במשפחה שגדלתי בה תמיד אמרו, שכל אדם צריך בחיים מקצוע אמיתי ולא "מקצוע של אוויר". המשפט הזה הלך עם משפט נוסף, "אצלנו לא מרחמים על מי שעובד קשה, רק על מי שאין לו עבודה." שני המשפטים הללו הספיקו לטעת בי חרדה קיומית, שאיתה יצאתי לחפש את דרכי המקצועית בעולם. הפחד שמא לא אהיה מספיק טוב ולא אצליח להתפרנס הוביל לרבות מן ההחלטות המקצועיות שלי והניע את שאיפתי להתקדם. פעם אחת, במשמרת עריכה לילית, אמר לי במאי מוכשר שאם אלך לטיפול פסיכולוגי אנטי־חרדתי — אשאר בלי עבודה, כי המנוע שלי ייגמר. בקיצור, הרקע שלי להישרדות כלכלית מתמצה במשפט המכונן השלישי של בית הגידול שלי: "צריך לעבוד היום הרבה, כי מחר נמות."

כל זה הוביל אותי לאוטודידקטיות מקצועית. למדתי לבד. לא בשם איזה עיקרון נעלה, אלא פשוט מפני שלא הבנתי עד הסוף את הקשר בין לימודי אמנות או לימוד אקדמי — לבין עבודה מעשית. טעמתי מלימודי קולנוע, אבל הם נראו לי אז תיאורטיים מדי ונטולי קשר ממשי לעבודה מעשית.

לימים, כשכבר הייתי עורך מנוסה, הבנתי שחסר לי רקע אמנותי כלשהו והעדפתי ללמוד תואר ראשון דווקא בעיצוב תעשייתי. לימודי העיצוב הרחיבו מאוד את הידע שלי ותרמו רבות להתבוננות הצורנית שלי על העולם וכמובן גם על קולנוע. בסרטים שערכתי עד אז כמעט לא התייחסתי לצורה של הדברים ולתרומתה לחוויה הקולנועית.

את רוב הידע המקצועי ליקטתי במהלך העבודה ומתוך שיחות עם עורכים ובמאים שפגשתי. את חלקם, ששיתפו אותי בידע שלהם, אני מוקיר עד היום. אחרים החזיקו את הקלפים צמודים לחזה, אולי חשו מאוימים משחקן חדש שנכנס לזירה? הבטחתי לעצמי אז שאם אי־פעם אנשים ירצו בעצתי, לא אחסוך מהם את סודותַי המקצועיים.

הספר הזה הוא מה שאני יודע על עריכה עד כה. אילו עמד לרשותי בראשית דרכי, אולי היה מקצר עבורי אי־אילו שלבים של לימוד. אני מקווה שהוא יסייע לאחרים וירחיב את דעתם, אם בראשית הדרך ואם בעיצומה.