הדרך לחיים של משמעות

 

רוח בני האדם העולה היא למעלה

ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ.

קהלת ג', כ"א

 

לעולם לא יוכל אדם להיות מאושר

אם אינו מזין את נשמתו כפי שהוא מזין את גופו.

הרבי

 

אדם שביקר אצל הרבי התלונן שחייו חסרי משמעות. כן, יש לו קריירה מוצלחת ומשפחתו בקו הבריאות, ואולם בסוף היום הוא מרגיש בודד וריק.

"אתה מייחד לפעמים זמן לנשמתך?" שאל אותו הרבי.

"איך יכול להיות לי זמן לנשמה, כאשר אני שקוע עד צוואר בעבודתי ובמשפחתי?"

"יש אמרה חסידית," השיב לו הרבי, "שכאשר שני אנשים נפגשים, יש כאן שתי נשמות נגד גוף אחד. מאחר שהגופים, על־פי טבעם אנוכיים, הם אינם יכולים לעשות יד אחת — כל אחד מהם חותר לסיפוק צרכיו הגופניים שלו. אולם הנשמות אינן אנוכיות על־פי טבען, ולכן כאשר שני אנשים עושים יד אחת, נשמותיהם מתלכדות. האם מותר לי להציע שאתה ואני נחליט כאן ועכשיו לקבוע כל יום מועד נוסף ללימוד ולתפילה, ונוסיף על כך עוד עשיית מצווה? דבר זה יזין את נשמתך ויעניק מוקד ומשמעות לכל מעשיך, במקום שישלטו בך הכוחות האקראיים שבחייך."

הנשמה מהי?

קרה לכם שפרצתם בבכי בלי סיבה נראית לעין ומצאתם את עצמכם שקועים בעצב עמוק? היה זה קולה הרך של נשמתכם, שזעקה וביקשה שתטו לה אוזן, שרצתה שתזינו אותה באותה תשומת־לב שבה אתם זנים את גופכם.

קרה לכם שהתנסיתם ברגע קדוש של ממש, שבו, למרות ההמולה הבלתי־פוסקת של חייכם, חשתם תחושה עמוקה של חרדת קודש ושייכות? גם זה היה קולה של נשמתכם שהביעה את שביעות־רצונה מן ההתחברות הפנימית אל כוח הרוחניות.

אנו משתמשים בלי הרף במילים גוף ונשמה בהקשרים רבים ושונים. אך האם יודעים אנו את פירושן האמיתי? מהו טבעה של הנשמה? מה הקשר שלה לגוף?

הנשמה מגלמת את תכלית קיומנו. זהו החלק האחד והיחיד של הווייתנו אשר משקף ישירות את הקשר שלנו עם הא־ל, בוראנו. אף־על־פי שהיא אינה נתפסת בחושים והיא חבויה בתוככי גופנו, הנשמה היא המרקם שממנו אנו מורכבים. הגוף מכיל את ההיבטים החומריים של חיינו, אך הנשמה מכילה את ההיבט הרוחני. את הגוף מניע בראש ובראשונה סיפוק הערכים הגופניים. אין פירושו של דבר שהגוף רע מעיקרו; הוא אינו כזה. הוא נוצר בידי הא־ל והוא חסר פניות בטבעו ובעל פוטנציאל רב של טוב. אבל הנפש היא המטעינה ומכוונת את הגוף לעשות מעשים טובים ולהתחבר אל הקדושה. הנשמה היא טרנסצנדנטית בטבעה, שהרי "נר ה' נשמת אדם".1

משום כך יש הפרדה, מעצם העניין, בין טבעו המוחשי של הגוף ובין טבעה הטרנסצנדנטי של הנשמה. הביטו מקרוב בלהבת הנר ותראו דימוי של נשמתכם — הלהבה לוחכת את האוויר ומעפילה אל־על, כאילו אל הא־ל, ואילו הפתילה מושכת אותה חזרה אל האדמה. באופן דומה עולה נשמתכם כל העת אל־על, בעוד גופכם עוצר אתכם בשל דרישותיו הלוחצות לאספקה או לסיפוק. השאלה שכל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו היא האם הוא בוחר להיות הלהבה העולה או הפתילה המחזיקה אותו למטה.

