ברונז
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ברונז
הוספה למועדפים

ברונז

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: יולי 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 260 עמ' מודפסים

אמיר חרש

אמיר חרש מתגורר בירושלים. בעל תואר שני אותו סיים בהצטיינות בפסיכולוגיה קוגניטיבית ובימים אלו משלים דוקטורט.

לראיון ראש בראש

תקציר

אי שם בעבר או בעתיד, בעולם בלי שמות ופנים, איש צעיר מחליט לשנות את גורלו. הוא מעניק לעצמו שם, ממציא לעצמו אל, מעצב לעצמו סיפור חיים, ובעקבות המעשה הזה, האישי כל–כך - ממש כמו באפקט הפרפר - פורצת מלחמה שמאיימת להחריב את העולם כולו. ובעצם לא את כולו, כי הניצולים המעטים שחוצים את האוקיינוס מגלים שמעבר לו מסתתר עולם נוסף, אחר לחלוטין, שמקבל אותם בתדהמה.   

ביקום השסוע הזה מתרחשת עלילת ברונז, הרומן החדש של אמיר חרש. הוא כתוב בעברית שלא מפסיקה להשתנות, מדמות לדמות ומעולם לעולם, והופכת מעברית כמו–עתיקה, מרובת אלים ומיתוסים ופולחנים, לעברית כמו–מעודכנת אך לא פחות זרה ורבגונית. עלילת הרומן דינמית כמו השפה שלו, והתפניות הרבות פותחות פרספקטיבות חדשות, נתיבי סיפור מפתיעים, עולמות שלא נודעו עדיין.     

ברונז שייך למחלקת הספרים המיוחדים במינם. אפשר לראות בו רומן פוסט–אפוקליפטי או פנטזיה כנענית, אבל הוא שייך בעיקר להווה, ומיועד לכל מי שכמה לספרות חדשה, סיפורים חדשים, ולרגישות חדשה ליחס המכושף בין שפה, סיפור, עולם.     

זהו ספרו השני של אמיר חרש. קדם לו 'יתבטל העולם', שיצא בהוצאת כתר.

פרק ראשון

מערכה ראשונה

 

ברונז
 
יומיים לפני חג החושך, בשנת ששת אלפים חמישים ושמונה לאסון הגדול, בשיא החורף, קם פרח־כהונה וברח. אילוּ היה בנמצא מקום מסתור, עיר מקלט או שממה שכוחת אל, היה בבריחה טעם, אך כל שַעַל אדמה נשא שם אל. פרח־כהונה ידע כי סופו להיתפס, וכי עונשו יהיה חמור פי ארבעים מעונשו של רוצח. השמש שקע מהר, הגשם הכה חזק. בורות המים התמלאו. העיר תָמוּס־בָּנָה פתחה בפני החולפים בשעריה רק שתי אפשרויות: להאמין או למות. האם בצבצו מחשבות כפירה בליבו של פרח־כהונה בשנים עברו? קשה לדעת. תמיד ידע שהוא עצמו קיים, קיים כעובדה, קיים כאבן או עץ, ואילו ממשותם של האלים — של תָמוּס־אל, או של כל אל אחר — הייתה בעיניו שונה מממשותו שלו, פחותה ממנה, חיוורת. עדיין לא העז לחשוב מחשבת כפירה ברורה, ולחרוץ כי האלים הם אין, שהרי הבלתי נראה היה תמיד גלוי לעין. תָמוּס־אל עצמו התגלה בדמות פסל בזלת ענקי שפניו פני ציפור קפוצים, והוא עיוור, אוחז מספריים ביד ימינו ויושב על כיסא רם בלב מקדשו. ולא רק במקדשו נכח האל. בכל חושך התגלה תמוס. בכל שחור. בכל עצימת עין.
פולחן תמוס־אל היה קשה, נטול חדווה: קטימת זרתות, ניקור עיני הכוהנים, העלאה באש של רוב הפרי והדגן. ואלה היו רק הפנים הפומביים, הנוחים יותר, של הפולחן. את רזי הדת עתיד היה פרח־כהונה לגלות כעבור יומיים, בחג החושך העשרים ושניים לחייו. כל מי שעבר את הטקס כתפיו שחו, מבטו קמל ומת, כמו הקדים עיוורונו למשול בו. אך אילו חיכה עוד יומיים, אילו עבר את הטקס, היה היעדר הזרתות מונע כל בריחה והופך כל שינוי ארץ או אל לבלתי אפשרי.
בעל, אבי האלים, פיזר את ריבוא טיפותיו ברוח. הגשם הכה בגג. רעם טלטל את הדלתות. ההחלטה נפלה. פרח־כהונה קם בענווה ולחש באוזני אבי המקדש — עיוור החובש מסכה ארוכת מקור — לרגע קט נצאה, לראות אם הגשם אכן ממלא את בור המים. תמוס עיוור, הוא זקוק לנו, הפטיר אבי המקדש. אנו עינו, השיב פרח־כהונה ויצא. לרגע נכפף לבור המים, ומייד נזקף והוסיף ללכת. צידה לא לקח, בגד עור או גיזת צמר לא חגר. בבגדי הטקס הצהובים ברח, דווקא בהם, המלשינים על הבורח. לא הייתה לו מזימה סדורה, רק ללכת ולהוסיף ללכת. תמוס־בנה עיר קטנה היא, מוקפת שממה. אי של סדר מוקף תוהו ורועי צאן. יצעד עד שידרוך על אדמתה של עיר גדולה. ילך לבַּעַל־בָּנָה, או ליהוֹ־חוֹמָה. שם יתחזה לבנו של אל אחר. כיצד יצליח להתחזות? בבוא הזמן תימצא הדרך. עת לכל צרה. ראשית עליו לצאת חי מתחום תמוס־בנה.
בני־תמוס כולם הסתתרו מהגשם, חוששים מטיפותיו הגדולות של בעל, אל הסער והקרדום. עיניים מעטות חלפו על פניו בלכתו, כולן חושדות בו. הוא בלט כעז בעדר כבשים. העיניים שאלו: פרח כהונה צהוב? מה לזה כאן? חוץ למקדש? רטוב כולו? כאשר ירחק דיו מהעיר יסתתר בשולי הדרך, יפרע את הצמות המרובעות, ימצא לבוש של רועה או סוחר, יקבור את הכותונת הצהובה, יתחלף.
פרח־כהונה! שמע קול מצווה, אבל המשיך ללכת, אפילו לא הביט. פרח־כהונה! נשמעה הקריאה בשנית, נימתה קשָה יותר, מחודדה. שוב לא עצר אלא הרחיב את צעדיו. שופר תקע. פתח פרח־כהונה בריצה וחשף את סודו, שהרי הריצה אסורה על בני מעמד הכוהנים. השופר תקע בין הרעמים: תקיעה, שברים, תרועה. איש החרב המשיך לדלוק אחריו. פרח־כהונה מעד בבוץ החלקלק. יד חזקה אחזה בצמתו המרובעת אבל הוא לא נכנע. החליק הלאה. איש החרב נפל יחד איתו. כעת היו שניהם בבוץ, מתפלשים בטיט. כנף בגדו נקרעה. הוא מישש וחש בחפץ נוקשה. ניצב של חרב ברונז. אחז בו. הכה והכה. דם פרץ. קם וברח. איש החרב נותר מוטל, ואילו פרח־כהונה רץ, צהוב בגדו מוכתם אדום. יצא מתחום העיר. הרחק בחוץ שדות יש, עצי זית יש, אוהלים יש. חוץ! מעולם לא יצא לחוץ. תמיד היה רק במקדש, בתוכו, סגור בפרוזדורים אפלים. הוא חמק מן הדרך, מיהר־דילג בין סלעים ושיחים נמוכים. פתע הלבין המטר כצרעת, הפך ברד קשה. הוסיף ורץ עד שנשמטה האדמה מתחת רגליו. נפל לבור. נחרד. נחבט בגזע. ראשו חישב להישבר. זו מערה. צורתה צורת פעמון. עץ תאנה כיסה את הפתח. מקום מסתור. זחל לפינה יבשה, הניח ראש על אבן וישן יומיים.
 
*
 
הללו את תמוס־אל!
הללו־הוא באבן ובדמעה. הללו־הוא בשרפת הפרי והדגן. הללו־מוס!
הללו את האלים, הללו־הם, כי לאלים לבדם שם, ולהם לבדם פנים. רק הם בניו של נצח.
והארץ היתה תוֹ־הוא ובוֹ־הוא, והתאיזים ממלאים את כולה מקצה עד תהום־ים. ויאמרו התאיזים איש לאחותו, אשה לאחיה, כי הכל הבל ואלים אין. ויעניקו התאיזים שם לכל איש ואשה, ולכל אשה ואיש עשו פנים. וירבו את התו־הוא והבו־הוא ויעשו כל דבר תועבה. ויצקו ברזל. ויתקינו מכונות. וירימו מגדלים הגדולים מזדקרים השמימה.
זעמו האלים, התכנסו מכל אפסי ארץ וגמרו אומר להשמידם עד אחד.
ועיני תמוס־אל גדולות וטובות הן. בהן סודו ומהן כוחו. ויקם תמוס־אל באספת האלים ויאמר: אנֹכי את הסובלים, את הטהורים, את המעטים, את הנאמנים אקחה, ושתַיִם יהיו לי לבנות ושנַיִם יהיו לי לבנים. וישאלו־הוא האלים: למה זה נרחם על ארבעה רשעים? ויען תמוס ויאמר: בשר תחת בשר ינתן. שתים הצילו למען זרתותי, ויקטמן במקורו הצהוב. ושנים הושיעו למען עיני, וינקרן במספריו.
הללו את תמוס־אל! הללו־הוא בקטימת הזרת ובניקור העין. הללו־הוא בבכי ובכאב. הללו־הוא בחושך ובעִוָרון.
הללו־מוס! הללו־מוס! הללו־מוס!
 
*
 
כשפקח פרח־כהונה את עיניו נמוגו מראשו המזמורים והתפילות. חושך משולש ניבט מכל צדדיו: חושך המערה בתוך חושך הלילה בתוך חושך חג החושך. מישש פרח־כהונה את הארץ ומצא שלולית מים. שטף את פניו ושתה. בנפילה נפצע פיו. חתך ביקע מימין את שפתו העליונה. הנה, בכל זאת ניתן בו סימן. מדוע חלם דווקא על אספת האלים? המעשה הקדמון הוטבע בו היטב. את ההמנון שמע מזדמר מפיות הכוהנים אחת לרביעיית ימים עם שקיעת החמה, באולם הגדול, למרגלות פסל־תמוס. כל פרחי הכהונה הצהובים היו מתכנסים ומדקלמים את השיר הקדוש בעקבות הכוהנים. ואולי נחבא כאן סוד? אולי הוא עצמו תֶאִיז? האין גם הוא, כתאיז, חורץ כי האלים הם אין והכול הבל? האם פירוש הדבר שעליו ללכת בדרכם, לבנות מגדלים הגדולים מזדקרים השמיימה, להתקין מכונות ולצקת ברזל, לעשות שם ופנים? אולם מה הם מגדלים הגדולים? מה הוא מכונות? זאת אין איש יודע.
קרע פרח־כהונה את בגדיו הצהובים וקבר אותם בבור במערה יחד עם סנדלי הכהונה. עירום אכל תאנים יבשות שמצא על הארץ. מתיקות גרגירית התפשטה בפיו. אם אכן תאיז הוא, יקרא עצמו בשם. ייבדל מן הקהל. מעתה לא ייקרא עוד פרח־כהונה ככל בני מסדרו.
אך איזה שם ישים עליו?
טיפס. גזעו של עץ התאנה היה עבה, מלא עיניים. מבעד לקליפה המחוספסת חש בלשד המים והאדמה זורם במעלה הגזע לעבר העלים. לפתע ידע היטב וברור. ידע כיודע מאז ומעולם. חיבק את הגזע, נאחז בתאנה, נקב בפיו את המילים גזע תאנה, וחש מתיקות אחרת מתפשטת בגופו.
בחוץ היה האוויר פתוח, נושם, אך העלטה נסרחה כבדה על הארץ. לילה בלי ירח, בלי כוכב, בלי ניצוץ. צעד עירום. ממילא אין עין רואה. קוצים דקרו את בשרו, סלעים משוננים פצעו את כף הרגל הרכה שלא לומדה יחפות. מרחוק שמע את השופרות תוקעים ארבע פעמים, ממתינים, תוקעים שוב ארבע פעמים, ממתינים, וכך שוב, ושוב — ארבע פעמים ארבע תקיעות שופר. והתקיעות אומרות: הנה שיא החג בא, זמן אשר אור אין בו, והעלטה על הלב רובצת. כל בני־תמוס התאספו במקדש. כל בני־תמוס צועדים כעת יחפים בחשכת הקודש. כל בני־תמוס סובבים את הפסל הגדול, ממששים אותו בכף יד בת ארבע אצבעות, בוכים: אנו עיניך. אנו עיניך.
לפתע המדרך לא כאב עוד. כפות רגליו העידו כי הוא מהלך על דרך כבושה. ואין בכך סכנה, כי בלילה הזה הדרכים כולן ריקות. הוסיף ללכת בדרך עד שריח עיזים נגע באפו. פנה בעקבות הריח ומצא יריעת בד מתוחה שמגעה גס. צמר עיזים, חשב. אוהל רועים. נכנס וחיפש. כעבור כמה רגעים יצא מהאוהל לבוש וסָדוּל, שיניו מכרסמות חריץ גבינה ופיו יונק מנאד מים.
עכשיו היה בטוח מעט יותר. נהוג כי רועים חונים בשולי אדמת תמוס, אחרי השדות והמטעים. אם יוסיף ללכת בכיוון זה, בתוך שעות ספורות יצא לתחומו של אל אחר.
צעד רדף צעד, אך הפחד לא פג. מוזר היה בעיניו שעדיין יש בו פחד מזעם האל. כביכול כל עוד יהלך על אדמתו עלולה נקמת האל להדביקו. האם מעיד עליו הפחד שיש בו אמונה? לא. הפחד חזק מן האמונה. הוסיף לצעוד, בלי לראות, בלי לדעת, מה לפנים ומה מאחור. ולפתע נגלה לו מראֶה. אורות! לפידים הבליחו במרחק. מי העז להדליק ניצוץ בתוך עינו האפלה של תמוס? האם יש עוד תאיזים כמוהו? רץ לעברם, והם שמעו את מרוצתו. קרבו אליו אף הם. וכשנכנס למעגל האור והבין מי הם הסובבים אותו, היה מאוחר מכדי להסתתר. בני־אלים חוגרי חרבות ברונז הקיפוהו. מתוך אודם לבושם הבין כי שוביו הם בני־נִינָנָא — בניה של מלכת השמיים, אחות אל השמש.
נינָנָא — אשתו של תמוס ורוצחתו.
 
