הם הגיעו מכל קצות העיר בשעות שלפני הזריחה; חבורה עליזה וססגונית, מלוטשת לכדי שלמות, במכנסי טייץ סגולים, סרטי שיער נוצצים ונעלי ספורט בשלל צבעים. הם הלכו רבע שעה מקו אֶל של הרכבת התחתית או הגיעו באוּבֶּר, ופניהם היו מועדות אל מפעל התבלינים הנטוש בשטח ההפקר שבין ויליאמסבורג לגְרינְפּוינט. המשכימים קום מבין באי השכונה, הדוֹג־ווֹקֶרים, פועלי הבניין וסתם תושבים שהתאמנו לקראת המרתון, נהגו להביט בהם בשעשוע מהול בסקרנות. שום דבר כבר לא הפתיע אותם.

כשהחבורה הגיעה למועדון, היו שעלו מייד על רחבת הריקודים והיו שנהרו לעבר הבר, שבאותו בוקר לא מכר משקאות אלכוהוליים, אלא הציע שלל דברי מאכל, ללא עלות, ביניהם חטיפי גרנולה, מי קוקוס ושייקים ירוקים (בחסות אפליקציה של שירותי כביסה לפי דרישה). הקהל לגם את המשקאות בתאווה רבה ולאחר מכן (ולעיתים תוך כדי) גלש לרחבת הריקודים.

זה היה "רייב־של־בוקר", מהדורת חודש אוקטובר. האירוע, שהתקיים מדי חודש, צמח מתוך ההבנה שמסיבת ריקודים מלהיבה המקדשת אורח חיים בריא היא הדרך הטובה ביותר לפתוח את הבוקר. בדור הקודם, סביר להניח שהיו לועגים לתנועה כזו ושערכיה היו נתפשים כמיושנים, על גבול המורמונים. אבל ניו יורק השתנתה. סוף־סוף נדם קולו הציני של דור האיקס ועימו כל מה שהיה לסימני ההיכר של העיר; פאבים שכונתיים, פיקוח על שכר דירה, להקות, ברים חשוכים ואינטימיים, חנויות בגדים עצמאיות וירחוני אופנה. את מקומם תפסו סניפים של רשת הפארם דוויין ריד וכספומטים של בנק צ'ייס, שצצו בכל פינה. זאת הייתה ארץ זבת קוקטיילים מושרים ברוזמרין בשמונה־עשר דולר, כוסות קפה מפולים שמקורם באזור גידול אחד בשבעה דולר, בנייני יוקרה עם שוערים, חדרי סטודיו לפילאטיס ושיעורי ספינינג. כל אלה נועדו לספק את צרכיו של הדור החדש של בני עשרים ומשהו, שעבדו כמדעני מידע ויועצים אסטרטגיים ומהנדסי תוכנה ומנהלי רשתות חברתיות ומנהלי מוצר וסמנכ"לי שיווק ומתאמי תמיכה טכנית, ושהיו נחושים להמציא את האפליקציה שתדהים את העולם. היום, כמו בכל יום, הם יעבדו עד רדת החשכה ואז יתארחו אצל חברים לארוחת ערב או יצאו לבר קוקטיילים סודי או למסיבת גג, ולפני השינה רובם ידליקו את המחשב הנייד שלהם ויצפו בסדרות של נטפליקס במיטה. ובהחלט ייתכן שהם יעשו זאת מדירתם השוכנת בבניין יוקרה חדש שכמו יצא מתוך עלון פרסום — שוער! בריכת שחייה! פינות ישיבה על הגג! חדר יוגה! נוף עוצר נשימה ואורח החיים שמגיע לכם! מעטים מהם גרו בגפם, אך מרביתם נתקלו בשותפים שלהם רק לעיתים רחוקות. כולם פשוט היו נורא עסוקים.

הם גרו בוויליאמסבורג ובבּוּשוִויק, בלואֵר איסט סַייד, בבֵּד־סְטַיי ובקְראוּן הַייטס, והם נהנו מכל מה שהשכונה הציעה להם, החל בקערות בריאוּת וכלה באולמות יוגה. וכל אחד מהם היה משוכנע שגם מבוגרים יכולים וצריכים ליהנות מהחיים.

העידן המוזהב קם לתחייה.

ברייב־של־בוקר הם רקדו לבד ובזוגות, עם חברים ועם זרים גמורים, ברחבת הריקודים ומחוצה לה. אישה אחת רקדה כשלגופה מנשא עם תינוק (התינוק הרכיב אוזניות). בחור אחד, שלראשו סרט טורקיז, עשה סלטה לעבר הקהל ונחת על הרגליים. הדי־ג'יי אמר להם לעשות קצת רעש, והם הריעו. הם רקדו בהתלהבות השמורה לאנשים שהכול תמיד מסתדר להם.