כדי להיות אדם בריא ושלם, חייבים הגוף והנשמה לפעול מתוך תיאום. אין אנו צריכים לדחות את האחד מפני משנהו — נהנתנות או סגפנות; אנו יכולים וחייבים לצרף את הגוף לנשמה. פירושו של דבר שעלינו לאחד את הגוף ואת הנשמה כדי להשלים את הייעוד שלשמו נבראנו: לנהל חיים בעלי משמעות, יצרניים, ולעשות את העולם הגשמי הזה למשכן נוח לרוחניות ולקדושה. כל אחד מאיתנו מגשים את הייעוד הזה כשהוא משתמש בכישוריו ובכישרונותיו הייחודיים, בין אם הוא מורה או הורה, איש עסקים או מדען. כולנו חייבים להשתדל ולהיות ערים לשליחותנו ולהגשים אותה על־ידי ניהול חיינו בהתאם לחוקי ה' בכל רגע ורגע, מדי יום ביומו ומדי שנה בשנה.

ההפרדה בין הגוף לנשמה קיימת בכל אשר נפנה, ויש לה כותרות שונות: כלי ותכלית, חומר ואנרגיה, חומרנות ורוחניות. אם ניקח ספר כדוגמה, המילים המופיעות בדף הן הגוף, והרעיונות המסתתרים מאחורי המילים הם הנשמה. זה נכון לגבי כל אחד מההיבטים של העולם, משום שהעולם עצמו מורכב מגוף ומנשמה — יש לו מרכיבים חומריים, ויש לו מרכיבים רוחניים שנותנים בו רוח־חיים. על כן הצעד הראשון המוטל על כל אחד ואחד מאיתנו לקראת יצירת אחדות בכל העולם כולו, הצעד הראשון להפיכת החומר לרוחני, הוא בראש ובראשונה איחוד הגוף עם הנשמה.

ניהול חיים בעלי משמעות פירושו להיות מסוגל להבקיע מבעד לשכבה החיצונית, החומרנית, ולהתחבר עם האנרגיה הפנימית. אין זו משימה קלה, משום שהגוף פועל באמצעות כלים חושיים (ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש), ואילו הנשמה עוסקת בתחום העל־חושי (רגשות, מצפון, אינטליגנציה, והחשוב מכול — הכוחות הרוחניים הלא־מודעים). כמן כן, האנרגיה הפנימית אינה ניתנת למדידה כמותית בדומה לאנרגיה שאותה מגדירה הפיזיקה, יש בה גורם מסתורי שאינו ניתן למדידה. אין זה כוח סתם, זהו הכוח שאנו מכנים חיים. ולחיים יש מרכיבים שאנו מתחילים לגלותם רק עתה.

נתבונן סביבנו; גלוי לעין שרובנו מחפשים שלווה פנימית, אושר או רגיעה, מחפשים את נשמתנו, אולם האם משתמשים אנו בחיפושנו בכלים הנכונים? מאחר שאנו רגילים כל־כך לסמוך על הכלים החושיים שלנו, לעתים קרובות אנו מרגישים שהם הכלים היחידים העומדים לרשותנו. אך כמה קשה לנסות להבין את משמעות הנשמה רק באמצעות חמשת החושים! דומה הדבר לשימוש בעיניים כדי להבין יצירה מוזיקלית. רק משום שהקול הקורא של נשמתנו דוחק כל־כך, אף פעם איננו חדלים לחפש.

 

מדוע חשוב לדעת שיש נשמה?

