שמי תכלת נפרשים מעל הים הכחול הנושק לחופי בריטניה. יום שמשי ויפה שכזה כלל לא אופייני לאזור. הכול שקט, יותר מדי שקט. מין שקט כזה שאפשר לשמוע בו כל רחש קל, אפילו זמזום של דבורה, או משק כנפי זבוב. יתוש אפילו. והנה, כמו לפי פקודה, נשמע הזמזום. תחילה, מרחוק. הם באמת נראים כמו חרקים זעירים. אבל כשהם מתקרבים, הזמזום גובר והופך לטרטור של מנועי בוכנה, והמנועים האלה מניעים את הקרביים של להק מטוסי מסרשמיט גרמניים.

מולם מגיח להק של מטוסי ספיטפייר בריטיים, נחושים להגן על מולדתם מפני התוקף הגרמני. שתי קבוצות המטוסים מסתערות אחת לכיוון השנייה במהירות אדירה — ומתערבבות ביניהן. כל אחד ממטוסי הספיטפייר מוצא לעצמו יריב לדו־קרב, לחיים או למוות. באחד ממטוסי הספיטפייר יושב טייס צעיר אבל מלא ביטחון. הוא חובש כובע טיסה עשוי עור, משקפת מכסה את עיניו ומסכת חמצן מסתירה את פניו. הוא מרים את מבטו למראה שממוקמת מעל תא הטייס ולבו מחסיר פעימה.

בדיוק מאחוריו מבנה של שלושה מטוסי מסרשמיט בצורת ראש חץ מתחיל לסגור על הטייס הצעיר, כמו להקת זאבים שמצאה טרף קל. טייס הספיטפייר מנסה לתכנן מהלך התחמקות, אבל עד מהרה הוא מבין לחרדתו שמאוחר מדי. אחד ממטוסי המסרשמיט נצמד לו לזנב!

טייס הספיטפייר מבצע צלילה ופנייה חדה, בניסיון נואש לחמוק כנגד כל הסיכויים. המסרשמיט לא משתהה, צולל מיד אחריו — ויורה! שלושה קנים יורקים לעבר הספיטפייר מטר של כדורי עופרת, אבל הספיט מצליח לנער את המסרשמיט מהזנב שלו ולחמוק. וואו, אלוהים, זה היה קרוב!

הטייס הצעיר רוצה לשחרר אנחת רווחה, אבל לפני שהוא מספיק לשחרר את האוויר מריאותיו - מטוסי המסרשמיט מגיחים מהצד השני! הטייס מגלגל את המטוס על הגב ושובר כיוון, אך אחד ממטוסי המסרשמיט מצליח להתביית עליו ולהתייצב לעמדת ירי.

זהו קרב אחד על אחד. לשרוד במערכה או להיפגע, לצלול ולפלח את המים הכחולים של תעלת למאנש שלמטה, שהשלווה שלה היא רק שלווה מדומה — במצולותיה נמצא כעת, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בית קברות גדול למטוסים.

הספיט יושב כעת בדיוק במרכז הכוונת של המסרשמיט. הטייס הגרמני מחייך לעצמו. תהיה לו עוד הפלה מרשימה לשיא שלו. הוא סוחט את ההדק ויורה. צרור הקליעים נורה לכיוון לעבר הספיטפייר, אבל... לא היום. לא הפעם. כי לפתע הספיט נוסק בחדות, מטפס גבוה־גבוה מעל כל המטוסים, נבלע בתוך ענן חולף ונעלם אל תוך קרניה המסנוורות של השמש.

לעזאזל, חושב הטייס הגרמני. הוא מנסה לעקוב אחרי הספיט, אבל המטוס הבריטי נעלם כאילו בלעו אותו השמים. או שלא?

לפתע הספיטפייר צונח מאחורי המסרשמיט ומתיישב לו על הזנב!

הטייס הגרמני מנסה להתחמק, אבל זה כבר מאוחר מדי. מטח אש כבד מנקב את המסרשמיט, והוא עולה בלהבות וצולל אל בית הקברות הימי הגדול.

