האסופי מנרבתא
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האסופי מנרבתא
הוספה למועדפים

האסופי מנרבתא

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

שבעים שנה לאחר שנחרב בית המקדש בירושלים, העם מתארגן להתקוממות מחודשת.
עזריה, צעיר יהודי יתום, חסר עבר וזיכרון, יוצא למשימת ריגול בוגדנית, בשליחותו של קאסיוס. הוא נשלח להתחקות אחר צעדיו של רבי עקיבא, אחד ממנהיגיו הרוחניים של המרד, במטרה להביא להפללתו. כאשר מתגלים סדקים במזימה, נפשו של עזריה עוברת טלטלה עזה והוא הולך ומתוודע צעד אחר צעד אל שורשיו, אל עברו ואל עולמו הרוחני.
שאול, לוחם ששרד את המרד הקודם, דרוך לקראת פרוץ המרד המחודש ביהודה, ועם זאת, מתקשה להתמודד עם זיכרונות העבר ששבים וחובטים בו, עם התנגדותה העיקשת של יודפת רעייתו למרד, ועם הנער חסר הרסן יהודה, שנעשה בעל כורחו לבן חסותו.
עזריה ושאול, אורגת הנתונה במרה שחורה, לוי זקן תימהוני, נער המתחזה לקבצן בפתח מחנה הרומים וגיבור הנאבק על אהדת בני עמו הם רק חלק מדמויותיו של הרומן המרתק זה, הנפרש לאורך שנות מרד בר-כוכבא, עד לסופו העצוב והמעורר תקווה כאחד.
 
הדסה קלוש, נשואה ואם לשבעה, פרסמה עד כה ארבעה ספרים: "מישהו לדבר איתו", "שיעור מולדת", "עד שינוסו הצללים" ו"שלהי קיץ".
"האסופי מנרבתא" הוא ספרה החמישי.

פרק ראשון

האש ריקדה בטירוף, משתוללת בלא רסן, מאיימת לכלות כל חלקה טובה. לשונותיה איכּלו את גגות הבתים, ליחכו את כותלי האבן, כילו את מחסני התבואה וצבעו את כיפת השמיים בגוני ארגמן עזים. הרוח והגשם ששצף בזעף לא יכלו לה לאש ואך ליבּוּ את שִׁצְפָּהּ. כאחוזת טירוף ריקדה, שולחת תימרות עשן סמיך אל על, אך לא נותרה נפש חיה שתחזה בכל הבעתה הזאת. זורעי הפורענות דאגו, עוד קודם לכן, לכלות בחרב כל נפש חיה. נשים, זקנים וילדים רכים השיבו את נשמתם לבורא, לבד ממְתֵי מספר שעלה בידם לנוס על נפשם. רק על הצאן והבקר חסו צמאי הדם, ובטרם הושלכו הלפידים הבוערים, דאגו לפתוח את המכלאות ולהעביר לרשותם את מעט הבהמות שנותרו. רק הנחשלות והחולות שבהן נותרו כורעות ופועות, עד שהעשן הסמיך שם קץ לסבלן.
בבור אחד שבירכתי הכפר עלו וירדו בזו אחר זו נשימות קצובות, חטופות ודרוכות. שני זוגות עיניים ננעצו באפלה פקוחות לרווחה, ושני זוגות אוזניים קשובות לכל רחש. עתה היה הלם השֶקט מבעית כפליים מזעקות הכאב שנשמעו קודם לכן, מְלַבֶּה את הפחד, מוליד ניחושים ונודף ריח מוות.
"עד מתי נהיה פה?" לחש הצעיר משניהם, ואחיו הגדול היסה אותו בנוקשות. עדיין גדולה הייתה הסכנה, כל רחש קל שבקלים עלול היה לחושפם, וממילא לא ידע מה עליו להשיב. וכי יפיס את דעת אחיו בתקווֹת שווא? וכי יבטיח לו שגם אבא ואמא מצאו מקלט? מוטב לו לשתוק ולא לעורר באחיו הצעיר תקווֹת שסופן מפח נפש.
זרועותיו האמיצות הוסיפו וחיבקו אותו, את האח הצעיר, עד שנשימותיו ההולכות ומתארכות העידו כי שקע בשינה. רק עכשיו יכול היה לעצום את עיניו בחוזקה ולהניח לדמעות לשטוף את עיניו.
פניו של אבא שָׁמוֹעַ צפו ועלו בראשו, עיניו לוהטות ואישוניו ניבטים בעקשות.
"עליכם להסתתר בבור הריק ויהי מה!" חזר ואמר. לא עזרו הפצרות הבן שייקח אותו עימו. "קח איתך את הפגיון הזה," הוסיף האב ודרש, ולא הניח לבכורו בן השתים־עשרה, עד שהפגיון נקשר היטב אל קרסולו.
עתה הוא חש את מגעו הקר של הפגיון. אילו היה באפשרותו, היה ממהר להסירו, אולם אין לדעת אם יעלה בידו לשוב ולמוצאו בתוך הבור החשוך ומתי יהיה עליו לעשות בו שימוש.
"ומה תעשו אתם? היכן תסתתרו?" המשיך להקשות, "אמא, אמנון, שָׂ..." כמעט לחש את שמה של אחותו, אבל פניו המכוּוצות של אביו גרמו לו להיעצר. שרה היפה, זו שצמתה הכהה מיטלטלת באריכות על גבה ואצבעותיה ארוכות וגרומות. לפני ימים אחדים נעלמו עקבותיה. בבוקר יצאה עם הצאן, ולעת ערב לא חזרה. שתיים מחברותיה סיפרו על שלושה קלגסים שצצו מבין הגבעות. הן עצמן הצליחו להימלט אבל שרה חסה על העדר, נחושה הייתה שלא להותירו שלל בידם, ועתה...
"אל תדאג לנו, משמיים יעזרו לנו, ואתה שמור על נפשך ועל נפש אחיך," פקד האב כשעיניו נשואות לאופק. ענן אבק שהיתמר מהמערב העיד על התקרבותם של הפורעים. "רוץ מהר אל הבור!"
הבור הריק שליד האסם היה קטן מכדי להכיל את כל בני המשפחה, וגם אם אבא לבדו יכול היה לדחוס את עצמו פנימה, לא מְלָאוֹ ליבו לעשות כן. עקשן היה שמוע מאז ומעולם, עיקש בתביעותיו מבניו, בדרישותיו מבני משפחתו, בשמירת לשונו ובהצפנת סודותיו בליבו.
עוד צמרמורת עברה בגֵווֹ של הנער הדחוק בירכתי הבור, ולא בשל קור הערב המזדחל פנימה. האם הצליח אביו למצוא מקום מסתור, כשם שהבטיח? לא, הוא לא באמת הבטיח משהו, רק עכשיו עיכל הבן את משפטיו האחרונים של אביו, את מה שאמר לאחר שווידא כי בנו משלשל את גופו אל הבור, בעקבות אחיו הצעיר.
"מה יהיה עליך, אבא?" הספיק להקשות, בעוד צעקות הקלגסים הקרבים ושעטות סוסיהם מעוררות בו אימה.
"יהיה מה שיהיה," מלמלו שפתיו של שמוע, ודבריו הדהדו במעמקי הבור. "ואם חלילה יקרה דבר מה, שׂוּמה עליכם, אתה ואחיך, להישאר בחיים כדי לנקום את דמנו!"
צללי ערב אחרונים ירדו על כפר נַרבָּתָא, ורק ריח העשן הסמיך לבדו העיד על אשר קרה.
 
