הלוחשת לסוסים

1

 

זאפיר אל אסמארי היה מלא ספקות בעת שנהג לכיוון בית הלבנים האדומות העתיק, שהיה ההפך הגמור מהפנטהאוז הבוהק שהוא הותיר מאחוריו בלונדון. האם יכול להיות שהאישה שהוא מחפש באמת עובדת פה? בית הספר הזה לרכיבה, בלב האזור הכפרי שמחוץ ללונדון, נראה כאילו כבר ידע ימים טובים יותר – בהחלט לא המקום שבו הוא ציפה למצוא את דסטיני ריצ'רדס. המוניטין שלה בנוגע לטיפול בסוסים בעייתיים הניע אותו להגיע באופן אישי מקזובאן כדי למצוא אותה.

הוא החנה את מכונית הספורט השחורה שלו ויצא ממנה, בלי שיהיה בטוח כלל אם ברצונו להמשיך עם הטירוף הזה. נראה שבכלל הטעו אותו בנוגע אליה. דסטיני ריצ'רדס לא תעבוד במקום כל כך חסר ייחוד. שום דבר בבית העתיק הזה או בסככות העלובות שמסביבו אפילו לא רמז על היותו של המקום אורווה מקצועית. הוא עמד כבר לעזוב כשתנועה בתוך הסככה שמאחורי הבית לכדה לפתע את עינו.

זאפיר צעד קדימה, סוליות נעליו חורקות על החצץ של דרך הגישה, ומאחר שהוא לא היה מסוגל להכיל את סקרנותו, הוא הציץ אל תוך המבנה ששימש כבית ספר לרכיבה. דרך הדלת הפתוחה הוא ראה בחורה צעירה, תמירה ודקיקה, מוליכה אחריה סוס ערמוני. מרותק, הוא התקדם לאורך קיר הבית כדי לראות מי בדיוק האישה הזאת. אם זאת היא דסטיני ריצ'רדס, הוא יוכל להרגיע את תחושת חוסר הנוחות שלו ולאשר שאכן נהג נכון כששכר את שירותיה עוד לפני שבא לפגוש אותה אישית.

"אה, הגעת." קול נשי חד הפנה את תשומת לבו מהבחורה הצעירה ומהסוס. הוא נעצר, הסתובב בתנועה חדה לעבר אישה מבוגרת יותר וטיפה נלהבת מדי. "אתה פה מטעם השיח'? לראות איך דסטיני עושה את הקסמים שלה?"

זאפיר הצר את עיניו. האינסטינקטים שלו הזהירו אותו מפני חוסר הכנות של האישה הזאת. יחסה הלהוט מדי מתח את עצביו, אבל אם היא חשבה שהוא נמצא פה מטעם השיח', והוא אינו השיח' עצמו, מה טוב. הוא יוכל לבדוק בעצמו אם דסטיני ריצ'רדס אכן ניחנה בכישרון של לחישה לסוסים, כמו שהוא קיווה מאוד. אבל ברגע זה, בהתחשב בסביבה שבה הוא נמצא, הוא די נטה לחשוש שהוא הוטעה לגביה.

"נכון. ואין לי זמן מיותר. איפה מיס ריצ'רדס?"

"בתי נמצאת בבית הספר לרכיבה. מכאן, בבקשה." היא החוותה לו בליווי חיוך, שלא הופיע בעיניה, מה שחיזק את התרשמותו הראשונית. העובדה שדסטיני ריצ'רדס היא בתה של האישה הזאת לא בישרה טובות. לרושם הראשוני יש חשיבות רבה מאוד בתרבותו של זאפיר, והוא היה רחוק מלהתרשם ממנה לטובה, אם כי היה עליו לזכור שייתכן שזה הצ'אנס האחרון של מאג'יד.

ללא מילה נוספת הוא עשה את דרכו לכיוון בית הספר לרכיבה כשהוא מודע לאישה שבאה אחריו. הוא נכנס בצעדים חרישיים, ואז נעמד שעון על מחיצת העץ הפנימית והתבונן. במשך זמן מה, הבחורה הצעירה, דסטיני ריצ'רדס, כפי שעכשיו הוא כבר ידע, לא היתה בכלל מודעת לנוכחותו. הוא לא הצליח להתאפק מלסקור אותה במבטו, להתרשם מגובהה ומגופה החטוב, ומהאופן שבו מכנסי הרכיבה וחולצת הטריקו נצמדו לגופה, כמו שהיה קורה לכל גבר חם מזג לפני שמטרת היותו שם היתה קוראת אותו לסדר.

