גיבורי המקלדת 2 - לצוד כוכבים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גיבורי המקלדת 2 - לצוד כוכבים
מכר
מאות
עותקים
גיבורי המקלדת 2 - לצוד כוכבים
מכר
מאות
עותקים

גיבורי המקלדת 2 - לצוד כוכבים

4.5 כוכבים (8 דירוגים)

עוד על הספר

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

"הבעיה עם תיבות פנדורה הייתה שהן תמיד מפתות, יצר הסקרנות ניזון מכוחן...
 
מנואל ורה
שש שנים חלפו מאז מותו של חברי הטוב. נתתי לעצמי להתמכר לטיפה המרה, אך איום חדש מרחף כעת מעל ארגון הורנס ומכריח אותי לחזור אל המציאות. האקרית חמקנית בעלת חותמת ייחודית מנסה לפרוץ לשרתים שלנו. בהוראתו של מפקד הארגון, האטר וויליאמס, אני יוצא למסע ברוסיה המושלגת. ההוראה ברורה: למצוא ולחסל אותה. אני רק מקווה שהשדים, האוחזים בי זה זמן רב, לא יחסלו אותי קודם. 
 
... וכשהמנעולים נשברים והמכסה נפתח, כל הרוע מתנפל עליך."
 
ויקטוריה אליגר
שלושה חודשים חלפו מאז התחלתי בניסיונותיי לפרוץ לארגון ההאקרים החזק בעולם. רצח שדרן טלוויזיה, שהתקרב יותר מדי אל האמת, יוצר כדור שלג קטלני שאיני יודעת כיצד לעצור. אני צריכה את עזרתם המיידית מפני שאני נרדפת, מאוימת ומנוצלת על ידי גורמים שאף אחד בעולם לא היה רוצה להתעסק איתם. אם הייתי יודעת איזו תיבת פנדורה אני עומדת לפתוח, אולי הייתי חושבת פעמיים לפני שלחצתי על מקשי המקלדת. 
ואולי לא.
 
_________________________
 
לצוד כוכבים הוא ספרה החמישי של אילנית עדני והשני בטרילוגיית גיבורי המקלדת. 
הוא מצטרף אל רבי המכר בקיץ הזה, פרא, דריה והורנס. במותחן רומנטי נוסף בחרה הסופרת לעמת את הקוראים עם כמה מהערכים החשובים ביותר לאדם: נאמנות, משפחה ואהבה. 

פרק ראשון

פרולוג
 
שמונה חודשים לאחר מותו של רוי ורן,
מועדון ליב, מיאמי ביץ', פלורידה, ארצות־הברית
 
 
לא ידעתי מהו שמו של המשקה שאחזתי או כמה כוסות כבר שתיתי ממנו. השעה הייתה הרבה אחרי חצות וכל העצמות שבגופי דרשו שאזדקף. זה היה מסובך, בהתחשב בעובדה שעל כל אחת מזרועותיי נשענה בחורה. נראה שהן התחרו ביניהן מי לובשת את הלא כלום טוב יותר, כי למעט ביקיני זעירים ואיפור נוצץ הן היו עירומות. הייתי שיכור מספיק ועצוב מספיק כדי לאפשר לאלכוהול לשבש את המחשבות שלי.
אז מצאתי את עצמי כאן, במועדון יוקרתי שאליו רשמתי את עצמי כחבר לאחר שפרצתי למערכת, ממלא את בארות האובדן שלי באלכוהול ובסקס מזדמן בשירותים. לפחות הקונדומים כאן הוגשו בקערות על השולחן כך שלא הייתי צריך לחשוש מצאצאים. אני לא זוכר מתי הגעתי לפה הערב, אבל הגעתי, כמו בכל ערב בשבוע האחרון. כבר לא זכרתי מי אני ומה הייתי אמור להיות. חבר מתאבל? גבר חסר עמוד שדרה?
לא, לא הייתי זה ולא זה.
הייתי הכול מהכול.
הייתי צריך את הבריחה הזאת מקי ווסט, הייתי צריך להרים את הרגליים ולגמוא את המרחק עד מיאמי כדי להשתחרר.
לא הרגשתי משוחרר. הרגשתי כבול ואומלל והחיוכים ששלחתי לבחורות שהתחלפו על הספה שעליה ישבתי במהלך השבוע האחרון היו מזויפים כמו הציצי שלהן.
אתם מבינים? הייתי כל־כך שיכור שלרגע דמיינתי שאני רואה את ג'ס. היא נבלעה בין החוגגים, אבל זה הספיק לי כדי להניח את המשקה על השולחן ולחלץ עצם או שתיים.
מספיק, חבר. שתית יותר מדי.
הו! עכשיו נזכרתי למה שתיתי. רציתי להעלים את הקול הזה שנמצא בראש שלי כבר שמונה פאקינג חודשים. קולו של רוי.
מיהרתי להרים את המשקה וללגום אותו בלגימה אחת. כמו שיכור אמיתי.
אידיוט. קול בריטי עמוק הרעיד את תאי המוח שלי.
"אתה מת, בן־זונה. תפסיק לדבר אליי." נשמתי בכבדות והרמתי את ראשי. אורות המועדון היו מסנוורים, העשן שזרם מהתקרה היה אמור לעוור את חוש הראייה שלי ולהגביר את חוש המישוש ובעיקר את חוש הטעם; ליפסטיק דובדבן.
ראיתי אותה בכל זאת. את ג'סמין.
היא לבשה שמלת פייטים זהובה שהחמיאה לגוון עורה הכהה. שערה היה פזור על כתפיה ועיניה היו מאופרות בכבדות. היא הייתה מפתה וסקסית ויכלה לקחת כל גבר שרצתה לו חפצה בכך, אבל ג'ס צעדה לכיווני, ועשתה זאת בדרמטיות מיותרת, כהרגלה. לא יכולתי שלא להתרשם מהמראה שלה.
"או־קיי, נגמר זמן לטינו, חמודות." נפנפתי את הבחורות הצעירות שלא הפסיקו לנסות לאנוס אותי. הן הרימו את המרגריטות שלהן וצעדו בעיכוס אל עבר הרחבה ההומה.
ג'ס נעצרה ממש לידי ונאלצתי להרים את הראש כדי להביט בה. "שבעה ימים בדיוק. נדרשו לך שבעה ימים שהם מאה שישים ושמונה שעות כדי למצוא אותי. התרשלת בחיפוש או שלא הייתי מספיק חשוב כדי להימצא?"
"קיבלת נקודה על זה שאתה עוד מצליח לחשב. אתה שיכור חסר אחריות ואתה..."
בזמן שהמשיכה להרצות, עיניי נדדו ממנה אל בחורה בשמלת סטרפלס שהתקרבה אליי. ג'ס, שהבחינה בחוסר העניין המופגן שלי, נקשה באצבעותיה.
"רדי ממני, ג'ס."
חבר, תן לה לעזור.
"ואתה, סתום את הפה שלך," שאגתי והכיתי ברקותיי באגרופים.
ג'ס הרימה גבה, אבל לא אמרה דבר. כנראה חשבה שהאלכוהול מדבר מגרוני. אחרי דקה של מלחמת נעיצת מבטים קרירה למדי, נאנחה והושיטה לי את ידה. "בוא, אקח אותך למיטה."
"אבל עוד מוקדם מדי," התמרדתי. נעמדתי לבדי, מתנודד מעט על עקביי.
"מנואל, לא ישנתי מיום חמישי כי חיפשתי אותך ועקבתי אחר הפעולות בכרטיס האשראי שלך. הורנס זקוק לך, אני זקוקה לך. אני נשבעת שאם לא תבוא איתי עכשיו, אתקשר להאטר, ואתה לא רוצה שהוא זה שייתן לך את הסטירה."
"איזו סטירה?" שאלתי, אבל היה מאוחר מדי. כף ידה של ג'ס נחתה בכוח על לחיי וסובבה את ראשי ימינה.
"הסטירה הזאת," סיננה בכעס ותפסה בזרועי. "עכשיו בוא, הגיע הזמן להתפכח."
 
כשצעדנו לכיוון החניון, הרמתי את עיניי אל השמיים ונעצרתי. זה שמונה חודשים ארוכים שלא העזתי להביט בשמיים בלילה, שמונה חודשים שבמהלכם הייתי עסוק בעיקר בלכעוס, בלהתאמן מזריחה ועד שקיעה בחדר הכושר ובלדבר אליו. אף אחד לא הצליח להציל אותי מהאבלות שחשתי; לא ההורים, לא האטר, לא ג'ס ואפילו לא הורנס.
יבוא יום ותשכח ממני. עד אז, אני פה, חבר, אמר החבר הבריטי שלי בקול שקט.
ג'ס פתחה את דלת הנהג ושלפה מתוך הרכב בקבוק מים. "קח, תשתין החוצה את הבושה." היא זרקה את הבקבוק לעברי וסימנה לי להיכנס למושב הנוסע. "אז זה הולך ככה," אצבעותיה התהדקו על ההגה כשעצרה ברמזור אדום כמה דקות לאחר מכן, "אתה הולך להיכנס למקלחת. אלוהים יודע כמה פעמים התזת על עצמך בושם במקום להתנקות בעזרת מים וסבון. אחר כך אזמין עבורך ארוחת ערב או בוקר, תלוי מתי אצליח להביא אותך לחדר. לאחר מכן תיכנס למיטה וכשתתעורר, אחזיר אותך הביתה."
"הביתה..." גיחכתי.
"כן, מנו, הביתה. להורנס."
"אין לי בית, ג'ס. אני נווד."
"כרגע אתה נווד שיכור." היא עיקמה את אפה. "אחרי מקלחת טובה ועם בטן מלאה, תדבר אחרת." מאותו הרגע היא שתקה עד ששלפה אותי מהרכב ומערפול החושים שאחז בי ומשכה אותי כל הדרך אל המעליות במלון הבוהק בלובנו.
רציתי לומר לה 'תודה' על שאספה אותי, רציתי לומר לה שאני מקרה אבוד והיא סתם מבזבזת את זמנה, אבל בעיקר רציתי לומר לה שאין לי לאן לחזור. פעם היו לי בית, חברים, משפחה ותכלית.
היום היו לי בורבון וקולות בראש.
 
 
 
