שָרה רִיצָ'רדס, מלצרית ותיקה במועדון החוף והטניס של וִיסטָה-דֵל-מַאר, ידעה היטב מהו חוק מספר אחת לנותני שירות: לעולם אל תשפוך קפה רותח על ה'חבילה' של מישהו. כעת, בפעם הראשונה מזה ארבע עשרה שנים, היא התפתתה לסכן את העבודה שלה. 

שרה תחבה קבלה חתומה לתוך הקופה בזמן שמבטה חלף מעבר לקהל שהתאסף לארוחת הצהריים והגיע לשולחן ליד החלון. הוא ישב שם. החבר לשעבר, מהתיכון. 

רֵייף קָמרוֹן.

הוא התמקם בכיסא מול אחיו החורג, צֵ'ייס לַרסוֹן, ונראה שלא היה מודע לכך שכולם התלחשו בנוגע אליו, אפילו כעת, חמישה חודשים לאחר שובו הדרמטי הביתה. למה הוא לא היה יכול להפוך לסתם אדם? במקום זה, השנים היו טובות אליו להפליא. הוא נראה אפילו טוב יותר משנראה כשהם יצאו בכיתה י"ב, וכבר אז היה יפה בצורה בלתי נשכחת, תאווה לעיניים. 

שערו הבלונדיני של רייף התכהה מעט וקיבל גוון חום יותר, ועיניו הכחולות היו חדות כקרח אפילו מעבר לחדר האוכל ההומה. גופו התעטף בשרירים חסונים, מקנים לו בגרות שרק נרמזה בימיהם בתיכון כשהיא עטפה את עצמה סביבו במושב האחורי של מכונית האֵל-קַמינוֹ שלו. גופה הבוגדני נהפך חמים ומעקצץ כעת, כפי שהיה אז. 

מסתבר שהיא לא השאירה עליו רושם כה עמוק. בכל הזמן שעבר מאז ששב, רייף קמרון לא דיבר איתה אפילו פעם אחת. הוא היה יכול לפחות להושיט יד למעין ברכת 'היי, טוב לראות אותך שוב'. היא היתה עשויה לחשוב שהוא מתחמק ממנה, אבל מסתבר שהיא פשוט הפכה לחלק לא משמעותי מהעבר שלו. 

הגיע לפוץ הנפוח הזה לקבל קנקן קפה למפשעה. 

אפילו גרוע יותר מהזלזול שהיא זכתה לו, הוא רמס את החלומות של כל אדם ואדם בוויסטה-דל-מאר. כשהנער העני חזר לעיירת מולדתו בתור איל הון, כולם קיוו שהוא יציל את מפעל השבבים, נשמת אפה של הקהילה הקליפורנית הקטנה. אבל, לא. לפני חודש, העיתון המקומי ידיעות החוף פרסם כתבה שחשפה על תכניותיו של רייף להפסיק את הפעילות של המפעל. 

רק המחשבה על התחקיר הזה בעיתון... זעם התעורר בה, חי ורותח, למחשבה על שני הוריה החרוצים מאבדים את עבודתם. היא טרקה את המגירה של הקופה בעוצמה. תוך שניות ספורות היא תיאלץ לדבר עם רייף "הבוגד" קמרון, שמזלה הרע הושיב אותו באחד השולחנות שלה. 

אחותי, שלא תעזי לגעת בקפה הזה.

היא ממש היתה צריכה את העבודה הזאת. לה לא היתה קרן נאמנות משפחתית נעימה ורכה לנחות עליה כמו לשאר הסועדים פה. 

כחכוח גרון עדין קטע את מחשבותיה. אסור שמישהו יראה אותה בוהה ברייף ויבלבל את הסקרנות שלה עם עניין מחודש. שרה הסתובבה במהירות על עקביה, מצפה לראות את הבוס שלה או את אחת המלצריות האחרות, ובמקום זה ראתה את סבתה עומדת בזרועות שלובות ובגבות מורמות. 

הכול אבוד. אף אחד לא הצליח לעבוד על קַטלִין רִיצָ'רדס. עדיין, עדיף להתנהג כאילו הכול כרגיל. 