שערה הכהה היה אסוף בקוקו, גבוה על ראשה, והקוקו התנודד עם כל תנועה שלה כמו רקדנית שרוקדת לצלילי מוזיקה בלתי נשמעת. היא היתה מרתקת ובכלל לא מה שהוא ציפה, בעיקר אחרי המפגש עם אמהּ.

הסוס האט להליכה, ואז עצר לפקודתה השלווה. דסטיני המתינה עד שהסוס יצעד אליה, ואז היא נגעה בפניו. זאפיר שמע קול של מילים מרגיעות, ראה את החיבור הברור והאמון שהיה לסוס כלפיה. ואז היא הסתובבה לכיוונו, ועיניה פגשו לרגע את עיניו.

למרות המרחק, משהו עבר ביניהם, משהו שטלטל אותו בעוצמתו. היא היתה יפהפייה, ולראשונה מאז שהוא ירש את תואר השיח' של קזובאן, הוא חש שמתעורר בו עניין במישהי, ביחד עם כל שאר הדברים שלהם הוא הפנה את גבו. זה לא היה הזמן המתאים לכך שדעתו תהיה מוסחת על ידי אישה, לא כשעל פי הפרוטוקול של הארמון הגיע הזמן שהוא יבחר לעצמו כלה. בתור הנצר האחרון למשפחתו, תפקידו הראשון במעלה היה להעניק יורש למדינה שלו.

"דסטיני, האיש הזה הגיע מטעם השיח'. את יודעת, זה שסיפרתי לך עליו." בקולה של האישה המבוגרת הסתתרה איזו נימה של אזהרה למרות חיוכה, ואת המתח הפתאומי שהיה באוויר, בין האם לבתה, ניתן היה לחתוך בסכין – כמו ענני סערה המתקבצים מעל לעיר ועומדים להישבר.

הוא חצה את המשטח החולי לעבר דסטיני בעוד אמהּ ממשיכה לדבר. הוא היה משוכנע שבאמת הבחין בהבעה של מרי חולפת במהירות על פניה היפים של דסטיני כשהעיפה מבט חטוף באמהּ ולפני ששבה והביטה בו. גבותיה הדקיקות התרוממו בתדהמה, ושפתיה נמתחו בקו דקיק שהביע מורת רוח. הוא לא הצליח להימנע מלתהות איך זה ירגיש להעלים בנשיקה את מורת הרוח הזאת. הוא היה בטוח שזה יהיה חזק, ממש כמו המשיכה שהוא חש כלפיה.

"אני זוכרת." קולה היה חרישי ועדין, אבל נימת הנחישות שהסתתרה בו לא נעלמה ממנו. היא קרבה אליו, והסוס נע ביחד איתה, בנאמנות, ונותר לצדה כשהיא הציעה לו את ידה ללחיצה בסגנון מערבי וחייכה אליו. "דסטיני ריצ'רדס. איך אוכל לעזור לך?"

חיוך מתח את זוויות שפתיו. האופי המרדני של הבחורה, שאותו היא התאמצה להסתיר, הזכיר לו סוס צעיר שיעדיף לרוץ חופשי עם רוחות המדבר ולא להיסגר במכלאה ולהניח למישהו לנהוג בו. הוא עצמו היה חייב לוותר על גישה מסוג זה עם מות אביו, לפני כשש שנים. הוא נאלץ לקטוע את מהלך חייו כשיח' הפליבוי הפראי, שמאוד לא היו לרוחו של אביו. עכשיו, לראשונה מאז אותו יום, הוא הצטער על כך שאינו חופשי; המשיכה שלו אל האישה הזאת היתה עזה כל כך שהוא ממש דמיין לעצמו איך הוא לוקח אותה בזרועותיו ומנשק אותה עד שכל המרי הזה נמוג.

הוא לקח את ידה המושטת, וזרם של משהו חדש ומרגש רחש בכל גופו. החום העמוק של עיניה, שהזכיר לו מהגוני ממורק, שיקף את המשיכה שלו. "סלחי לי על ההפרעה. היכולת שלך בעבודה עם סוסים שחוו טראומה הגיעה לאוזניו של שליט קזובאן, והוא הגיע לסיכום עם בעלי המקום הזה שאת תסעי לקזובאן כדי לעבוד עם סוס ההרבעה הערבי המעולה שלו. אבל הוא שלח אותי הנה באופן אישי לפגוש אותך קודם, לפני שובי."