*
 
ותרד ניננא שאולה. לתחתיות שאול ירוד ירדה. ותראה עינה את אש הגדולה, והרשעים בוערים בה ואינם כלים. וקול הנהי והבכי משבר כל סלע, מחריש כל אֹזן. ויפלו פניה. והנה איש אחד בוער ופיו מלא שחוק. ותשאל־הוא האלה לפשר הצחוק. ויען האיש ויאמר, שלושה אלפי שנים בערנו. אלף בכינו ללא הועיל. אלף שתקנו ללא הועיל. אלף צחקנו ללא הועיל. הואיל ודבר לא הועיל, טוב נעשה אם נצחק.
ותאמר ניננא, והיה אם אעלכם מתחתיות שאול אל ארץ החיים, התעבדוני?
ויען האיש, נעבדך, אנו וזרענו עד דור אחרון.
ותשאל, כיצד תעבדוני?
ויען, נעבדך בצחוק ובאש.
ותפער ניננא את כנפות בגדה. ויחסה בה. ותצא ניננא מתחתיות שאול ואיש צוחק בחיקה. ותפרוץ עִמו אל אור הגדול.
 
*
 
הלפיד בער. אור גדול זרח ממנו. עשרה זכרים הקיפוהו, לבושם אדום־כתום מרצד כמו ליבה של להבה. תהו בני־ניננא לפשר הגוזל שבקע רועד מתוך החשכה, והשליכו בלא חיפזון חופני עלים אדומים אל תוך פיותיהם. אחד, זהה במראה לכל האחרים אך חסון ותקיף מעט יותר, צעד קדימה והיה לפה לחבורה. קרא הפה: יום של אור ציוותה לנו האלה. ברור היה שזוהי ברכת חג, ברכה רגילה שכל בן־ניננא יודע לענות עליה, ועכשיו משמשת הברכה כסיסמה, כחידה, כמנעול התובע את המפתח הנכון. כל חייו שכן במקדש. מה מעט הוא יודע על בני־ניננא, על שכניו. מעולם לא ראה אותם, רק מתוך סיפורי הכוהנים יכול היה לנסות ולנחש את ההמשך. פתח ואמר: ובצחוק ובאש נעבוד אותה.
פרצו כל הגברים בצחוק, וכשהצחוק השתתק הניח כל גבר יד על ניצב חרב הברונז. לא, אמר פי החבורה בחיוך, חושף שיניים מטונפות ברסק עלים אדום.
גזע־תאנה חזר על ראשית הברכה: יום של אור ציוותה לנו האלה, וכל הגברים ענו לו פה אחד: ונצחק בו אלף שנה.
באור האש הבחין שהם בעלי צרורות, הגוררים חבילות גדולות שנקשרו מהר וברישול. זעם מילא אותו כשהבין: הם בוזזים. בני־ניננא פלשו לאדמה לא להם על מנת לשדוד ולהעלות באש את הרכוש והמקנה של בני־תמוס אשר הלכו למקדש. אמת, מדי שנה סיפרו בני־תמוס לכוהנים על רכוש שנעלם בעיוורון החג, והכוהנים הסבירו שזו מנחה לאל, שתמוס־אל בא בכבודו ובעצמו ואוסף תשורות בחשכה.
חמתו בערה בו. הוא הקפיד על הבוזזים החצופים. ואז נזכר שהוא עצמו בוזז כמותם. הרי גנב בגדים ומזון מרועה שהלך לחוג את חג החושך במקדש.
ומנין באתם? שאל אותו פי החבורה, הוציא מאמתחתו חופן עלים אדומים, תחב לפיו ולעס במרץ.
ביתנו, ענה גזע־תאנה, בארץ רחוקה.
אם כן מדוע, צחק הפה וירק מעט עלים, לבושכם כלבושם של בני־תמוס?
כבר נודע לבוזזים כי אין הוא בן־ניננא. אבוי לו אם יגלו כעת כי בן־תמוס הוא. רק בן תמוס שהוא תאיז גמור לא ילך בחגו של אביו אל מקדשו.
מבולבל שתה מנאד המים והתאמץ למצוא מענה. על מנת לזכות ברגע נוסף הוציא וטעם אחת מהדבלים שאסף במערה. הפרי נגע בלשונו ואז ידע. כמותכם אנו, אמר. חטפנים אנו. שמענו על ארץ שאין בה איש, על חג שאין בו אור. רצינו לבוא ולחטוף אוצרות. חבל שבאנו, אמר ורקק. מצאנו כי אין מה למצוא. לשווא יצאנו לדרך. עניים אנשי המקום הזה, אמר וצחק צחוק פרוע. עניים מאוד. אל זקן להם, זקן ועיוור, רירו נוטף לארץ.
פרצו כולם בצחוק לוהט והידיים התרחקו מנדן החרב וטפחו על הברך נלהבות.
הבוזזים הלכו בכיוון ההפוך לכיוונו, בחזרה למרכז אדמת־תמוס, והתעקשו כי יצטרף למסע הביזה. הלך איתם, שדד ושרף את כברת הארץ שהייתה ביתו. נתנו לו בני־ניננא חופן מהעלים האדומים. תחילה נצפד פיו מן המרירות והכאב. כעבור רגע פשטה אש בגרונו. דבר־מה נתרחב במורד בטנו. ואז, כמו בעל כורחו, נקרע בצחוק גדול. אכן, הייתה זו חבורה שמחה. מעודו לא ראה אנשים עליזים כל כך. צוחקים - ולא ברור על מה. שורפים - ולא ברור את מה. כל דבר שטות עורר בהם צחוק. כל צחוק זעיר קפץ מפה לפה עד שהיה לרעם צחוק גדול ונורא. מבעד לצחוק הדביק, הפרוע, ומבעד לאש הקופצת חשו כולם את האלה נוכחת, צופה בהם, הולכה לצידם.
עצרו! קרא הפה. במרכז הכפר הריק ישב פסל תמוס־אל זקוף בכיסאו הרם. גופו גוף איש, ראשו ראש אנפה, ארבעים אמה גובהו. אחד הצוחקים הציע לנפצו, והפה נידב את הזר־החדש. גזע־תאנה סרב. חשדות עלו. שאלות תקפו. הרי רק בן־תמוס יחשוש מזעמו. ומנין באתם אתם? שאלוהו בתוקף. מארץ רחוקה, ענה שוב. ואיזה אל הוא אביכם? לאיזה אל סוגדים בארץ־רחוקה? היסס, חשב, גמגם, ולבסוף אמר, גזע התאנה שמו.
כולם נשתתקו. גזע התאנה? הכיצד? מעולם לא שמענו על גזע־אל או על תאנה־אל. ואולי אין אל כזה. אולי אתם - - -
המבטים התחדדו וננעצו בו. שיניים נחשפו. גמגם אליהם, אמר, ודאי, ודאי שקיים. גזע התאנה הוא לבדו אלוה ארצנו. הוא פוקח העיניים. הוא יוצר השעות והימים. הוא בורא תענוגות האהבה. לא שמעתם את שמו? כיצד זה לא שמעתם? אגדות רבות מספרים עליו, ושרים שירים הרבה. נשבעים אנו בשמו של גזע התאנה כי גזע התאנה קיים!
אם אכן קיים תאנה־אל אשר כזה, פסק פי החבורה בחוכמתו, ספרו אגדותיו ושירו את שיריו. נקשיב ונדע אם אמת בפיכם או שקר, שהרי גמגומים והיסוסים הם מחבואו של הכזב.
זו מלכודת, הבין, והוא עצמו שכרה את הבור בו הוא עתיד לפול.
נספר, ודאי שנספר, אמר, אך לא כעת. כללים יש. פולחן מדוקדק. לא בכל מקום ולא בכל עת אפשר לספר את אגדותיו ולשיר את שיריו.
הביט גזע־תאנה בעיניהם. הביטו הם בעיניו של פי החבורה. קישרו את הזר־החדש, פקד הפה, פרץ בצחוק וירק מתוך הצחוק שברי עלים אדומים. ניקח גם אותם שלל! שחוט נשחוט גם אותם!
חרבות הברונז נשלפו מנדנן.
לא! עצרו! עצוֹרו! ספר נספר לכם, אולם אין להפר כלל גדול וקדוש אחד. עליכם להיות בדומייה. אם יישמע קול — מייד נחדל מספר.
הנהנו בני־ניננא ושבו ודחקו את החרבות כמחצית הדרך לתוך נדנן.
נטל גזע־תאנה דבלה נוספת ולעס. מתיקות גרגירית מילאה את פיו. פתח וסיפר בזרם מילים יציב, בפשטות, בדיבור רגוע ומדוד, בניגון שכמו מצווה עליך — האמן! מנין נבע הסיפור? זאת לא ידע. רק חש שלא ממנו הוא נובע כי הוא עצמו חלול והמילים מבעבעות ועוברות דרכו. קמו המילים ומילאו את חלל האוויר, ובני־ניננא האזינו להן בדממה, בפיות פעורים. הספק נשכח. כבר שכחו במי ובמה חשדו, מנין באו ולאן ילכו, עד שקול גדול נשמע. ארבע תקיעות נוראות קטעו את הוד הדממה. ולאחר מכן ארבע תקיעות נוספות, ועוד ארבע, ועוד ארבע. משמע בא סופו של חג החושך. במקדש עמדו החוגגים מחוגם סביב פסל האל, עמדו והתפזרו לכל קצווי ארץ. הבוזזים, בני־ניננא, התנערו, קמו ונחפזו לקבץ את הצאן והבקר. מיהרו לסגת מאדמת־תמוס בטרם ייתפסו. חמק מהם גזע־תאנה במהומה, צעד לכיוון אחר, חותר לאדמת אל אחר. מרחוק קרא אליו קול — בן־תאנה, יום של אור ציוותה לנו האלה...
שמע ולא השיב דבר.
 