 
1 
 
 
 
הדרך לבני־ברק הייתה ארוכה ומייגעת.
השמש קָפחה על ראשו של עזריה ואגלי הזיעה נטפו, בזה אחר זה, במורד עורפו. אילו היה הדבר באפשרותו, היה מעדיף להגיע ליעדו כשהוא רכוב על סוס. קאסיוס היה מעניק לו אחד כזה ביד נדיבה, אולם מראהו של יהודי, הלבוש בגלימת דרכים מאובקת ועושה את דרכו על גבי סוס אל עבר בית המדרש הבני־ברקי, עלול היה לעורר את חשדם של הבריות ויכול אף לסכל את המשימה עוד בטרם החלה.
נאד המים שנשא כבר התרוקן עד כי הוכרח עזריה לעצור שוב ושוב, לתור אחר מקור של מים וצל, ולחפש פירות בר משיבי נפש כדוגמת ענבי אֶשְׁחָר, תפוחי עוּזְרָר, אשכולות גפן הפורצים מבעד לגדרות הכרמים, ואם יתמזל מזלו אף תאנים בשלות ועסיסיות.
מדי פעם צד את עינו מראהו של בור נטוש. עזריה התפתה להתקרב, להשליך אל תוכו אבן כדי לבדוק אם הוא מלא מים, ולתור אחר כד כדי לשאוב מן הנוזל המרווה. אולם כאשר עמד בסמוך לבור והביט מטה אל קרקעיתו, חלף בבשרו רטט. נדמה היה לו כי הבור מהדהד אליו ממעמקיו, וההד הרועם דוחק בו להמשיך וללכת.
לעת ערב הגיע לשעריה של עיירה נידחת וכמעט התפתה להיכנס ולתור אחר בית מרזח שישכיח ממנו, לשעה קלה, את תלאות הדרך הארוכה. כסף לא חסַר באמתחתו. אלמלא העיניים שעקבו אחריו בחשאי (ואין לדעת אם אמנם היו קיימות או חיו רק בדמיונו), לא היה מהסס לעשות כן, אולם הצלחת המשימה תבעה ממנו לחשב מחדש כל צעד שוב ושוב, לבל ישאיר אחריו עקבות לא רצויות, לבל יעורר תהיות על זהותו.
ובעודו מתלבט, ניגש אליו פעוט כבן ארבע או חמש, הושיט לעברו את ידו ללא בושה ודרש ממנו צדקה. תגובתו הראשונית של עזריה הייתה להרים את סנטרו ולהתעלם, כאילו לא ראהו כלל. בצעירותו היה נהנה להתעלל בחסרי ישע שכאלה, ילדים אבודים שאיבדו את אמם.
"בוא ואקח אותך הביתה," היה מציע פעם לילדון כזה, כשהוא מְשווה לקולו טון סמכותי, "ודאי שידוע לי היכן אמא שלך מתגוררת," וכך, בתוך שיטוטים ארוכים הלוך ושוב ודיבורים על הא ועל דא, היה מסיח את דעתו ומשלשל לכיסו מאוצרותיו — בין שהיה זה תער מחליד, או פתילת חותם אבודה שהייתה מצויה בכיסו של הילד, ואם התמזל מזלו אף מטבעות אחדות. רק לעת ערב היה משאירו הרחק, בפאתי הכפר, בוכה ונתון לחסדי העוברים ושבים שישיבוהו לבית הוריו.
מדוע נהג לעשות כן? מן הסתם התקנא בילדים הללו שיש להם אמא, ובשל משובה רגעית או ריב נמהר שמטו את ידם מידה ואיבדו את דרכם. אשמים היו בעיניו על מזלם הטוב, ונכון היה לנקום בהם ולהענישם על כך שיש להם את אשר חסַר לו, וחסרונו צרב.
גם עתה, כאדם העומד ברשות עצמו, היה בוודאי מתייחס בדרך זו לפעוט העלוב, אלמלא המבט הישיר שנתן בו. רגעים ארוכים נשאב אל התום הזה, אל המבע הדומם, הבוהה, שאינו יודע חשד, אל העיניים שלא טעמו את טעמם הצורב של הבושה, הלעג והאכזריות. בגדיו של הילד העידו על כך שהוא לא נולד כקבצן. מן הסתם ירד אביו מנכסיו רק לאחרונה, ותחושת הרעב טרייה בעבורו, מְדַקרת בגופו שידע, עד לא מזמן, ימים טובים מאלה.
"בבקשה, אדון, יש לך מטבע בשבילי?" לחש הילד וניכר היה כי הוא מדקלם את אשר לימדוהו אֶחיו הגדולים. צבע לחייו עדיין היה ורדרד ופניו לא כוסו בחיוורון, כאותם ילדים עלובים שהכיר עזריה בדיכרין, שהיו מוטלים בצידי הדרכים עם בטנם התפוחה מרעב ועשרות זבובים עטים על בשרם.
צמרמורת חלפה בגופו. את מי מזכיר לו הילד? אי־שם בנבכי זיכרונו הבוגדני היה דחוק ילדון קטן שעיניו בוהקות ולחייו עגלגלות, ואולי אין זה אלא הוא עצמו, עזריה שאיננו מכיר, עזריה המתערסל בזרועותיה של אם ממשית.
"בבקשה, אדון," המשיך הילד, כאשר הבחין בתשומת ליבו של הזר ובמבטו החרד, הננעץ בו לרגע ובמשנהו מוסט הצידה בחוסר שקט, וידו האחרת נעה מאליה ואחזה בקצה שרוולו של עזריה, "לא אכלתי היום ואני רעב מאוד."
אבל עזריה, במקום שיתמלא רחמים, נמלא לפתע משטמה בלתי מובנת. ככל שההפצרות של הילד הלכו ותכפו, כן גברה משטמתו, עד כי לא יכול עוד להתאפק וסטר בכף ידו בכל הכוח על לחיו של הילד. הפעוט פרץ בבכי שמשך לעברם קהל רוחש של אנשים. תשומת לב מיותרת. טעות ראשונה.
אלוהים אדירים, מה הבאתי על עצמי? נהם עזריה בתסכול, אטם את אוזניו מלשמוע את בליל התוכחות והדף מעליו את חיצי הכעס והביקורת. ופתאום, כמו נֵיעור בתוכו השֵד, איבד את השליטה על עצמו, דחף אישה שעמדה למולו ונפנפה לעברו באצבעה המורָה, הצמיד את שקו אל חזהו ופרץ במנוסה.
למזלו של עזריה, שערי העיר טרם נסגרו. איש לא עמד בדרכו או ניסה לעכב אותו בשעה שנמלט אל עבר החשכה. רק צעקות האנשים המשיכו להדהד באוזניו עוד שעה ארוכה:
"חצוף שכמותו, כיצד העז לסטור על לחיו של ילד קטן?"
"חייבים לעצור אותו, את החיה הפראית הזאת, הוא מסוכן!"
"ראית איזו הבעת טירוף הייתה על פניו?"
עזריה התנשם ממושכות בתוך החושך. עצי האלון הענֵפים סוככו עליו ואפשרו לו לייצב אט אט את נשימתו ולהבין את אשר עשה. אילו היה כאן קאסיוס, ציין לעצמו, לא היה חדל מלנזוף בו. כיצד התפתיתי לשטות שכזאת? מאין צץ השד שהשתלט עלי? ואולי אין זו אלא האש, אותה אש נוראה וחסרת פשר המשתוללת פעם אחר פעם בחלומותיי?
עזריה עצם את עיניו, והבין שעיני הילד התמים ההוא, שהביטו אליו פנימה ללא בושה, נותרו צרובות בתודעתו עוד מהימים לפני שבגד בו הזיכרון. עתה ידע בוודאות כי ראה פעם זוג עיניים כאלה, והתחושה שהדהדה בתוכו לנוכח המבט הזה הייתה, מן הסתם, מערבולת חסרת פשר של אשמה עלומה.
 
