מעגלים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מעגלים
הוספה למועדפים

מעגלים

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

נקודת הפתיחה של שלומי אביטן לחיים היתה נקודת זינוק ממצוק אל תהום עמוקה. כילד ממשפחה קשת יום משדרות, שהוצא מביתו לפנימיות, עבר שלומי מסלול חיים שכמוהו כנבואה שהגשימה את עצמה: סמים קלים, סמים קשים, עבירות רכוש, אלימות, מעצרים וישיבה ממושכת בכלא. פעם אחר פעם הוא ניסה להיגמל וכשל, והדרך לתהום הלכה והתקצרה. מתוך האפלה הגדולה הזאת, מתוך הביצה הטובענית והבלתי־אפשרית הזאת, הצליח שלומי להתגבר ולמצוא את הדרך החוצה.

מעגלים — סיפורו של שלומי אביטן, כולל את כל המרכיבים של דרמה סוחטת דמעות, גדושה ברגעים טרגיים וברגעים קומיים, ומספק הצצה לקודים ולשפה של העולם התחתון, כולל סיפורים מסמרי שיער, ובעיקר מהווה השראה אינסופית לעשרות אלפי נערים ונערות בישראל, שנקודת הפתיחה שלהם זהה לשלו. סיפורו של שלומי אביטן הוא הסיפור שלהם וגם הסיפור שלנו, של ישראל שנוח לנו לפעמים לא לראות.

אסף וייס הוא מייסד ומנכ"ל "מעגלים" — תנועה חינוכית ישראלית שעוסקת בהעצמה אישית וערכית ובהכנה לחיים בעלי משמעות בחברה הישראלית, בעיקר בפריפריה החברתית והגיאוגרפית. נשוי לשלומית ואב לשישה ילדים, מתגורר בלוד.