מאחר שהכלים החושיים דומיננטיים כל־כך, יש כמעט צורך להחליש אותם כדי לחוות את מה שבתוכנו. אילו הקפאנו את חוש הראייה, השמיעה, הריח, הטעם והמישוש, עם מה היינו נשארים? ברגע הראשון יכולה מחשבה כזאת להיות מפחידה — שלא יישאר לנו שום דבר. אבל אין אנו נשארים עם לא כלום — אנו נשארים עם עצמנו. אנו זקוקים לחושים רק כדי להיפגש עם העולם שמחוצה לנו. אין לנו צורך בעיניים כדי לראות את עצמנו או באוזניים כדי לשמוע את עצמנו. אנו כאן, זה ברור לנו גם בלי להשתמש בכלים החושיים; זאת מודעות ותו לא — חוש העומד בפני עצמו.

ובכן, אנו יכולים בהחלט לחיות גם בלי החושים שלנו; אבל בלי נשמה — אין חיים. נכון, החיים יכולים להיות מאבק גופני להישרדות, אבל לפי הבנתנו, החיים הם חיפוש אחר משמעות, חיפוש אחר הנשמה, חיפוש אחר האלוקים. כאשר מדען בוחן את חוקי הטבע הוא מרגיש שהוא מוכרח להסיט את הווילון ולראות מה קורה מעבר לגבולות החושים הקולטים את החוץ. כאשר ילד קטן מפרק צעצוע הוא מחפש את אותו הדבר עצמו: הסוד שמאחורי פעולתו. הסקרנות הזאת היא מזונו העיקרי של הטבע האנושי.

אותו הדבר מתרחש בהוויה העצמית שלנו. אם איננו מכירים בכוחות המניעים אותנו, כולל הנשמה, לעולם לא נבין את עצמנו. אם איננו יודעים את הדרך שבה הנשמה פועלת, לעולם לא נוכל להזין אותה. מה טוב שהנשמה עצמה באה לעזרתנו, וכאשר היא רעבה, היא מודיעה לנו. אין זה משנה כמה ינסה אדם להשתיק אותה ולהסיח את דעתה בעזרת תענוגות חומריים, תמיד תשמיע הנשמה קול צעקה ותניח לו לדעת שחלק מחייו חסר. ייתכן שהצעקה תלבש צורה של חרדה, של חוסר כיוון, של ריקנות או של געגועים לדבר־מה נוסף.

בלי הבנת הנשמה לא יכולה להתרחש צמיחה אישית, משום שהנשמה היא שמביעה את חוסר שביעות הרצון, שהוא המניע לצמיחה האישית. כל עוד מסופקים צרכיו האנוכיים של הגוף, אין לו צורך בהתעלות. הנשמה מספקת לחיים את כיוונם ואת אחדותם. העולם החומרי — כלומר, העולם של הגוף — עשוי חלקים־חלקים. הנשמה היא המרכז שסביבו מתאחדות כל הפעילויות הגופניות. אילו צפיתם בדחפים החומריים של גופכם במרוצת יום שלם, הייתם רואים שהוא נע במעגלים או בקפיצות חדות של תשוקה, ובוחר באקראי את הגירויים המושכים אותו באותו הרגע. הנשמה היא המחברת את כל החלקים: היא קושרת את השולי והפעוט לכאורה אל החשוב, ואת החומרי — לרוחני.

הנשמה גם מלמדת ענווה. בעוד הגוף הוא אנוכי, הנשמה ענווה היא. היא מעניקה לנו את היכולת להתעלות על עצמנו, לראות את צורכיהם של האחרים ולהגיב ברגישות. בלי נשמה יכולות התאוות האנוכיות של הגוף לשעבד אותנו, ובסופו של דבר להרוס אותנו. הנשמה היא הצד הנעלה שלנו אשר שואף תמיד למעלה, בדומה ללהבת הנר, ומנסה תמיד לקשר אותנו עם ה'. הגוף מנסה לקשור אותנו לאדמה, ואולם לנשמה הכוח להעלות אותנו אל מעל ומעבר.

 

רבי אחד אהוב מאוד, כשהיה עדיין ילד, שיחק עם חבריו אשר טיפסו על סולם. כל חבריו חששו לטפס עד למעלה, אולם הוא לא פחד כלל. מאוחר יותר שאל אותו סבו, "מדוע לא פחדת לטפס, כמו חבריך?"