 
החץ שנורה לעברו היה קרוב כל כך, עד כי חנינא יכול היה לחוש על עורפו את משב האוויר שיצר במעופו. נשימתו נעשתה מואצת, אך חנינא לא שת ליבו לכך, הוא היה נתון כולו לתכלית האחת והיחידה — להישאר בחיים.
במשך דקות ארוכות, שנדמו בעיניו כנצח, נמלט, עד כי היה בטוח שיצא מטווח ראייתם של רודפיו. ואף ששמע את הצעקות שצעקו בשפתם הזרה, ונדמו בעיניו כגיבובי קללות נוטפי שִמְצָה וכעס, ידע כי אין באפשרותם להבחין בו בחסות החשכה.
הירח הרזה סייע לו באורו החיוור, בימים האלה של ראשית החודש, נביחות הכלבים הלכו ודעכו, אך חנינא לא העז לעצור את מנוסתו. רגליו נעשו קלות מאי־פעם ואיבריו היו דרוכים מפני חיצים נוספים המכוּונים אליו. היכן הוא? הרריה הטרשיים של יהודה שימשו לו נתיב בריחה, הסירות הקוצניות שילחו לעברו זרועות חמדניות, שיחי הלוטם הפיצו את ריחם העז וסלעים חלקלקים בהקו לעברו כסימני דרך.
רק לאחר שעה נוספת של ריצה התמוטט על אחד הסלעים, מתעלם מהצמא העז שאיים להכריעו. כששלח את ידו לעבר הכתף הפגועה, הזדעזע ממראֶהָ, המגואל בדם.
הבוקר האחרון היה לכאורה כשאר הבקרים. תינוקות רכים נמסרו לידיו בסתר, שם, בגומחת בית עובדיה הסנדלר, הרחק מעיני הקלגסים. הצוּר שבידיו עשה את מלאכתו נאמנה. בזה אחר זה הועברו לידיו הרכים הנולדים, אשר נעשו בתוך רגעים אחדים לבני ברית עם בוראם. שליו ורדום קמעא הגיע כל פעוט שכזה לידיו המנוסות, והפך בן רגע לפקעת אדומה וצרחנית, עד שהוכנס לפיו קֶרע הבד הספוג ביין. עיניה של האם דמעו לנגדו פעם אחר פעם, עד כי נחפז חנינא להרגיעה במילים טובות ובלחש. "כשם שנכנס לבריתו של אברהם אבינו," נהג להוסיף, "כן ייכנס בקרוב בשערי חוּלדה אל פנים הקודש, אל מקום ההיכל שייבנה ויכונן, בטהרה."
חלונות ביתו של הסנדלר הואפלו במיוחד, והקשיש טוב הלב קיבל את פני הבאים וההולכים בשקד הכרוך בתמר, במעין התנצלות על כך שכורח הימים הטרופים מונע בעדו לקיים ארוחה חגיגית כיד המלך.
חנינא חש הבוקר רוממות רוח מיוחדת, ביודעו כי זהו יומו האחרון בכפר הזה. מרבית התינוקות כבר נימולו, ומאף לא אחד מהם נמנעה חלילה המצווה החשובה. אך באחת המילות האחרונות התעוררו חששותיו, ולא בשל יפחותיו הנמרצות של הפעוט שהונח בידיו, כי אם למראה פני אביו, שלא הייתה בהן הכרת טובה, ובהמשך אכן התברר כי אין הוא אבי התינוק, אלא זר שפרץ אל החדר וחשף את סודותיו. ואכן, בטרם חלפה שעה, נשמעו דפיקותיהם הנמרצות של הצוררים, חיילי הקיסר.
"קום והימלט על נפשך!" נשמעה הפקודה מפיו של עובדיה הישיש, אך חנינא היסס. מה יהא על התינוקות שטרם נימולו?
"מה אתה עומד חסר אונים? לך מהר אל החדר האחורי. שם באחד מקירותיו תמצא חלון גבוה, שחבל ארוך משתלשל ממנו."
מאותו הרגע חש חנינא כי סר מפניו צלם אנוש, והוא נעשה לחיה נרדפת שכל תכליתה להציל את נפשה.
השמש שילחה פסים אחרונים אל האופק שבמערב בשעה שאחז בחבל, ירד בו אל תעלת הביבין וניסה להתקדם בזחילה אל עבר היער. לרוע מזלו איתרוהו אויביו וכיוונו לעברו את חיציהם המושחזים. שעת המרדף נדמתה כנצח. באוזניו רעמו נביחות הכלבים ושעטת סוליות הקליגות, סנדליהם של רודפיו. אילו באותו הרגע היו עומדים לרשותם סוסיהם, כבר היה נרמס תחת רגליהם.
חנינא לא הכיר את מעבה היער. עד כה מעולם לא נזקק לו, אולם בשעה זו התברר היער כידיד טוב הפורש עליו את חסותו. אילו יכול היה לטפס על אחד העצים ולהמתין שם עד שתכלה הרעה, לא היה מהסס לעשות זאת. אולם חושי החיה הנרדפת שבו דחקו בו להמשיך ולרוץ, עד כי נעשתה הצמחייה דלילה ורודפיו העיקשים חזרו לכוון כנגדו את נשקם.
התמזל מזלו ועמדה לו הזכות להינצל מידיהם ולא להתבוסס לעיניהם בדמו כחלפתא דודו, שהסתיר מעיניהם החמדניות של הערלים את אסם התבואה שהיה לו, וכאשר גילוהו, לא הסתפקו באוצרותיו. הם לא שקטו עד אשר כילו בדוֹד את זעמם. גם עתה הם אינם מניחים לטרף לחמוק מידיהם המיומנות באחיזה בקשת, והחיצים רודפים בזה אחר זה. הנה אחד מהם, עיקש במיוחד, הצליח למלא את ייעודו ולפצוע את חנינא כהוגן בירכתי זרועו הימנית. ורק כאשר צנח לנוח ונשימותיו החלו להתייצב, צץ הכאב וצלף בו במלוא עוזו.
לאן יפנה עתה, פצוע, נטול מים, עם כתף מדממת וזרוע פצועה? יריעת בד גסה שנותרה לו ממלאכת המילה שימשה אותו עתה לחבישת הכתף, אולם בטרם סיים להדק את קישוריה, הכריע אותו אובדן הדם הרב, והוא צנח תחתיו נטול הכרה.
 