*
 
עץ התאנה צמח מתוך החושך. זרעו נפל באדמה רחוקה. יד לא טמנה אותו. אל לא ידע עליו. מים הטובים מצאו אליו את דרכם. פשט ענפיו לאור מתוך המערה העגולה. באו הנִסים כלהקות צפורים. רועה ישן תחת ענפיו, חלם על אוצר ומצאו. עינים שתומות נפקחו. פיות אלמים דברו. מקדש מעט נבנה סביב העץ, חדר עגול ללא גג, שלא לחסוך מהעלים את אור השמש. פעם בא אחד חכם והכריז כי כהן הוא לעץ. חוקק חוקים קשים. הגה תפילות רכות. נפל עליו עלה. נתקף שיתוק. עזב. החרסים שכתב עליהן נשברו. המגילות עופפו ברוח. התורה נשכחה.
מאה אלף שנים חלפו. העץ גדל והתחזק. הפֵרות כבדו ומתקו. הענפים והנסים נתפרעו ונסתבכו. נמלים היו לפנינים. לטאות השילו עורן ותחתיו נגלה עור חדש, חוליותיו זהב טהור. אבנים צִמחו כנפים, עופפו, ברחו, הרחיקו רחוק. תינוקות שינקו מחלב פרי התאנה פתחו פיותיהם מיד ודיברו את כל החכמות שבעולם. קמו אמותיהם ונטשום. רחקו הנוָדים מן העץ, פן יכרעו תחת עֹמס הנס. רחקו מעליו הדרכים. עץ התאנה נשכח. כהן רשע אחד מצא מגילה שעופפה ברוח, צרר גרזן ומסור ויצא בדרכו לשם - - -
 
*
 
לא ידוע מה גדול ממה: נהר הכביר, הגשר אשר חוצה אותו, או פסל תְּאֹו־אל אשר במרכז הגשר. הפסל עמד פתאומי ונורא, מתרומם על רגליו האחוריות. קרניו הזדקרו לפנים, מאיימות על כל המעז להיכנס לממלכתו. גם רגליו הקדמיות הזדקרו, חותרות לרמוס את ההלך ולרסק את הגשר לרסיסים, להפיל וליפול גם יחד אל מים הגועשים. ההמון הביט עליו תמיד מלמטה, בלב נמוג מפחד. גזע־תאנה עשה כמעשה ההמון, עצר במרכז הגשר והשתחווה. שערו צימח פרא, זקנו הלבין. הפצע בפיו החלים והיה לצלקת בולטת שהבחינה אותו מאחרים. כמה שנים תעה בישימון? את הימים לא ספר, את השנים לא ספר, רק את זוגות הסנדלים ספר. תריסר זוגות התבלו לרגליו ועדיין הוא נמלט. אדמה פנויה מאל לא נמצאה לו. בשום חילופין לא נטל חלק. לא בא־על אישה ולא קנה מקצוע. בכל מקום שעבר בו קטלו בני האלים את התאיזים. תמיד ראה את הגרדומים, את הגופות המתייבשות, את הכלבים הלוקקים את הדם. המוות אחד הוא, שערים רבים מובילים אליו. בני אלוהי אבן סקלו, בני אלוהי דג הטביעו, בני אלוהי עץ צלבו. תמיד בגין אותן עברות. להרגיעם סיפר שוב ושוב על האל אשר הגה מליבו, על גזע התאנה. בכל אדמת־אל חשדו בו, ולכן לימד את לשונו לדבר בלשונות הרבה. הדיבור נבע ממנו ללא גמגום, ללא היסוס. מסכת מעשים שלמה נקשרה בסיפוריו, מסועפת כשורשי העץ, כנוף ענפיו, מלאת חיים כמותם. הסיפורים שיצאו מפיו נדדו מהר ממנו. כאשר בילה את זוג הסנדלים החמישי כבר סיפרו לו בני־אלים את סיפוריו שלו בגרסאות פשוטות יותר, מותאמים למידותיו ולאופיו של האל המקומי.
הוא הרחיק נדוד. אפילו עד קצה־העולם־הזה הלך, אל מכרות הבדיל שבהר הצהוב. לא מצא את שברי מכונות ולא את שרידי מגדלים הגדולים: בכל כיוון שהלך הארץ נגמרה במדבר־ים. דבר לא היה שם, רק געש מלוח, ים תוקפני וקדמון שאין לו גבול ומידה, שום אל לא יוכל לו, שום לחש לא ירגיעו. מים סוערים שיברו את כל ספינות העץ שניסו לחתור בו. בייאושו ניסה להגיע אל מעבר לים, אולי שם נחבאת ארץ התאיזים. איש לא העז לקחת אותו. הדייגים המעטים שחיו לאורך החופים, אנשים נואשים, רעבים, השיטו את סירותיהם רק לאחר שקשרו אותן ליבשה־האם בחבל טבור ארוך. אָדַפֶּה, אבי הדייגים, הוא אל מלוח, אל שוכן בתהום־ים, ואילו אמם־הורתם היא אחת מאלות היבשה, ולכן הם נידונו לנוד לעד ברצועה הצרה שבין לבין. לא תרחק! רעמו עליו הדייגים, מצטטים מתוך עשרת האיסורים של אדפה. וכאשר התעקש וביקש להפליג הלאה, הסבירו לו שוב את הידוע לכול, כי מסמרי הברונז נשברים והלוחות ניתקים זה מזה בהלמות הגלים, וכי במעמקים שולטים מפלצי ים.
לילה אחד גנב סירה, חתך את טבורה, ויצא ללב ים. הסערה טרפה הכול. הסירה התנפצה. מים אפפוהו. הוא מת, או חלם כי מת. צינת ים כיבתה את אש החיים שבגופו. במותו היה לגזע תאנה ממש, משורג ורב שורשים. לשד עצי קר זרם בבשרו, פועם בשאון רוח וגלים. קול חסר גוף קרא: עורו! הדרך רבה. יומכם טרם בא. קומו ולכו. קומו ולכו.
הוא התעורר ביבשה, יחף, ערום, פצוע. ולאכזבתו — בעולם הזה, השבור. שוב יום רדף יום. ארץ רדפה ארץ. כמה כבר עייף מכל זה. אולי כאן, בתאו־בנה, המנוחה תמצא אותו? תאו־בנה, גבירת הערים המערביות, היא כרך אדיר ממדים. כאן ייטמע בהמון. כאן יהיה לגרגיר תבואה בממגורות המלאות תמיד של תאו־אל.
מאות אנשים, תלושים, כחושים, מאובקים, חצו את הגשר יחדיו, נמלטים מן הרעב, מן הבצורת, נוטשים ארצות אלים שלא היטיבו להגן עליהם מפני האסונות. את קצה הגשר חסמה שרשרת אנשי חרב. זה חורף שני שהגשמים מסרבים לרדת. האדמה נבקעה מרוב יובש, צימחה קוצים ונחשים. בעל כועס, אמרו הכוהנים, ובכעסו עצר את ריבוא טיפותיו. גם רעדות באו. זעזועים הגדולים. רעשים. חומות נפלו. מקדשים קרסו. רק התאו הגדול הרועה בשפת הנהר לעולם לא יצמא. הנהר שוקת עצומה הוא ורוח תאו מרחפת מעל המים. רבים הם מבקשי הרחמים בצל התאו, אך האל הוא גורל — לא ניתן להחליפו. האל אביך הוא. ילדיך ילדיו. אש חייו זורמת בדמך. אחדים מהפליטים יהיו לאורחיו של תאו־אל. אחרים יהפכו לבני־בלי־אל ויתקבלו כעבדים. לעבדים יקצצו לשון ואיבר אבל מן הרעב הם יינצלו. השאר יישלחו בחזרה למדבר, לשוב לאוהליהם ולאלוהיהם.
אנשי החרב עמדו כשדרת עצים צפופה. חומת מגיני נחושת וכידוני ברונז ללא שום סדק. רק פתח אחד נגלע בה. שער זעיר. קומץ נבחרים יבואו בו. כשבא תורו של גזע־תאנה הוא נשאל למקצועו. אנשים נודדים אנו, ענה. איש החרב המצולק רקק בבוז אדיש, מישש את השרירים, בדק את השיניים. גם כעבד לא יהיה בו שימוש. הגוף היה שבור, חסר יופי, נטול עוצמה. לבסוף, מתוך רשמיות בלבד, שאלו מי אביו. אנו בניהם של גזע התאנה, ענה.
רעד טלטל את הקהל. גם איש החרב נרעש. לחש עופף־קיפץ מפה לאוזן. ידיים נשלחו ונגעו בצלקת שבפיו. הפליטים סביבו ירדו על ברכיהם והשתחוו. איש החרב שמט את המגן והכידון ונפל אפיים ארצה. שאר אנשי החרב עשו כמוהו. החומה הפכה לגדר נמוכה. גזע־תאנה דילג מעליה והתרחק, חצה את הגשר והמשיך לבדו. הוא ניסה להסתתר בין רחובותיה ורובעיה של גבירת הערים המערביות, להתגלגל כגרגיר חול אלמוני על חוף הנהר, אך השמועה נפוצה. למחרת, כאשר באו לאסור אותו, לא הופתע. זהיר־זהיר הוליכוהו אנשי החרב לעבר המקדש.
 
*
 
התאו הוא פרוע. התאו הוא אכזר. מי ידמה לו? מטיט הנהר השחור בראוהו האלים, למען שעשועם יום־יום בראוהו.
ויהי ביום ההוא, יום זעם האלים, ויאמרו לתאו קפוץ מן השמים לארץ ומחה את זכר התאיז.
ירד התאו. נחר פעם אחת — ויִפער סדק באדמה ועשרה ומאה תאיזים צעירים נפלו לתוכו ומתו. נחר פעם שניה — ויפערו סדקים רבים ועשרים ומאתיים תאיזים צעירים נפלו מטה־מטה. רץ התאו ורמס את הדגן ושבר את העצים. נִפצו קרניו את מגדלים הגדולים המזדקרים מעלה. חפר בזעמו מטה־מטה, ופרצו מעיינות התהום. גברו המים ורבו למאד־מאד. התכסו ההרים במים, וטבע כל החי, זולת אלה אשר הצילו האלים.
והנה נקבת תאיז אחת, יפת תאר ומראה, נלכדה על קרנו של התאו ותדבק בפרוָתו. צף התאו במים הגדולים והנקבה על גבו. צפו המתים סביב כביצי דגים בים הגדול עד אשר כלו המים וראשי ההרים נגלו. ראה התאו את חורבן הגדול וניחם על ההרס שזרע.
בכה ויכסה את פניו.
ויהי במקום שם צנחו גלליו, שם צמחו עצי פרי ושדות דגן לרוב. ויהי במקום שם נִתזו מי רגליו, שם שצף נהר הכביר. רץ התאו על הגדה והאשה רכובה על גבו, ובכל מקום שם דרכו פרסותיו הבשיל הדגן והמתיק הפרי. ותאמר לו הנקבה ערותי טהורה, שכבה עמי. זרע התאו זרע ברחמה וימלאו ילדיה את עבר הנהר. ובנותיה היו לו לכהנות ולטהורות עד היום הזה.
 