ויליאם "מאק" מקאליסטר בן העשרים ושמונה היה אדם כזה בדיוק. רבים מבין שישים ושלושה העובדים בחברת הסטארט אפ שלו, טֵייק־אוֹף, נכחו גם הם במסיבה, ובשעה שחצה את החדר תוך לגימה ממי הקוקוס שבידו, כל אדם שני בירך אותו לשלום. מאק היה אחד היזמים המבטיחים בסצנת החדשנות התוססת של ניו יורק, זאת אומרת, בהנחה שהמדד הוא מספר הפעמים הרצופות שנבחר לאחד מחמישים האנשים המשפיעים בסצנת ההיי־טק (שלוש פעמים), הסכום הראשוני שגייס עבור טייק־אוף (חמישה מיליון דולר. אתר האינטרנט של התעשייה, שנקרא סצנת־הטק, דיווח שהוא גייס שישה מיליון דולר, והוא לא טרח לתקן אותם), מספר העוקבים שלו בטוויטר (23,782) או מספר הנשים שאיתן שכב מאז שעבר לניו יורק מעיר הולדתו דאלאס לפני שש שנים (חמישים ואחת, והמספר הזה יכול היה להיות גבוה יותר אלמלא תקופת פרישות שגזר על עצמו בתחילה כשהקים את החברה שלו). מאק מקאליסטר היה תותח אמיתי לפי כל קנה מידה, והוא לא ראה שום סיבה שלא ימשיך להיות כזה גם בעתיד. הוא הרים את הטלפון שלו כדי לצלם סלפי, ולאחר שהקפיד לכלול בתמונה את הקהל שמאחוריו, העלה אותה לאינסטגרם וכתב: פותחים את הבוקר כמו שצריך: במסיבת ריקודים מטורפת. #רייבשלבוקר #רייבשלבוקרנ"י

רק אישה אחת ברייב־של־בוקר לא העלתה תמונת סלפי לאינסטגרם. היא באה לשם רק כדי לרקוד. והיא לא נמנתה עם האנשים שבירכו את מאק לשלום. היא שמעה עליו, אבל הוא לא היה מודע לקיומה. קטיה פסטרנק הגיעה למסיבה עם בן הזוג שלה, ויקטור, שבעצמו היה מייסדו של סטארט אפ קטן בשם סְטרול־אפּ. קטיה הייתה בת עשרים וארבע, אבל מאז שהייתה קטנה אמרו עליה שהיא נשמה עתיקה. היא לא ממש ידעה מה זה אומר, אבל ברוב המקרים המשמעות הייתה שהיא העדיפה את חברתם של אנשים מבוגרים ממנה. המסיבה הזאת הייתה אירוע יוצא דופן מהבחינה הזאת, והיא אהבה מאוד להיות שם. אף שקטיה שקלה ארבעים ושניים קילו וכף רגלה מעולם לא דרכה בחדר כושר, היא רקדה במסיבה כאילו זאת העבודה שלה. העבודה האמיתית שלה הייתה ככתבת באתר סצנת־הטק. היא הפסיקה לרקוד לרגע בשעה שוויקטור הלך לבר להביא עוד שייק ירוק, וסקרה את הקהל סביבה. מלבד מאק, היא זיהתה במקום לא פחות משבעה־עשר מייסדי חברות סטארט אפ. היא הוציאה את הטלפון שלה ורשמה את שמותיהם, למקרה שתרצה לכתוב על מי מהם בעתיד.

בשעה 9:00 בדיוק פסקה המוזיקה והרוקדים שוב הריעו. הם הרימו את הטלפונים שלהם כדי לתעד את הרגע שבו יסיטו את הווילונות הכבדים המכסים את חלונות המועדון והקהל ידקלם פה אחד "בוקר טוב, בוקר טוב, בוקר מעולה!" ואז יריע שוב, בקול רם יותר. וכולם יפרסמו את הרגע הזה בסנאפצ'ט ובאינסטגרם, בטוויטר ובפייסבוק, בכל מקום שבו יהיה מי שיקרא ויפנים את המסר שלהם — הייתי כאן.

לאחר דקות אחדות יצאו אל הבוקר כשרבים מהם עדיין אוחזים בטלפונים. הם כיווצו את עיניהם בניסיון להסתגל לאור השמש, אבל האמת היא שכולם השפילו את הראש והביטו בטלפונים שלהם. הם היו מוכרחים לבדוק כמה אנשים עשו להם לייק באינסטגרם, מי ראה את הסרטון שהם פרסמו בסנאפצ'ט, כמה לייקים ותגובות הם קיבלו בפייסבוק (הקנאה!!!!; וואו, אני לא מאמינה שפספסתי את זה; גם אני כאן! איפה את), כמה אנשים צייצו מחדש את האבחנה שלהם שזאת הייתה המסיבה הכי טובה בעולם. מאק ראה שהסלפי שלו קיבל כבר 129 לייקים וחייך בסיפוק. קטיה עטתה על עצמה חולצה ארוכה, נישקה לשלום את ויקטור והלכה לכיוון קו הרכבת אֶל שיביא אותה למשרד.

קטיה פסטרנק ומאק מקאליסטר עדיין לא ידעו זאת, אבל דרכיהם היו עתידות להצטלב שוב בקרוב מאוד.