המידות הטובות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המידות הטובות
מכר
מאות
עותקים
המידות הטובות
מכר
מאות
עותקים

המידות הטובות

3.7 כוכבים (10 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: The Women In Black
  • תרגום: הדסה הנדלר
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: יולי 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום, רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 220 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 40 דק'

תקציר

“אף אחד לא מבין גברים. אנחנו לא מבינות אותם והם לא מבינים את עצמם. חד וחלק. בגלל זה הם עושים את הדברים המרושעים האלה, כמו להסתלק. יכולתי לספר לך כמה וכמה סיפורים, אבל הם תמיד חוזרים בסוף. בדרך כלל. ואלה שלא חוזרים לא שווים את זה, תאמיני לי. והוא יחזור.”
 
סידני, אוסטרליה. גברים מנהלים את העולם. נשים מנהלות את הגברים. לא שהגברים יודעים את זה, חלילה. אם היו יודעים, עוד היו עוזבים בטעות. ואז חוזרים. הם הרי תמיד חוזרים.
במחלקת בגדי הנשים של “גוּד’ז” עובדות ארבע נשים. פאטי שנשואה לגבר טיפש כמו נעל, פיי שהרשתה לעצמה לחגוג ועכשיו תוהה אם מישהו ירצה להתחתן איתה, ליסה הצעירה והמבריקה שעל אף הצטיינותה בלימודים לא יודעת אם אביה ירשה לה ללמוד באוניברסיטה. ויש גם את מגדה, העומדת בראש מחלקת האופנה העילית, יפהפייה אירופאית שיודעת למשוך בחוטים הנכונים, לזווג זיווגים ולנהל בחן ובחוכמה את מחול הגברים-נשים המסובך שהעולם נתון בו.
 
“המידות הטובות” הוא ספר מענג ומשעשע, שארבע הגיבורות שלו פורצות, כל אחת בדרכה, דרך חדשה עבור עצמן. הוא ראה אור לראשונה ב-1993, והפך מאז לקלאסיקה. מדלין סנט ג’ון (1941-2006) לא הספיקה לחזות בהפיכתו לסרט ובהצלחה המחודשת שלה זכה באחרונה, שנים לאחר מותה.

פרק ראשון

1
 
בסופו של יום חם בנובמבר, התלוננו מיס בֵּיינז וגברת ויליאמס ממחלקת השמלות ב"גוּד'ז" בעת שפשטו מעליהן את השמלות השחורות לקראת היציאה הביתה.
 
"מר רַיידֶר לא כל כך נורא," אמרה מיס ביינז על מנהל המחלקה; "מיס קַרטרַייט היא הקוץ בתחת, אם תסלחי לי על הביטוי."
 
מיס קרטרייט היתה הקניינית, ונדמה היה שהיא לא מסוגלת להעניק להן רגע אחד של שקט.
 
גברת ויליאמס משכה בכתפיה והתחילה לפדר את פניה.
 
"היא תמיד גרועה יותר בתקופה הזאת של השנה," ציינה. "היא רוצה לוודא שנתאמץ בשביל הבונוס לחג המולד."
 
"כאילו יש לנו ברירה!" אמרה מיס ביינז. "אנחנו נופלות מהרגליים!"
 
וזה היה נכון מאוד: היות שנותרו עוד שישה שבועות בלבד עד לחג החשוב, גלי הלקוחות החלו להתנחשל בהמוניהם 
 
והשמלות החלו להיעלם מהקולבים בסערה הולכת וגוברת, וכשגברת ויליאמס כיבסה את תחתוניה בכיור הרחצה באותו לילה היתה לה תחושה פתאומית שחייה נמוגים להם עם מי השטיפה שירדו בגרגור בפתח הניקוז; אבל היא התעשתה והמשיכה במלאכות הבית, בעת שליל הקיץ בחוץ פּעם סביבה.
 