*
 
מראכם כמי שיצאו למסע ארוך, אמרה כוהנת־תאו והחליקה רכות על לחיו של גזע־תאנה. היא דיברה בשפת קדם, שפתם של כוהני האלים. מאז בריחתו ממקדש תמוס לא פנו אליו בשפה זו, העשירה כל כך, המקושטת צעצועים. צליל שפת קדם העביר בו רטט קר. יפי המילים אשר שנים כה רבות לא שמע, מילים שנשכחו ממנו כמעט, נמהל בתחושה של אסון קרב. מדוע לחייכם כה שקועות, שאלה הכוהנת, מדוע ראשיכם כה שחוחים? מדוע באתם אל גבירת הערים המערביות? דבריה לא זכו למענה. היא רכנה בעדינות לבריכת מעיין המקדש ומילאה במים צלמית חומר קטנה בדמות תאו. המים הצלולים זרמו לתוך הפסלון דרך פתח סגלגל בגבו. היא הרימה את הפסלון והצמידה את פיה לפיו. מים נמזגו ממנו אליה. היא הגישה את הפסלון לגזע־תאנה. הוא הניח את התאו, קיער את כפותיו, כינס בהן מים ישירות מן הבריכה ושתה. קרירות וחיוּת מילאו את גופו.
ובכן, אמרה הכוהנת, כך נוהגים נביא.
אנחנו? נביא? זעזוע תקף אותו.
אין ספק, אמרה הכוהנת. אתם נביא. אתם קולו של אל חדש. פיו של גזע התאנה הנכם.
אחת הטהורות נכנסה לאולם, נערה צעירה בכתונת פסים עדינה, והגישה צלחת חרס גדושה בחיטה תפוחה שנבללה בגרגירי רימון. הכוהנת נטלה חופן וטעמה, וסימנה לו שיאכל. הוא לעס כמה גרגירים ולא חש את טעמם.
זוהי טעות, אמר. טעות וייאוש.
הטהורה הגישה לכוהנת מגילה. זוהי מגילת־נביא, אמרה כוהנת־תאו, על פיה צווינו לזהות את נביא. אחת בשבעים שנה קם נביא ובא לתאו־בנה. הנה, ראו אתם, הביטו במו עיניכם.
גלל גזע־תאנה את המגילה ומילים על מילים נגלו לפניו, כתובות סעיפים־סעיפים. תחילה לא הבין דבר. הכתב קטן והמגילה רחבה, מלאה בפרטים ובמשפטי תנאי שחוצים שוב ושוב את האפשר לשתי דרכים או יותר, שכל אחת מהן מובילה למשפטי תנאי נוספים. אין ספור שבילים נפתחו. נביא יגיעו לתאו־בנה בעת בצורת ומצוקה גדולה, או לא. אם יבואו בעת בצורת זקנם יהיה גדול ולבן, אם לא — יהיו גלוחים. אם כשיבואו לעיר יסתתרו, חפשו־הם ברובע הקדרים, אם לא יסתתרו, חפשו־הם בשוק המלח... אם הוזכר חפץ, בגד או כלי, האותות התייחסו למספר רב של מאפייניו: לקיומו או להיעדרו, לכמותו, לממדיו, לגוניו, עד עשרה גוונים לצבע, ולכל מה שיכול לקרות לו. גזע־תאנה הוליך את אצבעו על עור הקלף. שביל הסימנים שבחן הורה כי אכן נביא הוא. זה כזב! אמר. מגילת כזב. אין אנו נביא. הוא גלל־סגר את המגילה, הכוהנת גללה־פתחה והראתה לו סעיף שבו נכתב במפורש כי נביא יכחישו את דבר נביאותם. הזהירות עזבה אותו. הוא התוודה בפניה. בשום אל אין אנו מאמינים, אמר. תאיז אנו. הכוהנת פרצה בצחוק והראתה לו סעיף סמוך שנכתב בו כי אם יכחישו את דבר נביאותם, יטענו כי תאיז הם. הקשיבי, התפרץ, תאיז אנו! תאיז גמור! תאיז אתם? תמהה הכוהנת, הא כיצד? היא הניחה את המגילה והביטה בו. העשיתם מעשים כמעשיהם? מכונות בניתם? מגדלים הגדולים זקרתם מעלה? ברזל חרשתם? פנים צימחתם? לא, את כל אלה לא עשינו, הודה בצער, אבל יש לנו שם. נתנו שם בעצמנו לעצמנו. גזע־תאנה אנו.
שוב פקע בה צחוק, המבטל את האמת הכמוסה ביותר שלו כאילו הייתה מחרוזת שקרים ילדותית. זה השם שנתתם בעצמכם לעצמכם? תאיז אתם, או שמא אלוה? מוטב כי תבחרו כזב אחד ותדבקו בו.
לא, לא! זעק. ואז דיבור, דיבור אמת, פרץ מפיו. הוא התקשה לעצור את שטף מילותיו. הכול סיפר. על ימיו כפרח כהונה. על יום הבריחה. על המסעות בים ובמדבר. על הגרדומים, כיצד חיפש תאיזים, כיצד אלה פחדו להתגלות לפניו, כשם שהוא פחד להתגלות לפניהם. כאן, עכשיו, לראשונה, הוא חדל להתחזות.
הכוהנת הוסיפה להביט בו כבשוטה חביב, ובעודו מדבר הציצה במגילה, ובכל פעם שאמר דבר חדש, הצביעה על סעיף נוסף המאשר את דבר נביאותו.
פתע הזעם אחז בו. זעם שחור, רצחני. הִרגו אותנו, עשו זאת כבר, זעק, קם, קרע חולצתו, חשף חזהו, אך לא אל הכוהנת זעק אלא מבעד לה: הִרגונו כי אנו תאיז. אנו כופרים בכם, באלים כולם, גם בך תאו־אל. הוא אחז בצלמית התאו והטיח אותה ברצפה. הפסלון התנפץ. וגם בך גזע התאנה, המשיך גזע־תאנה לזעוק, גם בך אני כופר!
קולות הצעקה והניפוץ הדהדו עוד במקדש, נחלשו והלכו, עד שהידקקו לדממה.
הכוהנת פרשה מן האולם הגדול. לא סימנה לו כי יבוא בעקבותיה. לא קראה לו. הוא קם והלך אחריה מרצונו. התרחקו שניהם מאגם ההיטהרות ששכן באזור השלישי־בדרגת־קדושתו, ופסעו דרך מעברים וקמרונות לעשרות. אז נגלה שער שצורתו דומה לסמל שמשמעותו אמת. על מזוזת השער נכתבו כללי טהרה מחמירים שרק הנאמן להם לא יינזק בעוברו בו. עברו שניהם דרכו ונכנסו לאזור השני־בדרגת־קדושתו. שם נגלתה שורת חצרות ואכסדרות אשר נפתחו זו לתוך זו, והוצגו בהן פסלי תאו שלמים וציורי קיר המתארים את מסעותיו ועלילות גבורתו: האלים בוראים את התאו מדמו של אל מורד, התאו משחית את הארץ בפקודת האלים, התאו בא־על נקבת התאיז, התאו מורד באלים, התאו כפוף, כנוע, על ברכיו הקדמיות, מקבל את מרותם מחדש, התאו מורד שוב. השביל המרוצף הוביל אותם בין שיבולי חיטה מזהיבות הישר למשכנו של האל המרכזי, אל האזור הראשון־בדרגת־קדושתו. שם נגלה שער שצורתו דומה לסמל שמשמעותו סוד. על מזוזת השער נכתבו כללי מוסר מחמירים: הוא אשר הרג חיה, הוא אשר דיבר דבר שקר, הוא אשר חשב חֶשֶב רע, הוא אשר סַָתַם תעלה, הוא אשר שפך קיאו לתוך נהר, הוא אשר שתה את זרעו, הוא אשר הצביע על מנורה, הוא אשר זייף משקולת, הוא אשר הזיז אבן גבול, הוא אשר ביטא לא במדויק את שם האל — הוא לא יבוא בשער וחי. עברו ונכנסו לתוך מבנה חשוך למחצה. חצו את אולם העמודים שעל תקרתו צוירו שמי כוכבים ועמודיו קושטו בתבליטים של צמחי ביצה.
משם צעדו אל תוך לב ליבו של המקדש, אל החדר הפנימי והקדוש ביותר, אל קודש הקודשים. רצפתו הייתה שקועה כדי תשע מדרגות. שם לא ניצב פסל תאו. שם גם גרגירי חיטה לא נראו. שם כל סמלי התאו־אל נעדרו.
רק ספר אדום וקופסה היו שם.
כמה חבל שברחתם כאשר ברחתם, אמרה לו. כמה צר כי לא המתנתם שני ימים עד חג החושך. אילו הייתם לכוהן הייתם מגלים את האמת.
 
*
 
ויהי אחר אסון הגדול, ויתקבצו המעטים, ויתקבצו השורדים. הם הקדמונים. וישבעו שבועה לאמור: אשר בא עלינו שוב לא יבוא. ויוָעצו תשע שנים.
פתחו הקדמונים את ספרי התולדות, חיפשו בין כל העידנים עידן אחד ארוך אף יציב אשר כולו שלום. וימצאו־הוא. ושמו עת הברונז. ויאמרו הקדמונים: אנו וזרענו עד דור אחרון נחיה ונמות בעת הברונז. ויעלו באש את ספרי התולדות, וינפצו את מכונות, ויטמנו את כלי הברזל בנקרות שבשורשי ההרים, וימחקו את השמות והפנים. ותשקוט הארץ.
 
*
 
התאו הוא פרוע, התאו הוא אכזר, מי יינצל מזעמו? תאו חי פרץ אל הזירה לקול שאגות ההמון. תשעה פושעים נידונו למיתה. ראשי התשעה נסתרו תחת מסכות האלים של מולדותיהם: ארבעה תאואים, שני שועלים, ספינק וקוף, ואת הראש התשיעי כיסתה מסכת תמוס־אל ארוכת המקור.
התאו התקרב בריצה, והפושעים נפוצו בהולים לכל עבר. רק אחד לא ברח. רק על אחד נמאסה הבריחה. הסיר האחד את מסכת תמוס־אל. הקהל אשר מילא את כל מדרגות האבן הביט בו. תראו, תראו, אנפף מישהו בבוז, זהו פיו של גזע־תאנה, ומייד זרק עליו אבן. תראו, תראו, תראו, קרא אחר בהערצה גלויה, זהו פיו של גזע־תאנה, ורכן קדימה סקרן, נכון לשמוע את דבר הנבואה האחרון.
קרני התאו חלפו בדהרה סמוך לבטנו של גזע־תאנה והמשיכו לרדוף את האחרים. להבי ברונז מסומרים לפרסות התאו, ובעיטות רגליו קטלניות משיסוף חרב. אינכם תאיז, אמרה לו הכוהנת בקודש הקודשים. אנו יודעות. אנו עצמנו תאיז, כאלה הם הכוהנים כולם. היא הראתה לו את ספר העתיק, ספר הכרוך במתכת זרה, אדמתית למראה, בגון הדם. הספר הועתק פעם בחמישים וארבע שנה על פפירוס חדש, וכך כבר מאות פעמים. בספר העתיק נכתב כי אספת האלים לא הייתה מעולם אלא זכר ומשל לאספה אחרת שהייתה גם הייתה, אספת הניצולים בני־איש. היה זה לפני אלפי שנים, אחרי אסון הגדול.
כמעט כל האנשים נספו באסון הגדול. הסיבה למותם לא ברורה. ברזל, כנראה, מכונות, מגדלים, כל אותם דברים שהיו מצויים בשפע בעידן המושחת ההוא. השורדים תכננו עולם חדש. עולם שבטרם ברזל. עולם אשר בו לא ימציאו שוב מכונות. לכן בדו את האלים. את הדרך המובילה לאסון חסמו בעזרת האלים וחוקותיהם. שיווי המשקל מתקיים בזכות האלים. חוקותיהם שומרות על העולם מפני התו־הוא והבו־הוא. האלים פוקדים עלינו להעלות קורבן את החושקים בברזל ובמכונות ובמגדלים, את הלוקחים שם ופנים.
זעקת כאב החרידה את גזע־תאנה. פרסות התאו ביקעו בטן של נידון במסכת קוף, וקרביו פקעו ונפזרו. הזעקה הנוראה נמשכה עד אשר ניפצה הפרסה את גולגולתו של הזועק.
אינכם תאיז, אמרה הכוהנת. גם אם אין בליבכם אמונה, לשונכם ניבאה אל חדש. ונביא גרוע מתאיז. האלים הם גורל. אין להוסיף על האלים ואין לגרוע מהם. את כפות המאזניים אין להטות. אלים חדשים יש להרוג באיבם. נזק רב גורמים הם. רבים הם המאמינים בגזע התאנה. אולי כבר איחרנו את המועד.
הזירה מלאה גופות רטושות. דם הרווה את האדמה. הקהל נחלק לשונאיו ולמאמיניו. הוא לא ידע מה נורא יותר, מבטי שונאיו, מבטי אוהביו, או מבט התאו הקרב בריצה. תאו חי, ראשו מורכן, קרניו מורמות, עיניו רושפות גיצים. השונאים קיללוהו וקיוו כי פרסות התאו הן שיקטלוהו, סימן ידוע כי האל מקלל את המת ודן אותו לנדודי נצח בין שערי שאול לפני האדמה. אוהביו קיוו כי קרני התאו הן שיקטלוהו, סימן בדוק למזל והצלחה בארץ לבלי שוב, לכך שיסתופף בקרבת כיסאה של נִינְשֶגָל מלכת המתים.
ולכן אתם חייבים מיתה, אמרה לו כוהנת־תאו בצער, והצביעה על ציורי מגדלים המזדקרים בספר העתיק — מלבנים צפופים, צללי צללים בגדלים שונים. קשה היה להבין מה אלה, ומדוע הם כה מסוכנים. הציור הועתק פעמים רבות עד שמצורתו הראשונה לא נשאר הרבה. גם ציורי ברזל ומכונות היו סתומים. הם דווקא נראו לו בעלי חן. מהם מגדלים הגדולים? שאל, ברזל? מכונות? סכנתם מהי? מדוע אסרו עליהם הקדמונים?
הכוהנת הוליכה אותו למרכז החדר, אל הקופסה. שם נשמר סוד המקדש, השריד הקדוש מהימים שבטרם אסון הגדול. היא פתחה את הקופסה. חפץ היה בה. חפץ עשוי ברזל. מכונה. מצורתה לא נרמז תפקידה. רק חלקים מחוברים לחלקים. אין לדעת אם יש לזה שימוש. סובב, אמרה. אחז גזע־תאנה בפיסת ברזל דקה וסובבה. המגע היה קר, אי־נעים. חלק הניע חלק. המשיך וסובב. מעגלים נגעו זה בזה בקצותיהם המשוננים. כל מעגל הניע מעגל נוסף. משהו רחש. צליל לחשש. ואז קולות רבים בקעו. הוא פסק בבהלה. היא סימנה לו להמשיך. סובב עוד. צלילים נבעו מתוך המכונה. צלילים מורכבים. האוזן התענגה. היה זה הדבר היפה ביותר ששמע מעולם. מנגינה אשר דילגה מעל אלפי שנים כאילו לא היו אלא זיז סלע והגיעה עד אוזניו. רגע אחד פיכתה כמעיין, ובמשנהו זרמה כנהר. רגע היה הניגון כביר כתאו, ואז עדין כאנפה.
כאשר קרני התאו ניפצו את תיבת חזהו, שמע גזע־תאנה את המוזיקה ההיא נוגנת שוב. מנגינה טהורה. מקודשה.
הקשיבו, לחש רמות בעוד לשד דמו שותת, הקשיבו למנגינת הברזל!
אש החיים עזבה את גופו. הוא כבר לא ידע מה הוא, תאיז או נביא. החשכה ירדה. לילה בלי ירח, בלי כוכב, בלי ניצוץ. חלון נפתח בין העולמות. לבדו צעד אל תוך עינו האפלה של תמוס. כל איבריו התקשו. שערותיו הפכו עלים. זרועותיו ענפים. רגליו היחפות השתרשו רכות באדמה התחוחה.