השקר הלבן יצא מפיו ללא שום קושי. הוא רק הגן על שפיותו בהסתירו את האמת, מאחר שהיה משוכנע שאמהּ ודאי תעשה לו את המוות, ונראה שגם לדסטיני, אם היא תדע את זהותו האמיתית.

"הבנתי. ומה אם אני לא מעוניינת לנסוע לקזובאן?" הנימה המרדנית הזאת שלה כבר היתה כעת מודגשת יותר.

"אז תהיה לי בעיה. העניין כבר מאורגן לגמרי – מותנה רק באישור שלי שאת באמת טובה עם סוסים כמו שנאמר לשיח'." זאפיר קפץ את שפתיו בכוח לנוכח אופייה הנחוש של דסטיני שניכר בבירור. האם היא היתה מדברת איתו באופן כה פתוח וגלוי-לב אילו ידעה שהוא בעצם השיח', האיש שעשה את העסקה להבאתה לקזובאן?

"אני צריכה לראות את הסוס קודם, לפני שאני מקבלת עלי את הטיפול בו." האם היה זה ניצוץ של התגרות שהוא ראה בעיניה הכהות? האתגר מצא חן בעיניו, והוא הרים גבות במענה אילם.

"דסטיני, מה את עושה?" התדהמה בקול של אמהּ היתה ברורה. וגם התדהמה שלו. הוא שכח כמעט לגמרי את היותה שם. במשך הרגע הקצר שבו דסטיני והוא שוחחו, זה היה כאילו הם לבד. שום דבר מלבדם לא היה קיים. המגע הייחודי הזה בינו לבינה גרם לו למין תחושה שאליה הוא לא היה רגיל בכלל.

"את יכולה לעזוב אותנו." נימת הציווי בקולו, כשהפנה את מבטו אל האישה המבוגרת, לא היתה לגמרי יציבה, אך היא השיגה את מטרתה. האישה הרכינה את ראשה קלות, בהכנעה, והלכה משם. אז לא מאמהּ ירשה דסטיני את אופייה.

"אם תסלח לי, אני צריכה לטפל בסוס הזה." דסטיני לא המתינה לאישור שלו, היא פשוט הלכה משם. הוא עמד והסתכל עליה בלכתה, מבוהל קמעה בגלל הצורך להתאמץ לשלוט בעצמו, מה שהיה חדש לחלוטין מבחינתו.

מאחר שהיה נחוש בדעתו לממש את ההסכם, זאפיר עקב אחריה תוך שמירת מרחק, בעת שדסטיני הובילה את הסוס הערמוני החוצה מבית הספר לרכיבה. בדרך כלל הוא היה טוב מאוד בהערכת איכותו של סוס וייחוסו, אבל ברגע זה היתה תשומת לבו ממוקדת באישה המאוד מושכת שהוליכה את הסוס. כוח רצונה העז ועמידתה על שלה עוררו משהו עמוק בתוכו, משהו שהוא הרחיק מתוך חייו לפני שנים.

תשוקה.

למה דווקא האישה הזאת? היא היתה יפה אך לא בסגנון הזוהר שהוא העדיף אצל הנשים שלו, לפני שהפך למושל של קזובאן. היתה בה מין תמימות פשוטה, והיא היתה מאוד לא כנועה, אם לשפוט על פי מה שקרה בדקות האחרונות, אבל היה בה משהו שהתחבר לאיזה חלק ישן שלו, שנשכח והוזנח, ברגע שבו נפגשו עיניהם.

היא הובילה את הסוס אל האורווה, סגרה את הדלת – מה שהבהיר לו שהוא לא אמור להיכנס. הוא השעין את זרועותיו מעל לדלת האורווה, הסתכל בעת שהיא הסירה את הרתמה מעל הסוס ואז הברישה את פרוותו, ותנועותיה העדינות והקצובות היו לרוחו של הסוס שהחל ללעוס תבן בקול רם.

"נו, עברתי את המבחן?" היא עצרה והסתכלה לכיוונו מעל לגב הסוס, ישר אל תוך עיניו. שוב הוא נתקף בהרגשה הברורה שאתגר מוצב לפניו. 

"כן. ראיתי די."

"אבל אתה עדיין לא עברת את המבחן שלי." היא הטתה את ראשה טיפה, והקוקו שלה התנדנד קלות. "אני רוצה לדעת למה בדיוק מצפים ממני."

