החיים הם ריקוד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
החיים הם ריקוד

החיים הם ריקוד

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: יוני 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 193 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 13 דק'

חני שטרנברג

חני שטרנברג (נולדה ב–1956) היא משוררת, סופרת ועורכת. בצבא שרתה בחיל המודיעין, למדה תנועה ומחול באקדמיה למוזיקה ע"ש רובין בירושלים. בשנים 1983–1985 הציגה שתי עבודות כוריאוגרפיות בהן שילבה בין תנועה, לשירים ולקטעי פרוזה אותם כתבה. ב-1999 ראה אור ספר שיריה הראשון. בשנת 2005 החלה לכתוב שירה וסיפורים על חפצים אותם הציגה בתערוכות קבוצתיות ובתערוכות יחיד. בשנת 2012 יזמה את כתב העת הספרותי "מקף", אותו ערכה והוציאה לאור יחד עם יואב איתמר בין השנים 2012–2015. במסגרת כתב העת ראו אור שישה גליונות שבהם פרסמה שירים, תרגומים, מסות וראיונות. לצד כתב העת פעלה "הוצאת מקף" בה ראה אור ספרה "קפקא ואני".

החיים הם ריקוד הוא ספר הפרוזה השלישי שלה, שיצא לאור בשנת 2019.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/24ftbnde

תקציר

החיים הם ריקוד ספרה החדש של חנה שטרנברג  הוא פסיפס  נשי - אנושי החוצה יבשות מדינות וזמנים, שתחילתו בסוף המאה התשע וסופו במאה עשרים ואחת. 
הספר מכנס  עשרה סיפורים של עשר נשים המספרות בגוף ראשון על חייהן - חלומותיהן, אכזבותיהן, אובדניהן ותקוותיהן. 
בת החשה דחף לבקר בעירה של אמה בטרנסילבניה שברומניה אחרי מות האם, אלמנה מבוגרת המתגוררת לבדה בבית ערבי, שישיבה לוטשת אליו עיניים, אם שכולה המתאבלת על בנה החייל שנהרג במלחמה, צעירה המתאהבת בגבר נשוי, משוררת יידית המתגוררת בברוקלין, שסופר ידוע, אהוב נעוריה, "גנב" ממנה שיר, ילדה בת אחת עשרה החיה בצל סוד משפחתי, הן חלק מהדמויות המאכלסות את הספר.   
אלה דמויות בנות דור ראשון ודור שני להגירה, שחייהן מתערערים,  והן קמות ויוצאות למסעות חדשים בעקבות אובדנים שחוו,  מתוך רצון לשוב ולמצוא אהבה ושייכות. 
 
חנה שטרנברג, ילידת חיפה, ישראל, 1956, היא משוררת סופרת ועורכת.