גברת פאטי ויליאמס ומיס פֵיי ביינז עבדו עם מיס ג'ייקובס במחלקת שמלות קוקטייל, ששכנה בסמוך למחלקת שמלות ערב בקצה הקומה השנייה של חנות הכולבו גוּד'ז שבמרכז סידני. אֶף־ג'י גוּד, בן מנצ'סטר בעל חושים מחודדים, פתח את האֶמפּוֹריוּם המקורי שלו ("בגדי נשים וגברים — האופנה האחרונה מלונדון") בסוף המאה הקודמת ומעולם לא התחרט על כך, כי אנשי המושבה, הוא ראה זאת מיד, היו מוכנים להוציא את כל כספם כדי לשכנע את עצמם שהם אופנתיים. עתה היו נכדיו בעלי המניות העיקריים בקונצרן שגלגל כמה מיליוני פאונד אוסטרלי בכל שנה ממכירת האופנה האחרונה מלונדון, וכל אופנה אחרת ממקורות אחרים שנראתה סבירה. כרגע שלטה בכיפה האופנה האיטלקית. "קניתי את זה בגוּד'ז", אמרה הכותרת מעל האיור הבלתי נסבל של גברת נעלָה־למראה המתפארת בשמלה חדשה ומהודרת לעיניה מלאות הקנאה והייאוש של חברתה — השמלות ותנוחת העמידה אולי השתנו במשך השנים, אבל המודעה הזאת הופיעה תמיד בפינה השמאלית התחתונה של עמוד הנשים ב"הֶראלד": נראה ששטח הפרסום בעיתון הוזמן לנצח־נצחים, והכותרת כבר מזמן הפכה לאמרת כנף ברחבי העיר. גוּד'ז המשיכה להקדים את מתחריה בזכות דבקותה הבלתי מעורערת באופנות המתחלפות. מנהליה שלחו את הקניינית המוכשרת אל מעבר לים להכשרה מיוחדת בחנויות הכולבו הגדולות בלונדון ובניו יורק. פעמיים בשנה, כששמלות העונה החדשה הגיעו לחנותה, הצוות עבד שעות נוספות בתמחור ובתצוגה, ותוך כדי כך קרא קריאות התפעלות.
 
"לא משנה שזה נמכר ב־9.17 פאונד," אמרה מיס קרטרייט, "הדגם הזה יעלם תוך שבועיים — תזכרו מה שאני אומרת!"
 
ואת זאת עשו בצייתנות.
 
 
גברת ויליאמס היתה אישה קטנה וצנומה, צהבהבה כקש, שפניה לאות ושערה עשוי בסלסול תמידי נוקשה למראה. בעלה פרנק היה מנוול, כמובן. הוא נשא אותה לאישה כשהיתה רק בת עשרים ואחת והוא בחור חסון ובריא בן עשרים ושש, ומדוע לא הביאו ילדים לעולם איש לא ידע, אבל הנה חלפו כבר עשר שנים מאז האירוע והיא עדיין עבדה אף על פי שהבית כבר היה מרוהט לגמרי, מרוהט עד כלות למען האמת, ולא היה צורך מיוחד בכסף שחסכה בבנק של ניוּ סאות' וֵיילס, כי לא ידעה מה לעשות בו, מה עוד שפרנק המשיך לתת לה כסף למשק הבית, והיא מתוך כבוד בזבזה את כולו וקנתה הרבה נתחי בקר משובחים לעומת אנשים אחרים במצבה שאולי קנו בשר טחון ונקניקיות, כי פרנק אהב סטייקים. בדרך כלל היתה חוזרת הביתה מגוּד'ז (הם גרו בבית קטן ברֶנדְוויק) בסביבות שש ומוציאה את הסטייק מהמקרר. היא היתה מכינה את הירקות ועורכת את 
 
השולחן. דקות אחדות לפני שבע היה פרנק נכנס, שתוי במקצת: "הוּ־רֵיי!" היה צועק בדרכו לחדר הרחצה. שם היה מתרחץ במרץ, ועד שנכנס בצעדים כבדים למטבח־חדר־האוכל הסטייק כבר רחש במחבת.
 
"מה יש לארוחת ערב, פאטי?" היה שואל.
 
"סטייק," היא היתה אומרת.
 
"עוד פעם סטייק," הוא היה אומר.
 
בכל פעם שניסתה להגיש לו משהו אחר, אפילו צלעות טלה ("אין בשר על הדברים האלה," הוא אמר ונופף בעצם), הוא התלונן. לגברת ויליאמס לא היה אכפת; היא איבדה את התיאבון שנים קודם. בסופי שבוע נהגה לבקר את אמה או את אחת מאחיותיה; פרנק היה מסיע אותה לשם, ובזמן שהיא "פטפטה, פטפטה, פטפטה", הוא שיחק גולף במגרש הציבורי בקינגספורד או שתה בפאב. הוא היה מנוול מהזן הרגיל, לא אכזרי ולא אלים, רק חסר רגישות ועילג.
 
האמת היא שפאטי פנתה לרופא בעניין היעדר הילדים והובטח לה שהציוד שלה במצב תקין לגמרי.
 
"כמובן," אמר הרופא, "לא נוכל לחקור את הבעיה הזאת כהלכה בלי לבדוק את בעלך. יכול להיות ששם נעוצה האשמה; קרוב לוודאי שזה המצב. יכול להיות שהוא עקר."
 
"אלוהים," אמרה פאטי בהלם. "לא נראה לי שהוא יבוא." היא אפילו לא יכולה להעלות את הנושא באוזניו.
 
"באיזו תכיפות אתם מקיימים יחסי מין?" שאל הרופא.
 
"לא הרבה," אמרה פאטי, "הוא מתעייף."
 