פרק ראשון

הקדמה

 
שעות הבוקר המאוחרות באולם רחב ידיים אי־שם במרכז הארץ. הקהל: תלמידים מכ-30 בתי ספר ברחבי הארץ. הם יושבים במקומותיהם, דרוכים, ואני ביניהם. על הבמה: שלומי אביטן, אליאסף פרץ ואיתן חרמון. כל אחד והסיפור הייחודי שלו. ההתגברות על מכשול מסוג אחר וצמיחה. הסיפורים שמהם עשויה המציאות המורכבת שלנו.
בשנים האחרונות למדתי להכיר את המופע הזה, "מתגברים", בעל פה. מכיר כל תנועה, כל משפט. כבר יודע מתי הקהל יסער, מתי ימחו התלמידים דמעה ומתי יקומו על רגליהם וימחאו כפיים כסופת רעמים. הייתי שם איתם מראשית הדרך, ומהרגע הראשון הבנתי את הכוח של המופע, את היכולת של המשתתפים בו לחולל שינוי אמיתי בקרב קהל הצופים.
אי־אפשר שלא להזדהות איתם, אי־אפשר שלא לחשוב על עצמנו כשאנחנו מתבוננים בהם. אם הם התגברו על המכשולים הבלתי־נתפסים שעמדו בפניהם, הצליחו לצמוח בביצה מבעבעת, מי אנחנו שנתייאש, שנוותר, שלא נילחם לתקן את המציאות שלנו, את המציאות הסובבת אותנו.
עבור רבים שלומי הוא גיבור האירוע. שלא כשני חבריו למופע, שהמכות נחתו עליהם מתוך גזירת גורל או משמים, שלומי אחראי במידה רבה למכשולים שנקרו בדרכו. הוא ששקע מבחירה - גם אם זו נבעה ממציאות קשה - ועוד נעסוק במהות המילה "בחירה" במקומות שבהם הדרך היא כמעט חד־כיוונית, מוסללת למטה.
הבורות אליהם נפל שלומי הם העמוקים ביותר, המכשולים בהם נתקל היו הגבוהים ביותר, והטיפוס שלו מהתהום עד לפסגה יכול למלא את הערך "השראה" בכל מילון ובכל שפה. "התגברות", זו המילה שמגדירה את חייו של שלומי, ובכל פעם מחדש אני רואה כיצד הוא מצליח באמצעות הסיפור הייחודי שלו לחולל שינוי, להציל נפשות של ילדים אחרים, לממש את השליחות.
ובעוד אני יושב בקרבת הבמה ומתבונן, לפתע נשמע קול יבבה. בתחילה חרישי, אחר כך הופך לבכי בלתי־פוסק, כמעט היסטרי. אני נדרך. בזמן שהמופע מסתיים, נערה צעירה נעמדת ליד אחת ממורותיה ומתקדמת לכיוון הבמה.
"מישהי רוצה לדבר איתך דחוף", אנחנו מסמנים לשלומי, שכבר מבין מה קורה - מסוג הדברים שקרו לו גם בכנסים אחרים.
"בשביל זה אני כאן", הוא אומר.
לנגד עיני המשתאות ניגשת הנערה לשלומי, ובמשך קרוב לעשר דקות היא לא מצליחה לכבוש את בכיה. שלומי נראה כמי שמבין היטב ללבה, ומגלה כלפיה אמפתיה יוצאת דופן. הוא מגיש לה מים, מחווה בעיניו להרגעה. "אני מבין שאת מזדהה איתי", הוא אומר לה ומצחו נחרש קמטי הזדהות. "אבל אני מרגיש שזה לא סתם. ספרי לי את הסיפור שלך".
בוכה, בשפתיים רוטטות וכשידיה האוחזות בכוס רועדות, מתחילה הנערה לדבר.
"אני בדיוק אתה אבל בבחורה", היא אומרת לשלומי, "גדלתי בבית על הפנים ברמלה, מגיל 12 אני ברחובות, מתעסקת בסמים, בפשע, מסתובבת עם עבריינים. מה שסיפרת, זה בדיוק אני - רואה את עצמי במדרון החלקלק הזה, חווה את המסלול שתיארת ולא מצליחה לעצור".
בחורה אינטליגנטית, חדה, חריפה, עומדת על פי תהום, ופתאום כאילו נפל לה האסימון. "זו הפעם הראשונה שאני מבינה מה המחיר, מה ההשלכות", היא אומרת לשלומי הנרגש. "אני לא רוצה להיות שם. זעזעת אותי. אני מודה לך ומקווה שההבנה הזאת תשנה לי את החיים. אני רק מבקשת שבתקופה הקרובה, ההתחלתית, כשאזדקק לליווי, תן לי אישור להתקשר אליך אם אצטרך. תושיט לי יד שלא אפול שוב".
כעבור ימים אחדים היא אכן התקשרה, ומאז המופע היא שומרת עם שלומי על קשר רציף. "היום היא נקייה", הוא אומר בגאווה. "היא עדיין בתוך התהליך והיו לה לא מעט משברים. מי כמוני יודע עד כמה החודשים הראשונים הם סיוט, ולכן גם השקעתי בה המון שעות. עכשיו, ברוך השם, היא בסדר. בחורה מדהימה, סיימה לימודים. לא פראיירית. היא עוד תצליח, תצמח ותגדל".
הסיפור של אותה נערה, יש להודות בצער, אינו יוצא דופן בשוליים הרחבים של החברה הישראלית, בפריפריה הגיאוגרפית וגם החברתית, ולפעמים אפילו בלב לבה של הישראליות. זהו הסיפור של נוער בסיכון, בדיוק כמו שלומי. נערים ונערות שלא היתה להם בחירה אמיתית. הם נשאבו לתוך העולם האפל, אל הרס העצמי. כמוהו, הם בחרו בפנייה הלא נכונה ושילמו מחיר כבד, ועתה הם זקוקים ליד מכוונת, לסולם שעליו יטפסו החוצה מן הבור.
והנה פתאום הם רואים אותו על הבמה, שומעים את הסיפור שלו, ומבינים שדווקא יש בחירה, שזו לא גזירת גורל. "אין אדם מתיר עצמו מבית האסורים", נאמר במקורות, ואנשים כמו שלומי הם היד המושטת שמאפשרת לאנשים דומים לו לצאת החוצה, אל האור. הגאולה הפרטית שלו, מעבר להיותה סיפור יוצא דופן, מסעיר ומרגש, היא גם הפתח לגאולתם של רבים.
כפי שבחר בנפילה ובוויתור העצמי, שלומי בחר לצאת מהחושך לאור, ובחר להמשיך ולהושיט ידיים לאחרים שעדיין חיים בעלטה. זו בחירה אמיצה, להרחיב את המעגלים, משום שהיא מכריחה אותו להתעמת מדי יום עם עברו, להביט במראה ולראות את עצמו ניבט מעיניהם ומחייהם של אחרים, אבל זה מה שהופך את שלומי אביטן ליותר מסיפור. הבחירה הזאת הופכת אותו למודל להשראה, ואת הסיפור שלו מתסריט הוליוודי לתופעה, לתנועה של ממש. תנועה של שינוי.
 