פרק 1
 
מנואל
 
 
שש שנים לאחר מכן, הווה, שנת 2024
קי ווסט, פלורידה, ארצות־הברית
 
 
יצאתי מחדר הכושר אל הרכב לפני שהגשם של חודש ינואר יכה בעצי הדקל. המסלול היומי הרגיל היה לעצור בסופרמרקט כדי לקנות אוכל אורגני יקר להחריד, לפטפט קצת עם טרביס ולחזור הביתה. השעה הייתה מעט אחרי חמש וחצי כשהחניתי את הרכב מול חנות המשקאות של טרביס בשדרות טרומן. השמיים בישרו על הגשם והרוח שנשבה האטה מעט את צעדיי.
"מייבל מוסרת לך תודה." קולו הרועם של האיש גדול הממדים שנשען על הדלפק נשמע עוד בטרם סגרתי את הדלת. טרביס חייך, וקיסם עץ התגלגל בין טורי שיניו כשהניע את לסתו. "בזכות הקניות התמידיות שלך היא יכולה להרשות לעצמה לעשות ניתוח לייזר."
"תגיד למייבל שאמרתי בבקשה ותן לי את ההזמנה הקבועה." קניתי אצל טרביס פעם בשבוע למרות שביקרתי אצלו כמעט מדי יום. את האלכוהול רכשתי בימי שישי אחרי העבודה כדי שתהיה לי אספקה לכל סוף השבוע. טרביס שלח לעברי מבט בוחן נוסף לפני שהסתובב וחזר עם שקית נייר חומה. בקבוקי הבירה והבורבון הציצו ממנה.
"אנחנו חברים, מנואל. נכון? אני מחשיב אותנו כחברים."
"תלוי מה אתה מתכוון לשאול." הרמתי גבה כאזהרה ושלפתי את השטרות מהארנק. הוא לא לקח את השטרות מכף ידי המושטת והביט בי במבט שלא אהבתי.
"מייבל חושבת שאתה צריך לראות מישהו. אתה יודע, מקצועי." טרביס פלט את המילים במהירות עצומה וניכר עליו שהוקל לו. אשתו, מייבל, הייתה ההיפך הגמור מטרביס; קטנה וממושקפת ובעלת ידע נרחב בתחומים רבים. טרביס ירש את חנות המשקאות מסבא שלו והיה מגודל ומנופח שרירים. הוא עזב לאחר שנה את הקולג' שבו למד על מלגת ספורט, כדי להציל את העסק המשפחתי.
"לא הייתה פה שאלה, טרב. מה רצית לשאול?" הנחתי את השטרות על הדלפק והחושך שבי השתלט שוב.
"איבדת חבר, מנואל. מותר לך להתאבל, אבל אלכוהול הוא לא הדרך." טרביס ידע על רוי. סיפרתי לו כמה שיכולתי לספר בלי לחשוף את הורנס. הוא ידע שרוי היה חברי הטוב ושהוא נהרג בתאונת ירי.
הוא צודק, חבר. אלכוהול הוא לא הדרך. רוי ניסה להישמע סמכותי, אבל סילקתי אותו מראשי.
"מצחיק שאתה אומר את זה, אתה מוכר אלכוהול לפרנסתך." הרמתי בקבוק בירה מהשקית ופתחתי את הפקק על הדלפק שלו.
טרביס נאנח וגירד את עורפו. "אני פשוט דואג לך."
"אל תדאג, אני מדבר עם הפסיכולוגית שלי." הצבעתי בעזרת בקבוק הבלוּ מוּן שלי לעבר כרזת פרסומת שהייתה נעוצה על הקיר ובה נראתה בחורה בבגד ים זעיר מגישה בירת בלוּ מוּן לגבר. מבטו של טרביס עקב אחר עיניי והוא נחר בבוז. "תרשה לי לפחות לתת לך טלפון של מישהו, דיסקרטי לחלוטין. הוא יוכל לקבל אותך גם באמצע הלילה."
"תודה, טרב, אבל אין צורך. אתה יודע מה, במחשבה שנייה, תביא לי גם בקבוק טקילה." השלכתי לעברו עוד שטר. מצחו התקמט.
"אתה משהו מיוחד, אתה יודע? אני מפחד שיום אחד כל זה יתפוצץ." הוא סימן עיגולים באוויר לעבר חזי ואז הסתובב ושלף בקבוק טקילה מהארון התחתון. לאחר מכן קשקש מספר טלפון על פתקית הקבלה שמסר לי וכתב את השם 'ג'ורג' לורנס'.
"קח, מנואל. בשביל השקט הנפשי של מייבל."
"בשביל השקט הנפשי של מייבל." נשפתי בתסכול ודחפתי את הקבלה לשקית הנייר החומה. הספיק לי בריטי אחד בחיים שלי, לא הייתי צריך אחד נוסף שיגיד לי מה דעתו על הרגלי השתייה שלי כהתמודדות עם אובדן. עברו פאקינג שש שנים. לא רציתי פסיכולוג, רציתי שקט. חייכתי את החיוך המזויף שלי ויצאתי מהחנות.
אתה עושה טעות, חבר. אתה צריך עזרה.
"ואתה צריך להזדיין לי מהחיים," צחקתי כמו שיכור למרות שהבקבוק היה עדיין מלא.
הנסיעה מביתי שברחוב רוז אל רחוב סאות' ארכה שש דקות. לא היה לי מושג מדוע החלטתי לקפוץ לבקר את משפחת וויליאמס, אבל משהו בתוכי לא אפשר לי באותו הערב להיכנס הביתה. הסתכלתי על המשקאות שנחו במושב הנוסע וכיביתי את המנוע. אולי שיחה עם האטר תהיה זריקת עידוד שתחזיק אותי עוד כמה ימים.
הייתה אפשרות שהוא עדיין היה בהורנס, עושה את הקסם שלו ושולט בעולם, אבל חשבתי שייתכן שבמזג האוויר כזה הוא לא היה משאיר את הילדים ואת נורה לבד בבית.
לחצתי על כפתור האינטרקום. לא הייתי צריך לומר מילה. נורה ראתה את הפנים שלי במצלמה ופתחה עבורי את השערים.
עברתי דרך שערי הברזל הכבדים וראיתי אופני ילדים זרוקים על הדשא הקדמי. נורה לא הרשתה לילדים להשתמש ב'הובר־בורד'. מיהרתי להכניס את זוגות האופניים למחסן הביתי לפני שירד גשם. כשהכנסתי את האופניים של ברי, הדלת הראשית נפתחה ונורה יצאה והרימה את מבטה לשמיים.
"הולך לרדת גשם," קבעה ואז חייכה אליי, "תיכנס לפני שיתחיל המבול."
נישקתי אותה על לחייה ונכנסתי. הבית של האטר ונורה היה בית משפחה טיפוסי: סל עמוס כביסה ריחנית שחיכתה לקיפול ניצב ליד גרם המדרגות, חיילי צעצוע וגיבורי־על נלחמו זה נגד זה על שידת הטלוויזיה וחלקי לגו היו מפוזרים על השטיח שבסלון כשדה מוקשים קטלני ליחפים. אנתוני רדף אחרי רוי מסביב לספה ונופף בחרב זוהרת וממותגת של 'מלחמת הכוכבים'.
"קדימה, בנים. הזמן למשחקים נגמר. צריך לעלות למיטות," הורתה נורה מכיוון המטבח.
"אבל זה לא הוגן. למה ברי יכולה להישאר ערה?" שאל אנתוני המתנשף ושלח מבט מרוגז באחותו.
"כי אני צריכה לעשות שיעורי בית ואתה לא." ברי הרימה את העיפרון שבידה ושיחקה איתו כלהטוטנית.
"ברי, מספיק." נורה ביקשה בעודה מערבבת מרק חם בסיר שעל הכיריים. "אנתוני, רוי, לא אבקש פעם נוספת."
"את תמיד אומרת את זה, אימא. רק כשהאטר בא הם עולים למיטות."
"קוראים לו אבא, לא האטר," נזף רוי באחותו ונעצר לידי. שערו הכהה נפל על מצחו בדיוק כמו שערו של החבר האנגלי שלי. בלעתי את רוקי. "נכון, דוד מנואל? נכון שקוראים לו אבא?"
הסתכלתי עליהם בשעשוע עד ששמעתי פסיעות מאחוריי. האטר עלה במדרגות מהמרתף הביתי ובידו אחז טאבלט כבוי. הזיפים שלו היו זקוקים לקיצוץ והשקיות השחורות תחת עיניו העידו על מחסור חמור בשינה. הוא שלח מבט רציני לעבר הבנים שלו והם מייד זינקו במדרגות לכיוון חדרם.
"אי אפשר לדבר בנוכחותם," התנצל האטר, "הגענו לגיל שבו הפיות שלהם פולטים הכול."
נורה מלמלה משהו מעל הסיר המהביל והסמיקה. נעתי באי נוחות כאילו נכחתי ברגע אינטימי ביניהם. ברק חזק האיר את המטבח ורעם מיהר להתגלגל אחריו. גשם ניתך על קיר הזכוכית בסלון שהשקיף אל הגינה הגדולה. האטר ביקש מברי לעלות לחדרה כדי לסיים את שיעורי הבית שלה. היא אפילו לא התווכחה איתו, רק חיבקה אותי קצרות ונעלמה.
"תישאר לארוחת ערב," הציעה נורה ושלפה מהתנור קרוטונים מעשה ידיה. "אנחנו תמיד נהנים לארח אותך ואת ג'סמין." ג'ס המעיטה לדבר איתי בשבועות האחרונים. בפעם האחרונה שדיברה איתי, התלבשה מול המראה אחרי לילה סוער שחלקנו ואמרה שאם אני מעוניין לעצור את החיים שלי אני מוזמן לעשות זאת, אבל היא התקדמה כבר, שש שנים קדימה. כשסיפרתי את זה להאטר באותו היום, הוא אמר שהיא צודקת ושאני צריך להוציא את הראש מהבקבוק או משהו כזה. מאז הפסקתי לשתף אותו וג'ס הפסיקה להגיע. מי שכן הגיעה תכופות הייתה הבחורה על בירת הבלו מון.
"כל חברי הורנס מוזמנים לכאן תמיד," הדגיש האטר כאילו הדבר לא היה ברור ובנימת קולו שמעתי נזיפה בנורה.
כשהתיישבנו סביב שולחן האוכל נורה מזגה עבורנו מרק עוף בקעריות אישיות. היא העבירה אליי את הקרוטונים בפרמז'ן וחייכה. חיבבתי את נורה, היא הייתה חברותית ונעימה והיו לה עצות טובות בכל הנוגע למצבי הרוח המתחלפים של ג'סמין כך שהיא פחות או יותר הצילה את מה שזה לא היה שחלקתי עם ג'ס.
"איך הולך בחדר כושר?" התעניינה ומזגה לעצמה עוד כוס יין אדום אחרי שסירבתי לשתות. האטר הסתכל על הקערית שלו ועקב אחרי חתיכת פטרוזיליה צפה. ניכר שהיה מתח בין שניהם ותהיתי אם הגעתי בזמן לא טוב.
"הכול טוב, אני מרוצה מהתהליך שהגוף שלי עבר."
"אתה עוד תהרוג את עצמך."
"האטר!" נזפה נורה וניסתה לבעוט בבעלה, אבל בעטה בי בטעות, "אוי, מנואל, אל תתייחס אליו. אני מתנצלת על מה שהוא אמר."
"אני לא." האטר שילב את זרועותיו על חזהו ונשען לאחור בכיסא, בוחן אותי כאילו היה סיימון פאקינג קאוול. נורה הרחיקה ממנה באנחה את הקערית שלה.
"טוב, אולי אם היית ישן בלילות במקום לבהות ברשת האפלה כמו איזה פסיכי ולהיות שקוע במחשבות על ההאקר ההוא, לא היית עצבני ומתוח כל־כך ואז היית מתנצל."
"זה לא קשור, נורה. מנואל יודע שהדרך שבה בחר הרסנית. אמרתי לו את זה לא פעם ולא פעמיים."
"אנחנו לא אחראים על חייו של מנואל, מותר לו לעשות מה שהוא רוצה. הוא איבד..."
האטר קטע אותה בחדות כשקפץ על רגליו. "כן, נורה. הוא איבד את רוי. כולנו איבדנו את רוי, אבל נחשי מה, זה קרה לפני שש שנים ואני לא יכול לשקוע באלכוהול או בספורט או בסקס מזדמן כתירוץ, נכון? אני ראש ארגון סייבר, אני עסוק בפריצות מזריחה עד שקיעה ואני נשוי לך."
הרמתי גבות ומשכתי לעברי את בקבוק היין. אולי בכל זאת אשתה הערב.
נורה קמה ממקומה והניחה את מפית הבד על השולחן. "אני... אני אלך לבדוק מה עם הילדים."
"בייבי," האטר חרק בשיניו וניסה להתקרב אליה.
"תודה שבאת לבקר, מנואל. שיהיה לילה טוב." כשפנתה לכיוון המדרגות, עיניה היו מצועפות.
האטר קילל בשקט ופנה אל הארון הגבוה, שלף ממנו בקבוק ג'ק דניאל'ס ומלמל לעצמו, "מקהה חושים מאז 1866."
נשפתי בהקלה. נראה ששנינו היינו צריכים להתפרק. "כל חבר של ג'ק דניאל'ס הוא חבר שלי." פרשתי את ידיי לצדדים וחייכתי.
"אז אתה מבין עם מה אני מתמודד?" שאל האטר, שיכור קלות. הגשם הפסיק לפני שעה והרגשתי צורך לצאת החוצה כדי לעשן. התיישבנו על ספה נוחה תחת הפרגולה הלבנה בגינה והבריזה הקרה נרגעה מעט. נוף הים היה שחור בדיוק כמו הנשמה שלי וכשאחזתי בידי את כוסית האלכוהול הרביעית, הרגשתי בבית.
"האקר מחורבן אחד משתלט לי על החיים ובמקום להרגיע אותי, היא לא מוכנה שאגע בה. לא כשאני נמצא במצב הזה," הצביע על עצמו. נורה והאטר גדלו כילדים יחידים וטבעי היה שירצו לתת לילדים שלהם את מה שלהם לא היה – אחים. האטר לא היה במיטבו בחודשים האחרונים, אבל העדפתי להתעלם מהבעיות; זה הדבר היחיד שידעתי לעשות כמו שצריך.
"מאז שההאקר המזדיין הזה מנסה לפרוץ ל'פוסידון' ולהפיל לנו את ההגנות אני לא מסוגל להשאיר את התוכנה ללא הגנה אינטנסיבית. אני לא מסוגל לישון."
"אף האקר לא הצליח לפרוץ ל'פוסידון', לא משנה כמה טוב הוא. הם הרי יודעים שיצטרכו לפרמט את המחשב פעם אחר פעם, זה לא שווה להם."
"אלא אם יש משהו שהוא צריך מאיתנו. כבר שלושה חודשים שאני מנסה להבין מה הוא רוצה ומאיפה הוא צץ, לכל הרוחות."
"זה לא ברור מאליו? זה לא שפרסמנו את מבצע 'מטריושקה'. האינטרפול יקבל את כל המידע שהשגנו כשנוודא באופן סופי מי הם כל חברי הברית. אנחנו עדיין מפילים מושחתים, אנחנו עדיין הרובין־הוּדים של אמריקה. אולי זאת הסיבה לניסיונות הפריצה."
"פאקינג רובין־הוד," ירק האטר, "כל זה לא שווה כלום אם אני לא מצליח לעלות על האקר אחד מזוין."
"אתה שם לב לאופן שבו אתה מתנהג? אתה בלתי נסבל. אפשר לחשוב שהמרדף אחר ההאקר הזה הוא הדבר היחיד שיש לך בחיים. יש לך בית, ילדים ואישה שדואגת לך. באמת קשה לך לראות עד כמה היא דואגת לך, האטר? אתה לא ישן, בקושי אוכל, הפסקת להגיע לחדר כושר. אתה מזניח את עצמך."
"תודה, דוקטור פיל. אני מרגיש טוב יותר." הוא הניח את כוס המשקה שלו על שולחן העץ והרים גבה כשמזגתי לעצמי עוד כוסית. כבר שתיתי יותר מחצי בקבוק ולא הרגשתי את הקלילות המאפיינת את השיכרוּת.
"אף אחד מעולם לא פרץ ל'פוסידון', האטר. ההאקר הזה לא יהיה הראשון," הבטחתי לו וידעתי שלשם שינוי ההבטחה הזאת תעמוד על מקומה. אחרי כמה דקות של דיבורי סרק נעמדתי על רגליי. "ניפגש מחר בבוקר בהורנס ונחשוב יחד איך להתמודד עם ההאקר." סיימתי את הנוזל שבכוס והסטתי את דלת הזכוכית המובילה לסלון. "אה," הסתובבתי לעברו, "תעשה טובה ותתקלח. גם לא יזיק אם תתגלח. תעלה אל האישה שלך, האטר. אל תאבד את המשפחה שלך ואל תאבד פאקינג שליטה."
האטר לא הסתכל עליי, רק נופף בידו וסימן לי לסגור אחריי את הדלת.
פחדתי שאם לא נגלה את זהותו של ההאקר, הורנס יתפרק מבפנים. כשהקפטן לא מסוגל לנווט, הספינה שוקעת.
 
