זהו ספר אופטימי המכוּון גם לפסימיסטים. האופטימיות של הספר הזה איננה נאיביות. אנחנו לא מתכוונים להציע גן עדן של שוטים. אנחנו ערים לגמרי לדרמטיות של המציאות במאה ה-21 ולסכנותיה הרבות. אכן, רוח רעה מנשבת בעולם בעת כתיבת הספר הזה.

וזו השאלה הראשונה שאיתה אנחנו צריכים להתמודד: האם אפשר לדבר על שינוי משמעותי לטובה בעולם חברתי שבו בולטים דווקא שינויים מדאיגים לרעה?

אנחנו משוכנעים שכן. זו תהיה הטענה המרכזית של הספר.

איננו מתעלמים מן הסכנות הקיימות, וגם לא ממעיטים בעוצמתן. הטענה שלנו היא שבצד הסכנות והאיומים קיימים גם פתחים לשינוי לטובה. והשינוי יתאפשר אם נדע לנתח נכונה את מצב העניינים, ולסמן - מתוך הניתוח הזה - אסטרטגיה של שינוי. ועל כן מטרתנו כאן היא לא רק לשרטט חזון של שינוי חיובי, אלא גם לסמן דרך, תוכניות פעולה, כדי לקדם אותו בפועל.

הספר הזה יוצא לאור זמן קצר אחרי הניצחון של נתניהו וגוש הימין בבחירות 2019. כדי לנצח, נתניהו לא בחל הפעם בשום אמצעי. אם בבחירות 2015 הופיע אצלו כהניזם גלוי רק ביום הבחירות עצמו ("הערבים נוהרים בהמוניהם לקלפיות"), ובסופו של דבר הוא אף התנצל על כך, הרי הפעם נתניהו ניהל קמפיין שלם שהכהניזם וההסתה עמדו במרכזו. רטוריקת הליכוד מתחרה בגזענות של ידידיו במפלגות הימין הרדיקלי באירופה. וסביב הליכוד נמצאו מפלגות קיצוניות אף יותר: זהות, הימין החדש, ישראל ביתנו, הבית היהודי/האיחוד הלאומי/עוצמה יהודית.

ושוב, בדומה ל-2015, גם הפעם רבים חוֹוים תחושה כבדה של ייאוש.

בספר הזה אנחנו מתייחסים לַמציאות מנקודת מבט אחרת. איננו מתעלמים מן הסכנות הכרוכות בַּסימון של אזרחי ישראל הערבים כאויבים, ומן האיומים בצמצום נוסף של המרחב הדמוקרטי. גם אנחנו יודעים כי הטבות לטייקונים באות על חשבון כולנו, ומבינים את הסכנות הטמונות בהעדפת פרויקט ההתנחלות על פני מדיניות אמיצה של התקדמות לשלום עם הפלסטינים ועם שאר מדינות האזור.

כן, אנחנו לא מתעלמים מהסכנות. אבל - כפי שננסה להראות לאורך כל הספר - אנחנו בטוחים כי ייאוש אינו התגובה הנכונה. ראשית, ייאוש הוא תמיד משענת טובה של הסְטָטוּס קווֹ - בעל־הברית הנאמן של הרוע שהופך למדיניות. שנית, וחשוב יותר, אסור לשכוח שהבחירות האלה לא היו באמת מאבק בין שתי דרכים מנוגדות. הן התנהלו בעיקר סביב דמותו של נתניהו: עימות בין אלה שרואים בו מנהיג ראוי, לבין אלה שרואים בו מושחת המוכן להחריב כל חלקה טובה למען הישרדותו האישית. הראשונים הצביעו לליכוד ולמפלגות הלוויין הימניות שלו, האחרונים הצביעו למפלגת כחול־לבן ושמאלה. אלא שכחול־לבן לא הציגה חזון חלופי לימין; כהצהרתו גלוית־הלב של יאיר לפיד, היא ביטאה את "כל הדברים שפעם איפיינו את הימין הישראלי".