האמת היא שמחוות החיבה של פרנק היו מוגבלות מאוד. הרופא הביט בפציינטית שלו בייאוש־מה. זה חבל מאוד. הנה כאן אישה בשיא שנות הפוריות שלה ואין לה תינוק להיניק: זה לגמרי לא טבעי. היא איבדה את כל זוהרה כך שאין סיכוי רב שתמשוך גבר אחר אשר עשוי להשלים את החסר; לכן אם בעלה לא יעמוד בדרישות, חייה יהיו לריק. זה חבל מאוד, באמת.
 
"טוב," אמר הוא, "תמשיכי לנסות. ההתעברות היא עסק מורכב מלכתחילה. תגדילי את הסיכויים ככל שאת יכולה; יש לך עוד הרבה זמן."
 
היא היתה בת שלושים כשהשיחה הזאת התקיימה, וכשיצאה מהמרפאה הסתכל הרופא בהיסח הדעת בגבה המתרחק וחשב, היא תיראה די נחמדה עם תסרוקת חדשה, קצת צבע על הפנים וכותונת לילה שחורה; אבל קרוב לוודאי שהבעל לא ישים לב, המנוול; וקרוב לוודאי שבהשערה הזאת צדק. פרנק עבד במחלקת המכירות של חברת האריחים הגדולה שמוצריה הרבגוניים היו מוצגים בעת הזאת בצורה מפתה כל כך ברחוב פּראמאטָה; שתה עם חבריו בכל ערב אחרי העבודה בפאב הסמוך לכיכר המרכזית ואחר כך הלך הביתה לפאטי ולרבע קילו של סטייק שייטל. אחרי זה, ואחרי שצפה בפאטי מדיחה את הכלים וכמה שניות בטלוויזיה, שאך באחרונה הגיעה למדינת אוסטרליה שבחבר העמים הבריטי, הוא השתרך למיטה — "אני הולך לישון" — ופאטי "בסדר יקירי" — הלכה אחריו. היא שכבה לצדו בכותונת לילה כחולה מבד ניילון ועד מהרה שמעה את נחירותיו.
 
חדר הילדים הריק, הצבוע בצהוב בהיר כדי לכלול את שתי האפשרויות, המתין לשווא ליושבו הזעיר, ופאטי, במצב של ייאוש לא מודע שלא הכירה בו, המשיכה לעבוד בגוּד'ז בשנה זו כמו בכל השנים הקודמות, והתכוננה להמשיך לעבוד שם עד שתהיה בהיריון.
 
"אני לא מבינה את זה, באמת שלא," אמרה אמה, גברת קראון, לא לפאטי אלא לאחותה של פאטי, ג'וי.
 
"לא נראה לי שפרנק שווה הרבה," אמרה ג'וי במעורפל.
 
"תפסיקי," אמרה אמה. "הוא בחור חסון."
 
"מראֶה הוא לא הכול," אמרה ג'וי.
 
"אני לא מבינה את זה, באמת שלא," אמרה גברת קראון.
 
"לא משנה," אמרה ג'וי.
 
ג'וי היתה צעירה מפאטי וכבר היו לה שניים; פאטי היתה האמצעית; לאחותן הבכורה דון היו שלושה. היה ברור שאין שום פגם ביכולת הרבייה של משפחת קראון. ג'וי חשבה שפאטי בכלל לא היתה צריכה להתחתן עם פרנק. אבל בינתיים, כשרצתה משהו מיוחד, שמלה למסיבה למשל, פאטי השיגה לה הנחת עובדים בגוּד'ז. היא העמידה פנים שהשמלה נועדה לה, למרות שכל מי שהיה מסתכל היה רואה מיד שזה לא נכון, כי השמלה היתה במידה SW, כלומר, "אישה קטנה", ואילו פאטי היתה במידה SSW, "אישה קטנה ורזה", אבל איש מעולם לא שם לב.

סקירות וביקורות

עזרת נשים 'המידות הטובות' של מדלין סנט ג'ון הוא רומן קליל ועוקצני שמציע נחמה בדמות ניטשה ומקיאז'

בתמונה: מתוך העיבוד הקולנועי לספר, ‭ 2018 ‬

"אביבית בר זוהר נגד אלין כהן - מי מנצחת במבחן הגלוסים הגדול?" "איך נטע אלחמיסטר משתלטת על השוונצים בשיער?" "מאיפה השמלה ההורסת של גלית גוטמן?" אלו רק חלק מכותרות השבועות האחרונים, במה שמכונה "עיתון נשים מוביל". חבל שאי-אפשר לבטל את המושג "עיתון נשים" בתואנת הכללה ופגיעה באוכלוסייה שלמה. גם גיבורות 'המידות הטובות' קוראות עיתוני נשים, והסיפורים שלהן שייכים לקטגוריות דומות: פיי ביינז מחפשת חתן, "מישהו שיכבד אותה אבל גם יחשוק בה"; פאטי ויליאמס רוצה להיכנס להיריון ושוקלת לקנות לעצמה כותונת לילה עם מלמלה שחורה; לזלי מיילס הצעירה והנבונה משנה את שמה לליסה ומחכה לתוצאות הבחינות שלה ולעתידה המבטיח. השנה היא ‭ ,1960‬הן זבניות בחנות כולבו גדולה בסידני, אוסטרליה, והעולם רק מתחיל לרמוז להן שיש חומרים אחרים שנשים יכולות לקרוא.