 
קרן הלייזר בקורא רשתית העין בהורנס כבתה ואפשרה לי להקיש את הסיסמה לפתיחת הדלת הפנימית.
המכון התמים למראה והצבוע לבן היה למעשה כיסוי למה שהתחולל במרתף העצום שלו. שורות של שרתים גיבו את המידע הרב שצברנו במהלך השנים האחרונות. את פניי קיבלו שורות של מחשבים ומולם חברי הורנס עייפים למראה שהגיעו במהלך הלילה וככל הנראה הדפו את ניסיונות הפריצה השונים. בהורנס עבדנו כמעט כל יום בשנה. נכנסתי כשאני נושא בידיי מגש ועליו ארבע כוסות קפה מבית הקפה הצרפתי שברחוב פטרוניה וצעדתי ישירות אל סרג'יו. הוא ישב על כיסא והאזין לחדשות הבוקר בסי־אן־אן, תשומת ליבו נתונה למגיש הממושקף שסיפר לצופים בדיוק את מה שהם רצו לשמוע.
"בוקר טוב, אמיגו." חייכתי אל סרג'יו שנאנח וכיבה את מסך הטלוויזיה. הוא קם ממקומו וכיבד את עצמו בכוס קפה.
הייתה לנו מסורת מאז הגענו הנה, שמי שלא נשאר לעבוד בלילה חייב לקנות מגש של כוסות קפה לחברים בעבודה.
"הוא ניסה לפרוץ גם הלילה. ההגנות שהקלידה נורה היו טובות, אבל אני לא יודע עד מתי נוכל להתמודד רק בעזרתן. דברים משתנים, אתה יודע. אם ההאקר הצליח למצוא אותנו ברשת האפלה תוך שלושה חודשים סימן שהיינו שאננים." סרג'יו לגם מכוס הקפה שניכס לעצמו והעביר את אצבעותיו בשערו.
"רגע, נורה הייתה פה בלילה?" התפלאתי. מזווית עיני ראיתי את ג'ס נכנסת ומברכת לשלום את שתי ההאקריות החדשות יחסית בחבורה, שהצטרפו אלינו לפני שנתיים. בילי הייתה נערה ממונטנה שרצתה מהחיים יותר מדגים ושלג ורוקסן הייתה מהגרת לבנונית ממשפחה נוצרייה שהחליטה שלא להינשא בשידוך.
"כן, היא יצאה לפני מעט יותר משעה, אתה יודע, לארגן את הילדים למעונות היום ולבית הספר."
אז נורה לא ישנה הלילה בבית. ניחשתי שהיא והאטר רבו עוד אחרי שהלכתי. זה בכלל לא מצא חן בעיניי.
אתה צריך לעשות משהו לגבי זה, חבר. אתם לא יכולים לאבד את האטר.
הו! שלום, רוי. איפה היית אתמול בלילה, כשהייתי צריך אותך?
ג'ס ניגשה אלינו ובירכה את סרג'יו לשלום. הושטתי לה כוס קפה כמחוות פיוס, אבל היא הרימה את כוס הקפה שהחזיקה ואמרה בקול צרוד של בוקר, "לא שותה אלכוהול על הבוקר, מצטערת."
התעלמתי מהעקיצה שלה. היא סובבה לעברי את הישבן שלה והתיישבה לצד הבחורות החדשות, שעסקו באיסוף נתונים.
סרג'יו שרק בשקט מתחת לזיפי שפמו ובעטתי קלות ברגלו. "היא עושה לך חיים קשים?" שאל והעביר את מבטו אליי.
"היא חושבת שאם אנחנו שוכבים היא יכולה להגיד לי איך לנהל את החיים שלי. לא תודה, אמיגו. אני לא כמו האטר."
לא שכבנו כבר כמה שבועות והצטערתי על המילים שלי עוד לפני שחשתי בו.
"שמעתי את זה." האטר הגיח מאחוריי, אבל לא הסתובבתי כדי להביט בו. אם לא הייתי עֵד לקמילתו של החבר הטוב שלי לא הייתי יכול למצוא דמיון בינו לבין האטר שלפני שלושה חודשים. שערו היה פרוע ועיניו, שפעם בערו בכל פעם שנכנס להורנס, היו כבויות.
"נורה עדכנה אותי בניסיון הפריצה," הודיע ושלח בי מבט שאמר 'אל תדבר על זה אפילו'. אחרי שהסיר את הז'קט, לקח כוס קפה מהמגש שהבאתי והתיישב ליד סרג'יו. "אנחנו צריכים לחשוב על דרך שבה נוכל לאתר אותו."
"אתה יודע שעדיין אין לנו את האפשרות הזאת, האטר," אמר סרג'יו בעדינות ולגם ממושכות מהקפה בלי להתיק את עיניו מהקיר הריק.
כשנורה חזרה אחרי חצי שעה שאותה העברתי בבטלה מוחלטת וסרג'יו בעבודה כפולה, האטר ביקש מכולם הקשבה.
"תראו, אני יודע שאנחנו עוברים חודשים לא פשוטים ואני יודע שיש כאן כאלה שלא היו שותפים מלאים לסיפור הזה על כל פרטיו ואני מצטער, לא נהגתי כשורה. לטובת כולכם אסביר: אתם יודעים יש האקר שמנסה לחדור ל'פוסידון' ללא הפסקה. אין לי מושג איך הוא מצא אותנו ברשת האפלה, איך הצליח לעקוב אחר הפעילות שלנו או איך, לעזאזל, הוא תמיד מצליח להיעלם לפני שאנחנו מספיקים לעלות עליו. מה שאני כן יודע הוא שמישהו מנסה לפלוש לבית שלנו ואין לנו ברירה – עלינו לעצור אותו. בכל פעם שהוא לא מצליח לפרוץ אלינו הוא משאיר אחריו תיעוד גלוי: שלושה כוכבים."
נורה הרימה את ידה. "אני יכולה להוסיף משהו?"
הסתכלתי על הדינמיקה בין שניהם. עד לפני שלושה חודשים הם היו בלתי נפרדים. סיפור האהבה המוצלח ביותר ששמעתי עליו אי פעם. היום הם נראו מרוחקים כמו שני זרים וזה כאב לי. האטר נתן להורנס, מפעל חייו, להשתלט עליו ולפגוע בתפקוד שלו ועכשיו, כשמישהו איים על יציבותו הבלתי שבירה, הוא היה חייב להילחם עד הסוף.
כשהנהן לעברה היא נעמדה על מקומה והתקרבה אליו, העלתה סרטון שצולם ממסך מחשב של אחד המחשבים שלנו והקרינה אותו על מסך המגע הגדול.
"אין לנו אפשרות לעקוב אחר ההאקר. אתמול בלילה הייתי בטוחה שהוא יצליח להפיל את ההגנות שלנו, אבל משהו עצר אותו. הוא הפסיק באחת ונעלם. ישבתי כאן כל הלילה וחשבתי איך אוכל לעלות עליו, איך אוכל לאתר את המיקום שלו והכי חשוב, להבין איך הוא מצליח לאתר אותנו מהמחשב שלו? הוא לא פוחד ממעקב נגדי?"
"אולי כי הוא לא משתמש במחשב אישי שלו?" הצעתי. השתררה דממה. "תחשבו על זה, כל מי שמנסה לפרוץ ל'פוסידון' נאלץ להשתמש בשרתים שונים במקביל, כלומר שרשרת אנונימית. כל שרת נוסף שמשנה את כתובת ה־IP שלו מאט למעשה יותר ויותר את מהירות הפקודות שההאקר שולח."
"לכן הוא לא נשאר מספיק זמן שיאפשר לו לפרוץ," הוסיפה ג'ס בניצחון, "הוא יודע ששכבות הגנה רבות מאטות את התקדמות הפריצה ומקלות עלינו למצוא אותו."
נורה מיהרה אל המסך ואז הגדילה באצבעותיה את שורת הפקודות של ההאקר, "אז לא רק שהוא מריץ תוכנה מתקדמת שמאטה בשתים עשרה שניות את פעילות 'פוסידון', הוא מאט גם את עצמו. עומדות לרשותו רק שמונה שניות לאתר אותנו ולפרוץ ל'פוסידון' בלי שנעלה עליו."
"ואין שום פאקינג כלי טכנולוגי מתקדם מספיק שיוכל להצביע עבורנו על מיקום הפריצה תוך שמונה שניות," נשף האטר בתסכול והביט בנורה. "אני מכיר את המבט הזה," התקרב אליה, "על מה את חושבת?"
"אתה לא תאהב את זה." היא שילבה את ידיה והביטה בריכוז בשלושת הכוכבים שנעו על המסך. אלוהים! היא לא באמת חשבה על זה, נכון?
"נורה, זאת התאבדות." התרגזתי וקמתי ממקומי, ידעתי על מה היא חושבת. אם הגענו למצב הזה, כנראה לא היה לנו שום סיכוי.
היא צודקת, חבר. אתה יודע את זה. נורה אף פעם לא טועה.
"שמישהו יגיד לנו על מה אתם מדברים," ביקש סרג'יו ונעמד גם הוא. אחריו נעמדו כולם, כמו גל. כיסאות נדחפו אחורנית וכולם התקרבו אל המעגל הפנימי.
ג'ס הריצה את עיניה ביני לבין נורה ומצחה התקמט, היא לא ידעה מה נורה שוקלת לעשות.
"אנחנו צריכים להפיל את ההגנות. זה מה שהיא חושבת," יידעתי את כולם.
החדר התפוצץ.
האטר תפס מקלדת והטיח אותה בקיר בשאגה. "נדפק לך השכל?" נורה השפילה את פניה הסמוקות, בעיניה ניצת עלבון.
"האטר, מספיק." ניסיתי להרגיע את האטר, אבל הוא רק השתולל יותר.
"בואו פשוט נגיש לו את הסיסמאות ואת קודי ההצפנה וזהו. פאק על זה, אני לא מרים ידיים."
"אתה תאבד את הורנס בדיוק כמו שאתה מאבד שליטה, בדיוק כמו שאתה מאבד אות..." נורה הרימה את מבטה.
"האטר, נורה. לכו למשרד של האטר, דברו ביניכם. הריב הזה לא לעניין," קטעה ג'ס את דבריה לפני שייעשו הרסניים וניסתה להתקרב אליהם.
"תסתמי," שניהם הפנו את ראשיהם גם יחד וצעקו על ג'סמין.
היא הרימה ידיים כנכנעת והסתובבה על מקומה. "גיז'ס, אתם חייבים לפרוק את זה. לכו מכות, תזדיינו, אבל תעיפו כבר את הכבדות הזאת שעוטפת אתכם. אתם לא רואים שזה משפיע על כולנו?"
נורה אספה את הז'קט וצעדה לכיוון משרדו של האטר. הוא העביר את כפות ידיו על פניו בשפשוף מהיר וצעד אחריה.
"זה בסדר, בילי. אני ארים את זה." חייכתי אל בילי שרכנה כדי להרים את מקשי המקלדת השבורים.
בילי הרימה אליי את עיניה הירוקות וחייכה. "שטויות, מנואל. אלו רק כמה חתיכות."
"מה שלום ההורים?"
"בסדר, מונטנה שורדת בלעדיי."
"אני בספק," צחקתי וגרמתי לה לחייך חיוך אמיתי. כחכוח גרון נשמע מאחוריי והסתובבתי. ג'סמין.
המבט שלה לא היה מרוצה. גלגלתי עיניים וצעדתי אחריה. מה יש להורנס שהחברים בה מובלים על ידי נשים?
"מה אנחנו עושים עם האטר?" שאלה ג'סמין כשעמדנו במרחק בטוח ממאזינים לא רצויים. חלק מההאקרים חזרו לעבודה וחלקם עדיין שוחחו על הדרמה שהתרחשה לפני כמה דקות. סרג'יו הצטרף אלינו והחזיק בידו בקבוק בירה.
"באמת? עוד לא עשר בבוקר," נזפה בו ג'ס.
"זמנים קשים," הצטדק וקרץ אליי. "מה אנחנו עושים עם ההאקר הזר ולמה, לכל הרוחות, אנחנו צריכים להוריד את ההגנות?" הוא פרם את הכפתור העליון בחולצה, כאילו חיפש אוויר. כולם היו לחוצים מהמחשבה על כך שנבטל את ההגנות.
"מה אם נכפיל את מהירות התגובה של קוד האיתור?"
"הסיכוי שווה לכך שנסגיר את הורנס לשריף המקומי. כדי להכפיל את המהירות תצטרכי להשתמש ביותר שרתים. את חושבת שנורה לא ניסתה את זה? המוח שלה עובד מהר יותר משל כולנו גם יחד. אם היא הגיעה למסקנה שצריך להוריד את ההגנות, היא כנראה יודעת למה."
"בינתיים המוח שלה עסוק בלהציל את מערכת היחסים שלה עם בעלה."
"על זה אין ויכוח," הסכמתי איתה.
היא נאנחה ושילבה ידיים. "אז מה אנחנו יכולים לעשות? להוריד את ההגנות זו התאבדות."