מה לעשות עכשיו הוא הזמנה לחשיבה ולפעולה. ארבע מערכות הבחירות האחרונות מלמדות ש"ימין אחראי" אינו יכול להיות חלופה. אבל הן גם מלמדות כי הליברליזם - שבישראל מזוהה עם השמאל - גם הוא אינו יכול להיות חלופה של ממש.

אכן, נדרשת פוליטיקה חדשה ושונה. לא יהיה פשוט לבנות אותה. לא קל לשנות מן היסוד את דרכי הפעולה שאליהן התרגלנו. זהו תהליך ארוך, ואין בו קיצורי דרך. מה לעשות עכשיו מבקש לתרום לתהליך הזה. אנחנו אופטימים.

 

 

הימין הרדיקלי והניאו־ליברליזם

ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות בארצות־הברית, בנובמבר 2016, היה רק ביטוי, גם אם דרמטי, למגמה גלובלית מתמשכת ורחבת־היקף: התבססותו של ימין חדש, תוקפני וכוחני. בכמה וכמה מדינות הוא כבר אוחז בשלטון: ארצות־הברית, רוסיה, ברזיל, טורקיה, הודו, הונגריה ופולין. נוסף על כך, גם במדינות שבהן הימין התוקפני איננו שולט, הוא מתחזק והולך, מציב איום ממשי על השלטון.

מפלגות הימין הרדיקלי החדש אינן זהוֹת אבל יש ביניהן מכנה משותף עמוק: לאומנות הגובלת בגזענות, פוליטיקה המקדשת את הכוח כפיתרון לבעיות חברתיות (רטוריקה מלחמתית, גירוש פליטים, דיכוי אלים של הפגנות ומתנגדי שלטון), סמכותנות, ותפיסה אנטי־שוויונית בשאלות לאומיות, מגדריות, מעמדיות וחברתיות.

מאפיין משותף נוסף הוא שהמפלגות האלה זוכות לתמיכה אלקטורלית החוצה גבולות מעמדיים, אבל היא חזקה במיוחד בקרב קבוצות חברתיות הנפגעות מהגלובליזציה הניאו־ליברלית.

המונח "ניאו־ליברליזם" עוד יחזור הרבה בהמשך, אבל חשוב לומר כבר עכשיו שיש בו משהו מטעה. ניאו־ליברליזם הוא תפיסה פוליטית־חברתית שגם אינה חדשה וגם אינה ליברלית. המונח הזה התקבע ככינוי למודל פוליטי־חברתי שרואה את האדם כיצור אנוכי שכל ייעודו הוא למקסם את הרווחים האישיים שלו.

מהנחת היסוד הניאו־ליברלית נובעת תפיסה הגורסת שהדרך היעילה היחידה להקצות משאבים ולהעניק שירותים בחברה היא בתיווך השוק הפרטי. מכך נגזרת פוליטיקה המעמיקה את אחיזתו של השוק בכל תחומי החיים (על־ידי הפרטה של מנגנוני המדינה לגורמים פרטיים מוּנְחי רווח); מצמצמת את הרֶגוּלציה (לרבות הסרת מגבלות המיועדות לשמור על הבריאות והסביבה); מפקיעה את השליטה על החלטות חברתיות וכלכליות מידי הציבור ונבחריו (ומעבירה אותה לתאגידים הגדולים ולשווקים הפיננסיים); מבטלת הסדרים שנועדו להגן על זכויות העובדים (משום שהם פוגעים ברווחים); מחזקת את זכות הקניין של התאגידים (על חשבון הציבור הרחב, כמו למשל במקרה של פטנטים על תרופות מצילות־חיים); ומצמצמת את ההוצאות החברתיות של המדינה (כדי לאפשר הפחתת מיסים לעשירים). הגלובליזציה הניאו־ליברלית מתבטאת גם בהסרת חסמים בפני תנועת ההון והסחורות, בהעתקה של הייצור למקומות שבהם השכר נמוך יותר ובמעבר של עובדים זולים למדינות העשירות כדי לעבוד בהן בעבודות כפיים בשכר נמוך.

