מאת: בלייד

7:23

 

היי, בייב. לא יכול להגיע לארוחת ערב.

אני יוצא עם הבחורים. אל תחכי לי.

X

 

אני מנתקת וחורקת שיניים. הטלפון לפות באגרופי. מעולה, פשוט מעולה. אני נושפת, פותחת את תיק היד הקטן והשחור שלי ומכניסה פנימה את הטלפון, בעודי מעיפה מבטים סביב החדר. עיניי צורבות מרוב תסכול. הדמעות שנקוות בהן מאיימות למרוח את המסקרה. ההשפלה מחלחלת לתוכי. אני שונאת אותו. אני שונאת אותו כל כך.

"סליחה, מיס. את מוכנה להזמין?"

אני נבהלת וממקדת את תשומת ליבי במלצר הצעיר והמוכר למראה שעומד לידי. הוא טופח בעט שחור על הפנקס שהוא אוחז בין אצבעותיו הארוכות והדקות. החרדה מטלטלת אותי כשאני מבינה למה אני מזהה את הפנים הנעריות, האף המעוקל והשיער הארוך והבלונדיני. ראיתי אותו בעבר. הבטן שלי צונחת וחום מתפשט בלחיי. זה אותו מלצר שהגיע לשולחן שלי בכל פעם שבלייד הבריז לי במסעדה הנידחת הזאת.

אני בטח נראית פתטית כי שוב נקלעתי למצב הזה.

בא לי למות.

עכשיו.

אני מכחכחת בגרוני, מביטה בתפריט ומהמהמת. קווצות שערי החום הארוך מהווים מסך בינינו. כשאני מגיעה לאמצע הטור של המנות העיקריות בתפריט, עיניי מיטשטשות לחלוטין מהדמעות שאני כובשת, ואני כבר לא מצליחה לראות את המילים המסודרות והמודפסות.

"אה..." אני לא ממצמצת מחשש שדמעה סוררת תזלוג על הנייר המצופה בפלסטיק ושואפת אוויר דרך האף. הסומק בלחיי צורב בעורי עד כאב ואני מתכווצת מהמחשבה על האדמומיות בפניי. אני מסלקת את הגוש הכבד בגרוני, מרימה את ראשי אבל נמנעת מקשר עין. "מצטערת... יש שינוי בתוכניות."

"אה."

אני קמה על רגליי ומחליקה בכפות ידיי על השמלה השחורה והקצרה, מתפללת חרש שהמלצר לא ישאל אותי שאלות. למרבה המזל, הוא רק עומד שם וצופה בי כשאני מורידה את המעיל השחור התואם מגב הכיסא ולובשת אותו על כתפיי. כל שנייה שבה אני מסדרת את עצמי לקראת העזיבה מתארכת כמו נצח. אלוהים, אני רק רוצה להיעלם, כדי שלא אצטרך להרגיש את מבטו האוהד על עורי.

אני שולחת אליו חיוך מתוח, לוקחת את תיק היד שלי וניגשת במהירות אל היציאה, מתעלמת מכל המבטים הבוחנים שעוקבים אחריי.

ברגע שאני יוצאת מהמסעדה אני שואפת אוויר בחדות, וממהרת אל מגרש החניה. האוויר הקר הולם בריאותיי ומצנן את החום שבלחיי - מפתיע בהתחשב בעובדה שאנחנו באמצע האביב. מזג האוויר הקר תמיד הרגיע אותי, אבל הערב לא די בו כדי לשכך את הסערה שמשתוללת בתוכי.

כשאני ניגשת אל מגרש החניה המרוצף בטון, עקביי הגבוהים טופפים עם כל נקישה. הצל הכהה והדק שלי משתקף בצבע הכחול של מכונית הסדאן ואני פותחת את הרכב ונכנסת אליו. אני טורקת בנהמה את הדלת, משליכה את תיק היד אל מושב הנוסע ולופתת את ההגה בידיים רועדות. הדמעות צורבות בזוויות עיניי אבל אני לא מעזה לתת להן לזלוג. אני לא מתכוונת לבכות עליו יותר.

אני מסרבת.

אני רוכנת על לוח המחוונים ונוברת במהירות בתיק היד שלי עד שאני מוצאת בקרקעית התיק את הטלפון, שמסתתר מתחת לתפריט של מסעדת גריל ברזילאית הסמוכה למקום העבודה שלי. אני מחפשת את השם של בלייד ברשימת אנשי הקשר ולוחצת על סמל הטלפון הירוק והקטן. הוא מצלצל - איזו הפתעה - ומגיע לתא הקולי המטומטם.

"הגעתם לתא הקולי של בלייד. אני לא זמין עכשיו, מתברר. תתקשרו מאוחר יותר."

אני לא משאירה הודעה, אבל מתקשרת שוב.

ושוב.

ושוב.