עיניה של שרה פגשו בעיניים ירוקות בגוון זהה לשלה. כשהסתכלה על סבתא קאט היא הרגישה שהיא מתבוננת במראה שנעה קדימה בזמן, רואה את עצמה כמה עשרות שנים מעכשיו, בעזרתו של מעט צבע ערמוני לשיער. הן חלקו אפילו את אופיין הפרוע, אימפולסיביות עד הסוף. למרות שלאורך השנים קטלין החלה לנטות לכיוון המצועצע, שרה העריצה אותה – את האישה הזו שהכירה את החלומות הסודיים של ילדה בגן שרצתה גלגיליות במקום בובות חרסינה. 

"היי, סבתא קאט. באת לארוחת צהריים?" היא חמקה ממלצרית שניסתה לאזן מגש עמוס. ריח חזק של כלור נישא פנימה דרך הדלתות הצרפתיות הפתוחות, היכן שחלק מהסועדים אכלו צהריים בחוץ מתחת לשמשיות השחורות.

קטלין נהגה לבקר תכופות במועדון האקסקלוסיבי הזה במסגרת תפקידה כעוזרת האישית של רוֹנַלד וורת', הבעלים הקודמים של מפעל השבבים. "לא נראה לי. זה הרבה מעל התקציב שלי, עכשיו כשאני בפנסיה." היא טפחה על תיק הצד שלה, שהיה מעוצב כמו מחוך שחור-ורוד. "באתי לראות אותך, מותק, מאחר שאת לא עונה לי לטלפון. נִילדָה ואני נפגשות ב'ביסטרו על הים'. נשמח מאוד אם תצטרפי אלינו." 

"כדי שתספרי לי הכול על הרווק המבוקש האחרון שנתקלת בו, זה שאני 'פשוט חייבת לפגוש'?" שרה עיוותה את פניה לאפשרות שאולי סבתא קאט ראתה אותה נועצת עיניים ברייף. "ברצינות, שקלת פעם לפתוח משרד שידוכים?"

"את תוכלי להיות הלקוחה הראשונה שלי," סבתהּ קרצה בשובבות, ועגיליה, בצורת חתולים סיאמיים כסופים, התנדנדו לכאן ולשם. 

קטלין הכפילה את מאמצי השידוך שלה מאז החודש שעבר, כשעברו שלוש שנים מאז שבעלה של שרה נהרג בתאונת דרכים. היא התגעגעה לקוונטִין, ותמיד תתגעגע אליו, אבל היא צריכה להתמודד עם זה בעצמה, בלי התערבות – אפילו התערבות עם כוונות טובות.

"תודה, אבל נראה לי שאוותר." שרה עטפה זרוע אחת סביב קטלין בחיבוק מהיר, והניעה אותה לכיוון הדלת הממוסגרת בעצי דקל. "אוהבת אותך ממש. לא צריכה עזרה. עכשיו לכי, אני צריכה לעבוד." 

עדיף לקחת את ההזמנה של רייף כמה שיותר מהר, כמו גלולה מרה. תחושה מבשרת רעות התפשטה בה כשהיא חשבה על ההליכה לכיוונו. לא רק בגלל המזג החם שלה, אלא גם בגלל החמימות הבוגדנית שהוא עורר בה, עם זיכרונות שבבירור היו חסרי משמעות מבחינתו, ועדיין הצליחו לגרום ללבה שלה להאיץ. 

סבתא קאט ניצבה מולה בעקשנות. "זה פשע לרצות להזמין את הנכדה האהובה עלי לקפה בזמן ההפסקה שלה?"

"אני הנכדה היחידה שלך, וההפסקה שלי היא רק עוד שעה. תפסיקי לדאוג, אני בסדר גמור." בסדר גמור, ונאבקת לא לחשוב על הזיכרונות החושניים שנקשרו לאיש המרתיח הזה בצדו השני של החדר. "אני פשוט מודאגת לגבי הסגירה של המפעל, כמו כולם." 

הרצון של רייף לנקום באדם אחד עמד לעלות ביוקר לכל העיר – מאוד ביוקר. כשהם היו בני עשרה, היא היתה מקשיבה לו כשתכנן איך יום אחד יפיל את תעשיות וורת', איך יפיל את רונלד וורת'. כשרייף עזב, בלילה של מסיבת הסיום שלהם, היא מעולם לא ציפתה שיוציא את התכניות האלה לפועל, בייחוד לא על חשבונם של כל כך הרבה אחרים. נדמה כאילו רק אתמול שניהם בזו לאנשים שבזבזו את כספם על ארוחה אחת, שעלתה יותר מחשבון שבועי במכולת. 