זאפיר היה חייב להעריך את אומץ לבה. איש לא התגרה בו בצורה כזאת. מעולם. האם היא היתה כל כך לא זהירה גם אילו היתה יודעת מי הוא? הוא התפתה לגלות לה, אבל הוא נהנה יותר מדי מההתנצחות המילולית הזאת, אז הוא החליט לתת לה להישאר באפלה בקשר לזהותו. לא היה לו שום רצון להעמיד אותה על טעותה עדיין.

"את תסעי לקזובאן, שם תעבדי עם מאג'יד, סוס ההרבעה יקר הערך של השיח'."

היא הסתכלה עליו, עיניה החומות בחנו אותו בזהירות, תוך שהיא חוזרת להבריש את הסוס. זאפיר לא אהב את הבעת אי-האמון בעיניים החומות הנפלאות הללו, אך לא היתה לו שום ברירה אלא רק להמתין בסבלנות למענה שלה – ולהמתין זה משהו שהוא לא היה רגיל בו.

"מה הבעיה של סוס ההרבעה?" היא הציצה לעברו קצרות כשסיימה עם הסוס וקרבה אל דלת האורווה. 

זאפיר פסע אחורה, להניח לה לצאת, המום מכך ששאלתה כבר הצליחה לגרור אותו אל זיכרונות העבר. הוא ידע מראש שזה צריך לקרות מתישהו, אם הוא רוצה איזה סיכוי להרגיע את נפשו המעונה של מאג'יד, אבל הוא לא ציפה שזה יקרה כל כך מוקדם. והוא גם לא חשב שיהיה תחת מבטה הבוחן בעת שזה יקרה.

"הסוס היה מעורב בתאונה נוראית שגבתה את חייה של אחותו של השיח'." הוא הרגיש מנותק בצורה משונה, בעת שדיבר על אחותו, והתייחס לאותו ערב כאילו שזה לא ממש קרה. למרות ההפוגה הזמנית ברגשי האשמה שלו, הוא ידע שהאשמה היא עדיין כולה שלו. הוא היה זה שמפניו נמלטה טאבינה. הוא זה שאמלל אותה. והידיעה הזאת לא תעזוב אותו כבר לעולם. 

 

דסטיני הביטה בגבר הנאה, שאיכשהו לא נראה שייך למכנסי הג'ינס שחבקו את רגליו הארוכות ולחולצת התכלת שהוא לבש, בצווארון פתוח, כך שהיא זכתה להצצה מגרה בשיער השחור על רקע העור השחום. היא כבר ידעה שהוא איש המדבר, ולמרות בגדיו הרגילים, היא יכלה לדמיין אותו לבוש בגלימות לבנות. הוא הקרין מין הילה של עוצמה, והיה יפה-תואר מספיק כדי להמיס את לבה הרגיש. אבל על פי היציבה הזקופה של גופו והזווית האצילה שבה נטה סנטרו, היה ברור לה שהוא גם רגיל מאוד לחלק הוראות – ולראות אותן מבוצעות מיד.

טוב, לא היתה לה שום כוונה לקבל פקודות מאף אחד. נמאס לה כבר להיות זאת שצריכה להיכנע תמיד לתביעות של כל הסובבים אותה. הפעם אמהּ החורגת כבר ממש הגזימה כשקיבלה את הג'וב הזה בשמה בלי לדבר איתה בכלל על זה. הכול קשור אצלה תמיד לכסף, לעולם לא לבן-אדם, ובוודאי שלא לסוס שבו מדובר.

אמהּ החורגת היא טיפוס קר כמו אביה, וגם לא פחות שתלטנית ממנו, מה שרק מחזק את הצורך של דסטיני להימלט מהם. היא כבר פשוט לא מסוגלת להישאר כאן. האורוות האלה נטועות אולי עמוק בזיכרונות הילדות היקרים שלה עם אמהּ, בשנים המעטות והמאושרות שהיו להן עד למותה, אך היא חייבת לעזוב. בדיוק כמו מילי, אחותה הצעירה. והיא חייבת לעשות את זה לפני שאמהּ החורגת תצליח למחות כליל את כל הזיכרונות המאושרים האלה. 

