזיז לנו. אך היא, הילדה בת ה-18, שאיבדה את הוריה ושני אחים צעירים ממנה, ושהתה כבר יותר משנה במחנה הריכוז, החזיקה יפה מעמד, והייתה משוכנעת שתזכה להגיע לשחרור. אותנו, שהיינו מבוגרים ממנה בהרבה, היא ניחמה, והפיחה בנו עוז ותקווה. אהבנו אותה בכל לבנו, והיא תמיד חיכתה להזדמנות שהזקיף לא ישים לב, והיא תוכל לדבר אתנו (משום שנאסר על נשים לדבר עם גברים, ולהיפך). בדיוק כמונו, הגברים, היא נשאה על כתפיה קורות עץ ומסילות ברזל שמשקלן מאתיים ואף שלוש מאות קילוגרם. מעולם לא השמיעה "אוי" בעת העבודה הקשה, והרי היא הייתה אישה, ונוסף לזאת צעירה כל כך.

גאוותה הפליאה אותנו עוד יותר, כאשר פעם אחת, באמצע יום העבודה, התחשק למנהלי העבודה הגרמנים להלקות אותנו על פסול כלשהו בעבודתנו, הגברים היו מוכרחים לקבל 20 מלקות כל אחד, והנשים רק 15 מלקות. הצליפו בנו כמובן במקל. לאחר שמונה מלקות כבר התעלפתי והיו צריכים לשפוך עלי מים. אך את עשרים המלקות קיבלתי אני וגם האחרים במלואן, אף ששלוש פעמים התעלפתי (זאת הדייקנות הגרמנית, אם אמרו 20 חייב להיות 20). ואילו כשהגיעו לשרה'לה, הם מנו בלי הפסקה 15 מלקות שניחתו על גווה העדין במקל מידו הלחוצה של גרמני. דמעות עלו בעינינו בעודנו תוהים האם היא תוכל לעמוד בזה. היא גאה, היא אינה משמיעה אף לא צעקה אחת, ושום "אוי" לא נמלט מפיה כשהיא קמה על רגליה ואומרת באירוניה לגרמנים העומדים סביבה "תודה לכם, רבותיי"4. באותו הרגע התביישו הגרמנים מעט, אבל אחד מהם לא היה יכול להבליג על האירוניה שלה וצעק עליה "תסתמי את הפה, חזירה יהודייה". ואולם חצי שעה לאחר העינויים האלה, כשהיה עלינו להמשיך לעבוד, אמרה לי שרה'לה שהכול כואב לה, ואני ראיתי שכל גופה לוהט מחום. לעולם לא אשכח את שתי עיניה השחורות שנצצו כיהלומים יקרים. עיניה היו מלאות שמחה כה רבה, ואור גדול כל כך, שכשהן הביטו באדם כלשהו, הוא נמלא ביטחון וחום פשט בכל גופו. אתי היא הייתה מיודדת יותר מאשר עם האחרים הודות לקרבתנו הרעיונית. היא הייתה חברה פעילה בתנועת השומר הצעיר בליטא. היא דיברה עברית משובחת, והייתה בקיאה בכל העניינים הציוניים והציוניים־סוציאליסטיים. היא נהגה תמיד לומר לי שכשהיא תזכה להגיע לשחרור היא תיסע מיד לארץ ישראל ושם תתחיל בחיים של חלוצה טובה. זה היה מן היפים שבחלומותיה.

מה רבה הייתה שמחתה כאשר בעת המפגש שלנו במקום העבודה בבוקר וגם בערב בשעת פרידה, היא יכלה לחבק ולתת נשיקה לכל אחד מאתנו (אסור היה שאחד מן השומרים הגרמנים יראה זאת). היא עשתה את זה במירב האהבה והשמחה כל אימת שהדבר עלה בידה, אך היא לא זכתה להגיע לשחרור. את חלומותיה היא לא הגשימה. היא נרצחה מידיו של רוצח גרמני, משום שרצתה להגן על תומתה.

הדבר היה כך: פעם אחת בעת העבודה ניגש אליה שומר רם דרג מאנשי הס"ס, וקרא לה לבוא אתו. שרה'לה וגם אנחנו חשבנו שהוא רוצה לתת לה עבודה אחרת, אבל ראינו שהוא מעוניין לקחת אותה עמוק יותר לתוך היער (כל העבודה נעשתה ביערות), ושם, בעבי היער הוא רצה לאנוס אותה.

שרה'לה הבינה מיד את מצבה, ולא רצתה לבוא אתו. הוא נאבק בה ובכוח הוביל אותה אל היער. היא לא נכנעה, וצעקה שלעולם היא לא תיתן לגרמני לגעת בגופה. הס"ס הזה זעם על כך שיהודייה מתנגדת לו. הוא שלף באחת את אקדחו וירה בה פעם אחר פעם. שרה'לה נפלה מתה בלי להשמיע קול אנחה, בדיוק כשם שבחייה לא השמיעה קול בשעה שעינו אותה. באותו רגע פרצנו בבכי, ובעודנו מתייפחים חשנו אל גופה המת של שרה'לה. אז הפנה הגרמני את אקדחו לכיווננו ורצה לירות בנו, אבל השומרים שהגיעו עצרו אותו. הוא השתולל בפראות ממש, ובחמת זעמו פקד "קחו מהר את החרא הזה מכאן". הוא התכוון לגופה.

כשהביאו את האלונקה, ביקשנו כולנו לשאתה (מדובר במקום שנמצא במרחק של כחצי קילומטר מהמקום בו נאספו המתים), אך רק שניים הורשו לעשות זאת. אז אמרתי שאני מוכרח להיות אחד מן השניים שיישאו את שרה'לה בדרכה האחרונה.

לאורך כל הדרך התאבלנו ובכינו. שרה'לה נפלה קרבן בניסיון להגן על כבודה, כבוד אישה יהודייה. איש משמר הס"ס שליווה אותנו, וראה את כל זה, הביע דעתו באמרו: "יא, אצלנו יש הרבה אנשים 'רעים'. אסור לנו לדבר הרבה".

דויד היקר, שפכתי את מר לבי לפניך. ואתה תסלח לי אם תתעצב בשעת הקריאה.

 

שלך, אברהם.