טייס הספיטפייר ניצח! עכשיו הוא באמת יכול סוף־סוף לנשום לרווחה. הוא מסיר מעל פניו את מסכת החמצן... אבל משהו לא בסדר פה. לא, באמת, משהו מאוד לא בסדר פה! הטייס הזה צעיר מאוד, צעיר מדי, ילד ממש, אולי בן שלוש־עשרה.

הטייס הצעיר היה רוצה לטפוח לעצמו על השכם, אבל הוא זקוק לשתי הידיים שלו — אחת על הסטיק ואחת על המצערת. הוא מסתכל לצדדים בגאווה ומחפש את יעד התקיפה הבא שלו.

בום!

תא הטייס מזדעזע בזמן שמטר קליעים קורע את גוף המטוס מאחור. נראה כאילו לוח המחוונים עומד לצאת מדעתו. נורות אזהרה אדומות מהבהבות וצופרי חירום נובחים מכל עבר. שובל של עשן שחור בוקע מהמנוע הפגוע. המטוס מתגלגל על הצד וצולל לכיוון המים. הטייס הצעיר מביט באימה על מד הגובה... חמשת אלפים רגל... ארבעת אלפים רגל... שלושת אלפים רגל... הוא מושך את הסטיק, אבל המטוס לא מגיב. הוא צולל כמו אבן, המים הכחולים מתקרבים אליו במהירות מסחררת, המנוע מייבב כמו בעל חיים גוסס והספיט ממשיך בצלילה המטורפת שלו, דוהר לכיוון המים אבל —

זה נהיה גרוע יותר, כי מי האוקיינוס התחלפו בן רגע באדמת מדבר. ולמה לוח המחוונים של הספיטפייר הישן נראה פתאום כמו תא טייס סילון חדיש של חיל האוויר הישראלי? העולם מסתחרר, קו האופק ירד למטה והים עלה למעלה, האדמה מתקרבת ואין לאן לברוח. זוהי מלכודת מוות. המטוס צולל לעבר האדמה ומתרסק בכדור של אש!

יותם פלג בן השלוש־עשרה מתעורר בתחושת מחנק. לרגע הוא לא מזהה היכן הוא נמצא. אבל זאת המיטה שלו. ועל הקיר תלויים הפוסטרים של דגמי המטוסים שלו, ועל השידה שלצדו ניצב התצלום הממוסגר שלו ושל אבא שלו. וגם היבבות הבלתי־פוסקות האלה, כמו של בעל חיים גוסס, לא, הן לא היו אמיתיות, הן היו רק חלק מהסיוט הנורא שלו, והוא יכול להפסיק אותן בכל רגע. הנה, ככה. הוא מושיט יד ומכבה את השעון המעורר הטורדני ורושם לעצמו הערה בראש — להיפטר ממנו בהזדמנות הראשונה.

"בוקר טוב!"

מיכל, אמא של יותם, נכנסת לחדר שלו. היא מחזיקה בידה קולב עם חולצה מגוהצת בשבילו, ועל פניה פרושה אותה הבעה ובקולה נשמעת אותה נעימה שיש לה בשלוש השנים האחרונות, מאז שאבא...

מיכל מניחה את החולצה ופותחת את החלון.

"גיהצתי לך חולצה כדי שתהיה חתיך —"

עליצות מאולצת. זהו. אלה המילים שהוא חיפש. עליצות מאולצת.

"יותם! קום! אתה לא מתכוון לאחר ליום הראשון שלך בבית הספר החדש?! גם אני התחלתי עבודה חדשה, וגם אני לא יכולה להרשות לעצמי לאחר." מיכל עוצרת רגע לקחת אוויר ומסתכלת סביבה. "ומתי אתה מתכוון סוף־סוף לפרוק את הארגזים האלה ולסדר את החדר שלך?"

"כשיתחשק לי," עונה יותם. אבל מיכל, במסגרת העליצות המאולצת החדשה שלה, מחליטה להתעלם הפעם מהחוצפה.

"יאללה חמוד, קדימה."