"צר לי מאוד בנוגע למצב שבו השיח' נמצא, אבל אני לא יכולה לעזור." היא הותירה את מבטה נעול על מבטו בניסיון להתמודד, בכוח הנחישות שלה, מול הילת העוצמה שקרנה ממנו. היא ביקשה להעביר לו את המסר שהיא לא מוכנה שישלטו בה – לא עוד.

עיניו, שחורות כמו אבן שוהם, הוצרו בכעס, ולסתו התהדקה תחת זקנו הקצוץ – קצר עד כדי כך שלא היו בו הרבה יותר מזיפים אופנתיים. "זה לא הסיכום שיש לי עם גברת ריצ'רדס. היא הבטיחה לי שאת פנויה לנסוע לקזובאן באופן מידי."

המילים נורו לכיוונה, אך היא נותרה לעמוד על שלה, ללא שום כוונה לתת למישהו לצוות עליה מה לעשות – לא לגבר הזה ולא לאמהּ החורגת.

"דבר ראשון, אני בתה החורגת, ושנית, אין לה שום זכות לקבוע לי כאלה תוכניות בלי להתייעץ איתי. אפילו לא עם שיח' אמיד מאוד. אז אני מציעה שתחפש במקום אחר את העזרה הנחוצה לך."

היא התקדמה לכיוונו מתוך כוונה לחלוף על פניו בדרכה החוצה, וכל רצונה היה להפנות כבר את גבה לגבר ששפע תערובת עזה כל כך של גבריות ומיניות, שהפחידה אך גם ריתקה אותה. עיניו, שהיו מלאות להט יוקד, פגשו את עיניה כשהיא הגיעה עד אליו, אבל היתה זאת ההילה המפתה של האיש החזק הזה, כשהיא היתה קרובה כל כך – קרובה מדי – שגרמה לצעדיה להתבלבל. פתאום היא לא היתה מסוגלת לעשות דבר מלבד להישאר עומדת במקומה ולהביט ישר בפניו הנאים.

בטנה החלה לעשות סדרה של סלטות, וכמו איזו נערת תיכון שהתאהבה לראשונה, לבה החסיר פעימה. לא שהיה לה איזה ידע בנוגע לאהבה ראשונה, מאחר שהיא נמנעה מכל הקטע הזה בהשתמשה בסוסים בתור מגן. היא ממש כועסת על אמהּ החורגת, ובכלל אינה מושפעת על ידי הגבר האקזוטי הזה. היא שבה והזכירה לעצמה את העובדה הזאת, אבל כשלה בצעדיה כשמבטו עדיין לא הרפה ממבטה.

"ההסכם סגור, מיס ריצ'רדס. את תטוסי לקזובאן בעוד יומיים." נימת השליטה בקולו, המילים הקשות והבעתו המצווה הפכו כל מעשה, מלבד נשיאת מבט אליו, לבלתי אפשרי למרות שהיא רצתה להתרחק עד כמה שניתן מהשפעה שלו עליה. הכעס שנצץ בשחור עיניו הזכיר לה את שמי הליל, מלאים בכוכבים.

בשש-עשרה השנים האחרונות, מאז שאמהּ החורגת הפכה לחלק קבוע מחייה ומחיי אחותה הצעירה, היא עשתה כל מה שאמהּ החורגת ואביה ביקשו תוך ויתור מוחלט על חלומותיה ועל שאיפותיה. בצעירותה היא רצתה להיות שם למען מילי. ולאחרונה כוונו מאמציה לסייע לאחותה בזמן שמילי התמקמה בלונדון ונחלצה משליטתו המדכאת של אביהן. עכשיו, כשמילי כבר מסודרת ומאושרת, הגיע הזמן שגם היא תלך בעקבותיה.

מילי עזבה את הבית בתחילת השנה, ועכשיו כבר לא היה לה על מי להגן, על מי לשמור, מלבד על עצמה. היא היתה חופשייה לעשות כרצונה. ופתאום האיש הזה, עם היחס השתלטני שלו, מופיע לו ובעצם דורש שהיא תבוא איתו לאיזו ארץ מדברית כיוון שזה מה שהשיח' שלו רוצה. סביר מאוד להניח שלשיח' הזה יש די כסף כדי להעסיק את מיטב המומחים בתחום.

האם האיש הזה וההצעה המשונה הזאת לנסוע לאיזו ממלכה מדברית שעליה היא לא שמעה מעולם שום דבר, יכולים להיות ההזדמנות שלה לברוח מפה?