 
"המפקד!" נשמעה הקריאה, "מצאנו את האדם הזה באחת השלוחות."
שאול לא מיהר להסב את פניו. הייתה זו שעת בין ערביים, שבה היה עומד בחוץ ובוהה בגוֹנֵי ארגמניותה שערפלו את חושיו.
אך לפני שעה קלה סקר שאול באהבה את האנשים שסביבו, וטפח על שכמו של מי מהם שהיה זקוק לעידוד. היו אלו חייליו, אנשים עזי נפש, שעזבו את נשותיהם וטפם, כשמשימתם האחת היא להכות את ראש הצפעוני הרומאי ולסלקו מן הארץ. לפני שבועות אחדים הביא אותם הנה, אל המערות שבהרי גופנא, לאחר שנאספו בקפידה אחד אחד, וכבר אינם עוד נערים תמימים ורכים שחלב אמם על שפתיהם, אלא חיילים העשויים ללא חת.
יום יום הוא מלמד אותם תכסיסי מלחמה ודורש מהם להתאמן עוד ועוד, עד שמיטיבים הם לעקם את הענפים לכדי קשתות יעילות, להכין אשפות חיצים ולחדד ראשי חץ מברזל. אולם כאשר מגיעה שעת בין הערביים, שבים ומציפים אותו הגעגועים, והוא נתקף בזיכרונות קריני, הנושאים אותו מכאן והלאה, אל הימים שבהם לא היה שאול אלא נקרא בשמו הרומי, סירינקוס, אל אותן התמונות המסתחררות בנבכי נפשו ועושות בו כבשלהן.
הנה היא בִּיתיָה, אשתו הראשונה, החובקת בזרועותיה את אחד מפעוטותיו ומחייכת אליו חיוך נדיר. בתמונה אחרת מרצד לעיניו מראה קבריהם הטריים, צמודים זה לזה, האם וחמשת גוריה, אי־שם במדבר רחב הידיים של לוב.
אהה, קריני־קירנאיקה, כיצד נותר זכרך כפצע מדמם שאין לו ארוכה?
שאול התיישר וריסן את רגשותיו. לא, הוא לא יניח לאותם זיכרונות להעיב על מצב רוחו, והרי הברכה שָבה אל מעונו קמעה קמעה. למעט אותה רגל צולעת מעט, מזכרת חיה ממאורעות קריני, אין לו כל סיבה להתלונן. לאחר שזכה וניצל מאותה פורענות, גרר את עצמו אל חמתא שביהודה והקים את ביתו מחדש. אישה חדשה לו, צעירה, בת כפר חריבא שבמחוז סוסיתא הצפונית, טובה ואצילית היא ומרפדת את קינם בכל טוב. אסיר תודה הוא ליודפת ולאהבתה. שתי בנות הביאה לו, וכבר מצפה היא בשלישית, בברכת פריון שדי בה כדי לנחמו על אובדנו. אולם השעה המציקה הזו, שעת בין השמשות, החוזרת ומייסרת את נפשו מדי ערב, אינה מניחה לו לשמוח על מזלו הטוב גם כאן, במערות שבהר.
"המפקד," ניסה שוב הלוחם וכחכח בגרונו. זו לא פעם ראשונה שהוא שם לב לאובדן חושיו של מפקדו. בפעמים הראשונות היה נתקף כעס — כיצד מצפה האיש לנהוג אם זיכרונותיו, או השד יודע מה, מערפל את חושיו? כיצד יעלה בידו לנהל קרב או לתת פקודה גורלית, כשזיכרונותיו מנהלים אותו כרצונם? צעיר היה הלוחם ולא הכיר את שאול די כדי לדעת שרק בעיתות שלווה הוא מניח לעצמו להיות נשלט בידי רגשותיו, אך בעיתות קרב הוא נעשה לחיה זועמת חסרת מעצורים. כל הכאב שאצור בו מתפרץ מתוכו בזעם ובלוחמנות, ואוי לו למי שנופל לידיו.
אולם עכשיו רעיון המרד היה בגדר חלום שטרם הגיעה העת להוציאו אל הפועל, והזיכרונות הציפו את שאול ולא נתנו לו מנוח. הוא הליט את פניו כדי לא לחזות בגלגל החמה הצובע את הרקיע בדם, אך כתמי דם המשיכו לשטוף את זיכרונו והעבירו בו רעד. היה ברור לו כי עלילת קריני לא תמה. האם לשווא קיפחו חבריו המורדים את חייהם? האם לשווא עלה בידם להביס את אנשי טריאנוס ולהחריב את מקדשי אליליו? לא, הוא אמר לעצמו, אמנם מעטים שרדו את נקמתו של הקיסר הקודם, והטובים שבהם הושלכו אל מכלאות חיות הפרא ואל מאכלת הגלדיאטורים, אולם המרד לא היה לשווא. שפתיו שבו ולחשו: "לא לשווא!"
כף ידו נקמצה לכדי אגרוף. לא, נענע בראשו שוב ושוב, המרד בקריני לא היה לשווא. ובזכות הגיבורים שאסף עוד יקום המרד ויהיה, והפעם יביא לניצחון גורף. ללא ספק.
"המפקד," חזר החייל וקרא מאחוריו בתקיפות, ואילו היה מרהיב עוז היה מנסה לטלטל את כתפו, "מצאנו אדם מעולף באחת השלוחות."
סוף סוף הפנה אליו שאול את פניו. הקשיחות שָבה אליהן כשהייתה, כמו לא נודע כי אך לפני רגע חלפה בהן סערה. "הכניסו אותו," הורה, ושני צעירים שהמתינו מחוץ לחדר נכנסו פנימה והניחו בזהירות את האיש נטול ההכרה שבידיהם על גבי מצע של קש.
שאול התקרב אליו ובחן בקפידה את הפנים השרוטות והסיר את חבישת הבד הגסה מכתפו המדממת.
"לך והבא לי את ילקוט הצמחים," קרא אל אחד מנאמניו, והלה מיהר אל פנים המערה וגרר עימו שק פשתן שפקעות וצמחים מיובשים דחוסים בתוכו בצרורות.
אצבעותיו המיומנות של שאול, אשר נאלץ לטפל בפצועים לא פעם ולא פעמיים, חיטטו בשק, עד שמצא את העשב הרצוי. אחד מנאמניו הגיש לו, כלמוד ניסיון, כלי חרס ובו דבש, בעוד שאר הנוכחים מצטופפים סביבו בסקרנות, נכונים ללמוד ממנו גם את טיבה של אומנות זו, היא אומנות הריפוי.
"מהרו והביאו לי כלי עם מים רתוחים," ציווה על האחד, "ואת כלי הגחלים, בבקשה," לחש אל האחר.
עיני הכול צפו בו בשעה שהניח כלי חרס ובו דבש בין גחלי האש ובישל בדבש שבתוך כלי החרס עשב בעל ריח חריף. "זוהי הלענה," הרים את עיניו לבסוף ובחן את קהל צופיו, "שגְדֵלה בשפע באזורנו. אין טוב ממנה כדי למנוע דלקת ולעצור את הדימום."
כשהיה שבע רצון ממראה המרקחת, החל חובש את פצעיו של האיש. על אף היותו נטול הכרה, ניכר היה שהטיפול מכאיב לו, כיוון שפניו התעוותו שוב ושוב ואנחה נמלטה מפיו.
מאוחר יותר, בשעת ליל מאוחרת, בשעה שחומו של האיש עלה, נותר שאול לבדו ער, רכון לצד הפצוע וקשוב להזיותיו. הדברים שמלמל הסגירו עד מהרה את מוצאו. "זה לא האבא של התינוק!" צעק מתוך הזיותיו, "תִפסו אותו! הוא יסגיר אותנו לארורים!"
שאול התנשם ממושכות. הוא הכיר את העובדות. לא רבים היו המוהלים שהסתובבו בימים אלה, על אף הגזירה, וכמו האיש הזה מלו בסתר תינוקות יהודים. הוא גם לא היה היחיד שנתפס בשעת מעשה ונעשה רדוף, עד כי רגליו נשאוהו, מבלי שהתכוון, למקום הסתר של המורדים. סיפורים רבים וקשים מאלה הגיעו לאוזניו.
גם בקריני התחדשו הגזירות ותבעו קורבנות מדי יום ביומו. כשם שרבו המורדים, כן הלך וגדל מספרם של חלשי האופי, יהודים ששיתפו פעולה עם השלטונות והסגירו לידיהם "עבריינים", וביניהם תלמידי חכמים יראי שמיים. כששאול נזכר בעלובים אלה, כפויי הטובה, בערה חמתו להשחית. פעם, כשהיה צעיר וחסר רסן בקריני, שם לו למטרה לצוד את אותם פושעים ולגרום להם לשלם ביוקר. לא פעם נדרש לבצע משפט שדה ולהביא לתלייתו של אדם כזה, שסיכן את חבריו בשל בצע הכסף או מתוך ייאוש. לא, הוא מעולם לא חס על הבוגדים הללו, ואם קיים חלילה חשש שגם הפעם ינסה אי מי לסכל את מהלכם של מתכנני המרד, הרי שיעשה הכול על מנת לתופסו.