יותם מתלבש באי־רצון. הוא היה רוצה לחזור לבית שלהם, הבית שגדל בו, בשיכון הטייסים ברמת דוד. מה יש לו לחפש בבאר שבע הזאת? אבל זה מה שאמא שלו רצתה, והוא לא רוצה לצער אותה ולהגיד לה שהוא לא רוצה לסדר את הארגזים, ושהוא לא רוצה חדר חדש ובית ספר חדש וחברים חדשים וחיים חדשים. לא רוצה, לא רוצה...

"אני יודעת שאתה לא מתלהב מהמעבר," אומרת פתאום אמא שלו, כאילו היא יכולה לטייל לו בתוך הראש ובין המחשבות. "אבל זאת הזדמנות מדהימה בשבילנו להתחיל מחדש. לא כל יום מוצאים —"

"כן, כן, כן," קוטע אותה יותם. "אני מכיר את נאום השכנוע שלך בעל־פה, אמא — 'יהיה לך טוב פה, יותם. ואני מצאתי עבודת ניהול מאתגרת. ולגור במדבר זאת חוויה. ויהיה לך גמל מחמד, יותמי' —"

"אתה יכול ללגלג כמה שאתה רוצה, אבל אני יודעת שיהיה לך כיף פה. תכיר המון חברים חדשים, אתה עוד תראה."

יותם לא רוצה להיות הורס מסיבות. או משבית שמחות. הוא אף פעם לא זוכר מה משניהם נכון להגיד במקרה כזה. אז הוא שותק. מיכל מרימה את משאף הוונטולין שלו ומניחה אותו בידו. "שלא תשכח!"



 

אבל הוא איחר. אמא שלו שוב צדקה. פעמון בית הספר צילצל ויותם עדיין תועה במסדרונות ומחפש את כיתה ח'8. איפה הם תקעו אותה, לעזאזל? ילדים זורמים במסדרונות סביבו, הודפים אותו מבלי משים עם תיקי הגב שלהם, הגדושים עד להתפקע, או סתם מעיפים אותו הצדה עם זוג כתפיים רחבות בהרבה משלו. כולם מכירים את כולם, ורק יותם פוסע במסדרונות ומרגיש שקוף יותר מהארי פוטר אחרי שהוא לובש את גלימת ההיעלמות.

עשר דקות אחרי הצלצול והמסדרונות כבר דוממים. יותם עובר עוד מסדרון שיש בו רק שורות של לוקרים, ואין אפילו ילד אחד או ילדה שאפשר לשאול אותם איפה מסתתרת ח'8 הזאת. אבל אז הוא שומע קול בוקע מאחת הכיתות, שהדלת שלה פתוחה, ומדברים שם על משוואות, והשיעור הראשון שלו היום במערכת הוא מתמטיקה ועל הדלת הפתוחה רשום ח'8. הללויה!

"קשה להגיע בזמן?" שואלת המורה למתמטיקה בקול של מורה למתמטיקה. מסתבר שלכל המורות יש מין קול כזה. גם בדרום.

"לא מצאתי את הכיתה," עונה יותם.

"אה, אתה התלמיד חדש? ברוך הבא, בוא תציג את עצמך," אומרת המורה למתמטיקה.

עכשיו יותם ממש מצטער שהוא איחר. אילו היה מגיע בזמן, הוא לא היה נאלץ לעמוד כעת מול כיתה מלאה פרצופים זרים ולדקלם כמו דחליל צייתן: "הַיי, אני יותם."

אחד הילדים, שכובע בייסבול על ראשו, קורא לעברו, "הַיי, חולצה יפה."

"תודה," עונה יותם עם קצת סימן שאלה בסוף המילה.

"ברחת איתה מהבר־מצווה?" שואל הילד עם הכובע וכל הילדים צוחקים.

"תומר, שקט!" נוזפת המורה למתמטיקה ושולחת את יותם לשבת במקום היחיד הפנוי, ליד החלון.

המורה ממשיכה לכתוב משוואות על הלוח ויותם משנן לעצמו באירוניה, שוב ושוב: הרבה חברים חדשים, נוף מדברי, גמל מחמד...