הם יורים גם בסוסים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הם יורים גם בסוסים
מכר
מאות
עותקים
הם יורים גם בסוסים
מכר
מאות
עותקים

הם יורים גם בסוסים

4.4 כוכבים (9 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: דלי רום
  • הוצאה: אחוזת בית
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 307 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 7 דק'

הוראס מקוי

הוראס מקוי (באנגלית: Horace McCoy;‏ 14 באפריל 1897 - 15 בדצמבר 1955) היה סופר ותסריטאי אמריקאי. הוא משויך לזרם הריאליסטי-דרמטי, המכונה "הארד בוילד" : הספרות הקשוחה והאפלה של שנות השלושים והארבעים בארצות הברית. ז'אנר זה זכה עם השנים - לאחר שנות זלזול והתעלמות - להכרה כאחד מהסוגות היותר-משפיעות בספרות המאה העשרים.

מקוי פרסם חמישה רומנים בסך-הכל; כולם צנומים, כתובים ברזון ובקשיחות, ובדרך-כלל על הצד המחוספס והאלים של החיים. לדעת מבקרים רבים, מכתיבתו עולה תמונה אותנטית ביותר, עם אלמנטים של יופי וחמלה. הרומן המפורסם שלו ביותר הוא "הם יורים גם בסוסים", שזכה אף לגרסה קולנועית עתירת "אוסקרים" בבימויו של סידני פולאק ובכיכובם של ג'יין פונדה ומייקל סאראזין. ספר זה אף הוציא למקוי, למרבה הפתעתו, תהילה רבה באירופה; בעיקר בצרפת, היכן שכותבים ממעלת סארטר וקאמי השוו אותו לקפקא ודוסטוייבסקי.
בין ספריו האחרים ראויים לאיזכור: "אין יותר מחר", "אין כיסים בתכריכים", ו"הייתי צריך להשאר בבית".
כיום נלמדים ספריו באוניברסיטאות, נחקרים ומוסרטים - תופעות להן לא זכה בחייו הקצרים.

תקציר

"הם יורים גם בסוסים", סיפורו הקלאסי והמטלטל של הסופר האמריקאי הוראס מֶקוֹי, רואה אור לראשונה בעברית, והוא קורע לב ורלוונטי מתמיד. כאשר זכה בשנת 1969 לעיבוד קולנועי מצליח (בהשתתפות ג'יין פונדה), רבים מהצופים נדהמו אז לגלות מה יכול לקרות מאחורי הקלעים של שעשועונים (במקרה זה, מרתון ריקודים) שנועדו לבדר קהל רחב.

פרק ראשון

פרק ראשון



נעמדתי על רגלי. לרגע אחד שוב ראיתי את גלוריה, יושבת על הספסל ההוא על המזח. הכדור בדיוק פגע בה בצד הראש. הדם אפילו לא התחיל לזרום. ההבזק מהאקדח עדיין האיר את פניה. הכול היה פשוט לגמרי. היא היתה רגועה לחלוטין, נינוחה לחלוטין. מכת הכדור הסיטה מעט את הראש שלה ממני. לא ראיתי בצורה מושלמת את הצדודית שלה, אבל ראיתי מספיק מפניה ומהשפתיים שלה כדי לדעת שהיא חייכה. התובע טעה כאשר אמר לחבר המושבעים שהיא מתה בייסורים, בלי אף חבר, לבדה, אם לא מביאים בחשבון את הרוצח הברוטלי שלה, שם, בחוץ, בלילה השחור ההוא על שפת האוקיינוס השקט. הוא טעה לגמרי. היא לא מתה בייסורים. היא היתה רגועה ונינוחה, והיא חייכה. זו היתה הפעם הראשונה שבכלל ראיתי אותה מחייכת. אז איך היא היתה יכולה למות בייסורים? והיא לא היתה בלי אף חבר.
אני הייתי החבר הכי טוב שלה. הייתי החבר היחיד שלה. אז איך אפשר להגיד שהיא היתה בלי אף חבר?

הוראס מקוי

הוראס מקוי (באנגלית: Horace McCoy;‏ 14 באפריל 1897 - 15 בדצמבר 1955) היה סופר ותסריטאי אמריקאי. הוא משויך לזרם הריאליסטי-דרמטי, המכונה "הארד בוילד" : הספרות הקשוחה והאפלה של שנות השלושים והארבעים בארצות הברית. ז'אנר זה זכה עם השנים - לאחר שנות זלזול והתעלמות - להכרה כאחד מהסוגות היותר-משפיעות בספרות המאה העשרים.

מקוי פרסם חמישה רומנים בסך-הכל; כולם צנומים, כתובים ברזון ובקשיחות, ובדרך-כלל על הצד המחוספס והאלים של החיים. לדעת מבקרים רבים, מכתיבתו עולה תמונה אותנטית ביותר, עם אלמנטים של יופי וחמלה. הרומן המפורסם שלו ביותר הוא "הם יורים גם בסוסים", שזכה אף לגרסה קולנועית עתירת "אוסקרים" בבימויו של סידני פולאק ובכיכובם של ג'יין פונדה ומייקל סאראזין. ספר זה אף הוציא למקוי, למרבה הפתעתו, תהילה רבה באירופה; בעיקר בצרפת, היכן שכותבים ממעלת סארטר וקאמי השוו אותו לקפקא ודוסטוייבסקי.
בין ספריו האחרים ראויים לאיזכור: "אין יותר מחר", "אין כיסים בתכריכים", ו"הייתי צריך להשאר בבית".
כיום נלמדים ספריו באוניברסיטאות, נחקרים ומוסרטים - תופעות להן לא זכה בחייו הקצרים.

עוד על הספר

  • תרגום: דלי רום
  • הוצאה: אחוזת בית
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 307 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 7 דק'
הם יורים גם בסוסים הוראס מקוי

פרק ראשון



נעמדתי על רגלי. לרגע אחד שוב ראיתי את גלוריה, יושבת על הספסל ההוא על המזח. הכדור בדיוק פגע בה בצד הראש. הדם אפילו לא התחיל לזרום. ההבזק מהאקדח עדיין האיר את פניה. הכול היה פשוט לגמרי. היא היתה רגועה לחלוטין, נינוחה לחלוטין. מכת הכדור הסיטה מעט את הראש שלה ממני. לא ראיתי בצורה מושלמת את הצדודית שלה, אבל ראיתי מספיק מפניה ומהשפתיים שלה כדי לדעת שהיא חייכה. התובע טעה כאשר אמר לחבר המושבעים שהיא מתה בייסורים, בלי אף חבר, לבדה, אם לא מביאים בחשבון את הרוצח הברוטלי שלה, שם, בחוץ, בלילה השחור ההוא על שפת האוקיינוס השקט. הוא טעה לגמרי. היא לא מתה בייסורים. היא היתה רגועה ונינוחה, והיא חייכה. זו היתה הפעם הראשונה שבכלל ראיתי אותה מחייכת. אז איך היא היתה יכולה למות בייסורים? והיא לא היתה בלי אף חבר.
אני הייתי החבר הכי טוב שלה. הייתי החבר היחיד שלה. אז איך אפשר להגיד שהיא היתה בלי אף חבר?