כשהיתה קטנה, אהבת הסוסים שלה היתה טוטאלית, לא הותירה מקום לשום סוג אחר של אהבה והעניקה לה תירוץ מושלם לברוח מהמציאות. האם היא יכולה להשתמש ביכולתה להתחבר לסוסים כדי להימלט?

"לא מעניין אותי איזו עסקה עשית. אני לא נוסעת." המילים טסו מפיה בעת שדיכוי החיים תחת שלטונו הרודני של אביה צף ועלה בתוכה. לנסוע לאיזו ארץ לא ידועה, תחת שליטתו של עוד גבר, לא פחות רודני, לא היה משהו שהיא תכננה לעשות בחייה. כל רצונה היה לברוח מהמקום הזה, ומפתה ככל שהיתה הצעתו, זה לא היה בכלל מה שנחוץ לה. היא כבר תמצא איזו דרך אחרת לזכות בעצמאותה הכלכלית, ובסופו של דבר גם בחירות שלה.

"מאג'יד הוא בעל חיים אצילי. כל רצונו הוא לשרת." המילים קטעו את מחשבותיה, פרטו על מיתרי לבה שהיה מלא תמיד באהבה ליצורים הללו. "זה כאילו שהוא מבין שהאישה שרכבה על גבו אל המדבר ונפלה היתה אחותו של השיח', כאילו שהוא מאשים את עצמו."

דסטיני התבוננה בו. העניין שלה התעורר והיא כבר החלה לדמיין את הסוס, אבל אסור היה לה להניח לעצמה להיגרר אל תוך הבעיות של האיש הזה. לה בעצמה היו מספיק בעיות.

"היא מתה." המילים היו קצרות וקשות, הכאב הגלום בהן פרט על נימי נפשה הרגישה. כנראה האיש הזה ממש אוהב את הסוס וגם נאמן מאוד לאדונו, השיח'.

"אני מצטערת על האבידה שחווה השיח', אבל באמת שאינני יכולה לסייע לו." עדיין היא נאחזה בכוח בסירוב שלה.

"הסוס חי בסבל מתמשך. אי אפשר להתקרב אליו, כמעט ואי אפשר גם לטפל בו, והוא מהווה סכנה לעצמו ולאחרים. כבר חלפה שנה מאז התאונה. רבים ניסו להרגיע את נפשו הסוערת. את תקוותו האחרונה של השיח', ואם לא תוכלי לעזור למאג'יד, לא תהיה שום אופציה אחרת."

היא לקחה שאיפה חדה בהתחוור לה מה שהשתמע מדבריו. הוא היה יכול לעמוד כאן כל היום ולהרצות לה על ההסכם שיש לו עם אמהּ החורגת, וזה לא היה משנה את דעתה. היא לא היתה מוותרת. אבל ברגע שהוא עבר לדבר על הסוס, והרגש שנשמע בבירור בקולו הבהיר לה שאכפת לו מה יעלה בגורלו, היא כבר ידעה שהיא תיסע. אבל היא עדיין לא רצתה שהאיש הזה יבין את זה, מאחר שהיא רצתה להגיע לעסקה נפרדת, שונה מזאת של אמהּ החורגת. עסקה שתבטיח סוף-סוף את חירותה מהחיים הללו שהיא לא בחרה לעצמה מעולם.

"מה הם בדיוק התנאים של ההסכם שלכם?" היא הוסיפה לעמוד ולהביט בו במבט רושף. חוסר הצדק של המצב העניק לה את האומץ שהיא רצתה מזה שנים רבות מאוד.

"ההסכם הוא שאת תיסעי לקזובאן לתקופה של מינימום חודשיים כדי לעבוד עם הסוס. יש הסכמה לגבי סכום כסף משמעותי מאוד." נימת קולו נותרה מצווה כמו קודם, אבל משהו בהבעתו התרכך קמעה. האם זה אפשרי שאיש קשה כמוהו יתרכך בכלל? לא. היא בוודאי טועה. הוא עריץ ושתלטן בדיוק כמו אביה. היא חשבה אולי להשתמש בו כדי לנסות לחמוק משלטונו הרודני של אביה, אך לא היו לה שום אשליות: האיש הזה הוא שיא העריצות. תנאי נסיעתה צריכים להיות ברורים ומוחלטים מראש.

