בשנת 1969, לרגל איסוף תיעוד לעבודת דוקטור, נמצאנו, אישתי ואני, במשך כשישה חדשים בברזיל. בריו דה ז’ניירו התגוררנו ברובע קוֹפַּקַבַּנָה, ומדי פעם משכו את תשומת לבנו אוטובוסים שנעו בכיוון צפון העיר, עמוסים באנשים צעירים, ששרו וצעקו, כשהם מחזיקים בצמוד לדופן הרכב דגלים מקופלים על מוטות ארוכים. לשאלותיי נעניתי כי מדובר באוהדי קבוצות הכדורגל בדרכם לאצטדיון מרקנה. ביום ראשון, ה־1 ביוני, הגענו איפוא גם אנו לאצטדיון, מעט לאחר שהחל המשחק. רכשנו כרטיסים זולים ועלינו במדרגות לעבר האזור המתאים. בכניסה סימנו לנו כי היציע מלא עד אפס מקום, אבל העמדתי פנים כאילו אינני מבין ונכנסנו. התברר כי האצטדיון כולו היה דחוס באנשים והאזור שאליו הגענו על אחת כמה וכמה. עבור אישתי פינו בכל אופן מקום, ואילו אני נדדתי בחיפושים והתיישבתי לבסוף כמה שורות גבוה יותר (עד שהתאחדנו בהפסקת המחצית). התברר כי נקלענו לאחד המעוזים של אוהדי פלַמֶנגוֹ במשחק נגד מובילת הטבלה – בוטאפוגו. למעשה, במשך דקות ארוכות לא צפיתי במשחק אלא בים האנשים שהציף את האצטדיון. אני מוצא כעת באתר אינטרנט מטעם אוהדי בוטאפוגו כי נוכחו במרקנה באותו משחק 149,191 צופים. אך למיטב זכרוני הכרוז הודיע ברמקול כי באצטדיון נמצאים כ־180 אלף צופים (אולי נובע הפער מכך שהכרוז לקח בחשבון גם את אלה שנכנסו ללא כרטיסים?). לאורך המשחק שאלתי את עצמי כמה אנשים יימחצו וייפגעו כאשר הקהל העצום יפנה את המקום. אבל פלמנגו סיימה את המשחק בניצחון (1-2), ויצאנו בטור ארוך שיצרו אוהדיה, כשהם שרים ורוקדים, ידיו של האחד על כתפי זה שלפניו.

 

בדיוק 11 ימים לאחר מכן חזרנו למרקנה לחזות במשחק ידידות בין ברזיל לאנגליה, אלופת משחקי גביע העולם ב־1966. הפעם האצטדיון נראה “חצי ריק” (עיתונאים אנגלים מתעקשים עם זאת שנוכחו 130 אלף צופים). גם הקהל היה אחר, פחות עממי, וניתן היה לשייך אותו לפחות למעמד הבינוני. האנגלים, עם השוער גורדון בנקס, הקפטן בובי מור ושחקני חוד ההתקפה בובי צ’רלטון וג’ף הרסט, שלטו וכבשו ראשונים, כבר בדקה ה־14. הברזילאים, עם השוער ז’ילמאר (אחד מגיבורי הזכיות בגביעי העולם ב־1958 וב־1962, ששב בגיל 40 למשחק פרידה מהנבחרת), כללו גם את הקפטן ושחקן ההגנה קרלוס אלברטו, את שחקני מרכז השדה קלודואלדו וז’רסון ואת שחקני ההתקפה ז’אירזיניו, פֶּלֶה וטוֹסטַאוּ. עשרים דקות לפני הסיום אנגליה “נעלמה”. נבחרת ברזיל נכנסה לפתע לקצב משחק מהיר. ההתקפות באו בזו אחר זו; טוסטאו כבש בדקה ה־79, ז’אירזיניו שתי דקות אחרי כן, והמשחק הסתיים (1-2 לברזיל). למחרת הוסבר בעיתונות המקומית כי שחקני ברזיל העצימו את הקצב בסיום לדרגת משחק של “זוללי אדם” (antropófagos). האנגלים טענו לעומת זאת כי העייפות בדקות האחרונות נבעה מהמסע המתמשך של משחקי ידידות בדרום אמריקה. בדיעבד, השחקנים שניצחו את אנגליה במרקנה היוו את שלד הנבחרת שזכתה שנה אחרי כן במקסיקו באליפות עולם שלישית לברזיל.