הגלובליזציה הניאו־ליברלית מותירה סביבה נפגעים רבים. מפלגות הימין הרדיקלי החדש מציגות את עצמן בדרך כלל כמתנגדות לה וכמגינות על האדם הפשוט מפני תוצאותיה הקשות. מתוך מופעיה הרבים של הגלובליזציה הן בוחרות להתמקד בגלי ההגירה שהיא יוצרת. את המהגרים והפליטים הן מתארות כמו שפוגעים באנשים המקומיים הפשוטים. הן מציגות את הלאומנות ושנאת הזר כתמיכה בריבונות העם ובדמוקרטיה.

אבל בפועל, הימין הרדיקלי החדש לא מאתגר באמת את השיטה החברתית ולא מציג מולה חלופה כלשהי, והמדיניות שהוא מציע גם היא לא לטובת העם והריבונות שלו. למרות שהוא מתיימר לענות על הקשיים ועל הבעיות שהגלובליזציה יצרה, המענה שהוא מציע בפועל רק מעמיק אותם. ניקח לדוגמה את הקלות המס למיליארדרים וצמצום הסדרי הרווחה שטראמפ מקדם: האם הם יביאו לשיפור במצבם של האנשים העובדים שהצביעו עבורו?

הימין הרדיקלי החדש כן מציע שינוי ביחס למרחב הדמוקרטי ולהישגים החברתיים והסביבתיים של העשורים הקודמים. כאן הוא מגלם איוּם אמיתי לחלוטין: במקומות רבים השלטון מגביל את החירויות הפוליטיות, מערער את הלגיטימיות של כל ביקורת ואופוזיציה, תוקף מיעוטים ומהגרים, ומבטל הסדרים המגינים על הסביבה והבריאות.

במשפט אחד: הימין הרדיקלי החדש הוא מסוכן.

 

 

לאן הולכים מכאן?

לפני מאה שנה, המהפכנית היהודייה הגרמנייה רוזה לוקסמבורג (Luxemburg) תיארה את הבחירה שאליה עתידה האנושות להגיע כ"סוציאליזם או ברבריות". העידן הנוכחי אכן נראה כזמן הגלישה לברבריות.

בתחילת המאה ה-21 נראה שהשילוב, שהצליח להתקיים קודם לכן, בין ליברליזם פוליטי לבין קפיטליזם כלכלי, הולך ומגיע לקיצו. החלופה המתחזקת היא צמצום הדמוקרטיה, לאומנות וגזענות, ובמקביל הגדלה של ההטבות לבעלי ההון, הרחבת הפערים בין אליטה מצומצמת לבין הרוב העובד, ושחיקה משמעותית של השירותים הציבוריים.

זה נכון גם בישראל, ובמקרה שלנו מגיעה אל קיצה גם היכולת לשלב בין כיבוש ממושך וכלכלה קפיטליסטית לבין שמירה על מרחב דמוקרטי יחסית בגבולות הקו הירוק. התוצאות ניכרות לעין: ליבוי הגזענות, רדיפת התקשורת, דמוניזציה של כל מי שמעז להשמיע קול אחר, ובה בעת - הסרת כל מכשול בפני שליטתם של בעלי הון מעטים על משאבי טבע כמו הגז, ועל הכלכלה כולה.

כאשר זה המצב, האם אפשר בכלל לחשוב על שינוי בכיוון ההפוך?

הטענה המרכזית שלנו היא שחשיבה כזאת לא רק אפשרית, היא גם הכרחית. גלישה לברבריות ממש איננה האופציה היחידה.