'המידות הטובות' - שנקרא במקור 'נשים בשחור' (מעניין אם ההחלטה לשנות את השם נבעה מההקשר המורבידי או מזה השמאלני. כך או כך, 'המידות הטובות' הוא שם מוצלח מאוד) - נכתב ב-‭1993‬ על ידי מדלין סנט ג'ון, הסופרת האוסטרלית הראשונה שנכנסה לרשימה הקצרה של פרס בוקר וגם, כפי שמספרים, חתיכת טיפוס. סנט ג'ון, חולנית ובודדה, לא הספיקה לחזות בהצלחתו של הספר היחיד שכתבה, שעלילתו מתרחשת בארץ מוצאה ומתאר, ככל הנראה, את ימי נערותה שלה - בדמותה של לזלי/ליסה מיילס - וגם לא בעיבוד הקולנועי שלו על ידי בן ארצה, ברוס ברספורד.

גברים לא יוצאים טוב מהסיפור הזה. פרנק, בעלה של פאטי שממתין מדי ערב לסטייקים שלה, הוא אימפוטנט וגם סובל מאיזה פיגור שנרמז כי הוא אינהרנטי לגבריות עצמה. אביה של ליסה, המכונה גם "הפטריארך", מסתיר את הימוריו ממשפחתו בעודו מכלה בהימורים את כספם, ומבקש למנוע מבתו המוכשרת ללמוד באוניברסיטה. פיי נתקלת בגברים ש"מתעניינים רק בדבר אחד" וגם מנסים לכפות עליה תחום עניין זה. לעומת הגברים האוסטרלים שסנט ג'ון מציגה כפח כרומוזומלי, שני המהגרים בספר - סטפן וחברו רודי - הם אינטלקטואלים וג'נטלמנים וגם מציעים עזרה בבית.

ההיררכיה בין מחלקות הכולבו מקבילה להיררכיה בעולם, ומעל לכל ניצבת מחלקת 'שמלות מעצבים', שעליה חולשת מגדה, פליטה סלובנית, שכמו בן זוגה סטפן - שקורא שייקספיר וגם מבין באוכל - נעלית על עמיתותיה המקומיות המאיישות את המחלקות הנחותות יותר. מגדה היא וונדר-וומן: הכי מטופחת, הכי מעודכנת, עם הציצי הכי גדול, אבל גם מי שקראה קלאסיקות אנגליות. בטוויסט הפיגמליוני של הסיפור, מגדה לוקחת את ליסה תחת חסותה ומלמדת אותה ששכל אינו סותר הקפדה על לוק, ושמותר לה לשאוף גם לתואר באוניברסיטה וגם לשמלת מעצבים. "סטפן קרא עמוד מתוך ספר של ניטשה, כהרגלו מדי לילה בלילה"; מגדה, בזמן הזה, "הסירה את המקיאז' מעל פניה", ומתוארת כמי שכבר הבינה, בחושיה, גם כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים, וגם את הרצון לעוצמה.

הכתיבה של סנט ג'ון קלילה ועוקצנית כמו ג'ין אנד טוניק, במיטב המסורת הג'יין-אוסטנית, שאיתה היא חולקת גישה פמיניסטית-שמרנית, המלגלגת וחומלת בו-זמנית על אידיאלים רומנטיים, ומציעה לנשים פריצה בעירבון מוגבל. האירוניה שלה מוצנעת אף היא באותו הסגנון, כשמשפטים שנשמעים כלקוחים מעיתוני נשים ("את יכולה לשקוע בפנטזיה לכמה דקות, זה טוב לנשמה") מובאים כלשונם, ובמקביל, גם עם קורטוב של ביקורת סמויה. מינון הביקורתיות - אצל אישה וברומן - צריך להיות מדויק, כלומר כזה שיוסיף תחכום ועומק ולא יפרע סדרים יתר על המידה. ההיסטוריה של מגדה הפליטה נועדה להזכיר לנו שלמי שעבר גיהינום, מותר להודות על הסדר הטוב ועל קורת גג, גם אם הם צועדים שלובי זרוע בקפיטליזם ובפטריארכיה. "בחורה חכמה היא הדבר הנפלא ביותר בכל היקום", נאמר לנו, ואכן, 'המידות הטובות' עושה חשק להיות נערה, או אישה צעירה, לקרוא בו שוב-ושוב, להתנחם בהצעה שהוא מציע, בשכר ובעונש, בניטשה ובמקיאז'.