אמיר חרש

אמיר חרש מתגורר בירושלים. בעל תואר שני אותו סיים בהצטיינות בפסיכולוגיה קוגניטיבית ובימים אלו משלים דוקטורט.

לראיון ראש בראש

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: יולי 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 260 עמ' מודפסים
ברונז אמיר חרש

מערכה ראשונה

 

ברונז
 
יומיים לפני חג החושך, בשנת ששת אלפים חמישים ושמונה לאסון הגדול, בשיא החורף, קם פרח־כהונה וברח. אילוּ היה בנמצא מקום מסתור, עיר מקלט או שממה שכוחת אל, היה בבריחה טעם, אך כל שַעַל אדמה נשא שם אל. פרח־כהונה ידע כי סופו להיתפס, וכי עונשו יהיה חמור פי ארבעים מעונשו של רוצח. השמש שקע מהר, הגשם הכה חזק. בורות המים התמלאו. העיר תָמוּס־בָּנָה פתחה בפני החולפים בשעריה רק שתי אפשרויות: להאמין או למות. האם בצבצו מחשבות כפירה בליבו של פרח־כהונה בשנים עברו? קשה לדעת. תמיד ידע שהוא עצמו קיים, קיים כעובדה, קיים כאבן או עץ, ואילו ממשותם של האלים — של תָמוּס־אל, או של כל אל אחר — הייתה בעיניו שונה מממשותו שלו, פחותה ממנה, חיוורת. עדיין לא העז לחשוב מחשבת כפירה ברורה, ולחרוץ כי האלים הם אין, שהרי הבלתי נראה היה תמיד גלוי לעין. תָמוּס־אל עצמו התגלה בדמות פסל בזלת ענקי שפניו פני ציפור קפוצים, והוא עיוור, אוחז מספריים ביד ימינו ויושב על כיסא רם בלב מקדשו. ולא רק במקדשו נכח האל. בכל חושך התגלה תמוס. בכל שחור. בכל עצימת עין.
פולחן תמוס־אל היה קשה, נטול חדווה: קטימת זרתות, ניקור עיני הכוהנים, העלאה באש של רוב הפרי והדגן. ואלה היו רק הפנים הפומביים, הנוחים יותר, של הפולחן. את רזי הדת עתיד היה פרח־כהונה לגלות כעבור יומיים, בחג החושך העשרים ושניים לחייו. כל מי שעבר את הטקס כתפיו שחו, מבטו קמל ומת, כמו הקדים עיוורונו למשול בו. אך אילו חיכה עוד יומיים, אילו עבר את הטקס, היה היעדר הזרתות מונע כל בריחה והופך כל שינוי ארץ או אל לבלתי אפשרי.
בעל, אבי האלים, פיזר את ריבוא טיפותיו ברוח. הגשם הכה בגג. רעם טלטל את הדלתות. ההחלטה נפלה. פרח־כהונה קם בענווה ולחש באוזני אבי המקדש — עיוור החובש מסכה ארוכת מקור — לרגע קט נצאה, לראות אם הגשם אכן ממלא את בור המים. תמוס עיוור, הוא זקוק לנו, הפטיר אבי המקדש. אנו עינו, השיב פרח־כהונה ויצא. לרגע נכפף לבור המים, ומייד נזקף והוסיף ללכת. צידה לא לקח, בגד עור או גיזת צמר לא חגר. בבגדי הטקס הצהובים ברח, דווקא בהם, המלשינים על הבורח. לא הייתה לו מזימה סדורה, רק ללכת ולהוסיף ללכת. תמוס־בנה עיר קטנה היא, מוקפת שממה. אי של סדר מוקף תוהו ורועי צאן. יצעד עד שידרוך על אדמתה של עיר גדולה. ילך לבַּעַל־בָּנָה, או ליהוֹ־חוֹמָה. שם יתחזה לבנו של אל אחר. כיצד יצליח להתחזות? בבוא הזמן תימצא הדרך. עת לכל צרה. ראשית עליו לצאת חי מתחום תמוס־בנה.
בני־תמוס כולם הסתתרו מהגשם, חוששים מטיפותיו הגדולות של בעל, אל הסער והקרדום. עיניים מעטות חלפו על פניו בלכתו, כולן חושדות בו. הוא בלט כעז בעדר כבשים. העיניים שאלו: פרח כהונה צהוב? מה לזה כאן? חוץ למקדש? רטוב כולו? כאשר ירחק דיו מהעיר יסתתר בשולי הדרך, יפרע את הצמות המרובעות, ימצא לבוש של רועה או סוחר, יקבור את הכותונת הצהובה, יתחלף.
פרח־כהונה! שמע קול מצווה, אבל המשיך ללכת, אפילו לא הביט. פרח־כהונה! נשמעה הקריאה בשנית, נימתה קשָה יותר, מחודדה. שוב לא עצר אלא הרחיב את צעדיו. שופר תקע. פתח פרח־כהונה בריצה וחשף את סודו, שהרי הריצה אסורה על בני מעמד הכוהנים. השופר תקע בין הרעמים: תקיעה, שברים, תרועה. איש החרב המשיך לדלוק אחריו. פרח־כהונה מעד בבוץ החלקלק. יד חזקה אחזה בצמתו המרובעת אבל הוא לא נכנע. החליק הלאה. איש החרב נפל יחד איתו. כעת היו שניהם בבוץ, מתפלשים בטיט. כנף בגדו נקרעה. הוא מישש וחש בחפץ נוקשה. ניצב של חרב ברונז. אחז בו. הכה והכה. דם פרץ. קם וברח. איש החרב נותר מוטל, ואילו פרח־כהונה רץ, צהוב בגדו מוכתם אדום. יצא מתחום העיר. הרחק בחוץ שדות יש, עצי זית יש, אוהלים יש. חוץ! מעולם לא יצא לחוץ. תמיד היה רק במקדש, בתוכו, סגור בפרוזדורים אפלים. הוא חמק מן הדרך, מיהר־דילג בין סלעים ושיחים נמוכים. פתע הלבין המטר כצרעת, הפך ברד קשה. הוסיף ורץ עד שנשמטה האדמה מתחת רגליו. נפל לבור. נחרד. נחבט בגזע. ראשו חישב להישבר. זו מערה. צורתה צורת פעמון. עץ תאנה כיסה את הפתח. מקום מסתור. זחל לפינה יבשה, הניח ראש על אבן וישן יומיים.
 
*
 
הללו את תמוס־אל!
הללו־הוא באבן ובדמעה. הללו־הוא בשרפת הפרי והדגן. הללו־מוס!
הללו את האלים, הללו־הם, כי לאלים לבדם שם, ולהם לבדם פנים. רק הם בניו של נצח.
והארץ היתה תוֹ־הוא ובוֹ־הוא, והתאיזים ממלאים את כולה מקצה עד תהום־ים. ויאמרו התאיזים איש לאחותו, אשה לאחיה, כי הכל הבל ואלים אין. ויעניקו התאיזים שם לכל איש ואשה, ולכל אשה ואיש עשו פנים. וירבו את התו־הוא והבו־הוא ויעשו כל דבר תועבה. ויצקו ברזל. ויתקינו מכונות. וירימו מגדלים הגדולים מזדקרים השמימה.
זעמו האלים, התכנסו מכל אפסי ארץ וגמרו אומר להשמידם עד אחד.
ועיני תמוס־אל גדולות וטובות הן. בהן סודו ומהן כוחו. ויקם תמוס־אל באספת האלים ויאמר: אנֹכי את הסובלים, את הטהורים, את המעטים, את הנאמנים אקחה, ושתַיִם יהיו לי לבנות ושנַיִם יהיו לי לבנים. וישאלו־הוא האלים: למה זה נרחם על ארבעה רשעים? ויען תמוס ויאמר: בשר תחת בשר ינתן. שתים הצילו למען זרתותי, ויקטמן במקורו הצהוב. ושנים הושיעו למען עיני, וינקרן במספריו.
הללו את תמוס־אל! הללו־הוא בקטימת הזרת ובניקור העין. הללו־הוא בבכי ובכאב. הללו־הוא בחושך ובעִוָרון.
הללו־מוס! הללו־מוס! הללו־מוס!
 
*
 
כשפקח פרח־כהונה את עיניו נמוגו מראשו המזמורים והתפילות. חושך משולש ניבט מכל צדדיו: חושך המערה בתוך חושך הלילה בתוך חושך חג החושך. מישש פרח־כהונה את הארץ ומצא שלולית מים. שטף את פניו ושתה. בנפילה נפצע פיו. חתך ביקע מימין את שפתו העליונה. הנה, בכל זאת ניתן בו סימן. מדוע חלם דווקא על אספת האלים? המעשה הקדמון הוטבע בו היטב. את ההמנון שמע מזדמר מפיות הכוהנים אחת לרביעיית ימים עם שקיעת החמה, באולם הגדול, למרגלות פסל־תמוס. כל פרחי הכהונה הצהובים היו מתכנסים ומדקלמים את השיר הקדוש בעקבות הכוהנים. ואולי נחבא כאן סוד? אולי הוא עצמו תֶאִיז? האין גם הוא, כתאיז, חורץ כי האלים הם אין והכול הבל? האם פירוש הדבר שעליו ללכת בדרכם, לבנות מגדלים הגדולים מזדקרים השמיימה, להתקין מכונות ולצקת ברזל, לעשות שם ופנים? אולם מה הם מגדלים הגדולים? מה הוא מכונות? זאת אין איש יודע.
קרע פרח־כהונה את בגדיו הצהובים וקבר אותם בבור במערה יחד עם סנדלי הכהונה. עירום אכל תאנים יבשות שמצא על הארץ. מתיקות גרגירית התפשטה בפיו. אם אכן תאיז הוא, יקרא עצמו בשם. ייבדל מן הקהל. מעתה לא ייקרא עוד פרח־כהונה ככל בני מסדרו.
אך איזה שם ישים עליו?
טיפס. גזעו של עץ התאנה היה עבה, מלא עיניים. מבעד לקליפה המחוספסת חש בלשד המים והאדמה זורם במעלה הגזע לעבר העלים. לפתע ידע היטב וברור. ידע כיודע מאז ומעולם. חיבק את הגזע, נאחז בתאנה, נקב בפיו את המילים גזע תאנה, וחש מתיקות אחרת מתפשטת בגופו.
בחוץ היה האוויר פתוח, נושם, אך העלטה נסרחה כבדה על הארץ. לילה בלי ירח, בלי כוכב, בלי ניצוץ. צעד עירום. ממילא אין עין רואה. קוצים דקרו את בשרו, סלעים משוננים פצעו את כף הרגל הרכה שלא לומדה יחפות. מרחוק שמע את השופרות תוקעים ארבע פעמים, ממתינים, תוקעים שוב ארבע פעמים, ממתינים, וכך שוב, ושוב — ארבע פעמים ארבע תקיעות שופר. והתקיעות אומרות: הנה שיא החג בא, זמן אשר אור אין בו, והעלטה על הלב רובצת. כל בני־תמוס התאספו במקדש. כל בני־תמוס צועדים כעת יחפים בחשכת הקודש. כל בני־תמוס סובבים את הפסל הגדול, ממששים אותו בכף יד בת ארבע אצבעות, בוכים: אנו עיניך. אנו עיניך.
לפתע המדרך לא כאב עוד. כפות רגליו העידו כי הוא מהלך על דרך כבושה. ואין בכך סכנה, כי בלילה הזה הדרכים כולן ריקות. הוסיף ללכת בדרך עד שריח עיזים נגע באפו. פנה בעקבות הריח ומצא יריעת בד מתוחה שמגעה גס. צמר עיזים, חשב. אוהל רועים. נכנס וחיפש. כעבור כמה רגעים יצא מהאוהל לבוש וסָדוּל, שיניו מכרסמות חריץ גבינה ופיו יונק מנאד מים.
עכשיו היה בטוח מעט יותר. נהוג כי רועים חונים בשולי אדמת תמוס, אחרי השדות והמטעים. אם יוסיף ללכת בכיוון זה, בתוך שעות ספורות יצא לתחומו של אל אחר.
צעד רדף צעד, אך הפחד לא פג. מוזר היה בעיניו שעדיין יש בו פחד מזעם האל. כביכול כל עוד יהלך על אדמתו עלולה נקמת האל להדביקו. האם מעיד עליו הפחד שיש בו אמונה? לא. הפחד חזק מן האמונה. הוסיף לצעוד, בלי לראות, בלי לדעת, מה לפנים ומה מאחור. ולפתע נגלה לו מראֶה. אורות! לפידים הבליחו במרחק. מי העז להדליק ניצוץ בתוך עינו האפלה של תמוס? האם יש עוד תאיזים כמוהו? רץ לעברם, והם שמעו את מרוצתו. קרבו אליו אף הם. וכשנכנס למעגל האור והבין מי הם הסובבים אותו, היה מאוחר מכדי להסתתר. בני־אלים חוגרי חרבות ברונז הקיפוהו. מתוך אודם לבושם הבין כי שוביו הם בני־נִינָנָא — בניה של מלכת השמיים, אחות אל השמש.
נינָנָא — אשתו של תמוס ורוצחתו.
 