"אלא אם לא נוריד את כולן." אצבעי טפחה באוויר בזמן שהרעיון של נורה התגבש בראשי. ניגשתי למחשב שעליו עבדה נורה קודם לכן והראיתי להם שוב את הסרטון. "אם נוריד כמה הגנות נאפשר להאקר להישאר ברשת האפלה יותר זמן וכך נוכל לעלות עליו."
"ובכך נסתכן בחדירה." ג'ס לא הייתה מרוצה. "כמה זמן זה ייתן לו? עוד עשר שניות?"
"לקידוד פקודה להאטת מעקב יידרשו בין שלוש עשרה לחמש עשרה שניות." נורה הצטרפה לשיחה, היא נראתה סמוקה והאודם שעל שפתיה היה מעט מרוח בזווית פיה. תהיתי על איזה חלק מגופו של האטר נמצא האודם של נורה.
אני תמיד בעד סקס פיוס, חבר. רוי גיחך בראשי.
"מה שלמעשה ייתן להאקר שלנו יותר מעשרים שניות של חשיפה." השלמתי את החישוב שלה.
"זה יאפשר לי את הזמן הדרוש כדי לאתר את המיקום שלו," אמרה נורה בביטחון ומיהרה להתיישב ליד מקלדת.
"לפי החישוב שלי יהיו לו עשרים ושלוש שניות כדי לפרוץ. מה יקרה אם הוא ינסה לפרוץ כשתהיי בבית?" שאל האטר ועדיין נשמע כועס אך מעט מרוכך. החולצה שלבש הייתה מקומטת בכמה מקומות ועל צווארון חולצתו היה כתם אדמדם. "לפי מה שראינו עד כה, אין לו דפוס עבודה קבוע."
"הרי אין לו אפשרות לדעת שהורדנו חלק מההגנות, הוא מריץ בכל פעם פקודות קבועות. הוא יופתע הפעם כשהפריצה תהיה מהירה, זה ייתן לי יתרון של תשע שניות כדי שאוכל לתפוס אותו."
"את טובה, נורה, אבל אף אחד לא עד כדי כך טוב," אמרה ג'ס והנידה את ראשה, לאחר מכן נשכה את שפתה. היא נהגה לעשות זאת כשניסתה לחשוב.
או כשאתם במיטה...
קיללתי את רוי בשקט והנחתי יד על כתפה של נורה, "אני סומך עלייך."
"גם אני."
"את מספר אחת, נורה."
"את לגמרי מסוגלת לעשות את זה."
קולות שונים ומעט מהוסים נישאו באוויר והחמיאו לנורה.
האטר ניקה את גרונו. "מי שבעד להוריד הגנות שיצביע." כפות ידיים הורמו אט אט. הנפתי את ידי בביטחון. נורה תדע להתמודד מול ההאקר ההוא.
"מי נגד?" שאלה ג'ס, והרימה את ידה וכך גם האטר. כולם בלעו אוויר.
"זה לא שאני לא סומך עלייך," ניסה לתרץ, "הורנס הוא מפעל חיי. להוריד הגנות מהדבר הכי קדוש עבורי זה כמו לתקוע לעצמי לוע של אקדח בפה."
נורה קמה ממקומה והתקרבה אליו עד שאפה נגע באפו ועיניה התמלאו דמעות. "ואני חשבתי שהדבר הכי קדוש לך הוא הנישואים שלנו, אבל זה לא משנה עכשיו, נכון? הרוב הצביע בעד. אבוא לכאן הערב ואשאר הלילה." היא עזבה את המרתף ונעלמה במעלה המדרגות.
השקט ששרר סביב גרם להאטר להרים את עיניו אל חברי הורנס. "אני סומך עליה, אני סומך על כולכם, אבל אם 'פוסידון' ייפול לידיים זרות לא אוכל לחיות עם עצמי."
"נורה היא ההאקרית הכי טובה שנתקלתי בה," ציינתי. "אני לא רק סומך עליה, אני מאמין בה."
האטר עיוות את פניו בכעס. "בתור אחד שלא מאמין אפילו בעצמו, אני לא יודע מאיפה כוחות הקסם האלה שלך להאמין באחרים."
כאב לך? זו הייתה חתיכת מכה מתחת לחגורה, חבר, מלמל רוי.
האווירה הבוקר הייתה מחוממת דיה ולא רציתי לעשות בלגן למרות שכל שריר וגיד בגופי ביקש זאת. ליקקתי את השפתיים ולקחתי את הז'קט. כל הנוכחים הביטו בי, חלקם בזעם, חלקם בעידוד, אבל ג'ס הסתכלה עליי כאילו הייתי האכזבה של המאה. כיווץ לא רצוני בחזה הזכיר לי שיש לי לב, למרות הכול. העלבון של נורה היה העלבון שלי. התקרבתי אל האטר ודקרתי את חזהו באצבעי בחוזקה. "אתה אולי הבוס כאן, אבל הורנס לא בנוי רק מהאטר וויליאמס. הוא בנוי מנורה, מסרג'יו, מג'ס, מבילי, מרוקסן, מדיימון, מבנג'מין ומכולם."
האטר העיף את אצבעי במכה חדה והתרחק צעד אחד לאחור. "אני מציע לך לסגור את הפה השיכור שלך לפני שתפלוט דברים שאתה לא רוצה לומר." העיניים שלו התרוצצו סביב.
"לך תזדיין. אפילו את הנישואים שלך אתה לא יכול להציל. איך תציל את הורנס?" הכאב שאג מחזי וכפות ידי הפתוחות הכשילו אותו לאחור. האטר לא חיכה אפילו שנייה לפני שהתנפל עליי והתרסקנו על אחד השולחנות.
"בן־זונה, שכחת מי הציל את החיים שלך?" האטר ישב עליי והאגרופים שלו עיצבו מחדש את האף ואת הלסת שלי.
נחנקתי מהדם שהתפרץ וניסיתי להיאבק בו. הרמתי את ברכי והכיתי אותו בביצים. הוא השתנק והתקפל לצידי.
ניסיתי לעמוד, אבל קרסתי על אחד הכיסאות. נעמדתי בקושי, הסתכלתי עליו מלמעלה, שלחתי לעבר בטנו כמה בעיטות חזקות ואז ירקתי דם על פניו.
"לא אתה הצלת את החיים שלי. האטר, החבר שלי, הציל אותם ומכיוון שאין לי פאקינג מושג מי אתה יותר, אתה יכול למצוץ לי, חתיכת חרא. עצרת את החיים של כולנו כי לא הצלחת לעצור האקר אחד. הכרחת את כולנו להישאב אל הפסיכוזה החולנית שלך ואנחנו כלואים בה כבר שלושה חודשים."
האוויר בחדר נעלם פתאום. אף אחד לא העז לדבר ככה אל האטר, גם אם היו בהורנס אחרים שחשבו בדיוק כמוני.
סרג'יו עזר להאטר לעמוד על רגליו וזה קרטע לאחור. "לך הביתה, מנואל. תירגע ותחזור בערב."
"זין אם אני חוזר." ירקתי דם על הרצפה. "אני עוזב את הורנס."
אף אחד לא עוזב את הורנס, חבר.
"אף אחד לא עוזב את הורנס, מנואל." הטון של האטר דמה לטון של רוי.
גיחכתי בבוז וליקקתי את הדם משיניי הקדמיות, "נכון. תבוא לקראת תשע, לאחר שאסיים את בקבוק הבורבון החדש שקניתי. תוכל לדפוק לי בראש כדור מהאקדח שלך."
ידיי רעדו כשטיפסתי במדרגות, רעדו כשהתנעתי את הרכב ועדיין רעדו כשבכיתי לבד כמו ילד קטן על הרצפה בשירותים שבבית.
רעש של כלים הגיע מכיוון המטבח. מצמצתי אך בקושי בעיניי הנפוחות וחשבתי שדמיינתי. כשנפתחה הדלת ודמות עמדה בפתח חדרי הבנתי שזה אמיתי. שכבתי על גבי במיטה ומגבת רטובה הייתה מונחת על פניי. שקית האפונה שנחה על הכרית לצידי כבר הופשרה "ג'יזס, מנואל! מתי סידרת את הבית בפעם האחרונה?"
ג'סמין נשענה על המשקוף, על כתפה מגבת מטבח. היא נכנסה אל החדר ופתחה את התריסים. אור שמש הציף את החדר. נאנקתי במחאה והסתובבתי לצד השני.
"מצטערת, רמבו. הגיע הזמן לקום." שמעתי אותה אוספת את בקבוקי האלכוהול הריקים ויוצאת מהחדר. אחרי כמה דקות של שקט התיישבתי במיטה ואז קמתי ופסעתי אל הסלון.
ג'ס ישבה על הספה והקלידה משהו בטאבלט שלה. מכנסי הג'ינס שלה החמיאו לגזרתה הצרה והגבוהה וז'קט העור הזכיר לי את העובדה שנהגה לכאן באופנוע שקנתה לפני כמה חודשים. הבקשות שלי שתחליף לרכב בעל ארבעה גלגלים לא נענו, היא עדיין רכבה כמו רוח סערה וגרמה לי להרגיש כמו סבא בשברולט הכסופה שלי.
"לא שיש לי בעיה עם זה, אבל אולי כדאי שתלבש מכנסיים," אמרה אחרי דקה שבה הסתכלתי עליה כמו סוטה.
"זה לא שלא ראית כבר את הסחורה." הסתובבתי והחזרתי את שקית האפונה למקפיא.
"מנואל ורה, גם כשאתה פצוע אתה מפלרטט." היא נענעה בראשה על אף החיוך היפה והקטן שלה. "אני שמחה שחזרת לעצמך."
כמו כדי להוכיח את נכונות דבריה, פתחתי בקבוק בירה וגמרתי את תוכנו בכמה לגימות. היא קמה אל עבר השיש במטבח ודחפה לעברי כוס תה שאדים הסתלסלו ממנה. "אולי פחות אלכוהול ויותר קמומיל."
לאחר שסיימתי את המשקה החם תחת עיניה הבוחנות, היא חייכה ופשטה את הז'קט. "עכשיו בוא למקלחת."
כשקראה לי למקלחת ואז הכניסה אותי לאמבטיה לבד, תהיתי באכזבה כמה אכזרית היא הייתה יכולה להיות.
אחרי שהדביקה פלסטר לבן על אפי שככל הנראה נשבר ומרחה קרם אנטי־בקטריאלי על החתכים, ג'ס הזמינה עבורנו סנדוויצ'ים מ'המטבח של קלרה'. ארוחת הצהריים המאוחרת שלנו כללה כריכי הודו, שהיו מצוינים והיו יכולים להיות מצוינים יותר עם בקבוק בירה ליד. בזמן שהתקלחתי ג'ס העלימה את כל האלכוהול מהבית, אבל מפני שטיפלה בי יפה החלטתי שלא להתפרץ עליה ולגשת כבר מחר אל טרביס כדי לקנות בקבוקים חדשים. ישבתי על כיסא מול שולחן האוכל כשהטאבלט שלה פתוח לפניי. ג'ס ניסתה לעזור לבחורה משיקגו להשיג תמונות שיפלילו את הגבר שאנס אותה והייתה שקועה עד מעל הראש בעניינים האישיים שלה. רציתי שתשתף אותי, אבל היא מלמלה סירוב והתחמקה.
"את ואני... תמיד עבדנו טוב יחד."
"מה אתה רוצה להגיד בזה, מנו?"
"שאני מתייחס אלייך כאל דבר מובן מאליו וזו טעות."
"אתה יודע שלא אחזור אליך עד שתפסיק עם האלכוהול. מבקבוק בשבוע זה נעשה בקבוק בשעה. אתה מתרץ את ההתמכרות הנוראית שלך לאלכוהול במותו של רוי." היא הגזימה קצת, אבל הנקודה שלה הובהרה. היא צדקה. הבעיה שלי הייתה נעוצה בעובדה שהייתי כלוא באבלות כבר שש שנים.
יש לך הזדמנות, חבר. ג'ס כאן, הגיע הזמן להיכנס לגמילה.
לא אמרתי לה דבר ממה שרוי לחש בראשי. חרקתי שיניים והנחתי את זרועותיי על השולחן. "זה מי שאני, ג'ס."
"לא." היא רכנה לעברי וכפות ידיה אחזו בלחיי. "זה לא מנואל שאני מכירה."
היא קירבה את שפתיה אליי וכבר רציתי להושיט את ידי, לתפוס בעורפה ולנשק אותה כשהטלפון הנייד שלה צלצל. היא נאנחה והזדקפה במהירות.
"כן, המפקד." האטר היה מעברו השני של הקו. הגוף שלי נעשה נוקשה.
"כן... פה איתי. באמת?" הבעתה השתנתה בפתאומיות. עיניה התרחבו ולאחר מכן היא הסתובבה על מקומה.
"אתה בטוח בזה? או־קיי, אנחנו בדרך."
היא ניתקה את השיחה עוד לפני שהספקתי לצעוק להאטר בטלפון, "אני לא הולך לשום מקום."
"אתה בא איתי, מנואל." היא מיהרה ללבוש את הז'קט והשחילה את הקסדה שלה על זרועה הימנית.
שילבתי זרועות ונעצתי בה מבט. "תני לי סיבה אחת טובה לקום מהכיסא, ג'ס."
"כי נורה תפסה את ההאקר. או ליתר דיוק, את ההאקרית."