לפי חוקי הז'אנר נסגרים הקצוות כולם בסופו של הסיפור. כל ארבע הגיבורות עוברות תהליך ומוצאות את מקומן. כולן, פרט לאישה אחת: מיס ג'ייקובס, העובדת הוותיקה, זו שלא קיבלה שם פרטי, נותרת כמו עצם בעלילה. היא "האישה העובדת" שאין יודעים עליה דבר פרט לכך שמעולם לא החסירה יום עבודה. מיס ג'ייקובס היא זו שגם עוסקת בתיקוני השמלות. היא עצמה לא תזכה לתיקון במהלך הספר הזה וגם לא במהלך ההיסטוריה.

שרון קנטור 7 לילות 02/08/2019 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: The Women In Black
  • תרגום: הדסה הנדלר
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: יולי 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום, רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 220 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 40 דק'

סקירות וביקורות

עזרת נשים 'המידות הטובות' של מדלין סנט ג'ון הוא רומן קליל ועוקצני שמציע נחמה בדמות ניטשה ומקיאז'

בתמונה: מתוך העיבוד הקולנועי לספר, ‭ 2018 ‬

"אביבית בר זוהר נגד אלין כהן - מי מנצחת במבחן הגלוסים הגדול?" "איך נטע אלחמיסטר משתלטת על השוונצים בשיער?" "מאיפה השמלה ההורסת של גלית גוטמן?" אלו רק חלק מכותרות השבועות האחרונים, במה שמכונה "עיתון נשים מוביל". חבל שאי-אפשר לבטל את המושג "עיתון נשים" בתואנת הכללה ופגיעה באוכלוסייה שלמה. גם גיבורות 'המידות הטובות' קוראות עיתוני נשים, והסיפורים שלהן שייכים לקטגוריות דומות: פיי ביינז מחפשת חתן, "מישהו שיכבד אותה אבל גם יחשוק בה"; פאטי ויליאמס רוצה להיכנס להיריון ושוקלת לקנות לעצמה כותונת לילה עם מלמלה שחורה; לזלי מיילס הצעירה והנבונה משנה את שמה לליסה ומחכה לתוצאות הבחינות שלה ולעתידה המבטיח. השנה היא ‭ ,1960‬הן זבניות בחנות כולבו גדולה בסידני, אוסטרליה, והעולם רק מתחיל לרמוז להן שיש חומרים אחרים שנשים יכולות לקרוא.

'המידות הטובות' - שנקרא במקור 'נשים בשחור' (מעניין אם ההחלטה לשנות את השם נבעה מההקשר המורבידי או מזה השמאלני. כך או כך, 'המידות הטובות' הוא שם מוצלח מאוד) - נכתב ב-‭1993‬ על ידי מדלין סנט ג'ון, הסופרת האוסטרלית הראשונה שנכנסה לרשימה הקצרה של פרס בוקר וגם, כפי שמספרים, חתיכת טיפוס. סנט ג'ון, חולנית ובודדה, לא הספיקה לחזות בהצלחתו של הספר היחיד שכתבה, שעלילתו מתרחשת בארץ מוצאה ומתאר, ככל הנראה, את ימי נערותה שלה - בדמותה של לזלי/ליסה מיילס - וגם לא בעיבוד הקולנועי שלו על ידי בן ארצה, ברוס ברספורד.

גברים לא יוצאים טוב מהסיפור הזה. פרנק, בעלה של פאטי שממתין מדי ערב לסטייקים שלה, הוא אימפוטנט וגם סובל מאיזה פיגור שנרמז כי הוא אינהרנטי לגבריות עצמה. אביה של ליסה, המכונה גם "הפטריארך", מסתיר את הימוריו ממשפחתו בעודו מכלה בהימורים את כספם, ומבקש למנוע מבתו המוכשרת ללמוד באוניברסיטה. פיי נתקלת בגברים ש"מתעניינים רק בדבר אחד" וגם מנסים לכפות עליה תחום עניין זה. לעומת הגברים האוסטרלים שסנט ג'ון מציגה כפח כרומוזומלי, שני המהגרים בספר - סטפן וחברו רודי - הם אינטלקטואלים וג'נטלמנים וגם מציעים עזרה בבית.