עוד על הספר

האסופי מנרבתא הדסה קלוש
האש ריקדה בטירוף, משתוללת בלא רסן, מאיימת לכלות כל חלקה טובה. לשונותיה איכּלו את גגות הבתים, ליחכו את כותלי האבן, כילו את מחסני התבואה וצבעו את כיפת השמיים בגוני ארגמן עזים. הרוח והגשם ששצף בזעף לא יכלו לה לאש ואך ליבּוּ את שִׁצְפָּהּ. כאחוזת טירוף ריקדה, שולחת תימרות עשן סמיך אל על, אך לא נותרה נפש חיה שתחזה בכל הבעתה הזאת. זורעי הפורענות דאגו, עוד קודם לכן, לכלות בחרב כל נפש חיה. נשים, זקנים וילדים רכים השיבו את נשמתם לבורא, לבד ממְתֵי מספר שעלה בידם לנוס על נפשם. רק על הצאן והבקר חסו צמאי הדם, ובטרם הושלכו הלפידים הבוערים, דאגו לפתוח את המכלאות ולהעביר לרשותם את מעט הבהמות שנותרו. רק הנחשלות והחולות שבהן נותרו כורעות ופועות, עד שהעשן הסמיך שם קץ לסבלן.
בבור אחד שבירכתי הכפר עלו וירדו בזו אחר זו נשימות קצובות, חטופות ודרוכות. שני זוגות עיניים ננעצו באפלה פקוחות לרווחה, ושני זוגות אוזניים קשובות לכל רחש. עתה היה הלם השֶקט מבעית כפליים מזעקות הכאב שנשמעו קודם לכן, מְלַבֶּה את הפחד, מוליד ניחושים ונודף ריח מוות.
"עד מתי נהיה פה?" לחש הצעיר משניהם, ואחיו הגדול היסה אותו בנוקשות. עדיין גדולה הייתה הסכנה, כל רחש קל שבקלים עלול היה לחושפם, וממילא לא ידע מה עליו להשיב. וכי יפיס את דעת אחיו בתקווֹת שווא? וכי יבטיח לו שגם אבא ואמא מצאו מקלט? מוטב לו לשתוק ולא לעורר באחיו הצעיר תקווֹת שסופן מפח נפש.
זרועותיו האמיצות הוסיפו וחיבקו אותו, את האח הצעיר, עד שנשימותיו ההולכות ומתארכות העידו כי שקע בשינה. רק עכשיו יכול היה לעצום את עיניו בחוזקה ולהניח לדמעות לשטוף את עיניו.
פניו של אבא שָׁמוֹעַ צפו ועלו בראשו, עיניו לוהטות ואישוניו ניבטים בעקשות.
"עליכם להסתתר בבור הריק ויהי מה!" חזר ואמר. לא עזרו הפצרות הבן שייקח אותו עימו. "קח איתך את הפגיון הזה," הוסיף האב ודרש, ולא הניח לבכורו בן השתים־עשרה, עד שהפגיון נקשר היטב אל קרסולו.
עתה הוא חש את מגעו הקר של הפגיון. אילו היה באפשרותו, היה ממהר להסירו, אולם אין לדעת אם יעלה בידו לשוב ולמוצאו בתוך הבור החשוך ומתי יהיה עליו לעשות בו שימוש.
"ומה תעשו אתם? היכן תסתתרו?" המשיך להקשות, "אמא, אמנון, שָׂ..." כמעט לחש את שמה של אחותו, אבל פניו המכוּוצות של אביו גרמו לו להיעצר. שרה היפה, זו שצמתה הכהה מיטלטלת באריכות על גבה ואצבעותיה ארוכות וגרומות. לפני ימים אחדים נעלמו עקבותיה. בבוקר יצאה עם הצאן, ולעת ערב לא חזרה. שתיים מחברותיה סיפרו על שלושה קלגסים שצצו מבין הגבעות. הן עצמן הצליחו להימלט אבל שרה חסה על העדר, נחושה הייתה שלא להותירו שלל בידם, ועתה...
"אל תדאג לנו, משמיים יעזרו לנו, ואתה שמור על נפשך ועל נפש אחיך," פקד האב כשעיניו נשואות לאופק. ענן אבק שהיתמר מהמערב העיד על התקרבותם של הפורעים. "רוץ מהר אל הבור!"
הבור הריק שליד האסם היה קטן מכדי להכיל את כל בני המשפחה, וגם אם אבא לבדו יכול היה לדחוס את עצמו פנימה, לא מְלָאוֹ ליבו לעשות כן. עקשן היה שמוע מאז ומעולם, עיקש בתביעותיו מבניו, בדרישותיו מבני משפחתו, בשמירת לשונו ובהצפנת סודותיו בליבו.
עוד צמרמורת עברה בגֵווֹ של הנער הדחוק בירכתי הבור, ולא בשל קור הערב המזדחל פנימה. האם הצליח אביו למצוא מקום מסתור, כשם שהבטיח? לא, הוא לא באמת הבטיח משהו, רק עכשיו עיכל הבן את משפטיו האחרונים של אביו, את מה שאמר לאחר שווידא כי בנו משלשל את גופו אל הבור, בעקבות אחיו הצעיר.
"מה יהיה עליך, אבא?" הספיק להקשות, בעוד צעקות הקלגסים הקרבים ושעטות סוסיהם מעוררות בו אימה.
"יהיה מה שיהיה," מלמלו שפתיו של שמוע, ודבריו הדהדו במעמקי הבור. "ואם חלילה יקרה דבר מה, שׂוּמה עליכם, אתה ואחיך, להישאר בחיים כדי לנקום את דמנו!"
צללי ערב אחרונים ירדו על כפר נַרבָּתָא, ורק ריח העשן הסמיך לבדו העיד על אשר קרה.
 