*
 
ותרד ניננא שאולה. לתחתיות שאול ירוד ירדה. ותראה עינה את אש הגדולה, והרשעים בוערים בה ואינם כלים. וקול הנהי והבכי משבר כל סלע, מחריש כל אֹזן. ויפלו פניה. והנה איש אחד בוער ופיו מלא שחוק. ותשאל־הוא האלה לפשר הצחוק. ויען האיש ויאמר, שלושה אלפי שנים בערנו. אלף בכינו ללא הועיל. אלף שתקנו ללא הועיל. אלף צחקנו ללא הועיל. הואיל ודבר לא הועיל, טוב נעשה אם נצחק.
ותאמר ניננא, והיה אם אעלכם מתחתיות שאול אל ארץ החיים, התעבדוני?
ויען האיש, נעבדך, אנו וזרענו עד דור אחרון.
ותשאל, כיצד תעבדוני?
ויען, נעבדך בצחוק ובאש.
ותפער ניננא את כנפות בגדה. ויחסה בה. ותצא ניננא מתחתיות שאול ואיש צוחק בחיקה. ותפרוץ עִמו אל אור הגדול.
 
*
 
הלפיד בער. אור גדול זרח ממנו. עשרה זכרים הקיפוהו, לבושם אדום־כתום מרצד כמו ליבה של להבה. תהו בני־ניננא לפשר הגוזל שבקע רועד מתוך החשכה, והשליכו בלא חיפזון חופני עלים אדומים אל תוך פיותיהם. אחד, זהה במראה לכל האחרים אך חסון ותקיף מעט יותר, צעד קדימה והיה לפה לחבורה. קרא הפה: יום של אור ציוותה לנו האלה. ברור היה שזוהי ברכת חג, ברכה רגילה שכל בן־ניננא יודע לענות עליה, ועכשיו משמשת הברכה כסיסמה, כחידה, כמנעול התובע את המפתח הנכון. כל חייו שכן במקדש. מה מעט הוא יודע על בני־ניננא, על שכניו. מעולם לא ראה אותם, רק מתוך סיפורי הכוהנים יכול היה לנסות ולנחש את ההמשך. פתח ואמר: ובצחוק ובאש נעבוד אותה.
פרצו כל הגברים בצחוק, וכשהצחוק השתתק הניח כל גבר יד על ניצב חרב הברונז. לא, אמר פי החבורה בחיוך, חושף שיניים מטונפות ברסק עלים אדום.
גזע־תאנה חזר על ראשית הברכה: יום של אור ציוותה לנו האלה, וכל הגברים ענו לו פה אחד: ונצחק בו אלף שנה.
באור האש הבחין שהם בעלי צרורות, הגוררים חבילות גדולות שנקשרו מהר וברישול. זעם מילא אותו כשהבין: הם בוזזים. בני־ניננא פלשו לאדמה לא להם על מנת לשדוד ולהעלות באש את הרכוש והמקנה של בני־תמוס אשר הלכו למקדש. אמת, מדי שנה סיפרו בני־תמוס לכוהנים על רכוש שנעלם בעיוורון החג, והכוהנים הסבירו שזו מנחה לאל, שתמוס־אל בא בכבודו ובעצמו ואוסף תשורות בחשכה.
חמתו בערה בו. הוא הקפיד על הבוזזים החצופים. ואז נזכר שהוא עצמו בוזז כמותם. הרי גנב בגדים ומזון מרועה שהלך לחוג את חג החושך במקדש.
ומנין באתם? שאל אותו פי החבורה, הוציא מאמתחתו חופן עלים אדומים, תחב לפיו ולעס במרץ.
ביתנו, ענה גזע־תאנה, בארץ רחוקה.
אם כן מדוע, צחק הפה וירק מעט עלים, לבושכם כלבושם של בני־תמוס?
כבר נודע לבוזזים כי אין הוא בן־ניננא. אבוי לו אם יגלו כעת כי בן־תמוס הוא. רק בן תמוס שהוא תאיז גמור לא ילך בחגו של אביו אל מקדשו.
מבולבל שתה מנאד המים והתאמץ למצוא מענה. על מנת לזכות ברגע נוסף הוציא וטעם אחת מהדבלים שאסף במערה. הפרי נגע בלשונו ואז ידע. כמותכם אנו, אמר. חטפנים אנו. שמענו על ארץ שאין בה איש, על חג שאין בו אור. רצינו לבוא ולחטוף אוצרות. חבל שבאנו, אמר ורקק. מצאנו כי אין מה למצוא. לשווא יצאנו לדרך. עניים אנשי המקום הזה, אמר וצחק צחוק פרוע. עניים מאוד. אל זקן להם, זקן ועיוור, רירו נוטף לארץ.
פרצו כולם בצחוק לוהט והידיים התרחקו מנדן החרב וטפחו על הברך נלהבות.
הבוזזים הלכו בכיוון ההפוך לכיוונו, בחזרה למרכז אדמת־תמוס, והתעקשו כי יצטרף למסע הביזה. הלך איתם, שדד ושרף את כברת הארץ שהייתה ביתו. נתנו לו בני־ניננא חופן מהעלים האדומים. תחילה נצפד פיו מן המרירות והכאב. כעבור רגע פשטה אש בגרונו. דבר־מה נתרחב במורד בטנו. ואז, כמו בעל כורחו, נקרע בצחוק גדול. אכן, הייתה זו חבורה שמחה. מעודו לא ראה אנשים עליזים כל כך. צוחקים - ולא ברור על מה. שורפים - ולא ברור את מה. כל דבר שטות עורר בהם צחוק. כל צחוק זעיר קפץ מפה לפה עד שהיה לרעם צחוק גדול ונורא. מבעד לצחוק הדביק, הפרוע, ומבעד לאש הקופצת חשו כולם את האלה נוכחת, צופה בהם, הולכה לצידם.
עצרו! קרא הפה. במרכז הכפר הריק ישב פסל תמוס־אל זקוף בכיסאו הרם. גופו גוף איש, ראשו ראש אנפה, ארבעים אמה גובהו. אחד הצוחקים הציע לנפצו, והפה נידב את הזר־החדש. גזע־תאנה סרב. חשדות עלו. שאלות תקפו. הרי רק בן־תמוס יחשוש מזעמו. ומנין באתם אתם? שאלוהו בתוקף. מארץ רחוקה, ענה שוב. ואיזה אל הוא אביכם? לאיזה אל סוגדים בארץ־רחוקה? היסס, חשב, גמגם, ולבסוף אמר, גזע התאנה שמו.
כולם נשתתקו. גזע התאנה? הכיצד? מעולם לא שמענו על גזע־אל או על תאנה־אל. ואולי אין אל כזה. אולי אתם - - -
המבטים התחדדו וננעצו בו. שיניים נחשפו. גמגם אליהם, אמר, ודאי, ודאי שקיים. גזע התאנה הוא לבדו אלוה ארצנו. הוא פוקח העיניים. הוא יוצר השעות והימים. הוא בורא תענוגות האהבה. לא שמעתם את שמו? כיצד זה לא שמעתם? אגדות רבות מספרים עליו, ושרים שירים הרבה. נשבעים אנו בשמו של גזע התאנה כי גזע התאנה קיים!
אם אכן קיים תאנה־אל אשר כזה, פסק פי החבורה בחוכמתו, ספרו אגדותיו ושירו את שיריו. נקשיב ונדע אם אמת בפיכם או שקר, שהרי גמגומים והיסוסים הם מחבואו של הכזב.
זו מלכודת, הבין, והוא עצמו שכרה את הבור בו הוא עתיד לפול.
נספר, ודאי שנספר, אמר, אך לא כעת. כללים יש. פולחן מדוקדק. לא בכל מקום ולא בכל עת אפשר לספר את אגדותיו ולשיר את שיריו.
הביט גזע־תאנה בעיניהם. הביטו הם בעיניו של פי החבורה. קישרו את הזר־החדש, פקד הפה, פרץ בצחוק וירק מתוך הצחוק שברי עלים אדומים. ניקח גם אותם שלל! שחוט נשחוט גם אותם!
חרבות הברונז נשלפו מנדנן.
לא! עצרו! עצוֹרו! ספר נספר לכם, אולם אין להפר כלל גדול וקדוש אחד. עליכם להיות בדומייה. אם יישמע קול — מייד נחדל מספר.
הנהנו בני־ניננא ושבו ודחקו את החרבות כמחצית הדרך לתוך נדנן.
נטל גזע־תאנה דבלה נוספת ולעס. מתיקות גרגירית מילאה את פיו. פתח וסיפר בזרם מילים יציב, בפשטות, בדיבור רגוע ומדוד, בניגון שכמו מצווה עליך — האמן! מנין נבע הסיפור? זאת לא ידע. רק חש שלא ממנו הוא נובע כי הוא עצמו חלול והמילים מבעבעות ועוברות דרכו. קמו המילים ומילאו את חלל האוויר, ובני־ניננא האזינו להן בדממה, בפיות פעורים. הספק נשכח. כבר שכחו במי ובמה חשדו, מנין באו ולאן ילכו, עד שקול גדול נשמע. ארבע תקיעות נוראות קטעו את הוד הדממה. ולאחר מכן ארבע תקיעות נוספות, ועוד ארבע, ועוד ארבע. משמע בא סופו של חג החושך. במקדש עמדו החוגגים מחוגם סביב פסל האל, עמדו והתפזרו לכל קצווי ארץ. הבוזזים, בני־ניננא, התנערו, קמו ונחפזו לקבץ את הצאן והבקר. מיהרו לסגת מאדמת־תמוס בטרם ייתפסו. חמק מהם גזע־תאנה במהומה, צעד לכיוון אחר, חותר לאדמת אל אחר. מרחוק קרא אליו קול — בן־תאנה, יום של אור ציוותה לנו האלה...
שמע ולא השיב דבר.
 