"ההסכמה על סכום הכסף הגדול הזה היא עם אמי החורגת, בלי ספק." דסטיני ניסתה שקוֹלה לא יישמע צונן כקרח בחשבה על האישה שתפסה את המקום של אמהּ. עכשיו היא כבר ידעה שאביה לא היה מעולם אדם חם ואוהב כמו שהיא חשבה כשהיתה קטנה. הכול היה העמדת פנים. ביום שבו אמהּ הלכה לעולמה, הכול השתנה בבת אחת. הוא הפסיק להעמיד פנים. הוא נעשה צונן ואינטרסנטי, עד שמצא לבסוף את בת הזוג המתאימה לו – רעייתו השנייה. וכעת הוא מניח לאשתו לנצל את כישרונה של בתו כדי להוציא כספים מאיזה שיח' של ממלכה מדברית רחוקה.

"נכון. איתה. כפיצוי על כך שתיעדרי מבית הספר לרכיבה. את בעלת חשיבות להתנהלותו של המקום." דבריו של האיש נותרו עדינים ומפתים, אולי מפני שהוא הרגיש שהיא עומדת להסכים. אבל המילים שהוא בחר גרמו לה לרצות לפרוץ בצחוק קולני. אמהּ החורגת לא מעריכה אותה בכלל. היא שבה ומזכירה לה תמיד שהיא חסרת כל ערך, שהיא רק נערת אורווה. הדבר היחיד שחשוב בעיניה הוא הכסף שהעסקה הזאת תכניס.

אבל דסטיני לא יכלה לגלות לו שהצעתו של השיח' עומדת להיות דרכה החוצה מהמקום הזה, ההזדמנות שלה לחיות כרצונה סוף-סוף, לטייל ולראות את העולם. ואם תוך כדי כך היא גם תסייע לסוס של השיח', מה טוב. הרי בכל זאת, זה מה שהיא עושה ממש טוב.

"ברור שיהיו לי עוד הוצאות." היא ידעה בוודאות שמאמהּ החורגת היא לא תקבל אפילו פרוטה שחוקה בתור תשלום, כך שיצירת חשבון הוצאות לעצמה נותרה הדרך היחידה שלה לחזור לאנגליה עם כסף שיאפשר לה להתחיל חיים חדשים. "כפליים מהסכום שנקבע מראש אמורים להספיק – ולהיות משולמים לי ישירות."

"כמובן." האם היתה נימה סרקסטית בקולו העמוק? עיניו הכהות הוצרו קמעה, כאילו בחשד, והיא חשבה לעצמה שייתכן שהיא הגזימה.

"קודם כול אצטרך לראות את הסוס." היא שמרה על נימת קול עניינית ונמרצת בהותירה את מבטה על פניו הנאים. בלבה היא התקשתה להאמין שהוא קיבל את התנאים שהיא הוסיפה להסכם.

"אם כך, מטוס הסילון הפרטי שלי יעמוד לרשותך כדי להטיסך לקזובאן ברגע שתהיי מוכנה." חיוך קטן של סיפוק נגע בזוויות שפתיו, והעיניים הכהות והעזות הללו, שלא הרפו לרגע מעיניה, שלחו זרם חשמלי בכל גופה, אך היא הדפה הצידה את ההרגשה הזאת מתוך רצון להתעלם ממנה.

"מטוס הסילון הפרטי שלך?" האם ייתכן שלאחד מעוזריו של השיח' יש מטוס פרטי? כנראה הוא התכוון למטוסו של השיח', אבל פרטים כאלה אינם כה חשובים כרגע. הבריחה שהיא מחכה לה זמן רב כל כך מכל הכבלים והחוקים הנוקשים של אביה, נראית סוף-סוף באופק, והתרגשות הציפה אותה בעוצמה רבה עד כדי כך שהיא לא הצליחה להימנע מלחייך אל הזר יפה התואר שאיכשהו הצליח להפוך כליל את עולמה.

 

זאפיר כבר עמד להתוודות בפניה שהוא השיח', אך אז החליט להניח לה להחזיק בהנחתה המוטעית רק בתור אמצעי נוסף לעמוד על טיבה. האור של חיוכה ונימת החשד בקולה כשהיא הטילה ספק בדבריו האחרונים, עצרו אותו. הוא לא היה מוכן להסתכן בכך שהיא תדחה את ההצעה שלו, לא כשהסוס הכי יקר ללבו חי עדיין בסיוט בשל הלילה שבו אחותו נהרגה. כל חייו יצאו מכלל שליטה באותו הלילה, ובהחלט כבר הגיע הזמן להשיבם למסלולם.