•••
 
"הנמוך הזה, עם הכיפה", הגדיר אותו פעם אחד מבכירי העבריינים בישראל, שלימים נרצח על ידי יריבים שנותרו עלומים לעד. הם נפגשו בצינוק, בכלא, והעבריין המוכר מכותרות העיתונים הופתע. "כבר שנה שלמה אני שומע כאן בכלא את השם הזה, שלומי אביטן. רעש מפה, רעש משם. חשבתי מדובר באיזה ענק שמטיל טרור על כולם. פתאום אני רואה אותו, כולו מטר וחצי. וכמה רעש הוא מייצר".
רעש.
שלומי תמיד ידע לייצר הרבה ממנו. בבית, עם הלשון החדה והראש שכאילו תוכנת על ידי גאון, ביד אומן. בשכונה עם החברים, שם תמיד הוביל. בפנימיות בהן למד, שם הפך בן רגע למנהיג. אפילו בכלא, שם כולם למדו לעשות לו כבוד.
אבל הרעש הזה, כמה עצב וקושי הוא מסתיר מאחוריו. ולאילו מעמקים הוא גרר את שלומי אביטן, הילד משדרות שכולם כל כך רצו להיות גאים בו, ואיכשהו נתנו לו עוד דחיפה, בלי להתכוון, אל קצה הצוק.
הוא היה שם בתחתית של התחתית, ברחובות, כמעט זוחל על גחונו כדי להשיג עוד מנת סם. מתעלם מהמבטים המרחמים של הסביבה. כמעט מקבץ נדבות מעוברי אורח, אוסף שקל לשקל. הוא רימה את עצמו, את בני משפחתו, את האנשים הקרובים לו ביותר, רק כדי להשיג עוד מנה שתשכיח ממנו את מי שהוא הפך להיות. רק כדי שיוכל להמשיך להיות מי שאיננו - צל אדם, בלי שום צורך להיאבק ולהשתנות.
ואז הוא יצא מזה, כמעט באורח פלא. בעצם, ללא פלא. בעבודה קשה, באינטנסיביות, בהתעקשות. קל מאוד ליפול בחזרה, להיכנע. בסיבובים הראשונים שלו בדרך החוצה, הוא אכן ויתר ונפל שוב ושוב ושוב. אבל ברגע הנכון, אחרי הארה רוחנית שאין דרך להסביר, הוא התחיל לחצוב את דרכו מהמקום הנמוך ביותר שאליו יכול להגיע אדם, עד למקומות הגבוהים ביותר - מודל לחיקוי, השראה עבור נערים ונערות שנפלו לתהום, ובאמצעותו הם חוצבים את דרכם האטית החוצה.
אני מסתכל היום על משפחת אביטן כולה. משפחה שתנאי הפתיחה שלה, כפי שקורה לעתים בשוליים הזנוחים של מדינת ישראל, לא היו אמורים להוביל אותה לשום מקום. שני אחים קטנים, שי ואור, שחיים לגמרי על המסלול. אחד מהם התגייס לצנחנים והשני במכינה קדם־צבאית וצפוי להתגייס; עוד אח, גיא ששינה את שמו לאמנון, חזר בתשובה, התחתן והביא שלושה ילדים חמודים; ואח אחד, טל, "שהחזיק את כל המשפחה ומשך את כולם למעלה, הקים בית ספר לכדורגל, עם חזון, לוקח ילדים בלי סיכוי - כמו שאנחנו היינו - ומוביל אותם להצלחה".
ויש את שלומי.
זה הסיפור שלו, מטלטל, מרעיד את הנפש, מכאיב, מתסכל, אבל גם מעורר השראה ומשרה תקווה. זה גם הסיפור שלנו - כבני אדם, כחברה, וגם שלנו כעמותה.