שינוי בכיוון ההפוך הוא אפשרי. כי טראמפ ניצח בבחירות לא משום שזה הגורל, ולא רק בזכות המיעוט הגזעני, אלא בזכות הרוב הכועס. לכעסו של הרוב היו סיבות אמיתיות, והמענה הכוזב של טראמפ הצליח רק לאחר שמענה הפוך - כמו זה שהציג למשל המועמד הסוציאליסטי ברני סנדרס - לא הצליח להגיע לקידמת ההתמודדות הפוליטית. כאשר בסופו של דבר לא ניצבת בפני הציבור חלופה אמיתית לשינוי משמאל, חלופה שתיתן תשובות למכלול הבעיות של האזרחים, הימין הרדיקלי יכול להציג את עצמו כחלופה היחידה לכשלים של הממסד - ולנצח. הצבת חלופה כזו חיונית לבלימת הימין הרדיקלי.

בספר הזה נטען כי המשבר הפוליטי־חברתי מצמיח לא רק סכנות, אלא גם אפשרויות. אבל כאשר לא מממשים את האפשרויות, הסכנות מתעצמות. חוסר שביעות הרצון מהמצב אינו משאיר מקום לוואקום. כאשר אין חלופה אמיתית משמאל, נותרת הפנייה ימינה בתור האפשרות היחידה להביע התנגדות, כעס, ורצון לשינוי משמעותי. מכאן שבנייתה של חלופה אמיתית משמאל היא תנאי לבלימת עלייתו של הימין הרדיקלי.

החלופה שצריך להציב מול הימין הרדיקלי לא יכולה להיות, אם כן, עמדת התגוננות המסתפקת בהתבצרות מסביב לסדר החברתי הקיים. במאה ה-21, הסדר החברתי הזה, שמאז אמצע המאה ה-20 החזיק מעמד עשרות שנים, כבר לא מסוגל לתת תשובות מספקות לאנשים רבים יותר ויותר. לכן ההתבצרות מאחורי הסדר הקיים נידונה לכישלון. מול הימין הרדיקלי דרושה חלופה לסדר הקיים.

אנחנו נטען שהחלופה הזאת לא יכולה להיות חזרה פשוטה אל המודלים שעמדו על הפרק בעבר, לא הסוציאל־דמוקרטיה האירופית ולא הקומוניזם בגירסתו הסובייטית. לדעתנו דרושה חלופה אחרת, דרך חדשה להתקדם אל מקום אחר, אל סדר חברתי צודק ונכון יותר.

הספר הזה הוא ניסיון לתרום לגיבושה של חלופה כזו. הוא לא נכתב מתוך התכחשות לחומרת השעה, אלא מתוך שיכנוע עמוק שדווקא עכשיו, במיוחד עכשיו, אפשר אחרת.

לכן נפתח אותו בלקחים מעליית הימין הרדיקלי בישראל ובעולם. נדבר גם על הקשר בינה לבין חולשותיו של השמאל.

לאחר מכן נציג חלופה למערכת החברתית־כלכלית הקיימת: נסמן קו אופק שאליו אנחנו מציעים לחתור. את כיוון החתירה ננסה לתרגם בהמשך לשפה של פעילות, תוך סימון יעדים קונקרטיים למאבקים.

אנחנו נטען שגיבוש תנועה למען השינוי הוא תנאי למימושו במציאות. בחלקו האחרון של הספר נעסוק באתגר הזה: האתגר של בניית חיבורים בין אנשים, אירגוני חברה אזרחית וכוחות פוליטיים; של הצעת סולידריוּת מול האנוכיות הדורסנית של הניאו־ליברליזם; של קידום שיתוף פעולה בין קבוצות שונות של נפגעים מהמצב הקיים, שרובנו בעצם בין הנפגעים ממנו.

התנועה הנדרשת לעשיית השינוי לא צריכה לפחד מההמון אלא לחתור להיות ביטוי שלו. היא לא צריכה להתנכר לזהויות הלאומיות, אבל גם לא להסתגר בתוכן. צריך להיות בה מקום גם לערכים של צדק ושוויון שמקורם בדת ובמסורת. היא צריכה לכבד את הזהויות השונות תוך מאמץ ליצור גשרים ושיתופי פעולה ביניהן.

לעשיית השינוי נדרשת תנועה עממית, ולא עוד קבוצה מסתגרת.