הנישואים המרחפים מעל ראשו, כמו שהיה ידוע לו שנים, הולכים ומתקרבים, אבל מותה של טאבינה, לפני שנה, הגביר את הלחץ שמוטל עליו – למלא את חובתו. והוא יעשה את זה. מיד אחרי שמאג'יד יחזור לעצמו. רק אחרי זה הוא יוכל להותיר מאחוריו את הטרגדיה של אחותו, את הצער שהוא גרם לה בנישואים שכפה עליה, ולמלא בעצמו את חובתו למצוא לעצמו שידוך ולהתחתן.

"קבלי את התנצלותי – מטוס הסילון הפרטי של השיח'." מילותיו היו חדות, אך מאחר שהיא היתה שקועה במחשבותיה, היא לא שמה כלל לב לכך. "אז יש בינינו הבנה, מיס ריצ'רדס?"

הוא שב והדחיק את האשמה ואת הבושה שלו על ליל המנוסה של אחותו מהארמון. הוא היה עושה הכול כדי להשיב את מחוגי הזמן אחורה אל היום ההוא, היום שבו הוא ציווה על טאבינה לקיים את חובתה ולהינשא לגבר שהוא בחר בשבילה. הוא לא התנהג כמו אח אל אחותו הקטנה, הוא לא ידע כמה אומללה היא היתה. הוא היה רק השליט של קזובאן, בלתי מודע לכך שהיא שונאת את הגבר שהוא בחר עבורה. האשמה שלו על כך שאמלל אותה כל כך תלווה אותו תמיד, אפילו אם הוא ישתדל לשקם את חייו, אבל הרגעת נפשו הסוערת של סוסו מאג'יד תעזור לו להותיר סוף-סוף מאחוריו את אותו לילה נורא.

הוא הביט בדסטיני, בעיניה החומות והרכות שהיו מלאות חמלה למרות התעוזה שהיא הפגינה בהתייצבה מולו. לא רק שהוא היה בטוח שהיא ניחנה בכישרון הנחוץ לרפא את נפשו של מאג'יד, הוא היה בטוח שהיא ניחנה גם בלב הטוב והחמים שהסוס שלו זקוק לו. להבדיל מכל המטפלים האחרים שכבר ניסו לסייע לו ונכשלו.

"כן. יש הבנה. אהיה מוכנה לעזוב בעוד יומיים."

זאפיר הושיט לה את ידו מתוך רצון לסגור את העסקה ולחזור הביתה, למולדתו. דסטיני לכדה את תשומת לבו מכל מיני סיבות שונות, וכשהיא נטלה את ידו, החמימות של כף ידה התפשטה בכל גופו. זה היה כאילו שנשמותיהם מתחברות, מזהות אחת את השנייה בעוד רמה בלתי מוכרת. היא הרימה אליו את מבטה, ואותו בלבול שבער בעצמותיו ניכר גם בעיניה הבורקות.

האם גם היא חשה במשיכה הזאת? האם היא מרגישה את החיבור הזה, כאילו הם מכירים זה את זה, כאילו ידוע להם שגורלם הוא להיפגש?

הוא הדף הצידה את המחשבה הזאת. לא היה לו הלוקסוס של בחירת דרכו בחיים, והאישה הזאת, למרות היותה מסוג הסחות הדעת שפעם הוא היה מחפש, אינה מה שהוא צריך עכשיו – או יצטרך אי-פעם.

ועם זאת, היא סקרנה אותו כמו שאף אישה לא עשתה מעולם, ואחרי הטרגדיה של שנים-עשר החודשים האחרונים הוא אהב את איך שהיא גרמה לו להרגיש כשעיניה פגשו את עיניו. היא היתה מלאת אומץ כמו סוס הרבעה משובח, ובה בעת גם עצבנית כמו סייחה צעירה. היום היא היתה חצופה ונועזת ביחסה אליו, אבל איך היא תהיה בקזובאן? האם עדיין יהיה לה הניצוץ העז הזה כשהיא תדע שהוא השיח'?

"בסדר גמור. אני אחזור לארצי כדי להתכונן לבואך."

"ואם ארגיש שאני לא יכולה לעזור לסוס?" ההיסוס שלה נותר מרחף באוויר. "האם אוכל לעזוב?"

"את לא תהיי אסירה, מיס ריצ'רדס. את תהיי אורחת הכבוד של השיח', ואת תוכלי לעזוב בכל עת שתרצי."