ההיררכיה בין מחלקות הכולבו מקבילה להיררכיה בעולם, ומעל לכל ניצבת מחלקת 'שמלות מעצבים', שעליה חולשת מגדה, פליטה סלובנית, שכמו בן זוגה סטפן - שקורא שייקספיר וגם מבין באוכל - נעלית על עמיתותיה המקומיות המאיישות את המחלקות הנחותות יותר. מגדה היא וונדר-וומן: הכי מטופחת, הכי מעודכנת, עם הציצי הכי גדול, אבל גם מי שקראה קלאסיקות אנגליות. בטוויסט הפיגמליוני של הסיפור, מגדה לוקחת את ליסה תחת חסותה ומלמדת אותה ששכל אינו סותר הקפדה על לוק, ושמותר לה לשאוף גם לתואר באוניברסיטה וגם לשמלת מעצבים. "סטפן קרא עמוד מתוך ספר של ניטשה, כהרגלו מדי לילה בלילה"; מגדה, בזמן הזה, "הסירה את המקיאז' מעל פניה", ומתוארת כמי שכבר הבינה, בחושיה, גם כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים, וגם את הרצון לעוצמה.

הכתיבה של סנט ג'ון קלילה ועוקצנית כמו ג'ין אנד טוניק, במיטב המסורת הג'יין-אוסטנית, שאיתה היא חולקת גישה פמיניסטית-שמרנית, המלגלגת וחומלת בו-זמנית על אידיאלים רומנטיים, ומציעה לנשים פריצה בעירבון מוגבל. האירוניה שלה מוצנעת אף היא באותו הסגנון, כשמשפטים שנשמעים כלקוחים מעיתוני נשים ("את יכולה לשקוע בפנטזיה לכמה דקות, זה טוב לנשמה") מובאים כלשונם, ובמקביל, גם עם קורטוב של ביקורת סמויה. מינון הביקורתיות - אצל אישה וברומן - צריך להיות מדויק, כלומר כזה שיוסיף תחכום ועומק ולא יפרע סדרים יתר על המידה. ההיסטוריה של מגדה הפליטה נועדה להזכיר לנו שלמי שעבר גיהינום, מותר להודות על הסדר הטוב ועל קורת גג, גם אם הם צועדים שלובי זרוע בקפיטליזם ובפטריארכיה. "בחורה חכמה היא הדבר הנפלא ביותר בכל היקום", נאמר לנו, ואכן, 'המידות הטובות' עושה חשק להיות נערה, או אישה צעירה, לקרוא בו שוב-ושוב, להתנחם בהצעה שהוא מציע, בשכר ובעונש, בניטשה ובמקיאז'.

לפי חוקי הז'אנר נסגרים הקצוות כולם בסופו של הסיפור. כל ארבע הגיבורות עוברות תהליך ומוצאות את מקומן. כולן, פרט לאישה אחת: מיס ג'ייקובס, העובדת הוותיקה, זו שלא קיבלה שם פרטי, נותרת כמו עצם בעלילה. היא "האישה העובדת" שאין יודעים עליה דבר פרט לכך שמעולם לא החסירה יום עבודה. מיס ג'ייקובס היא זו שגם עוסקת בתיקוני השמלות. היא עצמה לא תזכה לתיקון במהלך הספר הזה וגם לא במהלך ההיסטוריה.

שרון קנטור 7 לילות 02/08/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
המידות הטובות מדלין סנט ג'ון
1
 
בסופו של יום חם בנובמבר, התלוננו מיס בֵּיינז וגברת ויליאמס ממחלקת השמלות ב"גוּד'ז" בעת שפשטו מעליהן את השמלות השחורות לקראת היציאה הביתה.
 
"מר רַיידֶר לא כל כך נורא," אמרה מיס ביינז על מנהל המחלקה; "מיס קַרטרַייט היא הקוץ בתחת, אם תסלחי לי על הביטוי."
 
מיס קרטרייט היתה הקניינית, ונדמה היה שהיא לא מסוגלת להעניק להן רגע אחד של שקט.
 
גברת ויליאמס משכה בכתפיה והתחילה לפדר את פניה.
 
"היא תמיד גרועה יותר בתקופה הזאת של השנה," ציינה. "היא רוצה לוודא שנתאמץ בשביל הבונוס לחג המולד."
 
"כאילו יש לנו ברירה!" אמרה מיס ביינז. "אנחנו נופלות מהרגליים!"
 
וזה היה נכון מאוד: היות שנותרו עוד שישה שבועות בלבד עד לחג החשוב, גלי הלקוחות החלו להתנחשל בהמוניהם 
 
והשמלות החלו להיעלם מהקולבים בסערה הולכת וגוברת, וכשגברת ויליאמס כיבסה את תחתוניה בכיור הרחצה באותו לילה היתה לה תחושה פתאומית שחייה נמוגים להם עם מי השטיפה שירדו בגרגור בפתח הניקוז; אבל היא התעשתה והמשיכה במלאכות הבית, בעת שליל הקיץ בחוץ פּעם סביבה.
 