 

 

השאלה הישראלית

זהו ספר על ישראל, אבל חלק ממה שנכתב כאן רלוונטי גם למקומות אחרים. המציאות הפוליטית־חברתית המתַסכלת שבה אנחנו חיים אינה ייחודית רק לנו, אלא היא מנת חלקן של חברות רבות, כולל המפותחות והעשירות ביותר.

בניגוד לדימוי הרוֹוח, ישראל היא מדינה חזקה מבחינה כלכלית ונמנית עם קבוצה קטנה יחסית של מדינות עשירות. די בהסתכלות חפוזה על כמה נתונים כדי להיווכח בזה. על־פי נתוני הבנק העולמי, התמ"ג לנפש בישראל ב-2017 היה 38,261 דולר לנפש, מה שממקם אותה - על־פי מדד שוֹוי כוח הקנייה (מדד PPP) - בין המדינות שבהן ההכנסה הממוצעת היא הגבוהה ביותר. מדדים כלכליים אחרים, כגון היחס בין החוב לתוצר או מאזן התשלומים, ממקמים גם הם את ישראל במקום טוב בין מדינות ה-OECD, האירגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי המאגד את מרבית המדינות המפותחות בעולם. לפיכך, תפיסת השינוי שאנחנו מציעים לחברה הישראלית רלוונטית לחברות המפותחות האחרות.

עם זאת, בהחלט ישנם גם היבטים הייחודיים רק לנו. במובן הזה, כל משפחה אומללה - כאמרתו המפורסמת של טולסטוי - אומללה בדרכה היא.

איך יכולה להיראות חברה ישראלית אחרת? האם אפשרית כאן חברה שוויונית, צודקת, שחיה בשלום עם עצמה ועם שכניה?

אנחנו משוכנעים שהרוב הגדול רוצה לחיות במקום כזה.

למה אנחנו לא שָם? כי הרוב לא מאמין שאפשר להתקדם לשם, וישנו גם מיעוט שמעוניין, מסיבותיו הוא, לשמר את המצב הקיים על כל תחלואיו.

בדומה ליתר העולם, גם בישראל השיטה הכלכלית מייצרת לא מעט תיסכולים. אבל אלה אינם מתגבשים לכדי פעולה פוליטית כוללת. ביטויי ההתנגדות הם מקומיים, מנותקים. איים קטנים ומבודדים. ומשום שהם כאלה, הם רחוקים מלאתגר את הסדר הקיים.

אבל אצלנו הביטוי העיקרי של התיסכולים הוא דווקא ההימנעות מפעולה פוליטית.

להימנעות מפעולה פוליטית יש סיבות רבות. אנשים רבים נאבקים לשרוד במירוץ החיים, שנעשה מהיר ותובעני יותר ויותר. הם מתמקדים בעבודה ובחיים האישיים, אין להם הזמן והאנרגיה הדרושים למעורבות ציבורית, והם מאבדים את האמונה שאפשר לשנות את החברה.

ייאוש מופיע בחברה שלנו במיגוון של צורות: הגירה לחוץ לארץ למשל, מתוך אימוץ תפיסה אינדיבידואליסטית הגורסת שצריך "לעזוב כל אדם לנפשו" ולתת לו לבחור את המסלול שירצה, אף־על־פי שברור שלא לכולם יש האמצעים (כסף, מקצוע, דרכון זר) לבחור בהגירה.

תגובת ייאוש אחרת היא הגירה פנימה: ויתור על מעורבות ציבורית, התמקדות בקריירה או במשפחה, לפעמים גם תוך אימוץ גישה המסתפקת ב"תיקון עצמי" במקום שינוי המציאות החברתית, כאילו שבאמת אפשר להפריד בין השניים.

לבסוף, הייאוש מתבטא גם בגישות אַפּוֹקליפּטיוֹת: חרדה היסטרית מפני "חורבן הבית", קריאה לבריחה המונית, או לחלופין התייחסות צינית לכל מוסד ולכל פעולה ציבורית באשר הם, בבחינת "ממילא הכל אותו דבר".