קטלין משכה בחיבה את שערה האסוף של שרה. "אם ככה, אז בסדר. אוותר לך – הפעם. אבל אני באמת צריכה לדבר איתך. בואי נאכל ארוחת ערב מחר. אני אבשל. ואני כבר יודעת שמחר את ביום חופש, אז אל תנסי לעבוד עלי," ציוותה סבתהּ, ואז מיהרה מחוץ לדלת לפני ששרה תוכל להתווכח.

לא עוד עיכובים בינה לבין השיחה עם רייף. היא בדקה את השולחן שלו, וכמובן הוא לא עשה לכולם טובה ענקית והתפוגג לתוך האוויר הריק. והוא עדיין נראה כמו הילד הרע האידיאלי, בלונדיני וקשוח. 

אצבעותיה נסגרו באגרוף סביב העט והפנקס בכיס הסינר שלה, מתחמשות לקראת העימות הקרֵב. היא צעדה לאורך חדר האוכל, לכיוון החלון הענקי עם נוף מיליון הדולר אל האוקיינוס השקט. חמישה מטרים מעל פני הים, המועדון כלל מדרגות אבן שהתעקלו לכיוון הסלעים שהובילו לחוף חולי, שנוקה מכל חלוק אבן. מפרץ טבעי, סלעי ומבודד ורומנטי – היא ידעה זאת ממקור ראשון, כשעדיין יצאה עם רייף. 

כשהיא התקרבה אליו, שברי שיחה מקוטעים חדרו לאוזניה כאילו שמישהו החליף בין תחנות ברדיו. חוזה עסקי נרקם מעל סלט קוֹבּ. ליד שולחן נוסף, מכוסה פשתן, שתי נשות ראווה דקיקות כקיסמים שיחקו עם חתיכות של פרי וגבינה בצלחותיהן ודיברו על טיולים להוואי. 

עיניים על המטרה, היא הזכירה לעצמה. 

זה שהוא עזב אחרי התיכון ולא יצר איתה קשר מאז, זה כאב. הצורה שבה התנהג עכשיו, לעומת זאת, היתה פשוט מכעיסה. היא שלפה את העט ואת הפנקס בזריזות שהיתה הולמת קאובוי במערב הפרוע. 

לא עוד להרהר ולדמיין איך יהיה להתקל שוב ברייף קמרון. היא תיקח את היוזמה ותמשוך אותו לפגישת מחזור שהוא לא ישכח לעולם.

 

רייף קמרון ניסה לשכוח את שרה ריצ'רדס במשך ארבע עשרה השנים האחרונות, ללא הצלחה מרובה. האישה נותרה מוטבעת לתוך הזיכרון שלו הרבה לאחר שנישאה לאיזה בחור שניות בודדות אחרי שרייף עזב את העיר. 

לא שהוא נוטר טינה. מאוד. 

הוא הקשיב בחצי-אוזן לאחיו החורג שישב מולו, ועקב במבטו אחרי שרה המתקרבת. בשיער אדום אסוף בקוקו, היא חמקה מעגלת הגשה כסוּפה שנשאה תה וקפה. גופה החטוב נראה מעורר תיאבון בחולצה לבנה פשוטה ומכנסיים שחורים, הלבוש הרגיל של המלצרים במקום. אבל מעולם לא היה שום דבר רגיל בשרה. 

כשהיא התקרבה אליהם, המזג החם שלה הבזיק בעיניה הירקרקות. הוא היה רגיל לטינה מאז שהוא הכריז על תכניותיו לסגור את המפעל. למעשה הוא הופתע ששרה לא יצאה נגדו עד עכשיו. בעבר היא מעולם לא היתה עוצרת את עצמה איתו, והיא בבירור היתה במצב רוח קרבי עכשיו. מסתבר שיש דברים שלא משתנים.

כמו האופן שגופו הגיב למבט יחיד בפניה דמויות-הלב... ושדיה הנדיבים. חום פעם דרכו, לא מוזמן ובלתי רצוי. הוא שב לוויסטה-דל-מאר כדי לסגור חשבון, כדי להשמיד את תעשיות וורת'. אחרי הכול, רונלד וורת' לא הראה שמץ של רחמים כשפיטר את הוריו של רייף ללא סיבה. רייף סירב להרגיש אשם על זה שרדף צדק בשם אמו המתה. 

אף אחד, אפילו לא שרה ריצ'רדס, לא יסיח את דעתו מהמטרה.