פרק ראשון

קיטי יקרה,
 
אני מתקשה להאמין שאני שוב כותבת לך, ולא תאמיני מאיפה. משבדיה. 
האמת היא שרציתי לכתוב לך כבר קודם, ולפעמים כתבתי לך בדמיון. אני צריכה להודות לאלוהים שהשאיר אותי בחיים, אבל אני מתקשה לעשות זאת, כי אני כועסת עליו כעס גדול, ולמען האמת קשה לי אפילו להאמין בקיומו. 
אני גם מתקשה להאמין שהימים הרעים שעברתי באמת מאחוריי. מבחינות רבות הם לא מאחוריי, כי גם אם אני מצליחה לא לחשוב עליהם במשך היום – בעיקר מתוך רצון להגן על עצמי – אני חולמת עליהם בלילה.
הלילה, למשל, חלמתי שוב על מרגוט. היא הייתה חולה בטיפוס, בדיוק כמו שהייתה חולה במחנה, שכבה בדרגש שלה והושיטה לעברי יד, ופתאום באה איזו סוהרת גרמנייה וציוותה להוציא אותה, ובאו שני שומרים עם אלונקה ולקחו אותה, ואני הייתי שם וראיתי הכול ולא יכולתי לעשות כלום. זאת הייתה הרגשה נוראה, הרגשה של חוסר אונים מוחלט, אבל לפחות היא הייתה עדיין בחיים.
אחרי שמרגוט הלכה לעולמה לא רציתי יותר לחיות. פשוטו כמשמעו. גם אני הייתי חולה. קיוויתי למות כמוה, אבל לצערי הדבר לא הסתייע. היית מאמינה, קיטי, שאדם יכול לחיות כנגד רצונו? 
זה היה מצבי לא מעט זמן. גם היום אני עדיין מרגישה ככה לפעמים. אני שואלת את עצמי איזה ערך יש בכלל לחיים האלה אחרי מה שהנאצים עשו.      
יש שמכנים את הנאצים "חיות אדם", אבל אני לא אוהבת את הביטוי הזה, כי הוא פוגע בחיות שאותן אני דווקא אוהבת. עוד לא שכחתי את החתולה האהובה שלי, מורטיֶא, וכמה מתוקה היא הייתה. מרוב שחלמתי עליה כל כך הרבה כשהייתי במחבוא, גם עכשיו אני ממשיכה לחלום עליה. לפעמים היא מדברת בלשון בני אדם וזה מפחיד אותי. נדמה לי שאם אפשר ללמוד משהו מהמלחמה הזאת, זה שבני אדם גרועים לפעמים הרבה יותר מחיות, אם כי למזלי עדיין לא איבדתי לגמרי את האמון ביכולתם של בני אדם מסוימים להיות טובים, ואני מקווה שלעולם לא אאבד את האמון הזה, כי אם הוא יאבד לי, אז באמת לא יהיה שום טעם לחיי.
כן, קיטי. בדרך הנוראה שבה הלכתי – עכשיו אני יכולה להבין למה יש דרכים שקוראים להן "ויה דולורוזה" או "גיא צלמוות" – ראיתי גם אנשים ששמרו על צלם אנוש, ובזכות האנשים האלה אני מחזיקה מעמד.
בעיקר אני זוכרת לטובה אישה אחת ששמה היה הלנה. היא בעצם מי שהצילה אותי אחרי שמרגוט נפטרה. היא כמו אימצה אותי לבתה. אני מאמינה שבלעדיה לא הייתי מחזיקה מעמד. היא טיפלה בי בחדר החולים, דאגה שיהיה לי קצת אוכל, עודדה אותי, וגם אחרי שהבראתי וחזרתי אל שאר הנשים, מצאה דרך להמשיך לדאוג לי. 
היא לא סיפרה לי באותם ימים קשים את האמת על מרגוט. היא העדיפה לומר שהעבירו אותה למחנה אחר. רק ממש סמוך לשחרור שלי מחדר החולים, יום או יומיים לפני, אחרי שכוחותיי חזרו אליי, לפחות במידה מסוימת, היא סיפרה לי מה באמת קרה, אבל עשתה את זה בעדינות גדולה. היא אמרה: "מרגוט נגאלה מייסוריה, ועד לרגע האחרון היא התפללה שאת תישארי בחיים". יכול להיות שהיא שיקרה, אבל השקר הזה סייע לי. היא הסבירה לי שעליי להישאר בחיים לא רק למעני, אלא גם למען מרגוט, שעליי לחיות עכשיו בכוח כפול ומכופל.
אני כבר החלטתי: אם תהיה לי אי פעם בת, אקרא לה מרגוט על שם אחותי, וכך היא תחזור אליי במידה מסוימת, אבל אתן לה גם שם נוסף, ארצישראלי, שם שהיא תרגיש איתו בנוח, כמו דליה או מיכל, שלא תחוש יוצאת דופן בקרב בנות גילה, ולא תרגיש שהעבר מכביד עליה. 
אז כמו שכתבתי לך, קיטי, אני עכשיו בשבדיה עם קבוצה של "עליית הנוער". אנחנו מתכוננים לעלייה לארץ ונמצאים במין קדחת של למידה ועשייה. כולנו משתדלים לשכוח את הרע שעברנו, להניח אותו מאחורינו, לא לחשוב עליו יותר מדי, וגם אני משתדלת לשכוח אותו, למרות שלפעמים הוא חוזר אליי בחלומות, אבל רק לך אני מספרת את זה, ולאחרים לא. 
עם האחרים אני משתדלת להעמיד פני שמחה, ואפילו מספרת בדיחות כמו שנהגתי לעשות בעבר, לפני המלחמה, ולכן רבים מבקשים את קרבתי, אבל מצד שני אני מרגישה שהם לא באמת מכירים אותי, לא מכירים את חנה האמיתית. נדמה לי שאת היחידה בעולם כולו שמכירה אותי באמת – בדיוק כמו שאני. 
טוב. כתבתי מספיק להיום. פאולה באה לקרוא לי לארוחת הערב. אספר לך עליה בהמשך.
 