עוד על הספר

הספר מופיע כחלק מ -

גיבורי המקלדת 2 - לצוד כוכבים אילנית עדני
פרולוג
 
שמונה חודשים לאחר מותו של רוי ורן,
מועדון ליב, מיאמי ביץ', פלורידה, ארצות־הברית
 
 
לא ידעתי מהו שמו של המשקה שאחזתי או כמה כוסות כבר שתיתי ממנו. השעה הייתה הרבה אחרי חצות וכל העצמות שבגופי דרשו שאזדקף. זה היה מסובך, בהתחשב בעובדה שעל כל אחת מזרועותיי נשענה בחורה. נראה שהן התחרו ביניהן מי לובשת את הלא כלום טוב יותר, כי למעט ביקיני זעירים ואיפור נוצץ הן היו עירומות. הייתי שיכור מספיק ועצוב מספיק כדי לאפשר לאלכוהול לשבש את המחשבות שלי.
אז מצאתי את עצמי כאן, במועדון יוקרתי שאליו רשמתי את עצמי כחבר לאחר שפרצתי למערכת, ממלא את בארות האובדן שלי באלכוהול ובסקס מזדמן בשירותים. לפחות הקונדומים כאן הוגשו בקערות על השולחן כך שלא הייתי צריך לחשוש מצאצאים. אני לא זוכר מתי הגעתי לפה הערב, אבל הגעתי, כמו בכל ערב בשבוע האחרון. כבר לא זכרתי מי אני ומה הייתי אמור להיות. חבר מתאבל? גבר חסר עמוד שדרה?
לא, לא הייתי זה ולא זה.
הייתי הכול מהכול.
הייתי צריך את הבריחה הזאת מקי ווסט, הייתי צריך להרים את הרגליים ולגמוא את המרחק עד מיאמי כדי להשתחרר.
לא הרגשתי משוחרר. הרגשתי כבול ואומלל והחיוכים ששלחתי לבחורות שהתחלפו על הספה שעליה ישבתי במהלך השבוע האחרון היו מזויפים כמו הציצי שלהן.
אתם מבינים? הייתי כל־כך שיכור שלרגע דמיינתי שאני רואה את ג'ס. היא נבלעה בין החוגגים, אבל זה הספיק לי כדי להניח את המשקה על השולחן ולחלץ עצם או שתיים.
מספיק, חבר. שתית יותר מדי.
הו! עכשיו נזכרתי למה שתיתי. רציתי להעלים את הקול הזה שנמצא בראש שלי כבר שמונה פאקינג חודשים. קולו של רוי.
מיהרתי להרים את המשקה וללגום אותו בלגימה אחת. כמו שיכור אמיתי.
אידיוט. קול בריטי עמוק הרעיד את תאי המוח שלי.
"אתה מת, בן־זונה. תפסיק לדבר אליי." נשמתי בכבדות והרמתי את ראשי. אורות המועדון היו מסנוורים, העשן שזרם מהתקרה היה אמור לעוור את חוש הראייה שלי ולהגביר את חוש המישוש ובעיקר את חוש הטעם; ליפסטיק דובדבן.
ראיתי אותה בכל זאת. את ג'סמין.
היא לבשה שמלת פייטים זהובה שהחמיאה לגוון עורה הכהה. שערה היה פזור על כתפיה ועיניה היו מאופרות בכבדות. היא הייתה מפתה וסקסית ויכלה לקחת כל גבר שרצתה לו חפצה בכך, אבל ג'ס צעדה לכיווני, ועשתה זאת בדרמטיות מיותרת, כהרגלה. לא יכולתי שלא להתרשם מהמראה שלה.
"או־קיי, נגמר זמן לטינו, חמודות." נפנפתי את הבחורות הצעירות שלא הפסיקו לנסות לאנוס אותי. הן הרימו את המרגריטות שלהן וצעדו בעיכוס אל עבר הרחבה ההומה.
ג'ס נעצרה ממש לידי ונאלצתי להרים את הראש כדי להביט בה. "שבעה ימים בדיוק. נדרשו לך שבעה ימים שהם מאה שישים ושמונה שעות כדי למצוא אותי. התרשלת בחיפוש או שלא הייתי מספיק חשוב כדי להימצא?"
"קיבלת נקודה על זה שאתה עוד מצליח לחשב. אתה שיכור חסר אחריות ואתה..."
בזמן שהמשיכה להרצות, עיניי נדדו ממנה אל בחורה בשמלת סטרפלס שהתקרבה אליי. ג'ס, שהבחינה בחוסר העניין המופגן שלי, נקשה באצבעותיה.
"רדי ממני, ג'ס."
חבר, תן לה לעזור.
"ואתה, סתום את הפה שלך," שאגתי והכיתי ברקותיי באגרופים.
ג'ס הרימה גבה, אבל לא אמרה דבר. כנראה חשבה שהאלכוהול מדבר מגרוני. אחרי דקה של מלחמת נעיצת מבטים קרירה למדי, נאנחה והושיטה לי את ידה. "בוא, אקח אותך למיטה."
"אבל עוד מוקדם מדי," התמרדתי. נעמדתי לבדי, מתנודד מעט על עקביי.
"מנואל, לא ישנתי מיום חמישי כי חיפשתי אותך ועקבתי אחר הפעולות בכרטיס האשראי שלך. הורנס זקוק לך, אני זקוקה לך. אני נשבעת שאם לא תבוא איתי עכשיו, אתקשר להאטר, ואתה לא רוצה שהוא זה שייתן לך את הסטירה."
"איזו סטירה?" שאלתי, אבל היה מאוחר מדי. כף ידה של ג'ס נחתה בכוח על לחיי וסובבה את ראשי ימינה.
"הסטירה הזאת," סיננה בכעס ותפסה בזרועי. "עכשיו בוא, הגיע הזמן להתפכח."
 
כשצעדנו לכיוון החניון, הרמתי את עיניי אל השמיים ונעצרתי. זה שמונה חודשים ארוכים שלא העזתי להביט בשמיים בלילה, שמונה חודשים שבמהלכם הייתי עסוק בעיקר בלכעוס, בלהתאמן מזריחה ועד שקיעה בחדר הכושר ובלדבר אליו. אף אחד לא הצליח להציל אותי מהאבלות שחשתי; לא ההורים, לא האטר, לא ג'ס ואפילו לא הורנס.
יבוא יום ותשכח ממני. עד אז, אני פה, חבר, אמר החבר הבריטי שלי בקול שקט.
ג'ס פתחה את דלת הנהג ושלפה מתוך הרכב בקבוק מים. "קח, תשתין החוצה את הבושה." היא זרקה את הבקבוק לעברי וסימנה לי להיכנס למושב הנוסע. "אז זה הולך ככה," אצבעותיה התהדקו על ההגה כשעצרה ברמזור אדום כמה דקות לאחר מכן, "אתה הולך להיכנס למקלחת. אלוהים יודע כמה פעמים התזת על עצמך בושם במקום להתנקות בעזרת מים וסבון. אחר כך אזמין עבורך ארוחת ערב או בוקר, תלוי מתי אצליח להביא אותך לחדר. לאחר מכן תיכנס למיטה וכשתתעורר, אחזיר אותך הביתה."
"הביתה..." גיחכתי.
"כן, מנו, הביתה. להורנס."
"אין לי בית, ג'ס. אני נווד."
"כרגע אתה נווד שיכור." היא עיקמה את אפה. "אחרי מקלחת טובה ועם בטן מלאה, תדבר אחרת." מאותו הרגע היא שתקה עד ששלפה אותי מהרכב ומערפול החושים שאחז בי ומשכה אותי כל הדרך אל המעליות במלון הבוהק בלובנו.
רציתי לומר לה 'תודה' על שאספה אותי, רציתי לומר לה שאני מקרה אבוד והיא סתם מבזבזת את זמנה, אבל בעיקר רציתי לומר לה שאין לי לאן לחזור. פעם היו לי בית, חברים, משפחה ותכלית.
היום היו לי בורבון וקולות בראש.
 
 
 