 

שני המשחקים עוררו בי רצון לדעת יותר על הכדורגל הברזילאי – כיצד הגיע המשחק לברזיל, ובאיזה נסיבות נוצרה המחוייבות האדירה אליו בקרב בני כל השכבות החברתיות. במהרה התוודעתי לספרו של מריו פיליו, עליו יורחב הדיבור בפרק הראשון. אך כמעט כל מה שמצאתי בנוסף לו נשא בעיקר אופי ציורי, תיאור של אירועים וחוויות גרידא, או שהציג נתונים ומספרים, כל זאת בניגוד לדיון מורכב בעל גישה ביקורתית המשלב את תיאור התפתחות המשחק בזיקה לבעיות החברה, התרבות והפוליטיקה המקומית. הסתבר כי הכתיבה על הנושא ברמה עיונית עדין הייתה בחיתוליה. למרות זאת אזרתי אומץ ולאחר מספר שנים כתבתי מאמר על הכדורגל הברזילאי כמוסד לאומי. ככל הנראה היה זה המחקר הראשון (או השני), שהתפרסם על הנושא באנגלית בפורום אקדמי.[1] מכאן ואילך שבתי ונגעתי בכדורגל בהזדמנויות שונות, כגון בספרי על ברזיל שהתפרסם בשנת 1990 וכן בספר על אמריקה הלטינית במאה העשרים שהופיע ב־2003. הרעיון לכתוב חיבור מקיף נולד בערך לפני שלוש שנים. פרופ’ זיוה מייזליש, שזכרה את אותו מאמר נושן, הסבה את תשומת ליבי לקול קורא לכנס בינלאומי על הכדורגל כסוכן של בניית אומה, שהתפרסם מטעם “האקדמיה השוואבית” באירזה, גרמניה. רק כדי שלא אראה כמי שמוותר על הזדמנות ניסחתי ושלחתי הצעה, שלהפתעתי התקבלה. הכנס התקיים בסופו של דבר בפברואר 2017 בציריך, שווייץ, בחסות פיפ”א (הפדרציה הבינלאומית לכדורגל), בהשתתפות כ־20 מרצים, וכלל הרצאות על הכדורגל והשתקפותו בערכי הלאומיות במגוון של ארצות ברחבי תבל. לא התאפקתי ובראשית הרצאתי, כדי להפגין את שייכותי לתחום, הצגתי את אותו מאמר בן ארבעים שנה, שהתפרסם עוד לפני שכמה וכמה מהמרצים בכנס הגיחו לאויר העולם. שנה אחרי כן, אגב התקדמות בכתיבת הספר, שוב השתתפתי בכנס, הפעם באירזה, שעסק בכדורגל כמייצר מיתוסים פוליטיים. אמנם כן, מסתבר שהכדורגל כיום הוא לא רק המשחק הנצפה ביותר בעולם; הוא גם תחום של מחקר אקדמי פורה. מי היה מאמין.

 

ברצוני להודות לד”ר מארקוורט הרצוג, מנהל “האקדמיה השוואבית”, שאילולא הזמינני להשתתף באותם כנסים לא היה ספר זה נכתב. תודות נוספות אני חב ל”מוזיאון פיפ”א” בציריך, ובאופן מיוחד למנהל אוסף התצלומים, ניקולא בארה, ולספרן הראשי, מיכאל שמאלהולץ, על שהעמידו לרשותי והתירו להציג מספר ניכר מהתצלומים המלווים את הטקסט. שיתוף הפעולה שהמחבר זוכה לו בהוצאת הספרים “כרמל” (שזה הספר הרביעי שאני מפרסם אצלה) הוא מיוחד במינו. ברצוני להודות בפרט לבעלים, ישראל כרמל, ולעידו אדמון שעימד את הטקסט ושיבץ את התצלומים. כמו כן נתונה תודתי לוועדה לעניין שימוש בכספי קרן קשרי מדע גמלאים ולרקטור אוניברסיטת בר־אילן, פרופ’ מרים פאוסט, על הסיוע בהוצאת הספר לאור.

 

אני מודה לידידי, פרופ’ יוסף גייגר, שקרא את כתב־היד, והעיר לא מעט על עניינים שונים – לשוניים, פרשניים, והקשורים בעובדות ובהצגתן. התיקונים שעשיתי בגין אותן הערות בוודאי שיפרו את התוצר הסופי. ובהזדמנות זו, תודה מקרב לב ליוכבד גייגר על ההתעניינות והתמיכה לאורך מהלך הכתיבה.

 

אישתי, סטפני רחום, הייתה שותפה להיווצרות ספר זה בשיחות ובהחלפת דעות על הנושא מאז ראשית התוודעותנו לכדורגל הברזילאי שתוארה לעיל. לא זה המקום לפרט את החוב העצום שאני חב לה, למעשה על כמעט כל מה שכתבתי ופרסמתי. עם זאת, בשלוש השנים בהן קרם ספר זה עור וגידים גם נאלצתי להתמודד עם מחלה מסכנת חיים. מי יודע מה היה גורלי, וגורל הספר, אילמלא הסיוע, המסירות והאהבה להן זכיתי.

 

א.ר.

 

ירושלים, דצמבר 2018