"משום שבשעה שטיפסו, הם הביטו כל הזמן למטה," ענה. "הם ראו כמה גבוה הגיעו ופחדו. ואילו כאשר אני טיפסתי, הסתכלתי כל העת למעלה. ראיתי כמה נמוך אני עדיין נמצא, וזה הניע אותי לעלות גבוה יותר."

 

מדוע יש מאבק בין הגוף לנשמה?

הגוף והנשמה נתונים במלחמה בלתי־פוסקת; כל המאבק האנושי נובע מההפרדה בין הגוף לנשמה, מהמתח שבין האני הגופני שלנו ובין הצורך בהתעלות. מדוע הדבר כך? מאחר שה' יצר את הגוף ואת הנשמה בשני שלבים נפרדים, לקח עפר מן האדמה, ונפח בו את נשמת החיים.2 מדוע יצר אצל האדם את הגוף לחוד ואת הנשמה לחוד, שלא כמו אצל כל היצורים האחרים? כדי שהאדם יכיר כל הזמן וידע שיש שני כוחות נפרדים בחיים, הכוח החומרי והכוח הרוחני. הצד החומרי הוא שפל כעפר הארץ, ואילו הצד הרוחני בא מהמקום העמוק ביותר — מן האלוקים.

בתחילה היו הגוף והנשמה מאוחדים, הגוף הכיר בתפקידו, להיות אמצעי להתבטאות הנשמה, והנשמה הכירה בצורך של הגוף להגשים את רצונו של האלוקים. משום כך לא התביישו אדם וחוה במערומיהם, "ויהיו שניהם עירומים, האדם ואשתו, ולא יתבוששו,"3 משום שהעירום היה תמים כעירומו של הרך הנולד.

ואולם החטא הראשון יצר מודעות עצמית. האגו האנוכי העצמאי נולד בנפרד מרצון ה' ומכוונותיו. עיניהם של אדם וחוה נפקחו — "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם"4 — והם החלו להתבייש בעירומם, משום שחוו את גופם כישות בפני עצמה וחשו במיניותם בנפרד משליחותם הקדושה. סדר היום האנושי התפצל לשניים: הערכים החומריים שלנו והערכים הרוחניים שלנו. ומאותו הרגע ואילך כוללת השליחות שלנו את שחזור ההרמוניה שבין הגוף לנשמה.

אנו מורכבים אם כך משני יסודות נפרדים, בדומה לאחים התאומים יעקב ועשו, שנאבקו ברחם אמם. יעקב היה האדם התמים, הלמדן, ואילו עשו היה הלוחם, איש השדה; יעקב איש תם, יושב אוהלים. עשו איש יודע ציד, איש שדה.5 הגוף הוא הלוחם שבתוכנו, הכוח התוקפני שבידו העוצמה להשתלט על כוחות הטבע שבעולמנו. בעולם החומרי הזה תפקידו של הגוף להגן על הנשמה חסרת הישע, אבל גוף בלי נשמה הוא תוקפן, מסוכן, חסר מטרה וחסר מצפון, ואף־על־פי־כן, הקרע נשאר. בעיניה של הנשמה, הגוף הוא נוכחות מסורבלת הזקוקה כל הזמן לפינוק. הנשמה רוצה להגיע אל האקסטזה הרוחנית, הגוף רוצה לאכול ולישון. לדידו של הגוף, הנשמה היא בעיקר מטרד, מצפון, שתמיד מגביל את התנהגותו.