*
 
עץ התאנה צמח מתוך החושך. זרעו נפל באדמה רחוקה. יד לא טמנה אותו. אל לא ידע עליו. מים הטובים מצאו אליו את דרכם. פשט ענפיו לאור מתוך המערה העגולה. באו הנִסים כלהקות צפורים. רועה ישן תחת ענפיו, חלם על אוצר ומצאו. עינים שתומות נפקחו. פיות אלמים דברו. מקדש מעט נבנה סביב העץ, חדר עגול ללא גג, שלא לחסוך מהעלים את אור השמש. פעם בא אחד חכם והכריז כי כהן הוא לעץ. חוקק חוקים קשים. הגה תפילות רכות. נפל עליו עלה. נתקף שיתוק. עזב. החרסים שכתב עליהן נשברו. המגילות עופפו ברוח. התורה נשכחה.
מאה אלף שנים חלפו. העץ גדל והתחזק. הפֵרות כבדו ומתקו. הענפים והנסים נתפרעו ונסתבכו. נמלים היו לפנינים. לטאות השילו עורן ותחתיו נגלה עור חדש, חוליותיו זהב טהור. אבנים צִמחו כנפים, עופפו, ברחו, הרחיקו רחוק. תינוקות שינקו מחלב פרי התאנה פתחו פיותיהם מיד ודיברו את כל החכמות שבעולם. קמו אמותיהם ונטשום. רחקו הנוָדים מן העץ, פן יכרעו תחת עֹמס הנס. רחקו מעליו הדרכים. עץ התאנה נשכח. כהן רשע אחד מצא מגילה שעופפה ברוח, צרר גרזן ומסור ויצא בדרכו לשם - - -
 
*
 
לא ידוע מה גדול ממה: נהר הכביר, הגשר אשר חוצה אותו, או פסל תְּאֹו־אל אשר במרכז הגשר. הפסל עמד פתאומי ונורא, מתרומם על רגליו האחוריות. קרניו הזדקרו לפנים, מאיימות על כל המעז להיכנס לממלכתו. גם רגליו הקדמיות הזדקרו, חותרות לרמוס את ההלך ולרסק את הגשר לרסיסים, להפיל וליפול גם יחד אל מים הגועשים. ההמון הביט עליו תמיד מלמטה, בלב נמוג מפחד. גזע־תאנה עשה כמעשה ההמון, עצר במרכז הגשר והשתחווה. שערו צימח פרא, זקנו הלבין. הפצע בפיו החלים והיה לצלקת בולטת שהבחינה אותו מאחרים. כמה שנים תעה בישימון? את הימים לא ספר, את השנים לא ספר, רק את זוגות הסנדלים ספר. תריסר זוגות התבלו לרגליו ועדיין הוא נמלט. אדמה פנויה מאל לא נמצאה לו. בשום חילופין לא נטל חלק. לא בא־על אישה ולא קנה מקצוע. בכל מקום שעבר בו קטלו בני האלים את התאיזים. תמיד ראה את הגרדומים, את הגופות המתייבשות, את הכלבים הלוקקים את הדם. המוות אחד הוא, שערים רבים מובילים אליו. בני אלוהי אבן סקלו, בני אלוהי דג הטביעו, בני אלוהי עץ צלבו. תמיד בגין אותן עברות. להרגיעם סיפר שוב ושוב על האל אשר הגה מליבו, על גזע התאנה. בכל אדמת־אל חשדו בו, ולכן לימד את לשונו לדבר בלשונות הרבה. הדיבור נבע ממנו ללא גמגום, ללא היסוס. מסכת מעשים שלמה נקשרה בסיפוריו, מסועפת כשורשי העץ, כנוף ענפיו, מלאת חיים כמותם. הסיפורים שיצאו מפיו נדדו מהר ממנו. כאשר בילה את זוג הסנדלים החמישי כבר סיפרו לו בני־אלים את סיפוריו שלו בגרסאות פשוטות יותר, מותאמים למידותיו ולאופיו של האל המקומי.
הוא הרחיק נדוד. אפילו עד קצה־העולם־הזה הלך, אל מכרות הבדיל שבהר הצהוב. לא מצא את שברי מכונות ולא את שרידי מגדלים הגדולים: בכל כיוון שהלך הארץ נגמרה במדבר־ים. דבר לא היה שם, רק געש מלוח, ים תוקפני וקדמון שאין לו גבול ומידה, שום אל לא יוכל לו, שום לחש לא ירגיעו. מים סוערים שיברו את כל ספינות העץ שניסו לחתור בו. בייאושו ניסה להגיע אל מעבר לים, אולי שם נחבאת ארץ התאיזים. איש לא העז לקחת אותו. הדייגים המעטים שחיו לאורך החופים, אנשים נואשים, רעבים, השיטו את סירותיהם רק לאחר שקשרו אותן ליבשה־האם בחבל טבור ארוך. אָדַפֶּה, אבי הדייגים, הוא אל מלוח, אל שוכן בתהום־ים, ואילו אמם־הורתם היא אחת מאלות היבשה, ולכן הם נידונו לנוד לעד ברצועה הצרה שבין לבין. לא תרחק! רעמו עליו הדייגים, מצטטים מתוך עשרת האיסורים של אדפה. וכאשר התעקש וביקש להפליג הלאה, הסבירו לו שוב את הידוע לכול, כי מסמרי הברונז נשברים והלוחות ניתקים זה מזה בהלמות הגלים, וכי במעמקים שולטים מפלצי ים.
לילה אחד גנב סירה, חתך את טבורה, ויצא ללב ים. הסערה טרפה הכול. הסירה התנפצה. מים אפפוהו. הוא מת, או חלם כי מת. צינת ים כיבתה את אש החיים שבגופו. במותו היה לגזע תאנה ממש, משורג ורב שורשים. לשד עצי קר זרם בבשרו, פועם בשאון רוח וגלים. קול חסר גוף קרא: עורו! הדרך רבה. יומכם טרם בא. קומו ולכו. קומו ולכו.
הוא התעורר ביבשה, יחף, ערום, פצוע. ולאכזבתו — בעולם הזה, השבור. שוב יום רדף יום. ארץ רדפה ארץ. כמה כבר עייף מכל זה. אולי כאן, בתאו־בנה, המנוחה תמצא אותו? תאו־בנה, גבירת הערים המערביות, היא כרך אדיר ממדים. כאן ייטמע בהמון. כאן יהיה לגרגיר תבואה בממגורות המלאות תמיד של תאו־אל.
מאות אנשים, תלושים, כחושים, מאובקים, חצו את הגשר יחדיו, נמלטים מן הרעב, מן הבצורת, נוטשים ארצות אלים שלא היטיבו להגן עליהם מפני האסונות. את קצה הגשר חסמה שרשרת אנשי חרב. זה חורף שני שהגשמים מסרבים לרדת. האדמה נבקעה מרוב יובש, צימחה קוצים ונחשים. בעל כועס, אמרו הכוהנים, ובכעסו עצר את ריבוא טיפותיו. גם רעדות באו. זעזועים הגדולים. רעשים. חומות נפלו. מקדשים קרסו. רק התאו הגדול הרועה בשפת הנהר לעולם לא יצמא. הנהר שוקת עצומה הוא ורוח תאו מרחפת מעל המים. רבים הם מבקשי הרחמים בצל התאו, אך האל הוא גורל — לא ניתן להחליפו. האל אביך הוא. ילדיך ילדיו. אש חייו זורמת בדמך. אחדים מהפליטים יהיו לאורחיו של תאו־אל. אחרים יהפכו לבני־בלי־אל ויתקבלו כעבדים. לעבדים יקצצו לשון ואיבר אבל מן הרעב הם יינצלו. השאר יישלחו בחזרה למדבר, לשוב לאוהליהם ולאלוהיהם.
אנשי החרב עמדו כשדרת עצים צפופה. חומת מגיני נחושת וכידוני ברונז ללא שום סדק. רק פתח אחד נגלע בה. שער זעיר. קומץ נבחרים יבואו בו. כשבא תורו של גזע־תאנה הוא נשאל למקצועו. אנשים נודדים אנו, ענה. איש החרב המצולק רקק בבוז אדיש, מישש את השרירים, בדק את השיניים. גם כעבד לא יהיה בו שימוש. הגוף היה שבור, חסר יופי, נטול עוצמה. לבסוף, מתוך רשמיות בלבד, שאלו מי אביו. אנו בניהם של גזע התאנה, ענה.
רעד טלטל את הקהל. גם איש החרב נרעש. לחש עופף־קיפץ מפה לאוזן. ידיים נשלחו ונגעו בצלקת שבפיו. הפליטים סביבו ירדו על ברכיהם והשתחוו. איש החרב שמט את המגן והכידון ונפל אפיים ארצה. שאר אנשי החרב עשו כמוהו. החומה הפכה לגדר נמוכה. גזע־תאנה דילג מעליה והתרחק, חצה את הגשר והמשיך לבדו. הוא ניסה להסתתר בין רחובותיה ורובעיה של גבירת הערים המערביות, להתגלגל כגרגיר חול אלמוני על חוף הנהר, אך השמועה נפוצה. למחרת, כאשר באו לאסור אותו, לא הופתע. זהיר־זהיר הוליכוהו אנשי החרב לעבר המקדש.
 
*
 
התאו הוא פרוע. התאו הוא אכזר. מי ידמה לו? מטיט הנהר השחור בראוהו האלים, למען שעשועם יום־יום בראוהו.
ויהי ביום ההוא, יום זעם האלים, ויאמרו לתאו קפוץ מן השמים לארץ ומחה את זכר התאיז.
ירד התאו. נחר פעם אחת — ויִפער סדק באדמה ועשרה ומאה תאיזים צעירים נפלו לתוכו ומתו. נחר פעם שניה — ויפערו סדקים רבים ועשרים ומאתיים תאיזים צעירים נפלו מטה־מטה. רץ התאו ורמס את הדגן ושבר את העצים. נִפצו קרניו את מגדלים הגדולים המזדקרים מעלה. חפר בזעמו מטה־מטה, ופרצו מעיינות התהום. גברו המים ורבו למאד־מאד. התכסו ההרים במים, וטבע כל החי, זולת אלה אשר הצילו האלים.
והנה נקבת תאיז אחת, יפת תאר ומראה, נלכדה על קרנו של התאו ותדבק בפרוָתו. צף התאו במים הגדולים והנקבה על גבו. צפו המתים סביב כביצי דגים בים הגדול עד אשר כלו המים וראשי ההרים נגלו. ראה התאו את חורבן הגדול וניחם על ההרס שזרע.
בכה ויכסה את פניו.
ויהי במקום שם צנחו גלליו, שם צמחו עצי פרי ושדות דגן לרוב. ויהי במקום שם נִתזו מי רגליו, שם שצף נהר הכביר. רץ התאו על הגדה והאשה רכובה על גבו, ובכל מקום שם דרכו פרסותיו הבשיל הדגן והמתיק הפרי. ותאמר לו הנקבה ערותי טהורה, שכבה עמי. זרע התאו זרע ברחמה וימלאו ילדיה את עבר הנהר. ובנותיה היו לו לכהנות ולטהורות עד היום הזה.
 