 
1 
 
 
 
הדרך לבני־ברק הייתה ארוכה ומייגעת.
השמש קָפחה על ראשו של עזריה ואגלי הזיעה נטפו, בזה אחר זה, במורד עורפו. אילו היה הדבר באפשרותו, היה מעדיף להגיע ליעדו כשהוא רכוב על סוס. קאסיוס היה מעניק לו אחד כזה ביד נדיבה, אולם מראהו של יהודי, הלבוש בגלימת דרכים מאובקת ועושה את דרכו על גבי סוס אל עבר בית המדרש הבני־ברקי, עלול היה לעורר את חשדם של הבריות ויכול אף לסכל את המשימה עוד בטרם החלה.
נאד המים שנשא כבר התרוקן עד כי הוכרח עזריה לעצור שוב ושוב, לתור אחר מקור של מים וצל, ולחפש פירות בר משיבי נפש כדוגמת ענבי אֶשְׁחָר, תפוחי עוּזְרָר, אשכולות גפן הפורצים מבעד לגדרות הכרמים, ואם יתמזל מזלו אף תאנים בשלות ועסיסיות.
מדי פעם צד את עינו מראהו של בור נטוש. עזריה התפתה להתקרב, להשליך אל תוכו אבן כדי לבדוק אם הוא מלא מים, ולתור אחר כד כדי לשאוב מן הנוזל המרווה. אולם כאשר עמד בסמוך לבור והביט מטה אל קרקעיתו, חלף בבשרו רטט. נדמה היה לו כי הבור מהדהד אליו ממעמקיו, וההד הרועם דוחק בו להמשיך וללכת.
לעת ערב הגיע לשעריה של עיירה נידחת וכמעט התפתה להיכנס ולתור אחר בית מרזח שישכיח ממנו, לשעה קלה, את תלאות הדרך הארוכה. כסף לא חסַר באמתחתו. אלמלא העיניים שעקבו אחריו בחשאי (ואין לדעת אם אמנם היו קיימות או חיו רק בדמיונו), לא היה מהסס לעשות כן, אולם הצלחת המשימה תבעה ממנו לחשב מחדש כל צעד שוב ושוב, לבל ישאיר אחריו עקבות לא רצויות, לבל יעורר תהיות על זהותו.
ובעודו מתלבט, ניגש אליו פעוט כבן ארבע או חמש, הושיט לעברו את ידו ללא בושה ודרש ממנו צדקה. תגובתו הראשונית של עזריה הייתה להרים את סנטרו ולהתעלם, כאילו לא ראהו כלל. בצעירותו היה נהנה להתעלל בחסרי ישע שכאלה, ילדים אבודים שאיבדו את אמם.
"בוא ואקח אותך הביתה," היה מציע פעם לילדון כזה, כשהוא מְשווה לקולו טון סמכותי, "ודאי שידוע לי היכן אמא שלך מתגוררת," וכך, בתוך שיטוטים ארוכים הלוך ושוב ודיבורים על הא ועל דא, היה מסיח את דעתו ומשלשל לכיסו מאוצרותיו — בין שהיה זה תער מחליד, או פתילת חותם אבודה שהייתה מצויה בכיסו של הילד, ואם התמזל מזלו אף מטבעות אחדות. רק לעת ערב היה משאירו הרחק, בפאתי הכפר, בוכה ונתון לחסדי העוברים ושבים שישיבוהו לבית הוריו.
מדוע נהג לעשות כן? מן הסתם התקנא בילדים הללו שיש להם אמא, ובשל משובה רגעית או ריב נמהר שמטו את ידם מידה ואיבדו את דרכם. אשמים היו בעיניו על מזלם הטוב, ונכון היה לנקום בהם ולהענישם על כך שיש להם את אשר חסַר לו, וחסרונו צרב.
גם עתה, כאדם העומד ברשות עצמו, היה בוודאי מתייחס בדרך זו לפעוט העלוב, אלמלא המבט הישיר שנתן בו. רגעים ארוכים נשאב אל התום הזה, אל המבע הדומם, הבוהה, שאינו יודע חשד, אל העיניים שלא טעמו את טעמם הצורב של הבושה, הלעג והאכזריות. בגדיו של הילד העידו על כך שהוא לא נולד כקבצן. מן הסתם ירד אביו מנכסיו רק לאחרונה, ותחושת הרעב טרייה בעבורו, מְדַקרת בגופו שידע, עד לא מזמן, ימים טובים מאלה.
"בבקשה, אדון, יש לך מטבע בשבילי?" לחש הילד וניכר היה כי הוא מדקלם את אשר לימדוהו אֶחיו הגדולים. צבע לחייו עדיין היה ורדרד ופניו לא כוסו בחיוורון, כאותם ילדים עלובים שהכיר עזריה בדיכרין, שהיו מוטלים בצידי הדרכים עם בטנם התפוחה מרעב ועשרות זבובים עטים על בשרם.
צמרמורת חלפה בגופו. את מי מזכיר לו הילד? אי־שם בנבכי זיכרונו הבוגדני היה דחוק ילדון קטן שעיניו בוהקות ולחייו עגלגלות, ואולי אין זה אלא הוא עצמו, עזריה שאיננו מכיר, עזריה המתערסל בזרועותיה של אם ממשית.
"בבקשה, אדון," המשיך הילד, כאשר הבחין בתשומת ליבו של הזר ובמבטו החרד, הננעץ בו לרגע ובמשנהו מוסט הצידה בחוסר שקט, וידו האחרת נעה מאליה ואחזה בקצה שרוולו של עזריה, "לא אכלתי היום ואני רעב מאוד."
אבל עזריה, במקום שיתמלא רחמים, נמלא לפתע משטמה בלתי מובנת. ככל שההפצרות של הילד הלכו ותכפו, כן גברה משטמתו, עד כי לא יכול עוד להתאפק וסטר בכף ידו בכל הכוח על לחיו של הילד. הפעוט פרץ בבכי שמשך לעברם קהל רוחש של אנשים. תשומת לב מיותרת. טעות ראשונה.
אלוהים אדירים, מה הבאתי על עצמי? נהם עזריה בתסכול, אטם את אוזניו מלשמוע את בליל התוכחות והדף מעליו את חיצי הכעס והביקורת. ופתאום, כמו נֵיעור בתוכו השֵד, איבד את השליטה על עצמו, דחף אישה שעמדה למולו ונפנפה לעברו באצבעה המורָה, הצמיד את שקו אל חזהו ופרץ במנוסה.
למזלו של עזריה, שערי העיר טרם נסגרו. איש לא עמד בדרכו או ניסה לעכב אותו בשעה שנמלט אל עבר החשכה. רק צעקות האנשים המשיכו להדהד באוזניו עוד שעה ארוכה:
"חצוף שכמותו, כיצד העז לסטור על לחיו של ילד קטן?"
"חייבים לעצור אותו, את החיה הפראית הזאת, הוא מסוכן!"
"ראית איזו הבעת טירוף הייתה על פניו?"
עזריה התנשם ממושכות בתוך החושך. עצי האלון הענֵפים סוככו עליו ואפשרו לו לייצב אט אט את נשימתו ולהבין את אשר עשה. אילו היה כאן קאסיוס, ציין לעצמו, לא היה חדל מלנזוף בו. כיצד התפתיתי לשטות שכזאת? מאין צץ השד שהשתלט עלי? ואולי אין זו אלא האש, אותה אש נוראה וחסרת פשר המשתוללת פעם אחר פעם בחלומותיי?
עזריה עצם את עיניו, והבין שעיני הילד התמים ההוא, שהביטו אליו פנימה ללא בושה, נותרו צרובות בתודעתו עוד מהימים לפני שבגד בו הזיכרון. עתה ידע בוודאות כי ראה פעם זוג עיניים כאלה, והתחושה שהדהדה בתוכו לנוכח המבט הזה הייתה, מן הסתם, מערבולת חסרת פשר של אשמה עלומה.
 