היא עצרה ליד השולחן, עטה ופנקסה בידה. "אוכל לקחת את ההזמנה שלך, מר קמרון?"

"ודאי, גברת ריצ'רדס." הוא סובב את הרגל הדקה של כוס הקריסטל הריקה שלו בין שתי אצבעות. "או למעשה, הייתי אמור להגיד גברת דוֹבּס."

"זה ריצ'רדס שוב." 

עווית קלה החלה בזווית העין שלה. מעניין שהיא בחרה לשוב לשם הנעורים שלה לאחר מותו של קוונטין דובס. "אז שרה ריצ'רדס."

"אה," דיבר פתאום אחיו החורג, צ'ייס לרסון, עיניו קופצות ביניהם, "טוב לראות אותך שוב, שרה, אבל אם תסלחו לי לרגע, אני חייב לעשות שיחה. פשוט תזמינו לי פסטה פרימוורה ותה קר." בחצי חיוך הוא הלך, מותיר את רייף לבד איתה. 

רייף הסיט הצידה את כוס הקריסטל שלו. "טוב לראות אותך שוב, שרה."

"אה, אז אתה כן זוכר אותי." כל מילה נטפה מרירות. "לא שטרחת אפילו למצמץ לכיוון שלי מאז שחזרת לפני חמישה חודשים. זה גורם לי לתהות. אתה טוב מדי בשביל לדבר עם החברים הישנים שלך בימים אלה?"

זה הפתיע אותו. כמה מוזר שהיא כועסת על זה, ולא על המפעל. או לפחות שהיא מצאה את העלבון חשוב מספיק כדי להעלות אותו. 

הבזק של גאווה חלף דרכו כשהוא הבין שהוא עדיין מסומן גבוה כל כך על הרדאר שלה. "נראה שאת נושאת הרבה טינה כלפי החבר הישן שלך מהתיכון." 

"אני לא מדברת על העבר," היא דקרה את השולחן עם העט שלה, "אני מדברת על ההווה, על איך שאתה מתנהג עכשיו. מדהים שאתה לא מתבייש לבוא לכאן וללגום קוקטיילים בנחת אחרי מה שעשית."

"עכשיו צהריים. כולם צריכים לאכול, חתלתול."

פיה התהדק למשמע שם החיבה הישן שלה. הם סיפרו לכולם שהוא כינה אותה כך כי היא דמתה כל כך לסבתהּ – חתלתול קטן לסבתא קאט ("חתול"). אולם האמת היתה שהיא זכתה בכינוי כי היתה חמת-מזג – ומפני שהיתה מותירה שריטות על גבו כשהתמזמזו. וכמובן, הדרך שהיא היתה מגרגרת, עמוק בגרונה כשהוא...

רייף סידר את העניבה שלו. אף שהם מעולם לא שכבו באמת, הם התנסו במגוון רחב של דרכים כדי להקל על התסכול המיני שלהם. האגודל שלו שפשף שתי אצבעות בהיסח הדעת, והוא היה יכול להישבע שהוא עדיין מרגיש את החלקלקות המשיית שחש אז, כשהביא את שרה לפורקן. 

נחיריו התרחבו והוא נקש על הפנקס שלה. "מה המיוחדים שלכם היום?"

"אתה באמת הולך להתנהג כאילו שהכול בסדר? אני מניחה שאין לי סיבה להיות מופתעת. ממה ששמעתי, אתה כל כך חסר לב בימים אלה שאתה אוכל כלבלבים ותינוקות לארוחת בוקר." קולה גבר עם כל מילה, ששתי נשים בחצאיות טניס הציצו לכיוונם מעל התפריטים שלהן. "עם כל זה שאתה סוגר את המפעל, פלא שאף אחד לא שם לך רעל באוכל. עדיין."

"אני מניח שאצטרך לשכור טועם." הוא שכח מהלשון החדה שלה, אבל מצא שהוא נהנה ממנה עכשיו. לא היו אנשים רבים שדיברו אליו ככה היום. רובם פשוט נישקו לו את התחת, מקווים לטובה זו או אחרת בעתיד. הדמיון שלו היה מהיר מדי, וחזר לחשוב על עוד דרכים שבהן הפה החצוף הזה היה משגע אותו בעבר. 