שלך לתמיד,
חנה

חני שטרנברג

חני שטרנברג (נולדה ב–1956) היא משוררת, סופרת ועורכת. בצבא שרתה בחיל המודיעין, למדה תנועה ומחול באקדמיה למוזיקה ע"ש רובין בירושלים. בשנים 1983–1985 הציגה שתי עבודות כוריאוגרפיות בהן שילבה בין תנועה, לשירים ולקטעי פרוזה אותם כתבה. ב-1999 ראה אור ספר שיריה הראשון. בשנת 2005 החלה לכתוב שירה וסיפורים על חפצים אותם הציגה בתערוכות קבוצתיות ובתערוכות יחיד. בשנת 2012 יזמה את כתב העת הספרותי "מקף", אותו ערכה והוציאה לאור יחד עם יואב איתמר בין השנים 2012–2015. במסגרת כתב העת ראו אור שישה גליונות שבהם פרסמה שירים, תרגומים, מסות וראיונות. לצד כתב העת פעלה "הוצאת מקף" בה ראה אור ספרה "קפקא ואני".

החיים הם ריקוד הוא ספר הפרוזה השלישי שלה, שיצא לאור בשנת 2019.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/24ftbnde

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: יוני 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 193 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 13 דק'
החיים הם ריקוד חני שטרנברג
קיטי יקרה,
 