פרק 1
 
מנואל
 
 
שש שנים לאחר מכן, הווה, שנת 2024
קי ווסט, פלורידה, ארצות־הברית
 
 
יצאתי מחדר הכושר אל הרכב לפני שהגשם של חודש ינואר יכה בעצי הדקל. המסלול היומי הרגיל היה לעצור בסופרמרקט כדי לקנות אוכל אורגני יקר להחריד, לפטפט קצת עם טרביס ולחזור הביתה. השעה הייתה מעט אחרי חמש וחצי כשהחניתי את הרכב מול חנות המשקאות של טרביס בשדרות טרומן. השמיים בישרו על הגשם והרוח שנשבה האטה מעט את צעדיי.
"מייבל מוסרת לך תודה." קולו הרועם של האיש גדול הממדים שנשען על הדלפק נשמע עוד בטרם סגרתי את הדלת. טרביס חייך, וקיסם עץ התגלגל בין טורי שיניו כשהניע את לסתו. "בזכות הקניות התמידיות שלך היא יכולה להרשות לעצמה לעשות ניתוח לייזר."
"תגיד למייבל שאמרתי בבקשה ותן לי את ההזמנה הקבועה." קניתי אצל טרביס פעם בשבוע למרות שביקרתי אצלו כמעט מדי יום. את האלכוהול רכשתי בימי שישי אחרי העבודה כדי שתהיה לי אספקה לכל סוף השבוע. טרביס שלח לעברי מבט בוחן נוסף לפני שהסתובב וחזר עם שקית נייר חומה. בקבוקי הבירה והבורבון הציצו ממנה.
"אנחנו חברים, מנואל. נכון? אני מחשיב אותנו כחברים."
"תלוי מה אתה מתכוון לשאול." הרמתי גבה כאזהרה ושלפתי את השטרות מהארנק. הוא לא לקח את השטרות מכף ידי המושטת והביט בי במבט שלא אהבתי.
"מייבל חושבת שאתה צריך לראות מישהו. אתה יודע, מקצועי." טרביס פלט את המילים במהירות עצומה וניכר עליו שהוקל לו. אשתו, מייבל, הייתה ההיפך הגמור מטרביס; קטנה וממושקפת ובעלת ידע נרחב בתחומים רבים. טרביס ירש את חנות המשקאות מסבא שלו והיה מגודל ומנופח שרירים. הוא עזב לאחר שנה את הקולג' שבו למד על מלגת ספורט, כדי להציל את העסק המשפחתי.
"לא הייתה פה שאלה, טרב. מה רצית לשאול?" הנחתי את השטרות על הדלפק והחושך שבי השתלט שוב.
"איבדת חבר, מנואל. מותר לך להתאבל, אבל אלכוהול הוא לא הדרך." טרביס ידע על רוי. סיפרתי לו כמה שיכולתי לספר בלי לחשוף את הורנס. הוא ידע שרוי היה חברי הטוב ושהוא נהרג בתאונת ירי.
הוא צודק, חבר. אלכוהול הוא לא הדרך. רוי ניסה להישמע סמכותי, אבל סילקתי אותו מראשי.
"מצחיק שאתה אומר את זה, אתה מוכר אלכוהול לפרנסתך." הרמתי בקבוק בירה מהשקית ופתחתי את הפקק על הדלפק שלו.
טרביס נאנח וגירד את עורפו. "אני פשוט דואג לך."
"אל תדאג, אני מדבר עם הפסיכולוגית שלי." הצבעתי בעזרת בקבוק הבלוּ מוּן שלי לעבר כרזת פרסומת שהייתה נעוצה על הקיר ובה נראתה בחורה בבגד ים זעיר מגישה בירת בלוּ מוּן לגבר. מבטו של טרביס עקב אחר עיניי והוא נחר בבוז. "תרשה לי לפחות לתת לך טלפון של מישהו, דיסקרטי לחלוטין. הוא יוכל לקבל אותך גם באמצע הלילה."
"תודה, טרב, אבל אין צורך. אתה יודע מה, במחשבה שנייה, תביא לי גם בקבוק טקילה." השלכתי לעברו עוד שטר. מצחו התקמט.
"אתה משהו מיוחד, אתה יודע? אני מפחד שיום אחד כל זה יתפוצץ." הוא סימן עיגולים באוויר לעבר חזי ואז הסתובב ושלף בקבוק טקילה מהארון התחתון. לאחר מכן קשקש מספר טלפון על פתקית הקבלה שמסר לי וכתב את השם 'ג'ורג' לורנס'.
"קח, מנואל. בשביל השקט הנפשי של מייבל."
"בשביל השקט הנפשי של מייבל." נשפתי בתסכול ודחפתי את הקבלה לשקית הנייר החומה. הספיק לי בריטי אחד בחיים שלי, לא הייתי צריך אחד נוסף שיגיד לי מה דעתו על הרגלי השתייה שלי כהתמודדות עם אובדן. עברו פאקינג שש שנים. לא רציתי פסיכולוג, רציתי שקט. חייכתי את החיוך המזויף שלי ויצאתי מהחנות.
אתה עושה טעות, חבר. אתה צריך עזרה.
"ואתה צריך להזדיין לי מהחיים," צחקתי כמו שיכור למרות שהבקבוק היה עדיין מלא.
הנסיעה מביתי שברחוב רוז אל רחוב סאות' ארכה שש דקות. לא היה לי מושג מדוע החלטתי לקפוץ לבקר את משפחת וויליאמס, אבל משהו בתוכי לא אפשר לי באותו הערב להיכנס הביתה. הסתכלתי על המשקאות שנחו במושב הנוסע וכיביתי את המנוע. אולי שיחה עם האטר תהיה זריקת עידוד שתחזיק אותי עוד כמה ימים.
הייתה אפשרות שהוא עדיין היה בהורנס, עושה את הקסם שלו ושולט בעולם, אבל חשבתי שייתכן שבמזג האוויר כזה הוא לא היה משאיר את הילדים ואת נורה לבד בבית.
לחצתי על כפתור האינטרקום. לא הייתי צריך לומר מילה. נורה ראתה את הפנים שלי במצלמה ופתחה עבורי את השערים.
עברתי דרך שערי הברזל הכבדים וראיתי אופני ילדים זרוקים על הדשא הקדמי. נורה לא הרשתה לילדים להשתמש ב'הובר־בורד'. מיהרתי להכניס את זוגות האופניים למחסן הביתי לפני שירד גשם. כשהכנסתי את האופניים של ברי, הדלת הראשית נפתחה ונורה יצאה והרימה את מבטה לשמיים.
"הולך לרדת גשם," קבעה ואז חייכה אליי, "תיכנס לפני שיתחיל המבול."
נישקתי אותה על לחייה ונכנסתי. הבית של האטר ונורה היה בית משפחה טיפוסי: סל עמוס כביסה ריחנית שחיכתה לקיפול ניצב ליד גרם המדרגות, חיילי צעצוע וגיבורי־על נלחמו זה נגד זה על שידת הטלוויזיה וחלקי לגו היו מפוזרים על השטיח שבסלון כשדה מוקשים קטלני ליחפים. אנתוני רדף אחרי רוי מסביב לספה ונופף בחרב זוהרת וממותגת של 'מלחמת הכוכבים'.
"קדימה, בנים. הזמן למשחקים נגמר. צריך לעלות למיטות," הורתה נורה מכיוון המטבח.
"אבל זה לא הוגן. למה ברי יכולה להישאר ערה?" שאל אנתוני המתנשף ושלח מבט מרוגז באחותו.
"כי אני צריכה לעשות שיעורי בית ואתה לא." ברי הרימה את העיפרון שבידה ושיחקה איתו כלהטוטנית.
"ברי, מספיק." נורה ביקשה בעודה מערבבת מרק חם בסיר שעל הכיריים. "אנתוני, רוי, לא אבקש פעם נוספת."
"את תמיד אומרת את זה, אימא. רק כשהאטר בא הם עולים למיטות."
"קוראים לו אבא, לא האטר," נזף רוי באחותו ונעצר לידי. שערו הכהה נפל על מצחו בדיוק כמו שערו של החבר האנגלי שלי. בלעתי את רוקי. "נכון, דוד מנואל? נכון שקוראים לו אבא?"
הסתכלתי עליהם בשעשוע עד ששמעתי פסיעות מאחוריי. האטר עלה במדרגות מהמרתף הביתי ובידו אחז טאבלט כבוי. הזיפים שלו היו זקוקים לקיצוץ והשקיות השחורות תחת עיניו העידו על מחסור חמור בשינה. הוא שלח מבט רציני לעבר הבנים שלו והם מייד זינקו במדרגות לכיוון חדרם.
"אי אפשר לדבר בנוכחותם," התנצל האטר, "הגענו לגיל שבו הפיות שלהם פולטים הכול."
נורה מלמלה משהו מעל הסיר המהביל והסמיקה. נעתי באי נוחות כאילו נכחתי ברגע אינטימי ביניהם. ברק חזק האיר את המטבח ורעם מיהר להתגלגל אחריו. גשם ניתך על קיר הזכוכית בסלון שהשקיף אל הגינה הגדולה. האטר ביקש מברי לעלות לחדרה כדי לסיים את שיעורי הבית שלה. היא אפילו לא התווכחה איתו, רק חיבקה אותי קצרות ונעלמה.
"תישאר לארוחת ערב," הציעה נורה ושלפה מהתנור קרוטונים מעשה ידיה. "אנחנו תמיד נהנים לארח אותך ואת ג'סמין." ג'ס המעיטה לדבר איתי בשבועות האחרונים. בפעם האחרונה שדיברה איתי, התלבשה מול המראה אחרי לילה סוער שחלקנו ואמרה שאם אני מעוניין לעצור את החיים שלי אני מוזמן לעשות זאת, אבל היא התקדמה כבר, שש שנים קדימה. כשסיפרתי את זה להאטר באותו היום, הוא אמר שהיא צודקת ושאני צריך להוציא את הראש מהבקבוק או משהו כזה. מאז הפסקתי לשתף אותו וג'ס הפסיקה להגיע. מי שכן הגיעה תכופות הייתה הבחורה על בירת הבלו מון.
"כל חברי הורנס מוזמנים לכאן תמיד," הדגיש האטר כאילו הדבר לא היה ברור ובנימת קולו שמעתי נזיפה בנורה.
כשהתיישבנו סביב שולחן האוכל נורה מזגה עבורנו מרק עוף בקעריות אישיות. היא העבירה אליי את הקרוטונים בפרמז'ן וחייכה. חיבבתי את נורה, היא הייתה חברותית ונעימה והיו לה עצות טובות בכל הנוגע למצבי הרוח המתחלפים של ג'סמין כך שהיא פחות או יותר הצילה את מה שזה לא היה שחלקתי עם ג'ס.
"איך הולך בחדר כושר?" התעניינה ומזגה לעצמה עוד כוס יין אדום אחרי שסירבתי לשתות. האטר הסתכל על הקערית שלו ועקב אחרי חתיכת פטרוזיליה צפה. ניכר שהיה מתח בין שניהם ותהיתי אם הגעתי בזמן לא טוב.
"הכול טוב, אני מרוצה מהתהליך שהגוף שלי עבר."
"אתה עוד תהרוג את עצמך."
"האטר!" נזפה נורה וניסתה לבעוט בבעלה, אבל בעטה בי בטעות, "אוי, מנואל, אל תתייחס אליו. אני מתנצלת על מה שהוא אמר."
"אני לא." האטר שילב את זרועותיו על חזהו ונשען לאחור בכיסא, בוחן אותי כאילו היה סיימון פאקינג קאוול. נורה הרחיקה ממנה באנחה את הקערית שלה.
"טוב, אולי אם היית ישן בלילות במקום לבהות ברשת האפלה כמו איזה פסיכי ולהיות שקוע במחשבות על ההאקר ההוא, לא היית עצבני ומתוח כל־כך ואז היית מתנצל."
"זה לא קשור, נורה. מנואל יודע שהדרך שבה בחר הרסנית. אמרתי לו את זה לא פעם ולא פעמיים."
"אנחנו לא אחראים על חייו של מנואל, מותר לו לעשות מה שהוא רוצה. הוא איבד..."
האטר קטע אותה בחדות כשקפץ על רגליו. "כן, נורה. הוא איבד את רוי. כולנו איבדנו את רוי, אבל נחשי מה, זה קרה לפני שש שנים ואני לא יכול לשקוע באלכוהול או בספורט או בסקס מזדמן כתירוץ, נכון? אני ראש ארגון סייבר, אני עסוק בפריצות מזריחה עד שקיעה ואני נשוי לך."
הרמתי גבות ומשכתי לעברי את בקבוק היין. אולי בכל זאת אשתה הערב.
נורה קמה ממקומה והניחה את מפית הבד על השולחן. "אני... אני אלך לבדוק מה עם הילדים."
"בייבי," האטר חרק בשיניו וניסה להתקרב אליה.
"תודה שבאת לבקר, מנואל. שיהיה לילה טוב." כשפנתה לכיוון המדרגות, עיניה היו מצועפות.
האטר קילל בשקט ופנה אל הארון הגבוה, שלף ממנו בקבוק ג'ק דניאל'ס ומלמל לעצמו, "מקהה חושים מאז 1866."
נשפתי בהקלה. נראה ששנינו היינו צריכים להתפרק. "כל חבר של ג'ק דניאל'ס הוא חבר שלי." פרשתי את ידיי לצדדים וחייכתי.
"אז אתה מבין עם מה אני מתמודד?" שאל האטר, שיכור קלות. הגשם הפסיק לפני שעה והרגשתי צורך לצאת החוצה כדי לעשן. התיישבנו על ספה נוחה תחת הפרגולה הלבנה בגינה והבריזה הקרה נרגעה מעט. נוף הים היה שחור בדיוק כמו הנשמה שלי וכשאחזתי בידי את כוסית האלכוהול הרביעית, הרגשתי בבית.
"האקר מחורבן אחד משתלט לי על החיים ובמקום להרגיע אותי, היא לא מוכנה שאגע בה. לא כשאני נמצא במצב הזה," הצביע על עצמו. נורה והאטר גדלו כילדים יחידים וטבעי היה שירצו לתת לילדים שלהם את מה שלהם לא היה – אחים. האטר לא היה במיטבו בחודשים האחרונים, אבל העדפתי להתעלם מהבעיות; זה הדבר היחיד שידעתי לעשות כמו שצריך.
"מאז שההאקר המזדיין הזה מנסה לפרוץ ל'פוסידון' ולהפיל לנו את ההגנות אני לא מסוגל להשאיר את התוכנה ללא הגנה אינטנסיבית. אני לא מסוגל לישון."
"אף האקר לא הצליח לפרוץ ל'פוסידון', לא משנה כמה טוב הוא. הם הרי יודעים שיצטרכו לפרמט את המחשב פעם אחר פעם, זה לא שווה להם."
"אלא אם יש משהו שהוא צריך מאיתנו. כבר שלושה חודשים שאני מנסה להבין מה הוא רוצה ומאיפה הוא צץ, לכל הרוחות."
"זה לא ברור מאליו? זה לא שפרסמנו את מבצע 'מטריושקה'. האינטרפול יקבל את כל המידע שהשגנו כשנוודא באופן סופי מי הם כל חברי הברית. אנחנו עדיין מפילים מושחתים, אנחנו עדיין הרובין־הוּדים של אמריקה. אולי זאת הסיבה לניסיונות הפריצה."
"פאקינג רובין־הוד," ירק האטר, "כל זה לא שווה כלום אם אני לא מצליח לעלות על האקר אחד מזוין."
"אתה שם לב לאופן שבו אתה מתנהג? אתה בלתי נסבל. אפשר לחשוב שהמרדף אחר ההאקר הזה הוא הדבר היחיד שיש לך בחיים. יש לך בית, ילדים ואישה שדואגת לך. באמת קשה לך לראות עד כמה היא דואגת לך, האטר? אתה לא ישן, בקושי אוכל, הפסקת להגיע לחדר כושר. אתה מזניח את עצמך."
"תודה, דוקטור פיל. אני מרגיש טוב יותר." הוא הניח את כוס המשקה שלו על שולחן העץ והרים גבה כשמזגתי לעצמי עוד כוסית. כבר שתיתי יותר מחצי בקבוק ולא הרגשתי את הקלילות המאפיינת את השיכרוּת.
"אף אחד מעולם לא פרץ ל'פוסידון', האטר. ההאקר הזה לא יהיה הראשון," הבטחתי לו וידעתי שלשם שינוי ההבטחה הזאת תעמוד על מקומה. אחרי כמה דקות של דיבורי סרק נעמדתי על רגליי. "ניפגש מחר בבוקר בהורנס ונחשוב יחד איך להתמודד עם ההאקר." סיימתי את הנוזל שבכוס והסטתי את דלת הזכוכית המובילה לסלון. "אה," הסתובבתי לעברו, "תעשה טובה ותתקלח. גם לא יזיק אם תתגלח. תעלה אל האישה שלך, האטר. אל תאבד את המשפחה שלך ואל תאבד פאקינג שליטה."
האטר לא הסתכל עליי, רק נופף בידו וסימן לי לסגור אחריי את הדלת.
פחדתי שאם לא נגלה את זהותו של ההאקר, הורנס יתפרק מבפנים. כשהקפטן לא מסוגל לנווט, הספינה שוקעת.
 