עוד על הספר

מעגלים אסף וייס

הקדמה

 
שעות הבוקר המאוחרות באולם רחב ידיים אי־שם במרכז הארץ. הקהל: תלמידים מכ-30 בתי ספר ברחבי הארץ. הם יושבים במקומותיהם, דרוכים, ואני ביניהם. על הבמה: שלומי אביטן, אליאסף פרץ ואיתן חרמון. כל אחד והסיפור הייחודי שלו. ההתגברות על מכשול מסוג אחר וצמיחה. הסיפורים שמהם עשויה המציאות המורכבת שלנו.
בשנים האחרונות למדתי להכיר את המופע הזה, "מתגברים", בעל פה. מכיר כל תנועה, כל משפט. כבר יודע מתי הקהל יסער, מתי ימחו התלמידים דמעה ומתי יקומו על רגליהם וימחאו כפיים כסופת רעמים. הייתי שם איתם מראשית הדרך, ומהרגע הראשון הבנתי את הכוח של המופע, את היכולת של המשתתפים בו לחולל שינוי אמיתי בקרב קהל הצופים.
אי־אפשר שלא להזדהות איתם, אי־אפשר שלא לחשוב על עצמנו כשאנחנו מתבוננים בהם. אם הם התגברו על המכשולים הבלתי־נתפסים שעמדו בפניהם, הצליחו לצמוח בביצה מבעבעת, מי אנחנו שנתייאש, שנוותר, שלא נילחם לתקן את המציאות שלנו, את המציאות הסובבת אותנו.
עבור רבים שלומי הוא גיבור האירוע. שלא כשני חבריו למופע, שהמכות נחתו עליהם מתוך גזירת גורל או משמים, שלומי אחראי במידה רבה למכשולים שנקרו בדרכו. הוא ששקע מבחירה - גם אם זו נבעה ממציאות קשה - ועוד נעסוק במהות המילה "בחירה" במקומות שבהם הדרך היא כמעט חד־כיוונית, מוסללת למטה.
הבורות אליהם נפל שלומי הם העמוקים ביותר, המכשולים בהם נתקל היו הגבוהים ביותר, והטיפוס שלו מהתהום עד לפסגה יכול למלא את הערך "השראה" בכל מילון ובכל שפה. "התגברות", זו המילה שמגדירה את חייו של שלומי, ובכל פעם מחדש אני רואה כיצד הוא מצליח באמצעות הסיפור הייחודי שלו לחולל שינוי, להציל נפשות של ילדים אחרים, לממש את השליחות.
ובעוד אני יושב בקרבת הבמה ומתבונן, לפתע נשמע קול יבבה. בתחילה חרישי, אחר כך הופך לבכי בלתי־פוסק, כמעט היסטרי. אני נדרך. בזמן שהמופע מסתיים, נערה צעירה נעמדת ליד אחת ממורותיה ומתקדמת לכיוון הבמה.
"מישהי רוצה לדבר איתך דחוף", אנחנו מסמנים לשלומי, שכבר מבין מה קורה - מסוג הדברים שקרו לו גם בכנסים אחרים.
"בשביל זה אני כאן", הוא אומר.
לנגד עיני המשתאות ניגשת הנערה לשלומי, ובמשך קרוב לעשר דקות היא לא מצליחה לכבוש את בכיה. שלומי נראה כמי שמבין היטב ללבה, ומגלה כלפיה אמפתיה יוצאת דופן. הוא מגיש לה מים, מחווה בעיניו להרגעה. "אני מבין שאת מזדהה איתי", הוא אומר לה ומצחו נחרש קמטי הזדהות. "אבל אני מרגיש שזה לא סתם. ספרי לי את הסיפור שלך".