אני מתקשה להאמין שאני שוב כותבת לך, ולא תאמיני מאיפה. משבדיה. 
האמת היא שרציתי לכתוב לך כבר קודם, ולפעמים כתבתי לך בדמיון. אני צריכה להודות לאלוהים שהשאיר אותי בחיים, אבל אני מתקשה לעשות זאת, כי אני כועסת עליו כעס גדול, ולמען האמת קשה לי אפילו להאמין בקיומו. 
אני גם מתקשה להאמין שהימים הרעים שעברתי באמת מאחוריי. מבחינות רבות הם לא מאחוריי, כי גם אם אני מצליחה לא לחשוב עליהם במשך היום – בעיקר מתוך רצון להגן על עצמי – אני חולמת עליהם בלילה.
הלילה, למשל, חלמתי שוב על מרגוט. היא הייתה חולה בטיפוס, בדיוק כמו שהייתה חולה במחנה, שכבה בדרגש שלה והושיטה לעברי יד, ופתאום באה איזו סוהרת גרמנייה וציוותה להוציא אותה, ובאו שני שומרים עם אלונקה ולקחו אותה, ואני הייתי שם וראיתי הכול ולא יכולתי לעשות כלום. זאת הייתה הרגשה נוראה, הרגשה של חוסר אונים מוחלט, אבל לפחות היא הייתה עדיין בחיים.
אחרי שמרגוט הלכה לעולמה לא רציתי יותר לחיות. פשוטו כמשמעו. גם אני הייתי חולה. קיוויתי למות כמוה, אבל לצערי הדבר לא הסתייע. היית מאמינה, קיטי, שאדם יכול לחיות כנגד רצונו? 
זה היה מצבי לא מעט זמן. גם היום אני עדיין מרגישה ככה לפעמים. אני שואלת את עצמי איזה ערך יש בכלל לחיים האלה אחרי מה שהנאצים עשו.      
יש שמכנים את הנאצים "חיות אדם", אבל אני לא אוהבת את הביטוי הזה, כי הוא פוגע בחיות שאותן אני דווקא אוהבת. עוד לא שכחתי את החתולה האהובה שלי, מורטיֶא, וכמה מתוקה היא הייתה. מרוב שחלמתי עליה כל כך הרבה כשהייתי במחבוא, גם עכשיו אני ממשיכה לחלום עליה. לפעמים היא מדברת בלשון בני אדם וזה מפחיד אותי. נדמה לי שאם אפשר ללמוד משהו מהמלחמה הזאת, זה שבני אדם גרועים לפעמים הרבה יותר מחיות, אם כי למזלי עדיין לא איבדתי לגמרי את האמון ביכולתם של בני אדם מסוימים להיות טובים, ואני מקווה שלעולם לא אאבד את האמון הזה, כי אם הוא יאבד לי, אז באמת לא יהיה שום טעם לחיי.
כן, קיטי. בדרך הנוראה שבה הלכתי – עכשיו אני יכולה להבין למה יש דרכים שקוראים להן "ויה דולורוזה" או "גיא צלמוות" – ראיתי גם אנשים ששמרו על צלם אנוש, ובזכות האנשים האלה אני מחזיקה מעמד.
בעיקר אני זוכרת לטובה אישה אחת ששמה היה הלנה. היא בעצם מי שהצילה אותי אחרי שמרגוט נפטרה. היא כמו אימצה אותי לבתה. אני מאמינה שבלעדיה לא הייתי מחזיקה מעמד. היא טיפלה בי בחדר החולים, דאגה שיהיה לי קצת אוכל, עודדה אותי, וגם אחרי שהבראתי וחזרתי אל שאר הנשים, מצאה דרך להמשיך לדאוג לי. 
היא לא סיפרה לי באותם ימים קשים את האמת על מרגוט. היא העדיפה לומר שהעבירו אותה למחנה אחר. רק ממש סמוך לשחרור שלי מחדר החולים, יום או יומיים לפני, אחרי שכוחותיי חזרו אליי, לפחות במידה מסוימת, היא סיפרה לי מה באמת קרה, אבל עשתה את זה בעדינות גדולה. היא אמרה: "מרגוט נגאלה מייסוריה, ועד לרגע האחרון היא התפללה שאת תישארי בחיים". יכול להיות שהיא שיקרה, אבל השקר הזה סייע לי. היא הסבירה לי שעליי להישאר בחיים לא רק למעני, אלא גם למען מרגוט, שעליי לחיות עכשיו בכוח כפול ומכופל.
אני כבר החלטתי: אם תהיה לי אי פעם בת, אקרא לה מרגוט על שם אחותי, וכך היא תחזור אליי במידה מסוימת, אבל אתן לה גם שם נוסף, ארצישראלי, שם שהיא תרגיש איתו בנוח, כמו דליה או מיכל, שלא תחוש יוצאת דופן בקרב בנות גילה, ולא תרגיש שהעבר מכביד עליה. 
אז כמו שכתבתי לך, קיטי, אני עכשיו בשבדיה עם קבוצה של "עליית הנוער". אנחנו מתכוננים לעלייה לארץ ונמצאים במין קדחת של למידה ועשייה. כולנו משתדלים לשכוח את הרע שעברנו, להניח אותו מאחורינו, לא לחשוב עליו יותר מדי, וגם אני משתדלת לשכוח אותו, למרות שלפעמים הוא חוזר אליי בחלומות, אבל רק לך אני מספרת את זה, ולאחרים לא. 
עם האחרים אני משתדלת להעמיד פני שמחה, ואפילו מספרת בדיחות כמו שנהגתי לעשות בעבר, לפני המלחמה, ולכן רבים מבקשים את קרבתי, אבל מצד שני אני מרגישה שהם לא באמת מכירים אותי, לא מכירים את חנה האמיתית. נדמה לי שאת היחידה בעולם כולו שמכירה אותי באמת – בדיוק כמו שאני. 
טוב. כתבתי מספיק להיום. פאולה באה לקרוא לי לארוחת הערב. אספר לך עליה בהמשך.
 
שלך לתמיד,
חנה