"לא יהיה קשה למצוא איזה פראייר שיסכים לעבוד אצלך, בהתחשב בזה שחצי מהעיר תהיה מובטלת בקרוב, הודות לך. היי," היא הקישה באצבעותיה, חיוך רחב ואירוני על שפתיה, "אולי יש לך הצעת עבודה מוכנה שאני יכולה להעביר להורים שלי מאחר שהם כנראה בין הראשונים שיעופו?"

היה לה הרבה אומץ לתקוף אותו ככה. הוא עבד כמו חמור כדי לעשות מעצמו משהו אחרי שעזב את העיר הזו, ובכל צעד ושעל הוא דמיין את עצמו חוזר לעיר כמושיע, רכוב על סוס לבן, כדי לגאול את שרה מחיי עוני. תכנית נהדרת. רק שבינתיים האהבה האינסופית שלה עברה לגבר אחר, גבר שהיא נישאה לו. אמנם כן, הבחור נהרג לפני שלוש שנים, אבל זה לא שינה את העבר. 

אז, כן, נכון, הוא התעלם ממנה מאז ששב לוויסטה-דר-מאר. למה לעזאזל הוא חשב שהיא בכלל תרצה לדבר איתו? 

כשהיא מתנשפת, שרה הפסיקה רגעית את זרם התוכחה, אך לא לזמן רב. "מה, אתה לא מנסה להגן על עצמך? אולי עבדת על חלק מהאנשים פה עם הפילנתרופיה המזויפת שלך, עם ארגון הצדקה הזה שהקמת על שם אמא שלך. תקוות חנה." היא נדה בראשה. "אבל אתה לא עובד עלי עם הניסיון הברור הזה לניכוי מס, שכל המטרה שלו היתה לגרום לאנשים לבטוח בך. הרצון שלך לנקום בדונלד וורת' ובחברים שלו באמת מספיק חשוב כדי להרוס לכל כך הרבה אנשים את החיים?"

הוא שמר על שלוותו לרגע, מופתע – אפילו נדהם – להינזף באופן כל כך פתוח, כל כך ציבורי. למרות שהוא חייב היה להודות, מרבית ההאשמות שלה היו נכונות. הוא אכן חזר לעיר בשביל נקמה. והוא אכן עמד לסגור את המפעל ולעשות רווח אדיר. 

כלומר ייתכן שעוד אפשר להציל את המפעל, אבל המאמץ והכסף שיידרש... לא. הוא לא הגיע כל כך רחוק בעולם העסקים הודות לרגשנות שלו. וכן, קיבינימט, הוא התענג על כל רגע של זריית מלח על פצעיו של רונלד וורת'. 

אבל שרה עשתה טעות מרה, מרה מאוד, כשהעזה לזלזל במשהו שהיה קשור לאמא שלו. זעם איטי החל לפעפע בו. "ככה זה בעסקים, חתלתול." 

"אל תקרא לי ככה." פרקי אצבעותיה הלבינו סביב העט. 

הכעס שלה ליבה את שלו. "אבל יש לי כאלה זיכרונות נעימים מהשם הזה. זוכרת איך היית –" 

"אוף!" היא רקעה ברגלה. "בחיים לא חשבתי שתהפוך לכזה סנוב שחצן ונפוח."

"אולי תדברי בקול רם יותר? לא נראה לי ששמעו אותך בשולחן עשר."

"מה אכפת לך מה הם חושבים? מה זה משנה לך אם אאבד את העבודה שלי?" היא המשיכה באגרסיביות. שתי הנשים בשולחן לידם הפסיקו להתנהג כאילו שהן קוראות את התפריט והקשיבו בתשומת לב. "אתה בכלל זוכר מה זה משכורת מינימום? איך זה לחיות מתלוש משכורת לתלוש משכורת וכל הזמן לדעת שאתה יכול לאבד את המכונית שלך או גרוע מזה אם במקרה תחלה בשפעת ותפספס שבוע עבודה?"

השיחות סביבם גוועו לכדי שקט מוחלט. לא נשמעה אפילו נקישה קלה של סכו"ם, רק רחשים עמומים מכיוון המטבח.

"שרה, אולי כדאי שנדבר על זה במקום פרטי יותר."