נכון, ביטויי הייאוש השונים מבטאים תיסכול מהמערכת הקיימת, אבל הם לא יכולים לקדם שינוי שלה. לאמיתו של דבר, ביטויי הייאוש אפילו מחזקים את הסדר הניאו־ליברלי. כשם שהסדר הניאו־ליברלי בנוי על דה־פוליטיזציה של הכלכלה, כך תגובות הייאוש עושות דה־פוליטיזציה להתנגדות. כשם שהסדר הניאו־ליברלי בנוי על פירוק מסגרות קולקטיביות וסולידריות והמרתן באינדיבידואליות ותחרות, כך תגובות הייאוש בנויות על התנהגות פרטית, ולא על שיתופי פעולה קבוצתיים.

אנחנו מבקשים להציע חלופה פוליטית לייאוש, דרך אפשרית לקרוא תיגר על הסדר הניאו־ליברלי ולהיאבק למען חברה שוויונית וצודקת.

לא מדובר במשימה קלה, וההצלחה אינה מובטחת. אבל אנחנו משוכנעים שיש בסיס אמיתי לתקווה, שאפשרית כאן חברה אחרת.

בהמשך הספר נַראה שההיסטוריה של ישראל עצמה מצביעה על כך שהשינוי הוא אפשרי. נסמן רגעים שבהם אנשים הרגישו שאפשר לשנות, ואכן התייצבו לפעול והצליחו לקדם שינויים. נספר על מאבקים מוצלחים נגד הסדר הקיים - הפוליטי, החברתי, ואפילו הכלכלי. המשותף למאבקים האלה היה הסירוב להיכנע לייאוש ולקבלת הדין, והנכונות לחרוג ממוסכמות מקובלות.

אומנם במקרים לא מעטים ההישגים שהניבו המאבקים הללו היו נקודתיים, ובדרך כלל הם גם לא זכו להמשכיות. אך זו בדיוק הסיבה שנחוצים כאן ניתוח, הכללה, חשיבה אסטרטגית ושיחרור של הדמיון החברתי והפוליטי. לאלה אנחנו מבקשים לתרום.

 

הספר הזה הוא יצירה משותפת של שנינו - דב ודני - ולא שתי יצירות עצמאיות שחוברו יחד. אנחנו שותפים בהנחות היסוד, באופן הניתוח, ביעדים הפוליטיים המוצעים. את רוב הפרקים, ובתוכם הפרקים הפרוגרמטיים, כתבנו שנינו יחד. כמה פרקים שכתב אחד מאיתנו חתומים אומנם על־ידי הכותב, אבל גם הם פרי של דיון משותף והסכמה בינינו. שנינו עומדים, על כן, מאחורי כל הכתוב בספר.

ברצוננו להודות במיוחד לאורי וולטמן, לאלה ידעיה, לחמוטל בלנק וליובל עופר על הערותיהם החשובות ותרומתם המשמעותית לחידוד והבהרת המסרים. אורי, אלה, חמוטל ויובל, היועצים הפרלמנטריים של דב בשלהי הכנסת ה-20, הם שותפים אמיתיים בעשייה ובחשיבה, והתובנות שלהם העשירו מאוד את הספר. תודה לניר, בנו של דני, על הקריאה וההערות המועילות. תודה לאיתמר אבנרי, לעבּד כנענה, למרקי לוי ולהדס זיו שקראו ותרמו מאוד בהצעות השיפור שלהם. תודה גדולה לאיתי זיו, עורך הספר, לרותי חזנוביץ', העורכת הלשונית, ליהודה, מולי ועילאי מלצר מספרי עליית הגג, שהשיחות איתם תרמו רבות לשיפור ולהידוק הספר. האחריות על התוצאה המוגמרת נותרת, כמובן, עלינו.

אחרונים ויקרים במיוחד: אנחנו מודים לבנות הזוג שלנו, יעל ומירי, ולילדינו, עדו, רועי ועומרי, גל, יוני, אור וניר, על האהבה והשותפות לאורך כל השנים.

 

דב חנין, דני פילק

אפריל 2019