 
החץ שנורה לעברו היה קרוב כל כך, עד כי חנינא יכול היה לחוש על עורפו את משב האוויר שיצר במעופו. נשימתו נעשתה מואצת, אך חנינא לא שת ליבו לכך, הוא היה נתון כולו לתכלית האחת והיחידה — להישאר בחיים.
במשך דקות ארוכות, שנדמו בעיניו כנצח, נמלט, עד כי היה בטוח שיצא מטווח ראייתם של רודפיו. ואף ששמע את הצעקות שצעקו בשפתם הזרה, ונדמו בעיניו כגיבובי קללות נוטפי שִמְצָה וכעס, ידע כי אין באפשרותם להבחין בו בחסות החשכה.
הירח הרזה סייע לו באורו החיוור, בימים האלה של ראשית החודש, נביחות הכלבים הלכו ודעכו, אך חנינא לא העז לעצור את מנוסתו. רגליו נעשו קלות מאי־פעם ואיבריו היו דרוכים מפני חיצים נוספים המכוּונים אליו. היכן הוא? הרריה הטרשיים של יהודה שימשו לו נתיב בריחה, הסירות הקוצניות שילחו לעברו זרועות חמדניות, שיחי הלוטם הפיצו את ריחם העז וסלעים חלקלקים בהקו לעברו כסימני דרך.
רק לאחר שעה נוספת של ריצה התמוטט על אחד הסלעים, מתעלם מהצמא העז שאיים להכריעו. כששלח את ידו לעבר הכתף הפגועה, הזדעזע ממראֶהָ, המגואל בדם.
הבוקר האחרון היה לכאורה כשאר הבקרים. תינוקות רכים נמסרו לידיו בסתר, שם, בגומחת בית עובדיה הסנדלר, הרחק מעיני הקלגסים. הצוּר שבידיו עשה את מלאכתו נאמנה. בזה אחר זה הועברו לידיו הרכים הנולדים, אשר נעשו בתוך רגעים אחדים לבני ברית עם בוראם. שליו ורדום קמעא הגיע כל פעוט שכזה לידיו המנוסות, והפך בן רגע לפקעת אדומה וצרחנית, עד שהוכנס לפיו קֶרע הבד הספוג ביין. עיניה של האם דמעו לנגדו פעם אחר פעם, עד כי נחפז חנינא להרגיעה במילים טובות ובלחש. "כשם שנכנס לבריתו של אברהם אבינו," נהג להוסיף, "כן ייכנס בקרוב בשערי חוּלדה אל פנים הקודש, אל מקום ההיכל שייבנה ויכונן, בטהרה."
חלונות ביתו של הסנדלר הואפלו במיוחד, והקשיש טוב הלב קיבל את פני הבאים וההולכים בשקד הכרוך בתמר, במעין התנצלות על כך שכורח הימים הטרופים מונע בעדו לקיים ארוחה חגיגית כיד המלך.
חנינא חש הבוקר רוממות רוח מיוחדת, ביודעו כי זהו יומו האחרון בכפר הזה. מרבית התינוקות כבר נימולו, ומאף לא אחד מהם נמנעה חלילה המצווה החשובה. אך באחת המילות האחרונות התעוררו חששותיו, ולא בשל יפחותיו הנמרצות של הפעוט שהונח בידיו, כי אם למראה פני אביו, שלא הייתה בהן הכרת טובה, ובהמשך אכן התברר כי אין הוא אבי התינוק, אלא זר שפרץ אל החדר וחשף את סודותיו. ואכן, בטרם חלפה שעה, נשמעו דפיקותיהם הנמרצות של הצוררים, חיילי הקיסר.
"קום והימלט על נפשך!" נשמעה הפקודה מפיו של עובדיה הישיש, אך חנינא היסס. מה יהא על התינוקות שטרם נימולו?
"מה אתה עומד חסר אונים? לך מהר אל החדר האחורי. שם באחד מקירותיו תמצא חלון גבוה, שחבל ארוך משתלשל ממנו."
מאותו הרגע חש חנינא כי סר מפניו צלם אנוש, והוא נעשה לחיה נרדפת שכל תכליתה להציל את נפשה.
השמש שילחה פסים אחרונים אל האופק שבמערב בשעה שאחז בחבל, ירד בו אל תעלת הביבין וניסה להתקדם בזחילה אל עבר היער. לרוע מזלו איתרוהו אויביו וכיוונו לעברו את חיציהם המושחזים. שעת המרדף נדמתה כנצח. באוזניו רעמו נביחות הכלבים ושעטת סוליות הקליגות, סנדליהם של רודפיו. אילו באותו הרגע היו עומדים לרשותם סוסיהם, כבר היה נרמס תחת רגליהם.
חנינא לא הכיר את מעבה היער. עד כה מעולם לא נזקק לו, אולם בשעה זו התברר היער כידיד טוב הפורש עליו את חסותו. אילו יכול היה לטפס על אחד העצים ולהמתין שם עד שתכלה הרעה, לא היה מהסס לעשות זאת. אולם חושי החיה הנרדפת שבו דחקו בו להמשיך ולרוץ, עד כי נעשתה הצמחייה דלילה ורודפיו העיקשים חזרו לכוון כנגדו את נשקם.
התמזל מזלו ועמדה לו הזכות להינצל מידיהם ולא להתבוסס לעיניהם בדמו כחלפתא דודו, שהסתיר מעיניהם החמדניות של הערלים את אסם התבואה שהיה לו, וכאשר גילוהו, לא הסתפקו באוצרותיו. הם לא שקטו עד אשר כילו בדוֹד את זעמם. גם עתה הם אינם מניחים לטרף לחמוק מידיהם המיומנות באחיזה בקשת, והחיצים רודפים בזה אחר זה. הנה אחד מהם, עיקש במיוחד, הצליח למלא את ייעודו ולפצוע את חנינא כהוגן בירכתי זרועו הימנית. ורק כאשר צנח לנוח ונשימותיו החלו להתייצב, צץ הכאב וצלף בו במלוא עוזו.
לאן יפנה עתה, פצוע, נטול מים, עם כתף מדממת וזרוע פצועה? יריעת בד גסה שנותרה לו ממלאכת המילה שימשה אותו עתה לחבישת הכתף, אולם בטרם סיים להדק את קישוריה, הכריע אותו אובדן הדם הרב, והוא צנח תחתיו נטול הכרה.
 