 
קרן הלייזר בקורא רשתית העין בהורנס כבתה ואפשרה לי להקיש את הסיסמה לפתיחת הדלת הפנימית.
המכון התמים למראה והצבוע לבן היה למעשה כיסוי למה שהתחולל במרתף העצום שלו. שורות של שרתים גיבו את המידע הרב שצברנו במהלך השנים האחרונות. את פניי קיבלו שורות של מחשבים ומולם חברי הורנס עייפים למראה שהגיעו במהלך הלילה וככל הנראה הדפו את ניסיונות הפריצה השונים. בהורנס עבדנו כמעט כל יום בשנה. נכנסתי כשאני נושא בידיי מגש ועליו ארבע כוסות קפה מבית הקפה הצרפתי שברחוב פטרוניה וצעדתי ישירות אל סרג'יו. הוא ישב על כיסא והאזין לחדשות הבוקר בסי־אן־אן, תשומת ליבו נתונה למגיש הממושקף שסיפר לצופים בדיוק את מה שהם רצו לשמוע.
"בוקר טוב, אמיגו." חייכתי אל סרג'יו שנאנח וכיבה את מסך הטלוויזיה. הוא קם ממקומו וכיבד את עצמו בכוס קפה.
הייתה לנו מסורת מאז הגענו הנה, שמי שלא נשאר לעבוד בלילה חייב לקנות מגש של כוסות קפה לחברים בעבודה.
"הוא ניסה לפרוץ גם הלילה. ההגנות שהקלידה נורה היו טובות, אבל אני לא יודע עד מתי נוכל להתמודד רק בעזרתן. דברים משתנים, אתה יודע. אם ההאקר הצליח למצוא אותנו ברשת האפלה תוך שלושה חודשים סימן שהיינו שאננים." סרג'יו לגם מכוס הקפה שניכס לעצמו והעביר את אצבעותיו בשערו.
"רגע, נורה הייתה פה בלילה?" התפלאתי. מזווית עיני ראיתי את ג'ס נכנסת ומברכת לשלום את שתי ההאקריות החדשות יחסית בחבורה, שהצטרפו אלינו לפני שנתיים. בילי הייתה נערה ממונטנה שרצתה מהחיים יותר מדגים ושלג ורוקסן הייתה מהגרת לבנונית ממשפחה נוצרייה שהחליטה שלא להינשא בשידוך.
"כן, היא יצאה לפני מעט יותר משעה, אתה יודע, לארגן את הילדים למעונות היום ולבית הספר."
אז נורה לא ישנה הלילה בבית. ניחשתי שהיא והאטר רבו עוד אחרי שהלכתי. זה בכלל לא מצא חן בעיניי.
אתה צריך לעשות משהו לגבי זה, חבר. אתם לא יכולים לאבד את האטר.
הו! שלום, רוי. איפה היית אתמול בלילה, כשהייתי צריך אותך?
ג'ס ניגשה אלינו ובירכה את סרג'יו לשלום. הושטתי לה כוס קפה כמחוות פיוס, אבל היא הרימה את כוס הקפה שהחזיקה ואמרה בקול צרוד של בוקר, "לא שותה אלכוהול על הבוקר, מצטערת."
התעלמתי מהעקיצה שלה. היא סובבה לעברי את הישבן שלה והתיישבה לצד הבחורות החדשות, שעסקו באיסוף נתונים.
סרג'יו שרק בשקט מתחת לזיפי שפמו ובעטתי קלות ברגלו. "היא עושה לך חיים קשים?" שאל והעביר את מבטו אליי.
"היא חושבת שאם אנחנו שוכבים היא יכולה להגיד לי איך לנהל את החיים שלי. לא תודה, אמיגו. אני לא כמו האטר."
לא שכבנו כבר כמה שבועות והצטערתי על המילים שלי עוד לפני שחשתי בו.
"שמעתי את זה." האטר הגיח מאחוריי, אבל לא הסתובבתי כדי להביט בו. אם לא הייתי עֵד לקמילתו של החבר הטוב שלי לא הייתי יכול למצוא דמיון בינו לבין האטר שלפני שלושה חודשים. שערו היה פרוע ועיניו, שפעם בערו בכל פעם שנכנס להורנס, היו כבויות.
"נורה עדכנה אותי בניסיון הפריצה," הודיע ושלח בי מבט שאמר 'אל תדבר על זה אפילו'. אחרי שהסיר את הז'קט, לקח כוס קפה מהמגש שהבאתי והתיישב ליד סרג'יו. "אנחנו צריכים לחשוב על דרך שבה נוכל לאתר אותו."
"אתה יודע שעדיין אין לנו את האפשרות הזאת, האטר," אמר סרג'יו בעדינות ולגם ממושכות מהקפה בלי להתיק את עיניו מהקיר הריק.
כשנורה חזרה אחרי חצי שעה שאותה העברתי בבטלה מוחלטת וסרג'יו בעבודה כפולה, האטר ביקש מכולם הקשבה.
"תראו, אני יודע שאנחנו עוברים חודשים לא פשוטים ואני יודע שיש כאן כאלה שלא היו שותפים מלאים לסיפור הזה על כל פרטיו ואני מצטער, לא נהגתי כשורה. לטובת כולכם אסביר: אתם יודעים יש האקר שמנסה לחדור ל'פוסידון' ללא הפסקה. אין לי מושג איך הוא מצא אותנו ברשת האפלה, איך הצליח לעקוב אחר הפעילות שלנו או איך, לעזאזל, הוא תמיד מצליח להיעלם לפני שאנחנו מספיקים לעלות עליו. מה שאני כן יודע הוא שמישהו מנסה לפלוש לבית שלנו ואין לנו ברירה – עלינו לעצור אותו. בכל פעם שהוא לא מצליח לפרוץ אלינו הוא משאיר אחריו תיעוד גלוי: שלושה כוכבים."
נורה הרימה את ידה. "אני יכולה להוסיף משהו?"
הסתכלתי על הדינמיקה בין שניהם. עד לפני שלושה חודשים הם היו בלתי נפרדים. סיפור האהבה המוצלח ביותר ששמעתי עליו אי פעם. היום הם נראו מרוחקים כמו שני זרים וזה כאב לי. האטר נתן להורנס, מפעל חייו, להשתלט עליו ולפגוע בתפקוד שלו ועכשיו, כשמישהו איים על יציבותו הבלתי שבירה, הוא היה חייב להילחם עד הסוף.
כשהנהן לעברה היא נעמדה על מקומה והתקרבה אליו, העלתה סרטון שצולם ממסך מחשב של אחד המחשבים שלנו והקרינה אותו על מסך המגע הגדול.
"אין לנו אפשרות לעקוב אחר ההאקר. אתמול בלילה הייתי בטוחה שהוא יצליח להפיל את ההגנות שלנו, אבל משהו עצר אותו. הוא הפסיק באחת ונעלם. ישבתי כאן כל הלילה וחשבתי איך אוכל לעלות עליו, איך אוכל לאתר את המיקום שלו והכי חשוב, להבין איך הוא מצליח לאתר אותנו מהמחשב שלו? הוא לא פוחד ממעקב נגדי?"
"אולי כי הוא לא משתמש במחשב אישי שלו?" הצעתי. השתררה דממה. "תחשבו על זה, כל מי שמנסה לפרוץ ל'פוסידון' נאלץ להשתמש בשרתים שונים במקביל, כלומר שרשרת אנונימית. כל שרת נוסף שמשנה את כתובת ה־IP שלו מאט למעשה יותר ויותר את מהירות הפקודות שההאקר שולח."
"לכן הוא לא נשאר מספיק זמן שיאפשר לו לפרוץ," הוסיפה ג'ס בניצחון, "הוא יודע ששכבות הגנה רבות מאטות את התקדמות הפריצה ומקלות עלינו למצוא אותו."
נורה מיהרה אל המסך ואז הגדילה באצבעותיה את שורת הפקודות של ההאקר, "אז לא רק שהוא מריץ תוכנה מתקדמת שמאטה בשתים עשרה שניות את פעילות 'פוסידון', הוא מאט גם את עצמו. עומדות לרשותו רק שמונה שניות לאתר אותנו ולפרוץ ל'פוסידון' בלי שנעלה עליו."
"ואין שום פאקינג כלי טכנולוגי מתקדם מספיק שיוכל להצביע עבורנו על מיקום הפריצה תוך שמונה שניות," נשף האטר בתסכול והביט בנורה. "אני מכיר את המבט הזה," התקרב אליה, "על מה את חושבת?"
"אתה לא תאהב את זה." היא שילבה את ידיה והביטה בריכוז בשלושת הכוכבים שנעו על המסך. אלוהים! היא לא באמת חשבה על זה, נכון?
"נורה, זאת התאבדות." התרגזתי וקמתי ממקומי, ידעתי על מה היא חושבת. אם הגענו למצב הזה, כנראה לא היה לנו שום סיכוי.
היא צודקת, חבר. אתה יודע את זה. נורה אף פעם לא טועה.
"שמישהו יגיד לנו על מה אתם מדברים," ביקש סרג'יו ונעמד גם הוא. אחריו נעמדו כולם, כמו גל. כיסאות נדחפו אחורנית וכולם התקרבו אל המעגל הפנימי.
ג'ס הריצה את עיניה ביני לבין נורה ומצחה התקמט, היא לא ידעה מה נורה שוקלת לעשות.
"אנחנו צריכים להפיל את ההגנות. זה מה שהיא חושבת," יידעתי את כולם.
החדר התפוצץ.
האטר תפס מקלדת והטיח אותה בקיר בשאגה. "נדפק לך השכל?" נורה השפילה את פניה הסמוקות, בעיניה ניצת עלבון.
"האטר, מספיק." ניסיתי להרגיע את האטר, אבל הוא רק השתולל יותר.
"בואו פשוט נגיש לו את הסיסמאות ואת קודי ההצפנה וזהו. פאק על זה, אני לא מרים ידיים."
"אתה תאבד את הורנס בדיוק כמו שאתה מאבד שליטה, בדיוק כמו שאתה מאבד אות..." נורה הרימה את מבטה.
"האטר, נורה. לכו למשרד של האטר, דברו ביניכם. הריב הזה לא לעניין," קטעה ג'ס את דבריה לפני שייעשו הרסניים וניסתה להתקרב אליהם.
"תסתמי," שניהם הפנו את ראשיהם גם יחד וצעקו על ג'סמין.
היא הרימה ידיים כנכנעת והסתובבה על מקומה. "גיז'ס, אתם חייבים לפרוק את זה. לכו מכות, תזדיינו, אבל תעיפו כבר את הכבדות הזאת שעוטפת אתכם. אתם לא רואים שזה משפיע על כולנו?"
נורה אספה את הז'קט וצעדה לכיוון משרדו של האטר. הוא העביר את כפות ידיו על פניו בשפשוף מהיר וצעד אחריה.
"זה בסדר, בילי. אני ארים את זה." חייכתי אל בילי שרכנה כדי להרים את מקשי המקלדת השבורים.
בילי הרימה אליי את עיניה הירוקות וחייכה. "שטויות, מנואל. אלו רק כמה חתיכות."
"מה שלום ההורים?"
"בסדר, מונטנה שורדת בלעדיי."
"אני בספק," צחקתי וגרמתי לה לחייך חיוך אמיתי. כחכוח גרון נשמע מאחוריי והסתובבתי. ג'סמין.
המבט שלה לא היה מרוצה. גלגלתי עיניים וצעדתי אחריה. מה יש להורנס שהחברים בה מובלים על ידי נשים?
"מה אנחנו עושים עם האטר?" שאלה ג'סמין כשעמדנו במרחק בטוח ממאזינים לא רצויים. חלק מההאקרים חזרו לעבודה וחלקם עדיין שוחחו על הדרמה שהתרחשה לפני כמה דקות. סרג'יו הצטרף אלינו והחזיק בידו בקבוק בירה.
"באמת? עוד לא עשר בבוקר," נזפה בו ג'ס.
"זמנים קשים," הצטדק וקרץ אליי. "מה אנחנו עושים עם ההאקר הזר ולמה, לכל הרוחות, אנחנו צריכים להוריד את ההגנות?" הוא פרם את הכפתור העליון בחולצה, כאילו חיפש אוויר. כולם היו לחוצים מהמחשבה על כך שנבטל את ההגנות.
"מה אם נכפיל את מהירות התגובה של קוד האיתור?"
"הסיכוי שווה לכך שנסגיר את הורנס לשריף המקומי. כדי להכפיל את המהירות תצטרכי להשתמש ביותר שרתים. את חושבת שנורה לא ניסתה את זה? המוח שלה עובד מהר יותר משל כולנו גם יחד. אם היא הגיעה למסקנה שצריך להוריד את ההגנות, היא כנראה יודעת למה."
"בינתיים המוח שלה עסוק בלהציל את מערכת היחסים שלה עם בעלה."
"על זה אין ויכוח," הסכמתי איתה.
היא נאנחה ושילבה ידיים. "אז מה אנחנו יכולים לעשות? להוריד את ההגנות זו התאבדות."