מדוע יצר ה' את עצם האפשרות לקיומו של מאבק שכזה? משום שהנשמה זקוקה לאתגר והגוף זקוק לעידון, והמתח שביניהם מפיק בסופו של דבר את הטוב ביותר מן הגוף ומן הנשמה כאחד. בסופו של דבר חייבים הגוף והנשמה להבין שהם חזקים יותר כאשר הם מאוחדים. התנגדות הגוף היא הממריצה את היצירתיות של הנשמה, בעוד שההכוונה שמכוונת הנשמה את הגוף מאפשרת לו להשתמש בכוחו לטובה. נהר גועש מכיל כמות מסוימת של אנרגיה, אולם כאשר בונים מעליו סכר והאנרגיה מתועלת, עוצמתה מוגברת פי שבעים ושבעה.

 

מה יכולים אנו לעשות בנוגע לניגוד הזה?

הצעד הראשון בטיפול במאבק שבין הגוף לנשמה הוא להודות שהמאבק אכן קיים, להיות ערים לשני הכוחות הנפרדים. כל עוד אנו חושבים שאנו ישות אחת, אנו מבולבלים מבחינה קיומית, והבלבול הזה גורם לשיתוק. אנו נעים הלוך ושוב בין דרישות הנשמה לדרישות הגוף, בלי להכיר בכלל בצורך לאחד בין השניים. יום אחד אנחנו הגונים, ביום שלאחריו — אנוכיים, יום אחד אנחנו נמרצים, וביום שלאחריו — מתמהמהים.

את המתח שבין הגוף לנשמה אין להפיג באמצעות שלילת אחד מהם, אלא על־ידי איחוד ביניהם כדי להשיג יעד אחד: לצקת את הרוחני אל תוך החומרי. כל כוחותיו וחוויותיו של הגוף מכוונים לסייע לעיסוקיה האציליים והנעלים של הנשמה.

הדרך היחידה לאחד את הגוף ואת הנפש היא להכיר שה' הוא נעלה מאוד בהשוואה אלינו המוגבלים, וגדול הרבה יותר מהגוף ומהנשמה גם יחד. כאן דרושה מידה של ענווה, כי האדם מטבעו נוטה לשרת את עצמו. הנשמה, בשל טבעה הטרנסצנדנטי, יכולה להתעלות מעל לאנוכיות בקלות רבה יותר מהגוף ויכולה לחנך את הגוף להכיר בשליחותו האמיתית באמצעות הלימוד והמעשה. רק אז יוכל הגוף לזכות בחשיבותו האמיתית — כשהוא משמש כמכשיר של הנשמה במקום לפעול בכוחו הוא, מומרץ מכוח צרכיו שלו.

אנו יכולים להתנסות גם ב"יהירות רוחנית" אם נאטום את עצמנו ונזניח את הגוף ואת צרכיו. ואולם פרישות אינה אחת מהברירות שלנו. ה' נתן לנו גוף כדי שנעדן ונרומם אותו, כדי שיצטרף אל הנשמה במסעה.

עוד כלי חשוב לטיפול בניגוד שבין הגוף לנשמה הוא להניח לנשמה לערוג, לשאוף למעלה אל הקדושה. מה פירוש הדבר במונחים מעשיים? להכיר ולדעת תמיד שאיננו עשויים רק מחומר. אכן, על כולנו לאכול ולישון ולשלם את החשבונות שלנו, אולם לא בשל כך אנחנו כאן — אנחנו כאן כדי להפיק את המיטב מנשמתנו ולעדן את הגוף. אבל בגלל היסוד הפיזי של גופנו, בלתי־נמנע הוא שנתלכלך בזוהמה של החומרנות. יש בזה עצבות, שגורמת לנשמה לפרוץ בזעקה. הקשיבו, אם כן, כאשר נשמתכם שואפת לתזונה טובה יותר מהתזונה שהיא זוכה לה, הקשיבו לקול הפנימי אשר מביע היסוס ועצבות, כאשר אתם שוקעים ראשכם ורובכם בעניינים חומריים בלבד. תנו אמון בקולכם הפנימי.