 
"המפקד!" נשמעה הקריאה, "מצאנו את האדם הזה באחת השלוחות."
שאול לא מיהר להסב את פניו. הייתה זו שעת בין ערביים, שבה היה עומד בחוץ ובוהה בגוֹנֵי ארגמניותה שערפלו את חושיו.
אך לפני שעה קלה סקר שאול באהבה את האנשים שסביבו, וטפח על שכמו של מי מהם שהיה זקוק לעידוד. היו אלו חייליו, אנשים עזי נפש, שעזבו את נשותיהם וטפם, כשמשימתם האחת היא להכות את ראש הצפעוני הרומאי ולסלקו מן הארץ. לפני שבועות אחדים הביא אותם הנה, אל המערות שבהרי גופנא, לאחר שנאספו בקפידה אחד אחד, וכבר אינם עוד נערים תמימים ורכים שחלב אמם על שפתיהם, אלא חיילים העשויים ללא חת.
יום יום הוא מלמד אותם תכסיסי מלחמה ודורש מהם להתאמן עוד ועוד, עד שמיטיבים הם לעקם את הענפים לכדי קשתות יעילות, להכין אשפות חיצים ולחדד ראשי חץ מברזל. אולם כאשר מגיעה שעת בין הערביים, שבים ומציפים אותו הגעגועים, והוא נתקף בזיכרונות קריני, הנושאים אותו מכאן והלאה, אל הימים שבהם לא היה שאול אלא נקרא בשמו הרומי, סירינקוס, אל אותן התמונות המסתחררות בנבכי נפשו ועושות בו כבשלהן.
הנה היא בִּיתיָה, אשתו הראשונה, החובקת בזרועותיה את אחד מפעוטותיו ומחייכת אליו חיוך נדיר. בתמונה אחרת מרצד לעיניו מראה קבריהם הטריים, צמודים זה לזה, האם וחמשת גוריה, אי־שם במדבר רחב הידיים של לוב.
אהה, קריני־קירנאיקה, כיצד נותר זכרך כפצע מדמם שאין לו ארוכה?
שאול התיישר וריסן את רגשותיו. לא, הוא לא יניח לאותם זיכרונות להעיב על מצב רוחו, והרי הברכה שָבה אל מעונו קמעה קמעה. למעט אותה רגל צולעת מעט, מזכרת חיה ממאורעות קריני, אין לו כל סיבה להתלונן. לאחר שזכה וניצל מאותה פורענות, גרר את עצמו אל חמתא שביהודה והקים את ביתו מחדש. אישה חדשה לו, צעירה, בת כפר חריבא שבמחוז סוסיתא הצפונית, טובה ואצילית היא ומרפדת את קינם בכל טוב. אסיר תודה הוא ליודפת ולאהבתה. שתי בנות הביאה לו, וכבר מצפה היא בשלישית, בברכת פריון שדי בה כדי לנחמו על אובדנו. אולם השעה המציקה הזו, שעת בין השמשות, החוזרת ומייסרת את נפשו מדי ערב, אינה מניחה לו לשמוח על מזלו הטוב גם כאן, במערות שבהר.
"המפקד," ניסה שוב הלוחם וכחכח בגרונו. זו לא פעם ראשונה שהוא שם לב לאובדן חושיו של מפקדו. בפעמים הראשונות היה נתקף כעס — כיצד מצפה האיש לנהוג אם זיכרונותיו, או השד יודע מה, מערפל את חושיו? כיצד יעלה בידו לנהל קרב או לתת פקודה גורלית, כשזיכרונותיו מנהלים אותו כרצונם? צעיר היה הלוחם ולא הכיר את שאול די כדי לדעת שרק בעיתות שלווה הוא מניח לעצמו להיות נשלט בידי רגשותיו, אך בעיתות קרב הוא נעשה לחיה זועמת חסרת מעצורים. כל הכאב שאצור בו מתפרץ מתוכו בזעם ובלוחמנות, ואוי לו למי שנופל לידיו.
אולם עכשיו רעיון המרד היה בגדר חלום שטרם הגיעה העת להוציאו אל הפועל, והזיכרונות הציפו את שאול ולא נתנו לו מנוח. הוא הליט את פניו כדי לא לחזות בגלגל החמה הצובע את הרקיע בדם, אך כתמי דם המשיכו לשטוף את זיכרונו והעבירו בו רעד. היה ברור לו כי עלילת קריני לא תמה. האם לשווא קיפחו חבריו המורדים את חייהם? האם לשווא עלה בידם להביס את אנשי טריאנוס ולהחריב את מקדשי אליליו? לא, הוא אמר לעצמו, אמנם מעטים שרדו את נקמתו של הקיסר הקודם, והטובים שבהם הושלכו אל מכלאות חיות הפרא ואל מאכלת הגלדיאטורים, אולם המרד לא היה לשווא. שפתיו שבו ולחשו: "לא לשווא!"
כף ידו נקמצה לכדי אגרוף. לא, נענע בראשו שוב ושוב, המרד בקריני לא היה לשווא. ובזכות הגיבורים שאסף עוד יקום המרד ויהיה, והפעם יביא לניצחון גורף. ללא ספק.
"המפקד," חזר החייל וקרא מאחוריו בתקיפות, ואילו היה מרהיב עוז היה מנסה לטלטל את כתפו, "מצאנו אדם מעולף באחת השלוחות."
סוף סוף הפנה אליו שאול את פניו. הקשיחות שָבה אליהן כשהייתה, כמו לא נודע כי אך לפני רגע חלפה בהן סערה. "הכניסו אותו," הורה, ושני צעירים שהמתינו מחוץ לחדר נכנסו פנימה והניחו בזהירות את האיש נטול ההכרה שבידיהם על גבי מצע של קש.
שאול התקרב אליו ובחן בקפידה את הפנים השרוטות והסיר את חבישת הבד הגסה מכתפו המדממת.
"לך והבא לי את ילקוט הצמחים," קרא אל אחד מנאמניו, והלה מיהר אל פנים המערה וגרר עימו שק פשתן שפקעות וצמחים מיובשים דחוסים בתוכו בצרורות.
אצבעותיו המיומנות של שאול, אשר נאלץ לטפל בפצועים לא פעם ולא פעמיים, חיטטו בשק, עד שמצא את העשב הרצוי. אחד מנאמניו הגיש לו, כלמוד ניסיון, כלי חרס ובו דבש, בעוד שאר הנוכחים מצטופפים סביבו בסקרנות, נכונים ללמוד ממנו גם את טיבה של אומנות זו, היא אומנות הריפוי.
"מהרו והביאו לי כלי עם מים רתוחים," ציווה על האחד, "ואת כלי הגחלים, בבקשה," לחש אל האחר.
עיני הכול צפו בו בשעה שהניח כלי חרס ובו דבש בין גחלי האש ובישל בדבש שבתוך כלי החרס עשב בעל ריח חריף. "זוהי הלענה," הרים את עיניו לבסוף ובחן את קהל צופיו, "שגְדֵלה בשפע באזורנו. אין טוב ממנה כדי למנוע דלקת ולעצור את הדימום."
כשהיה שבע רצון ממראה המרקחת, החל חובש את פצעיו של האיש. על אף היותו נטול הכרה, ניכר היה שהטיפול מכאיב לו, כיוון שפניו התעוותו שוב ושוב ואנחה נמלטה מפיו.
מאוחר יותר, בשעת ליל מאוחרת, בשעה שחומו של האיש עלה, נותר שאול לבדו ער, רכון לצד הפצוע וקשוב להזיותיו. הדברים שמלמל הסגירו עד מהרה את מוצאו. "זה לא האבא של התינוק!" צעק מתוך הזיותיו, "תִפסו אותו! הוא יסגיר אותנו לארורים!"
שאול התנשם ממושכות. הוא הכיר את העובדות. לא רבים היו המוהלים שהסתובבו בימים אלה, על אף הגזירה, וכמו האיש הזה מלו בסתר תינוקות יהודים. הוא גם לא היה היחיד שנתפס בשעת מעשה ונעשה רדוף, עד כי רגליו נשאוהו, מבלי שהתכוון, למקום הסתר של המורדים. סיפורים רבים וקשים מאלה הגיעו לאוזניו.
גם בקריני התחדשו הגזירות ותבעו קורבנות מדי יום ביומו. כשם שרבו המורדים, כן הלך וגדל מספרם של חלשי האופי, יהודים ששיתפו פעולה עם השלטונות והסגירו לידיהם "עבריינים", וביניהם תלמידי חכמים יראי שמיים. כששאול נזכר בעלובים אלה, כפויי הטובה, בערה חמתו להשחית. פעם, כשהיה צעיר וחסר רסן בקריני, שם לו למטרה לצוד את אותם פושעים ולגרום להם לשלם ביוקר. לא פעם נדרש לבצע משפט שדה ולהביא לתלייתו של אדם כזה, שסיכן את חבריו בשל בצע הכסף או מתוך ייאוש. לא, הוא מעולם לא חס על הבוגדים הללו, ואם קיים חלילה חשש שגם הפעם ינסה אי מי לסכל את מהלכם של מתכנני המרד, הרי שיעשה הכול על מנת לתופסו.