*
 
מראכם כמי שיצאו למסע ארוך, אמרה כוהנת־תאו והחליקה רכות על לחיו של גזע־תאנה. היא דיברה בשפת קדם, שפתם של כוהני האלים. מאז בריחתו ממקדש תמוס לא פנו אליו בשפה זו, העשירה כל כך, המקושטת צעצועים. צליל שפת קדם העביר בו רטט קר. יפי המילים אשר שנים כה רבות לא שמע, מילים שנשכחו ממנו כמעט, נמהל בתחושה של אסון קרב. מדוע לחייכם כה שקועות, שאלה הכוהנת, מדוע ראשיכם כה שחוחים? מדוע באתם אל גבירת הערים המערביות? דבריה לא זכו למענה. היא רכנה בעדינות לבריכת מעיין המקדש ומילאה במים צלמית חומר קטנה בדמות תאו. המים הצלולים זרמו לתוך הפסלון דרך פתח סגלגל בגבו. היא הרימה את הפסלון והצמידה את פיה לפיו. מים נמזגו ממנו אליה. היא הגישה את הפסלון לגזע־תאנה. הוא הניח את התאו, קיער את כפותיו, כינס בהן מים ישירות מן הבריכה ושתה. קרירות וחיוּת מילאו את גופו.
ובכן, אמרה הכוהנת, כך נוהגים נביא.
אנחנו? נביא? זעזוע תקף אותו.
אין ספק, אמרה הכוהנת. אתם נביא. אתם קולו של אל חדש. פיו של גזע התאנה הנכם.
אחת הטהורות נכנסה לאולם, נערה צעירה בכתונת פסים עדינה, והגישה צלחת חרס גדושה בחיטה תפוחה שנבללה בגרגירי רימון. הכוהנת נטלה חופן וטעמה, וסימנה לו שיאכל. הוא לעס כמה גרגירים ולא חש את טעמם.
זוהי טעות, אמר. טעות וייאוש.
הטהורה הגישה לכוהנת מגילה. זוהי מגילת־נביא, אמרה כוהנת־תאו, על פיה צווינו לזהות את נביא. אחת בשבעים שנה קם נביא ובא לתאו־בנה. הנה, ראו אתם, הביטו במו עיניכם.
גלל גזע־תאנה את המגילה ומילים על מילים נגלו לפניו, כתובות סעיפים־סעיפים. תחילה לא הבין דבר. הכתב קטן והמגילה רחבה, מלאה בפרטים ובמשפטי תנאי שחוצים שוב ושוב את האפשר לשתי דרכים או יותר, שכל אחת מהן מובילה למשפטי תנאי נוספים. אין ספור שבילים נפתחו. נביא יגיעו לתאו־בנה בעת בצורת ומצוקה גדולה, או לא. אם יבואו בעת בצורת זקנם יהיה גדול ולבן, אם לא — יהיו גלוחים. אם כשיבואו לעיר יסתתרו, חפשו־הם ברובע הקדרים, אם לא יסתתרו, חפשו־הם בשוק המלח... אם הוזכר חפץ, בגד או כלי, האותות התייחסו למספר רב של מאפייניו: לקיומו או להיעדרו, לכמותו, לממדיו, לגוניו, עד עשרה גוונים לצבע, ולכל מה שיכול לקרות לו. גזע־תאנה הוליך את אצבעו על עור הקלף. שביל הסימנים שבחן הורה כי אכן נביא הוא. זה כזב! אמר. מגילת כזב. אין אנו נביא. הוא גלל־סגר את המגילה, הכוהנת גללה־פתחה והראתה לו סעיף שבו נכתב במפורש כי נביא יכחישו את דבר נביאותם. הזהירות עזבה אותו. הוא התוודה בפניה. בשום אל אין אנו מאמינים, אמר. תאיז אנו. הכוהנת פרצה בצחוק והראתה לו סעיף סמוך שנכתב בו כי אם יכחישו את דבר נביאותם, יטענו כי תאיז הם. הקשיבי, התפרץ, תאיז אנו! תאיז גמור! תאיז אתם? תמהה הכוהנת, הא כיצד? היא הניחה את המגילה והביטה בו. העשיתם מעשים כמעשיהם? מכונות בניתם? מגדלים הגדולים זקרתם מעלה? ברזל חרשתם? פנים צימחתם? לא, את כל אלה לא עשינו, הודה בצער, אבל יש לנו שם. נתנו שם בעצמנו לעצמנו. גזע־תאנה אנו.
שוב פקע בה צחוק, המבטל את האמת הכמוסה ביותר שלו כאילו הייתה מחרוזת שקרים ילדותית. זה השם שנתתם בעצמכם לעצמכם? תאיז אתם, או שמא אלוה? מוטב כי תבחרו כזב אחד ותדבקו בו.
לא, לא! זעק. ואז דיבור, דיבור אמת, פרץ מפיו. הוא התקשה לעצור את שטף מילותיו. הכול סיפר. על ימיו כפרח כהונה. על יום הבריחה. על המסעות בים ובמדבר. על הגרדומים, כיצד חיפש תאיזים, כיצד אלה פחדו להתגלות לפניו, כשם שהוא פחד להתגלות לפניהם. כאן, עכשיו, לראשונה, הוא חדל להתחזות.
הכוהנת הוסיפה להביט בו כבשוטה חביב, ובעודו מדבר הציצה במגילה, ובכל פעם שאמר דבר חדש, הצביעה על סעיף נוסף המאשר את דבר נביאותו.
פתע הזעם אחז בו. זעם שחור, רצחני. הִרגו אותנו, עשו זאת כבר, זעק, קם, קרע חולצתו, חשף חזהו, אך לא אל הכוהנת זעק אלא מבעד לה: הִרגונו כי אנו תאיז. אנו כופרים בכם, באלים כולם, גם בך תאו־אל. הוא אחז בצלמית התאו והטיח אותה ברצפה. הפסלון התנפץ. וגם בך גזע התאנה, המשיך גזע־תאנה לזעוק, גם בך אני כופר!
קולות הצעקה והניפוץ הדהדו עוד במקדש, נחלשו והלכו, עד שהידקקו לדממה.
הכוהנת פרשה מן האולם הגדול. לא סימנה לו כי יבוא בעקבותיה. לא קראה לו. הוא קם והלך אחריה מרצונו. התרחקו שניהם מאגם ההיטהרות ששכן באזור השלישי־בדרגת־קדושתו, ופסעו דרך מעברים וקמרונות לעשרות. אז נגלה שער שצורתו דומה לסמל שמשמעותו אמת. על מזוזת השער נכתבו כללי טהרה מחמירים שרק הנאמן להם לא יינזק בעוברו בו. עברו שניהם דרכו ונכנסו לאזור השני־בדרגת־קדושתו. שם נגלתה שורת חצרות ואכסדרות אשר נפתחו זו לתוך זו, והוצגו בהן פסלי תאו שלמים וציורי קיר המתארים את מסעותיו ועלילות גבורתו: האלים בוראים את התאו מדמו של אל מורד, התאו משחית את הארץ בפקודת האלים, התאו בא־על נקבת התאיז, התאו מורד באלים, התאו כפוף, כנוע, על ברכיו הקדמיות, מקבל את מרותם מחדש, התאו מורד שוב. השביל המרוצף הוביל אותם בין שיבולי חיטה מזהיבות הישר למשכנו של האל המרכזי, אל האזור הראשון־בדרגת־קדושתו. שם נגלה שער שצורתו דומה לסמל שמשמעותו סוד. על מזוזת השער נכתבו כללי מוסר מחמירים: הוא אשר הרג חיה, הוא אשר דיבר דבר שקר, הוא אשר חשב חֶשֶב רע, הוא אשר סַָתַם תעלה, הוא אשר שפך קיאו לתוך נהר, הוא אשר שתה את זרעו, הוא אשר הצביע על מנורה, הוא אשר זייף משקולת, הוא אשר הזיז אבן גבול, הוא אשר ביטא לא במדויק את שם האל — הוא לא יבוא בשער וחי. עברו ונכנסו לתוך מבנה חשוך למחצה. חצו את אולם העמודים שעל תקרתו צוירו שמי כוכבים ועמודיו קושטו בתבליטים של צמחי ביצה.
משם צעדו אל תוך לב ליבו של המקדש, אל החדר הפנימי והקדוש ביותר, אל קודש הקודשים. רצפתו הייתה שקועה כדי תשע מדרגות. שם לא ניצב פסל תאו. שם גם גרגירי חיטה לא נראו. שם כל סמלי התאו־אל נעדרו.
רק ספר אדום וקופסה היו שם.
כמה חבל שברחתם כאשר ברחתם, אמרה לו. כמה צר כי לא המתנתם שני ימים עד חג החושך. אילו הייתם לכוהן הייתם מגלים את האמת.
 
*
 
ויהי אחר אסון הגדול, ויתקבצו המעטים, ויתקבצו השורדים. הם הקדמונים. וישבעו שבועה לאמור: אשר בא עלינו שוב לא יבוא. ויוָעצו תשע שנים.
פתחו הקדמונים את ספרי התולדות, חיפשו בין כל העידנים עידן אחד ארוך אף יציב אשר כולו שלום. וימצאו־הוא. ושמו עת הברונז. ויאמרו הקדמונים: אנו וזרענו עד דור אחרון נחיה ונמות בעת הברונז. ויעלו באש את ספרי התולדות, וינפצו את מכונות, ויטמנו את כלי הברזל בנקרות שבשורשי ההרים, וימחקו את השמות והפנים. ותשקוט הארץ.
 
*
 
התאו הוא פרוע, התאו הוא אכזר, מי יינצל מזעמו? תאו חי פרץ אל הזירה לקול שאגות ההמון. תשעה פושעים נידונו למיתה. ראשי התשעה נסתרו תחת מסכות האלים של מולדותיהם: ארבעה תאואים, שני שועלים, ספינק וקוף, ואת הראש התשיעי כיסתה מסכת תמוס־אל ארוכת המקור.
התאו התקרב בריצה, והפושעים נפוצו בהולים לכל עבר. רק אחד לא ברח. רק על אחד נמאסה הבריחה. הסיר האחד את מסכת תמוס־אל. הקהל אשר מילא את כל מדרגות האבן הביט בו. תראו, תראו, אנפף מישהו בבוז, זהו פיו של גזע־תאנה, ומייד זרק עליו אבן. תראו, תראו, תראו, קרא אחר בהערצה גלויה, זהו פיו של גזע־תאנה, ורכן קדימה סקרן, נכון לשמוע את דבר הנבואה האחרון.
קרני התאו חלפו בדהרה סמוך לבטנו של גזע־תאנה והמשיכו לרדוף את האחרים. להבי ברונז מסומרים לפרסות התאו, ובעיטות רגליו קטלניות משיסוף חרב. אינכם תאיז, אמרה לו הכוהנת בקודש הקודשים. אנו יודעות. אנו עצמנו תאיז, כאלה הם הכוהנים כולם. היא הראתה לו את ספר העתיק, ספר הכרוך במתכת זרה, אדמתית למראה, בגון הדם. הספר הועתק פעם בחמישים וארבע שנה על פפירוס חדש, וכך כבר מאות פעמים. בספר העתיק נכתב כי אספת האלים לא הייתה מעולם אלא זכר ומשל לאספה אחרת שהייתה גם הייתה, אספת הניצולים בני־איש. היה זה לפני אלפי שנים, אחרי אסון הגדול.
כמעט כל האנשים נספו באסון הגדול. הסיבה למותם לא ברורה. ברזל, כנראה, מכונות, מגדלים, כל אותם דברים שהיו מצויים בשפע בעידן המושחת ההוא. השורדים תכננו עולם חדש. עולם שבטרם ברזל. עולם אשר בו לא ימציאו שוב מכונות. לכן בדו את האלים. את הדרך המובילה לאסון חסמו בעזרת האלים וחוקותיהם. שיווי המשקל מתקיים בזכות האלים. חוקותיהם שומרות על העולם מפני התו־הוא והבו־הוא. האלים פוקדים עלינו להעלות קורבן את החושקים בברזל ובמכונות ובמגדלים, את הלוקחים שם ופנים.
זעקת כאב החרידה את גזע־תאנה. פרסות התאו ביקעו בטן של נידון במסכת קוף, וקרביו פקעו ונפזרו. הזעקה הנוראה נמשכה עד אשר ניפצה הפרסה את גולגולתו של הזועק.
אינכם תאיז, אמרה הכוהנת. גם אם אין בליבכם אמונה, לשונכם ניבאה אל חדש. ונביא גרוע מתאיז. האלים הם גורל. אין להוסיף על האלים ואין לגרוע מהם. את כפות המאזניים אין להטות. אלים חדשים יש להרוג באיבם. נזק רב גורמים הם. רבים הם המאמינים בגזע התאנה. אולי כבר איחרנו את המועד.
הזירה מלאה גופות רטושות. דם הרווה את האדמה. הקהל נחלק לשונאיו ולמאמיניו. הוא לא ידע מה נורא יותר, מבטי שונאיו, מבטי אוהביו, או מבט התאו הקרב בריצה. תאו חי, ראשו מורכן, קרניו מורמות, עיניו רושפות גיצים. השונאים קיללוהו וקיוו כי פרסות התאו הן שיקטלוהו, סימן ידוע כי האל מקלל את המת ודן אותו לנדודי נצח בין שערי שאול לפני האדמה. אוהביו קיוו כי קרני התאו הן שיקטלוהו, סימן בדוק למזל והצלחה בארץ לבלי שוב, לכך שיסתופף בקרבת כיסאה של נִינְשֶגָל מלכת המתים.
ולכן אתם חייבים מיתה, אמרה לו כוהנת־תאו בצער, והצביעה על ציורי מגדלים המזדקרים בספר העתיק — מלבנים צפופים, צללי צללים בגדלים שונים. קשה היה להבין מה אלה, ומדוע הם כה מסוכנים. הציור הועתק פעמים רבות עד שמצורתו הראשונה לא נשאר הרבה. גם ציורי ברזל ומכונות היו סתומים. הם דווקא נראו לו בעלי חן. מהם מגדלים הגדולים? שאל, ברזל? מכונות? סכנתם מהי? מדוע אסרו עליהם הקדמונים?
הכוהנת הוליכה אותו למרכז החדר, אל הקופסה. שם נשמר סוד המקדש, השריד הקדוש מהימים שבטרם אסון הגדול. היא פתחה את הקופסה. חפץ היה בה. חפץ עשוי ברזל. מכונה. מצורתה לא נרמז תפקידה. רק חלקים מחוברים לחלקים. אין לדעת אם יש לזה שימוש. סובב, אמרה. אחז גזע־תאנה בפיסת ברזל דקה וסובבה. המגע היה קר, אי־נעים. חלק הניע חלק. המשיך וסובב. מעגלים נגעו זה בזה בקצותיהם המשוננים. כל מעגל הניע מעגל נוסף. משהו רחש. צליל לחשש. ואז קולות רבים בקעו. הוא פסק בבהלה. היא סימנה לו להמשיך. סובב עוד. צלילים נבעו מתוך המכונה. צלילים מורכבים. האוזן התענגה. היה זה הדבר היפה ביותר ששמע מעולם. מנגינה אשר דילגה מעל אלפי שנים כאילו לא היו אלא זיז סלע והגיעה עד אוזניו. רגע אחד פיכתה כמעיין, ובמשנהו זרמה כנהר. רגע היה הניגון כביר כתאו, ואז עדין כאנפה.
כאשר קרני התאו ניפצו את תיבת חזהו, שמע גזע־תאנה את המוזיקה ההיא נוגנת שוב. מנגינה טהורה. מקודשה.
הקשיבו, לחש רמות בעוד לשד דמו שותת, הקשיבו למנגינת הברזל!
אש החיים עזבה את גופו. הוא כבר לא ידע מה הוא, תאיז או נביא. החשכה ירדה. לילה בלי ירח, בלי כוכב, בלי ניצוץ. חלון נפתח בין העולמות. לבדו צעד אל תוך עינו האפלה של תמוס. כל איבריו התקשו. שערותיו הפכו עלים. זרועותיו ענפים. רגליו היחפות השתרשו רכות באדמה התחוחה.