אולם אף שנשמתכם שואפת להתעלות, עליה לחלחל אל תוך גופכם ואל צורכיכם החומריים. כפי שמלמדים אותנו חז"ל, "רץ כצבי... לעשות רצון אביך שבשמים."6 וכך על הנשמה לרוץ, עליה להתגעגע, אולם עליה לרוץ כצבי. ממש כשם שהצבי, אפילו בזמן מנוּסָה, "בזמן שהוא בורח הולך מעט מעט ומחזיר את ראשו למקום שיצא ממנו, ולעולם תמיד הוא מחזיר את ראשו לאחוריו,"7 כך גם התשוקה להתעלות צריכה להפנות את עינה האחת אל המציאות החומרנית שמפניה אנו נמלטים, מתוך ידיעה שמטרת כל בריחה אל השמים היא החזרה אל האדמה.

ברגע שתכירו בקיום נשמתכם, יהיה עליכם ללמוד את דרך פעולתה. אתם מבינים שהנשמה באה ממקום רוחני נעלה יותר ושהיא מנסה להחדיר את גורם האלוקות אל חייכם. אתם מבינים שהנשמה היא אשר מובילה אתכם אל חיים משמעותיים, וכדי להזין אותה עליכם ללמוד ולהתוודע אל חוכמת הא־ל, אל התורה — חוכמתו של הקדוש ברוך הוא. התפילה היא הסולם הרגשי אשר מחבר אתכם מלמטה. התפילה, לא החומרנות, היא המעניקה לכם בית אמיתי, מקום בתוך גופכם שבו יכולה הנשמה למצוא שלווה ואיזון. משום כך חשוב להתפלל בתחילתו של יום, כדי שנראה את העולם היום־יומי והחומרני מזווית הראייה המתאימה.

ולבסוף, הגוף והנפש מתאחדים על־ידי עשיית מעשים טובים, על־ידי קיום המצוות — הן מצוות שבין אדם למקום, כמו שמירת השבת והחגים, כשרות, מזוזה וכו', והן מצוות שבין אדם לחברו, כגון גמילות חסדים, צדקה ומעשים טובים. אין די בכך שאנו מעודדים את הנשמה ומחנכים אותה, יש גם לממש את הנשמה על־ידי עשייתה לשותפה של הגוף. סיוע לשכן נזקק, הקשבה לזר במצוקה, סיוע באספקת מזון או ביגוד לאדם שידו אינה משגת, כל אלו נעשים יותר מאשר מעשים טובים פשוטים בלבד; הם נעשים למזונה החיוני של הנשמה ומסייעים להפיכת הגוף הפיזי לכלי שרֵת הולם של הרוחניות. כאשר מטפחים את הנשמה מתוך מודעות, מתוך חמימות לב והתנהגות מעודנת, היא פורצת בשלמותה אל תוך חיינו, מלאת חום ועוצמה של להבה אמיתית, אשר מושכת בעקבותיה את הגוף כלפי מעלה.

 

אדם אחד יצא פעם לבקר חכם גדול. כאשר הגיע, שאל היכן נמצא האיש, והראו לו בקתה קטנה ורעועה בקצה העיר. בפנים הייתה מיטה שבורה ושולחן מלא ספרים, ולידו למד איש בא בימים. הנוסע היה המום.

"היכן מתגורר החכם?" שאל את האיש הזקן.

"אתה מתכוון אליי," אמר האיש הזקן. "מה מטריד אותך כל־כך?"

"אינני מבין, אתה חכם גדול ותלמידיך מרובים. שמך ידוע ברחבי המדינה. אין זה הולם שתגור בחדר כזה. אתה צריך לגור בארמון."

"ואיפה אתה מתגורר?" שאל האיש הזקן.

"אני גר בבית מידות, בית גדול שמרוהט בריהוט מפואר."

"וממה אתה מתפרנס?"

הסביר האיש שהוא איש עסקים, שנוסע פעמיים בשנה לעיר גדולה כדי לקנות בדים שאותם הוא מביא לעירו, ומוכרם לסוחרים המקומיים. החכם הקשיב בתשומת־לב ושאל אותו היכן הוא מתגורר כשהוא בעיר.

"אני שוהה בחדר קטן בפונדק קטן," ענה האיש.