בוכה, בשפתיים רוטטות וכשידיה האוחזות בכוס רועדות, מתחילה הנערה לדבר.
"אני בדיוק אתה אבל בבחורה", היא אומרת לשלומי, "גדלתי בבית על הפנים ברמלה, מגיל 12 אני ברחובות, מתעסקת בסמים, בפשע, מסתובבת עם עבריינים. מה שסיפרת, זה בדיוק אני - רואה את עצמי במדרון החלקלק הזה, חווה את המסלול שתיארת ולא מצליחה לעצור".
בחורה אינטליגנטית, חדה, חריפה, עומדת על פי תהום, ופתאום כאילו נפל לה האסימון. "זו הפעם הראשונה שאני מבינה מה המחיר, מה ההשלכות", היא אומרת לשלומי הנרגש. "אני לא רוצה להיות שם. זעזעת אותי. אני מודה לך ומקווה שההבנה הזאת תשנה לי את החיים. אני רק מבקשת שבתקופה הקרובה, ההתחלתית, כשאזדקק לליווי, תן לי אישור להתקשר אליך אם אצטרך. תושיט לי יד שלא אפול שוב".
כעבור ימים אחדים היא אכן התקשרה, ומאז המופע היא שומרת עם שלומי על קשר רציף. "היום היא נקייה", הוא אומר בגאווה. "היא עדיין בתוך התהליך והיו לה לא מעט משברים. מי כמוני יודע עד כמה החודשים הראשונים הם סיוט, ולכן גם השקעתי בה המון שעות. עכשיו, ברוך השם, היא בסדר. בחורה מדהימה, סיימה לימודים. לא פראיירית. היא עוד תצליח, תצמח ותגדל".
הסיפור של אותה נערה, יש להודות בצער, אינו יוצא דופן בשוליים הרחבים של החברה הישראלית, בפריפריה הגיאוגרפית וגם החברתית, ולפעמים אפילו בלב לבה של הישראליות. זהו הסיפור של נוער בסיכון, בדיוק כמו שלומי. נערים ונערות שלא היתה להם בחירה אמיתית. הם נשאבו לתוך העולם האפל, אל הרס העצמי. כמוהו, הם בחרו בפנייה הלא נכונה ושילמו מחיר כבד, ועתה הם זקוקים ליד מכוונת, לסולם שעליו יטפסו החוצה מן הבור.
והנה פתאום הם רואים אותו על הבמה, שומעים את הסיפור שלו, ומבינים שדווקא יש בחירה, שזו לא גזירת גורל. "אין אדם מתיר עצמו מבית האסורים", נאמר במקורות, ואנשים כמו שלומי הם היד המושטת שמאפשרת לאנשים דומים לו לצאת החוצה, אל האור. הגאולה הפרטית שלו, מעבר להיותה סיפור יוצא דופן, מסעיר ומרגש, היא גם הפתח לגאולתם של רבים.
כפי שבחר בנפילה ובוויתור העצמי, שלומי בחר לצאת מהחושך לאור, ובחר להמשיך ולהושיט ידיים לאחרים שעדיין חיים בעלטה. זו בחירה אמיצה, להרחיב את המעגלים, משום שהיא מכריחה אותו להתעמת מדי יום עם עברו, להביט במראה ולראות את עצמו ניבט מעיניהם ומחייהם של אחרים, אבל זה מה שהופך את שלומי אביטן ליותר מסיפור. הבחירה הזאת הופכת אותו למודל להשראה, ואת הסיפור שלו מתסריט הוליוודי לתופעה, לתנועה של ממש. תנועה של שינוי.
 