גברת פאטי ויליאמס ומיס פֵיי ביינז עבדו עם מיס ג'ייקובס במחלקת שמלות קוקטייל, ששכנה בסמוך למחלקת שמלות ערב בקצה הקומה השנייה של חנות הכולבו גוּד'ז שבמרכז סידני. אֶף־ג'י גוּד, בן מנצ'סטר בעל חושים מחודדים, פתח את האֶמפּוֹריוּם המקורי שלו ("בגדי נשים וגברים — האופנה האחרונה מלונדון") בסוף המאה הקודמת ומעולם לא התחרט על כך, כי אנשי המושבה, הוא ראה זאת מיד, היו מוכנים להוציא את כל כספם כדי לשכנע את עצמם שהם אופנתיים. עתה היו נכדיו בעלי המניות העיקריים בקונצרן שגלגל כמה מיליוני פאונד אוסטרלי בכל שנה ממכירת האופנה האחרונה מלונדון, וכל אופנה אחרת ממקורות אחרים שנראתה סבירה. כרגע שלטה בכיפה האופנה האיטלקית. "קניתי את זה בגוּד'ז", אמרה הכותרת מעל האיור הבלתי נסבל של גברת נעלָה־למראה המתפארת בשמלה חדשה ומהודרת לעיניה מלאות הקנאה והייאוש של חברתה — השמלות ותנוחת העמידה אולי השתנו במשך השנים, אבל המודעה הזאת הופיעה תמיד בפינה השמאלית התחתונה של עמוד הנשים ב"הֶראלד": נראה ששטח הפרסום בעיתון הוזמן לנצח־נצחים, והכותרת כבר מזמן הפכה לאמרת כנף ברחבי העיר. גוּד'ז המשיכה להקדים את מתחריה בזכות דבקותה הבלתי מעורערת באופנות המתחלפות. מנהליה שלחו את הקניינית המוכשרת אל מעבר לים להכשרה מיוחדת בחנויות הכולבו הגדולות בלונדון ובניו יורק. פעמיים בשנה, כששמלות העונה החדשה הגיעו לחנותה, הצוות עבד שעות נוספות בתמחור ובתצוגה, ותוך כדי כך קרא קריאות התפעלות.
 
"לא משנה שזה נמכר ב־9.17 פאונד," אמרה מיס קרטרייט, "הדגם הזה יעלם תוך שבועיים — תזכרו מה שאני אומרת!"
 
ואת זאת עשו בצייתנות.
 
 
גברת ויליאמס היתה אישה קטנה וצנומה, צהבהבה כקש, שפניה לאות ושערה עשוי בסלסול תמידי נוקשה למראה. בעלה פרנק היה מנוול, כמובן. הוא נשא אותה לאישה כשהיתה רק בת עשרים ואחת והוא בחור חסון ובריא בן עשרים ושש, ומדוע לא הביאו ילדים לעולם איש לא ידע, אבל הנה חלפו כבר עשר שנים מאז האירוע והיא עדיין עבדה אף על פי שהבית כבר היה מרוהט לגמרי, מרוהט עד כלות למען האמת, ולא היה צורך מיוחד בכסף שחסכה בבנק של ניוּ סאות' וֵיילס, כי לא ידעה מה לעשות בו, מה עוד שפרנק המשיך לתת לה כסף למשק הבית, והיא מתוך כבוד בזבזה את כולו וקנתה הרבה נתחי בקר משובחים לעומת אנשים אחרים במצבה שאולי קנו בשר טחון ונקניקיות, כי פרנק אהב סטייקים. בדרך כלל היתה חוזרת הביתה מגוּד'ז (הם גרו בבית קטן ברֶנדְוויק) בסביבות שש ומוציאה את הסטייק מהמקרר. היא היתה מכינה את הירקות ועורכת את 
 
השולחן. דקות אחדות לפני שבע היה פרנק נכנס, שתוי במקצת: "הוּ־רֵיי!" היה צועק בדרכו לחדר הרחצה. שם היה מתרחץ במרץ, ועד שנכנס בצעדים כבדים למטבח־חדר־האוכל הסטייק כבר רחש במחבת.
 
"מה יש לארוחת ערב, פאטי?" היה שואל.
 
"סטייק," היא היתה אומרת.
 
"עוד פעם סטייק," הוא היה אומר.
 
בכל פעם שניסתה להגיש לו משהו אחר, אפילו צלעות טלה ("אין בשר על הדברים האלה," הוא אמר ונופף בעצם), הוא התלונן. לגברת ויליאמס לא היה אכפת; היא איבדה את התיאבון שנים קודם. בסופי שבוע נהגה לבקר את אמה או את אחת מאחיותיה; פרנק היה מסיע אותה לשם, ובזמן שהיא "פטפטה, פטפטה, פטפטה", הוא שיחק גולף במגרש הציבורי בקינגספורד או שתה בפאב. הוא היה מנוול מהזן הרגיל, לא אכזרי ולא אלים, רק חסר רגישות ועילג.
 