"ואם היה מישהו נכנס לחדר הקטן הזה, האם לא היה אומר, 'מדוע אתה, איש עסקים עשיר, גר בחדר שכזה?' ואז היית אולי עונה, 'אני שוהה בדרך זמן קצר, ולכן איני זקוק ליותר, בוא אל ביתי האמיתי, ותראה שהוא שונה לחלוטין.' כאן, ידידי," המשיך הזקן, "יש לנו אותו המקרה. גם אני נמצא רק בדרך. העולם החומרי אינו אלא דרך. גם בבית שלי הכול שונה מאוד. בוא אל ביתי הרוחני ותראה שאני מתגורר בארמון."

 

כיצד עלינו להזין את הנשמה בימינו?

הקרב הניטש היום בין הגוף ובין הנשמה עז יותר משהיה אי־פעם בעבר. העולם החומרי שאליו נמשך גופנו מצוי בתקופה של שגשוג חסר תקדים. רמת החיים שלנו גבוהה, ולרשותנו עומדת טכנולוגיה שמאפשרת לנו להתגבר על רבות מהבעיות שהציקו לנו בעבר. ואולם בה־בעת מורעבת נשמתנו האישית והקולקטיבית וזקוקה להזנה.

יותר מתמיד חייבים אנו להזין את הנשמה, ומזונה של הנשמה הוא החינוך והמוסר. משום כך חשוב להתחיל את הנהגת החיים על־פי רצון הבורא מוקדם ככל האפשר. ובכל זאת האתגר נמשך. המפתח הוא לא לנסות למנוע את הקרב שבין הגוף לנשמה, אלא להבין את מטרותיו, להשלים עם האתגר. מרגע שהגוף מכיר בשלטונה של הנשמה ומשלים עם אחיו התאום, אפשר לנצל את המתח ביניהם כראוי. אז נעשה הגוף לכוח אשר מזניק את הנשמה לגדלות שאף אחד מהם לא היה מגיע אליה בכוחות עצמו.

ההרמוניה הזאת בין חייכם ובין נשמתכם מועברת אל העולם כולו ומסייעת לאחד את הגוף ואת הנשמה, את החומר ואת הרוח של התבל כולה. אם כך, המפתח למשמעות ולאושר בחייכם מונח בידיכם. והמפתח הוא הבנת הסימטריה והקצב של גופכם ונשמתכם.

כך שבפעם הבאה שתביטו בראי, שאלו את עצמכם: מה ניצב כאן לפניי? אני מזהה את גופי, אולם האם יכול אני להבחין בנשמה שבפנים? אני שם לב לכל צרכי הגופניים, אולם האם מעניק אני לנשמתי הרכה תשומת־לב דומה?

ולבסוף: אני יודע למה אני זקוק, ואולם האם יודע אני לשם מה זקוקים לי?

 

פעם עודד הרבי תלמיד מחונן לנצל את זמנו החופשי כדי להשפיע על חבריו התלמידים, שיעסקו לא רק בלימודים אקדמיים אלא גם בלימוד רוחני.

"סדר היום שלי עמוס כל־כך, שאינני יודע איך אני יכול להוסיף עליו משהו," ענה התלמיד. ואז, משהבין שסדר היום של הרבי עמוס הרבה יותר, אמר: "האמת היא שאינני מבין מניין אתה לוקח את הכוח והדחף לעבוד כמו שאתה עובד."

"לכל אדם יש גוף ונשמה," אמר הרבי. "דומה הדבר לציפור שיש לה כנפיים. תאר לעצמך שהציפור לא הייתה יודעת שהכנפיים מאפשרות לה לעוף. אילו כך היה, הן היו רק תוספת של משקל כבד. ואולם כאשר היא מניעה את כנפיה, הן נושאות אותה לשמים. לכולנו יש כנפיים — נשמתנו — שיכולות להעלות אותנו גבוה ככל שנדרש. עלינו רק ללמוד להשתמש בהן."