"אה, אז עכשיו אתה כן רוצה לדבר איתי? אחרי חמישה חודשים של התעלמות מוחלטת? אחרי ארבע עשרה  שנים בלי לקבל אפילו גלויה בדואר אחרי שעזבת ללוס אנג'לס? יודע מה, לך  תזדיין.  אני  ממש  מתנצלת  אם  לא  נוח  לך  לשמוע  את האמת." הוא פתח את פיו בשביל להוריד אותה קצת ממרום מושבה.... כשלפתע זה היכה בו, האבסורד בכל הסיטואציה הזו. הוא נודע בזה שגרם למנהלי עסקים בכירים לשקשק בנעלי המעצבים שלהם, אבל שרה חסרת הפחד פשוט נכנסה בו בלי למצמץ.

צחוק החל עולה בחזהו, עמוק בגרונו בהתחלה, ואחר כך נשפך ומתגלגל ברחבי חדר האוכל היוקרתי. 

"לעזאזל איתך, רייף, שלא תעז לצחוק עלי." 

הוא צחק חזק יותר.

גבר שלבש תווית 'מנהל' על הז'קט שלו ומבט לחוץ על פניו, התפתל סביב שולחנות בדרכו אליהם. "יש פה איזושהי בעיה, מר קמרון?"

"בכלל לא," אמר רייף, מנסה ככל יכולתו למתן את צחוקו, גם אם לא הצליח להפסיק לחייך. "גברת ריצ'רדס ואני פשוט התעדכנו." 

המנהל הסתובב לפנות לשרה. "גברת ריצ'רדס, בבקשה שמרי את ה'התעדכנות' שלך לזמנך הפרטי."

"כמובן. אקפיד לדבר יותר בשקט, אדוני," היא אמרה בחמיצות, לפני שפנתה שוב לרייף. "אני מתנצלת על הנזק שנגרם לעור התוף שלך. תרצה להתחיל במשהו לשתות?"

היא נראתה 'מתנצלת' בערך כמו ילדה שנתפסה עם היד בצנצנת העוגיות – אחרי שכבר אכלה כמה שרצתה.

"אין צורך בהתנצלות," רייף השיב, ולא הצליח להימנע מלהוסיף, "חתלתול."

עיניה הוצרו. החזה שלה עלה בנשימה עמוקה, מזכיר לו את הלילה של מסיבת הסיום שלהם כשראה את שדיה המדהימים באור הירח. הם היו במושב האחורי של האל-קמינו החבוטה שלו, מתחת לכוכבים, מתמזמזים לצד האוקיינוס. לא היה להם מספיק כסף כדי להצטרף לחברים שלהם באפטר-פארטי. הוא הרגיש כמו חרא על זה שהוא לא הצליח לקחת אותה, אבל היא נשבעה שלא היה אכפת לה.

ולפתע היא הסיטה מטה את הכתפיות הדקות של השמלה שלה וחשפה את שדיה. הוא עדיין זכר את הריח של הפרחים שענדה על ידה, את התחושה של ציפורני החתלתול שלה שוקעות לתוך גבו באנחה מתוקה. 

ואז הוא הבין שהיא שיכורה, כי מישהו הכניס אלכוהול לקערת הפּוּנץ'. הערב הסתיים באווירה לא נעימה, והוא לקח אותה הביתה לקפה מפכח. רייף החליק אצבע סביב צווארון החולצה שלו. "אה, נראה לי שאקח באמת את המשקה הזה בזמן שצ'ייס מסיים את השיחה שלו."

שרה חייכה חיוך רחב, ומוחו היה מלא מדי במחשבות על פטמותיה הקטנות כנגד החזה שלו מכדי לנסות לנתח מה גרם לה לחייך. 

היא החוותה לכיוון עגלת המשקאות הכסופה שעמדה כמה מטרים לצדם. "תה קר? או אולי... קפה?"

"תה קר, תודה." הוא לא ממש הזדקק לעוד חום בעורקים שלו. 

"מיד מגיע!" עיניה ברקו כשהיא הרימה את הקנקן, מלא בנוזל ענברי ובקרח. הוא הרים את הכוס הריקה שלו והושיט אותה לכיוונה. "תודה."

"בשמחה."

הניצוצות בעיניה הירוקות העניקו לו חלקיק שנייה של אזהרה שהיא עדיין לא סיימה איתו. הוא היה צריך לזכור ששרה לא מוותרת אף פעם. הוא היה צריך להתנער מהזיכרון מכהה-החושים של גופה העירום למחצה. עיניה היו קשות כמו אבני חן כשהיא הטתה את הקנקן...

ורוקנה אותו ישירות לחיקו.