בכל פעם שהשיחה מגיעה לתא הקולי, הזעם בתוכי הולך וגובר עד שהוא סוף סוף עונה. אני שומעת הרבה קולות בשניות הראשונות לשיחה - מוזיקה במועדון, נקישת בקבוקי זכוכית... וצחקוק מתקתק וקולני, כאילו מי שזו לא תהיה עומדת ממש לידי. תדהמה אוחזת בי וגבותיי מתרוממות.

"ששש. תסתמי," הוא לוחש. באורח פלא הצחקוקים מפסיקים, והבטן שלי צונחת, כמו אבן ששוקעת במים. "היי, בייב, מה קורה?"

מה קורה? נימת קולו רגועה ואדישה כאילו התקשרתי סתם כדי לשוחח איתו על הא ועל דא, ולא כי אני עומדת לבעוט לו בתחת בגלל שהוא זרק את התוכניות שלנו לפח ברגע האחרון, והשאיר אותי לחכות לו במסעדה כמו מטומטמת בפעם השלישית בתוך חודשיים!

נשיפה מעוררת רחמים נפלטת משפתיי ואני צובטת את גשר אפי כדי לעצור את הבכי. אני לא מבינה. למה אני לא חשובה לו? למה אנחנו לא חשובים? למה הקשר שלנו לא חשוב?

אני חורקת שיניים נוכח פרץ העלבונות שממתין באחורי גרוני ובולעת אותם. אם אתקוף אותו, הוא ינתק ולא אזכה לומר את שלי. "הברזת לי שוב!"

"שלחתי לך הודעה."

"למה את צועקת? זה לא כזה סיפור, אוליביה. את ואני מבלים יחד כל הזמן."

אני משמיעה קול פגוע ומתוח. מה פשר התגובה הזאת? "אתה חושב שבגלל שאנחנו נפגשים לעיתים קרובות, יש לך זכות להבריז לי?"

"משהו כזה. ידעתי שתביני. אוהב אותך, חמודה."

בלייד מנתק ואני נשארת להביט בשמשה הקדמית. הדם בעורקיי רותח מזעם ואני מרגישה שאש הגיהינום הזאת מאיימת לכרסם בעורי ובעצמותיי. אני של פעם הייתה מרפה ומתקדמת הלאה, אבל עכשיו אני כבר לא מסוגלת לעשות את זה. סיימתי לאפשר התנהגות כזאת. גמרתי לתת לו לחשוב שאני תמיד אהיה כאן בשבילו. הוא לא יצא מזה בקלות. לא עוד.

בידיים רועדות אני לוחצת על החיוג החוזר והוא עונה מיד. אני מקמטת את מצחי.

"הלו?" קול נשי צרוד עונה לי ותופס אותי לא מוכנה. הלב שלי צונח אל נעלי העקב היוקרתיות שלי.

אני מצמידה כף יד לחה אל בטני המתהפכת בכאב ומגמגמת לתוך הטלפון. אני מצפה שבלייד יגיע לטלפון ויצחק, כאילו זו בדיחה חולנית...

אבל זה לא קורה.

"מי זאת?" אני שואלת ומצליחה לשמור על קול רגוע ויציב.

"ג'ורג'ינה," היא אומרת בפשטות, כאילו לענות לטלפון של מישהו אחר זה הדבר הכי נורמלי בעולם.

"איפה בלייד?"

"קונה לי משקה."

נחיריי מתרחבים, החזה שלי עולה ויורד בנשימות פתאומיות ושטחיות. אני חושקת את לסתי עד כאב, עד ששיניי מאיימות להישבר תחת הלחץ. ברקע, המועדון סוער מרוב צחוק ותשואות ומוזיקה עם באסים. אני נשענת לאחור ודמעות זעם זולגות על לחיי.

אתם יודעים מה? אני שמחה שהוא יוצא ונהנה בזמן שאני יושבת לבד במגרש חניה חשוך. סוף סוף עלה המסך ואני רואה את מה שההורים שלי אמרו לי מאז שבלייד ואני התחלנו לצאת. הוא לא שווה את זה, הוא לא ראוי לי, ואני לא מסוגלת יותר.

"שיט. אוליביה, זה לא מה שאת חושבת," בלייד מתפרץ, קולו בוקע מבוהל מהטלפון. "היא לקחה את הטלפון שלי מהבר."

אני מגלגלת עיניים ומהנהנת בראשי אל אף אחד. תמיד יש משהו. תמיד יש תירוץ. אף פעם אין לו אומץ להודות שטעה, או לסיים את הקשר בינינו. וזה בסדר, כי הערב אני שמה לזה קץ, ובניגוד אליו, זה לא מפחיד אותי.

"אתה חושב שאני מטומטמת?" אני נובחת לתוך הטלפון.

שאלה מטומטמת. ברור שכן.

"לא, ממש לא." אני מצמצמת את עיניי וקולטת את השכרות בקולו. "פשוט לפעמים את עושה דברים שגורמים לי לפקפק..."

"פשוט תסתום!" אני אומר ומטיחה את אגרופי הקפוץ בדלת המכונית. "גמרתי עם זה - איתך!"