•••
 
"הנמוך הזה, עם הכיפה", הגדיר אותו פעם אחד מבכירי העבריינים בישראל, שלימים נרצח על ידי יריבים שנותרו עלומים לעד. הם נפגשו בצינוק, בכלא, והעבריין המוכר מכותרות העיתונים הופתע. "כבר שנה שלמה אני שומע כאן בכלא את השם הזה, שלומי אביטן. רעש מפה, רעש משם. חשבתי מדובר באיזה ענק שמטיל טרור על כולם. פתאום אני רואה אותו, כולו מטר וחצי. וכמה רעש הוא מייצר".
רעש.
שלומי תמיד ידע לייצר הרבה ממנו. בבית, עם הלשון החדה והראש שכאילו תוכנת על ידי גאון, ביד אומן. בשכונה עם החברים, שם תמיד הוביל. בפנימיות בהן למד, שם הפך בן רגע למנהיג. אפילו בכלא, שם כולם למדו לעשות לו כבוד.
אבל הרעש הזה, כמה עצב וקושי הוא מסתיר מאחוריו. ולאילו מעמקים הוא גרר את שלומי אביטן, הילד משדרות שכולם כל כך רצו להיות גאים בו, ואיכשהו נתנו לו עוד דחיפה, בלי להתכוון, אל קצה הצוק.
הוא היה שם בתחתית של התחתית, ברחובות, כמעט זוחל על גחונו כדי להשיג עוד מנת סם. מתעלם מהמבטים המרחמים של הסביבה. כמעט מקבץ נדבות מעוברי אורח, אוסף שקל לשקל. הוא רימה את עצמו, את בני משפחתו, את האנשים הקרובים לו ביותר, רק כדי להשיג עוד מנה שתשכיח ממנו את מי שהוא הפך להיות. רק כדי שיוכל להמשיך להיות מי שאיננו - צל אדם, בלי שום צורך להיאבק ולהשתנות.
ואז הוא יצא מזה, כמעט באורח פלא. בעצם, ללא פלא. בעבודה קשה, באינטנסיביות, בהתעקשות. קל מאוד ליפול בחזרה, להיכנע. בסיבובים הראשונים שלו בדרך החוצה, הוא אכן ויתר ונפל שוב ושוב ושוב. אבל ברגע הנכון, אחרי הארה רוחנית שאין דרך להסביר, הוא התחיל לחצוב את דרכו מהמקום הנמוך ביותר שאליו יכול להגיע אדם, עד למקומות הגבוהים ביותר - מודל לחיקוי, השראה עבור נערים ונערות שנפלו לתהום, ובאמצעותו הם חוצבים את דרכם האטית החוצה.
אני מסתכל היום על משפחת אביטן כולה. משפחה שתנאי הפתיחה שלה, כפי שקורה לעתים בשוליים הזנוחים של מדינת ישראל, לא היו אמורים להוביל אותה לשום מקום. שני אחים קטנים, שי ואור, שחיים לגמרי על המסלול. אחד מהם התגייס לצנחנים והשני במכינה קדם־צבאית וצפוי להתגייס; עוד אח, גיא ששינה את שמו לאמנון, חזר בתשובה, התחתן והביא שלושה ילדים חמודים; ואח אחד, טל, "שהחזיק את כל המשפחה ומשך את כולם למעלה, הקים בית ספר לכדורגל, עם חזון, לוקח ילדים בלי סיכוי - כמו שאנחנו היינו - ומוביל אותם להצלחה".
ויש את שלומי.
זה הסיפור שלו, מטלטל, מרעיד את הנפש, מכאיב, מתסכל, אבל גם מעורר השראה ומשרה תקווה. זה גם הסיפור שלנו - כבני אדם, כחברה, וגם שלנו כעמותה.