האמת היא שפאטי פנתה לרופא בעניין היעדר הילדים והובטח לה שהציוד שלה במצב תקין לגמרי.
 
"כמובן," אמר הרופא, "לא נוכל לחקור את הבעיה הזאת כהלכה בלי לבדוק את בעלך. יכול להיות ששם נעוצה האשמה; קרוב לוודאי שזה המצב. יכול להיות שהוא עקר."
 
"אלוהים," אמרה פאטי בהלם. "לא נראה לי שהוא יבוא." היא אפילו לא יכולה להעלות את הנושא באוזניו.
 
"באיזו תכיפות אתם מקיימים יחסי מין?" שאל הרופא.
 
"לא הרבה," אמרה פאטי, "הוא מתעייף."
 
האמת היא שמחוות החיבה של פרנק היו מוגבלות מאוד. הרופא הביט בפציינטית שלו בייאוש־מה. זה חבל מאוד. הנה כאן אישה בשיא שנות הפוריות שלה ואין לה תינוק להיניק: זה לגמרי לא טבעי. היא איבדה את כל זוהרה כך שאין סיכוי רב שתמשוך גבר אחר אשר עשוי להשלים את החסר; לכן אם בעלה לא יעמוד בדרישות, חייה יהיו לריק. זה חבל מאוד, באמת.
 
"טוב," אמר הוא, "תמשיכי לנסות. ההתעברות היא עסק מורכב מלכתחילה. תגדילי את הסיכויים ככל שאת יכולה; יש לך עוד הרבה זמן."
 
היא היתה בת שלושים כשהשיחה הזאת התקיימה, וכשיצאה מהמרפאה הסתכל הרופא בהיסח הדעת בגבה המתרחק וחשב, היא תיראה די נחמדה עם תסרוקת חדשה, קצת צבע על הפנים וכותונת לילה שחורה; אבל קרוב לוודאי שהבעל לא ישים לב, המנוול; וקרוב לוודאי שבהשערה הזאת צדק. פרנק עבד במחלקת המכירות של חברת האריחים הגדולה שמוצריה הרבגוניים היו מוצגים בעת הזאת בצורה מפתה כל כך ברחוב פּראמאטָה; שתה עם חבריו בכל ערב אחרי העבודה בפאב הסמוך לכיכר המרכזית ואחר כך הלך הביתה לפאטי ולרבע קילו של סטייק שייטל. אחרי זה, ואחרי שצפה בפאטי מדיחה את הכלים וכמה שניות בטלוויזיה, שאך באחרונה הגיעה למדינת אוסטרליה שבחבר העמים הבריטי, הוא השתרך למיטה — "אני הולך לישון" — ופאטי "בסדר יקירי" — הלכה אחריו. היא שכבה לצדו בכותונת לילה כחולה מבד ניילון ועד מהרה שמעה את נחירותיו.
 
חדר הילדים הריק, הצבוע בצהוב בהיר כדי לכלול את שתי האפשרויות, המתין לשווא ליושבו הזעיר, ופאטי, במצב של ייאוש לא מודע שלא הכירה בו, המשיכה לעבוד בגוּד'ז בשנה זו כמו בכל השנים הקודמות, והתכוננה להמשיך לעבוד שם עד שתהיה בהיריון.
 
"אני לא מבינה את זה, באמת שלא," אמרה אמה, גברת קראון, לא לפאטי אלא לאחותה של פאטי, ג'וי.
 
"לא נראה לי שפרנק שווה הרבה," אמרה ג'וי במעורפל.
 
"תפסיקי," אמרה אמה. "הוא בחור חסון."
 
"מראֶה הוא לא הכול," אמרה ג'וי.
 
"אני לא מבינה את זה, באמת שלא," אמרה גברת קראון.
 
"לא משנה," אמרה ג'וי.
 
ג'וי היתה צעירה מפאטי וכבר היו לה שניים; פאטי היתה האמצעית; לאחותן הבכורה דון היו שלושה. היה ברור שאין שום פגם ביכולת הרבייה של משפחת קראון. ג'וי חשבה שפאטי בכלל לא היתה צריכה להתחתן עם פרנק. אבל בינתיים, כשרצתה משהו מיוחד, שמלה למסיבה למשל, פאטי השיגה לה הנחת עובדים בגוּד'ז. היא העמידה פנים שהשמלה נועדה לה, למרות שכל מי שהיה מסתכל היה רואה מיד שזה לא נכון, כי השמלה היתה במידה SW, כלומר, "אישה קטנה", ואילו פאטי היתה במידה SSW, "אישה קטנה ורזה", אבל איש מעולם לא שם לב.