"אוליביה, בחייך, אל תהיי טיפש..."

"אני זורקת את החפצים שלך מהבית שלי. תאסוף אותם לפני שירד גשם. או שלא. כבר לא אכפת לי."

"אוֹלי... אל תהיי כזאת," הוא מתחנן, קורא לי בכינוי החיבה שבחר לי אבי כשנולדתי. "את נסחפת."

אני נוהמת, מנתקת ושומטת את ידיי אל חיקי. נסחפת, מה? אני רוכנת קדימה ומניחה את ראשי על ההגה, כשדמעות נושרות על ירכי החשופה. אני עם בלייד מאז גיל שבע-עשרה ועכשיו אני כבר בת עשרים ושלוש. עשרים ושלוש. שש שנים של אומללוּת, שבהן הרגשתי מבוישת ולא רצויה. אורך הקשר בינינו היה הסיבה שניסיתי בכל כוחי לגרום לזה שנישאר יחד. המחשבה על כל השנים המבוזבזות... הורגת אותי.

זו אשמתי. הייתי צריכה לעזוב אותו קודם. שנתיים בלבד אחרי תחילת הקשר הוא כבר בגד בי. אני זוכרת שנפגעתי והייתי מבולבלת ולא ידעתי מה אני אמורה לעשות. בלייד ידע לבקש סליחה. הוא ידע מה לומר ומה לעשות. במשך תקופה ארוכה הוא הצליח לעוות את המצב ולגרום לי להרגיש שזו אשמתי שהוא בגד בי. האמנתי בכך בכל ליבי עד שזה קרה שוב ושוב - גם אחרי שניסיתי בכל הכוח להיות הבחורה שהוא רצה. הבנתי שזה לא בגללי. פשוט ככה הוא - זה האיש.

האמת העגומה היא שהפסקתי לספור כמה פעמים הוא בגד בי.

וזה מחליש אותי.

והופך אותי למעוררת רחמים.

נצמדתי לעובדה שבלייד היה הבחור הראשון שאהבתי. הוא הגבר היחיד שהכרתי. מעולם לא הייתי עם מישהו אחר, והמחשבה שהוא לא יהיה חלק מחיי מפחידה אותי, אבל אני יודעת שאם הוא ימשיך להיות בחיי, הוא יהרוס אותם שוב ושוב, עד שלא אכיר את עצמי יותר.

אני לא רוצה את זה. אני לא רוצה אותו.

* * *

אני נכנסת בסערה לדירה הקטנה שלי, ארגז גדול בזרועותיי, ואוספת את חפציו של בלייד. למרות שאנחנו לא גרים ביחד, המון חפצים שלו פזורים אצלי בדירה. כל פריט שאני מרימה מחדיר לקרביי אי נוחות עמוקה יותר ויותר. הוא לא ישמח. הוא ינסה לטעון שיש לו זכות להישאר. הוא ינסה לאיים עליי עד שאיכנע.

אני חייבת להישאר חזקה. למען העתיד שלי, העתיד שאני רוצה.

כשאני בטוחה שלקחתי את כל מה ששייך לו, אני רצה למטה ומניחה את הארגז בחניה. אני מסתובבת על עקביי אל הבית, אבל טרטור עדין של מנוע ואורות גבוהים המטילים את צלליתי על הקיר הלבן עוצרים אותי. כאב הולם בקרבי ולופת את ריאותיי.

הוא כאן.

"אוליביה?" בלייד צועק, תובע את תשומת ליבי. "מה את עושה?"

אני שואפת אוויר דרך האף ונושפת אותו מהפה, כדי להרגיע את ליבי ההולם. אני מכריחה את הבהלה והחשש להתפוגג מפניי. אני פונה להביט בו. בלייד יוצא מאחורי דלת המכונית הלבנה, מוציא צרור מזומנים מכיס הג'ינס שלו ומשליך את הכסף אל חלון הנהג.

הוא טורק את הדלת בבעיטה, מרכין את ראשו אל החלון הקדמי כדי לדבר עם האיש, ואז מנופף לו לשלום ורץ למקום שבו אני עומדת כשידיי נטועות על מותניי. אני לא יודעת למה אני מחכה לו. אני לא יודעת למה אני לא מגרשת אותו בחזרה אל המונית.

"בייבי," הוא מפציר בי ומעביר את ידיו בשערו הבלונדיני הכהה. עיניו כבדות בגלל האלכוהול ששתה, עורו מבריק ודביק. "אל תעשי את זה. אני אוהב אותך."

"אתה אוהב אותי?" אני שואלת ומתגאה בקולי היציב. "מחליא אותי באיזו קלות אתה משקר."

אני פונה ממנו וגוש חונק את גרוני. מעולם לא הצלחתי לעמוד על שלי בעימותים, ובלייד יודע - יותר מכל אדם אחר - איך לשבור אותי ולגרום לי לעשות כרצונו.