"אלא אם לא נוריד את כולן." אצבעי טפחה באוויר בזמן שהרעיון של נורה התגבש בראשי. ניגשתי למחשב שעליו עבדה נורה קודם לכן והראיתי להם שוב את הסרטון. "אם נוריד כמה הגנות נאפשר להאקר להישאר ברשת האפלה יותר זמן וכך נוכל לעלות עליו."
"ובכך נסתכן בחדירה." ג'ס לא הייתה מרוצה. "כמה זמן זה ייתן לו? עוד עשר שניות?"
"לקידוד פקודה להאטת מעקב יידרשו בין שלוש עשרה לחמש עשרה שניות." נורה הצטרפה לשיחה, היא נראתה סמוקה והאודם שעל שפתיה היה מעט מרוח בזווית פיה. תהיתי על איזה חלק מגופו של האטר נמצא האודם של נורה.
אני תמיד בעד סקס פיוס, חבר. רוי גיחך בראשי.
"מה שלמעשה ייתן להאקר שלנו יותר מעשרים שניות של חשיפה." השלמתי את החישוב שלה.
"זה יאפשר לי את הזמן הדרוש כדי לאתר את המיקום שלו," אמרה נורה בביטחון ומיהרה להתיישב ליד מקלדת.
"לפי החישוב שלי יהיו לו עשרים ושלוש שניות כדי לפרוץ. מה יקרה אם הוא ינסה לפרוץ כשתהיי בבית?" שאל האטר ועדיין נשמע כועס אך מעט מרוכך. החולצה שלבש הייתה מקומטת בכמה מקומות ועל צווארון חולצתו היה כתם אדמדם. "לפי מה שראינו עד כה, אין לו דפוס עבודה קבוע."
"הרי אין לו אפשרות לדעת שהורדנו חלק מההגנות, הוא מריץ בכל פעם פקודות קבועות. הוא יופתע הפעם כשהפריצה תהיה מהירה, זה ייתן לי יתרון של תשע שניות כדי שאוכל לתפוס אותו."
"את טובה, נורה, אבל אף אחד לא עד כדי כך טוב," אמרה ג'ס והנידה את ראשה, לאחר מכן נשכה את שפתה. היא נהגה לעשות זאת כשניסתה לחשוב.
או כשאתם במיטה...
קיללתי את רוי בשקט והנחתי יד על כתפה של נורה, "אני סומך עלייך."
"גם אני."
"את מספר אחת, נורה."
"את לגמרי מסוגלת לעשות את זה."
קולות שונים ומעט מהוסים נישאו באוויר והחמיאו לנורה.
האטר ניקה את גרונו. "מי שבעד להוריד הגנות שיצביע." כפות ידיים הורמו אט אט. הנפתי את ידי בביטחון. נורה תדע להתמודד מול ההאקר ההוא.
"מי נגד?" שאלה ג'ס, והרימה את ידה וכך גם האטר. כולם בלעו אוויר.
"זה לא שאני לא סומך עלייך," ניסה לתרץ, "הורנס הוא מפעל חיי. להוריד הגנות מהדבר הכי קדוש עבורי זה כמו לתקוע לעצמי לוע של אקדח בפה."
נורה קמה ממקומה והתקרבה אליו עד שאפה נגע באפו ועיניה התמלאו דמעות. "ואני חשבתי שהדבר הכי קדוש לך הוא הנישואים שלנו, אבל זה לא משנה עכשיו, נכון? הרוב הצביע בעד. אבוא לכאן הערב ואשאר הלילה." היא עזבה את המרתף ונעלמה במעלה המדרגות.
השקט ששרר סביב גרם להאטר להרים את עיניו אל חברי הורנס. "אני סומך עליה, אני סומך על כולכם, אבל אם 'פוסידון' ייפול לידיים זרות לא אוכל לחיות עם עצמי."
"נורה היא ההאקרית הכי טובה שנתקלתי בה," ציינתי. "אני לא רק סומך עליה, אני מאמין בה."
האטר עיוות את פניו בכעס. "בתור אחד שלא מאמין אפילו בעצמו, אני לא יודע מאיפה כוחות הקסם האלה שלך להאמין באחרים."
כאב לך? זו הייתה חתיכת מכה מתחת לחגורה, חבר, מלמל רוי.
האווירה הבוקר הייתה מחוממת דיה ולא רציתי לעשות בלגן למרות שכל שריר וגיד בגופי ביקש זאת. ליקקתי את השפתיים ולקחתי את הז'קט. כל הנוכחים הביטו בי, חלקם בזעם, חלקם בעידוד, אבל ג'ס הסתכלה עליי כאילו הייתי האכזבה של המאה. כיווץ לא רצוני בחזה הזכיר לי שיש לי לב, למרות הכול. העלבון של נורה היה העלבון שלי. התקרבתי אל האטר ודקרתי את חזהו באצבעי בחוזקה. "אתה אולי הבוס כאן, אבל הורנס לא בנוי רק מהאטר וויליאמס. הוא בנוי מנורה, מסרג'יו, מג'ס, מבילי, מרוקסן, מדיימון, מבנג'מין ומכולם."
האטר העיף את אצבעי במכה חדה והתרחק צעד אחד לאחור. "אני מציע לך לסגור את הפה השיכור שלך לפני שתפלוט דברים שאתה לא רוצה לומר." העיניים שלו התרוצצו סביב.
"לך תזדיין. אפילו את הנישואים שלך אתה לא יכול להציל. איך תציל את הורנס?" הכאב שאג מחזי וכפות ידי הפתוחות הכשילו אותו לאחור. האטר לא חיכה אפילו שנייה לפני שהתנפל עליי והתרסקנו על אחד השולחנות.
"בן־זונה, שכחת מי הציל את החיים שלך?" האטר ישב עליי והאגרופים שלו עיצבו מחדש את האף ואת הלסת שלי.
נחנקתי מהדם שהתפרץ וניסיתי להיאבק בו. הרמתי את ברכי והכיתי אותו בביצים. הוא השתנק והתקפל לצידי.
ניסיתי לעמוד, אבל קרסתי על אחד הכיסאות. נעמדתי בקושי, הסתכלתי עליו מלמעלה, שלחתי לעבר בטנו כמה בעיטות חזקות ואז ירקתי דם על פניו.
"לא אתה הצלת את החיים שלי. האטר, החבר שלי, הציל אותם ומכיוון שאין לי פאקינג מושג מי אתה יותר, אתה יכול למצוץ לי, חתיכת חרא. עצרת את החיים של כולנו כי לא הצלחת לעצור האקר אחד. הכרחת את כולנו להישאב אל הפסיכוזה החולנית שלך ואנחנו כלואים בה כבר שלושה חודשים."
האוויר בחדר נעלם פתאום. אף אחד לא העז לדבר ככה אל האטר, גם אם היו בהורנס אחרים שחשבו בדיוק כמוני.
סרג'יו עזר להאטר לעמוד על רגליו וזה קרטע לאחור. "לך הביתה, מנואל. תירגע ותחזור בערב."
"זין אם אני חוזר." ירקתי דם על הרצפה. "אני עוזב את הורנס."
אף אחד לא עוזב את הורנס, חבר.
"אף אחד לא עוזב את הורנס, מנואל." הטון של האטר דמה לטון של רוי.
גיחכתי בבוז וליקקתי את הדם משיניי הקדמיות, "נכון. תבוא לקראת תשע, לאחר שאסיים את בקבוק הבורבון החדש שקניתי. תוכל לדפוק לי בראש כדור מהאקדח שלך."
ידיי רעדו כשטיפסתי במדרגות, רעדו כשהתנעתי את הרכב ועדיין רעדו כשבכיתי לבד כמו ילד קטן על הרצפה בשירותים שבבית.
רעש של כלים הגיע מכיוון המטבח. מצמצתי אך בקושי בעיניי הנפוחות וחשבתי שדמיינתי. כשנפתחה הדלת ודמות עמדה בפתח חדרי הבנתי שזה אמיתי. שכבתי על גבי במיטה ומגבת רטובה הייתה מונחת על פניי. שקית האפונה שנחה על הכרית לצידי כבר הופשרה "ג'יזס, מנואל! מתי סידרת את הבית בפעם האחרונה?"
ג'סמין נשענה על המשקוף, על כתפה מגבת מטבח. היא נכנסה אל החדר ופתחה את התריסים. אור שמש הציף את החדר. נאנקתי במחאה והסתובבתי לצד השני.
"מצטערת, רמבו. הגיע הזמן לקום." שמעתי אותה אוספת את בקבוקי האלכוהול הריקים ויוצאת מהחדר. אחרי כמה דקות של שקט התיישבתי במיטה ואז קמתי ופסעתי אל הסלון.
ג'ס ישבה על הספה והקלידה משהו בטאבלט שלה. מכנסי הג'ינס שלה החמיאו לגזרתה הצרה והגבוהה וז'קט העור הזכיר לי את העובדה שנהגה לכאן באופנוע שקנתה לפני כמה חודשים. הבקשות שלי שתחליף לרכב בעל ארבעה גלגלים לא נענו, היא עדיין רכבה כמו רוח סערה וגרמה לי להרגיש כמו סבא בשברולט הכסופה שלי.
"לא שיש לי בעיה עם זה, אבל אולי כדאי שתלבש מכנסיים," אמרה אחרי דקה שבה הסתכלתי עליה כמו סוטה.
"זה לא שלא ראית כבר את הסחורה." הסתובבתי והחזרתי את שקית האפונה למקפיא.
"מנואל ורה, גם כשאתה פצוע אתה מפלרטט." היא נענעה בראשה על אף החיוך היפה והקטן שלה. "אני שמחה שחזרת לעצמך."
כמו כדי להוכיח את נכונות דבריה, פתחתי בקבוק בירה וגמרתי את תוכנו בכמה לגימות. היא קמה אל עבר השיש במטבח ודחפה לעברי כוס תה שאדים הסתלסלו ממנה. "אולי פחות אלכוהול ויותר קמומיל."
לאחר שסיימתי את המשקה החם תחת עיניה הבוחנות, היא חייכה ופשטה את הז'קט. "עכשיו בוא למקלחת."
כשקראה לי למקלחת ואז הכניסה אותי לאמבטיה לבד, תהיתי באכזבה כמה אכזרית היא הייתה יכולה להיות.
אחרי שהדביקה פלסטר לבן על אפי שככל הנראה נשבר ומרחה קרם אנטי־בקטריאלי על החתכים, ג'ס הזמינה עבורנו סנדוויצ'ים מ'המטבח של קלרה'. ארוחת הצהריים המאוחרת שלנו כללה כריכי הודו, שהיו מצוינים והיו יכולים להיות מצוינים יותר עם בקבוק בירה ליד. בזמן שהתקלחתי ג'ס העלימה את כל האלכוהול מהבית, אבל מפני שטיפלה בי יפה החלטתי שלא להתפרץ עליה ולגשת כבר מחר אל טרביס כדי לקנות בקבוקים חדשים. ישבתי על כיסא מול שולחן האוכל כשהטאבלט שלה פתוח לפניי. ג'ס ניסתה לעזור לבחורה משיקגו להשיג תמונות שיפלילו את הגבר שאנס אותה והייתה שקועה עד מעל הראש בעניינים האישיים שלה. רציתי שתשתף אותי, אבל היא מלמלה סירוב והתחמקה.
"את ואני... תמיד עבדנו טוב יחד."
"מה אתה רוצה להגיד בזה, מנו?"
"שאני מתייחס אלייך כאל דבר מובן מאליו וזו טעות."
"אתה יודע שלא אחזור אליך עד שתפסיק עם האלכוהול. מבקבוק בשבוע זה נעשה בקבוק בשעה. אתה מתרץ את ההתמכרות הנוראית שלך לאלכוהול במותו של רוי." היא הגזימה קצת, אבל הנקודה שלה הובהרה. היא צדקה. הבעיה שלי הייתה נעוצה בעובדה שהייתי כלוא באבלות כבר שש שנים.
יש לך הזדמנות, חבר. ג'ס כאן, הגיע הזמן להיכנס לגמילה.
לא אמרתי לה דבר ממה שרוי לחש בראשי. חרקתי שיניים והנחתי את זרועותיי על השולחן. "זה מי שאני, ג'ס."
"לא." היא רכנה לעברי וכפות ידיה אחזו בלחיי. "זה לא מנואל שאני מכירה."
היא קירבה את שפתיה אליי וכבר רציתי להושיט את ידי, לתפוס בעורפה ולנשק אותה כשהטלפון הנייד שלה צלצל. היא נאנחה והזדקפה במהירות.
"כן, המפקד." האטר היה מעברו השני של הקו. הגוף שלי נעשה נוקשה.
"כן... פה איתי. באמת?" הבעתה השתנתה בפתאומיות. עיניה התרחבו ולאחר מכן היא הסתובבה על מקומה.
"אתה בטוח בזה? או־קיי, אנחנו בדרך."
היא ניתקה את השיחה עוד לפני שהספקתי לצעוק להאטר בטלפון, "אני לא הולך לשום מקום."
"אתה בא איתי, מנואל." היא מיהרה ללבוש את הז'קט והשחילה את הקסדה שלה על זרועה הימנית.
שילבתי זרועות ונעצתי בה מבט. "תני לי סיבה אחת טובה לקום מהכיסא, ג'ס."
"כי נורה תפסה את ההאקר. או ליתר דיוק, את ההאקרית."