אין כמו הבית 2 - אין כמו רום

פרולוג

 

 

טסקלוסה, אלבמה

ההווה...

רצתי במסדרונות בית החולים, מתנשם בכבדות, והלב שלי דפק לי בחזה.

חמש שיחות שלא נענו. היו לי חמש שיחות מזוינות שלא נענו. משהו קרה למול, ואלוהים, הייתה לי בחילה כשחשבתי על מה שאמרתי בפעם האחרונה שדיברנו. כולם אומרים תמיד שאסור לסיים ויכוחים בצורה מכוערת רק למקרה שאחד מכם לא יחזור. אנשים אף פעם לא מקשיבים לזה, אבל כרגע, המחשבה שלעולם לא אראה שוב את הבחורה שלי כמעט גרמה לי לקרוע את עצמי לגזרים מרוב חרטה.

רגליי כשלו כשהאצתי בדרכי מסדרון אחר מסדרון, וחרדה מוחלטת לא אפשרה לי לנשום. מה אם משהו רע קרה? מה אם הניתוח לא הצליח בסוף? מה אם משהו השתבש אחרי שרבנו? ואני השארתי אותה לגמרי לבד, התעצבנתי על הדיכאון שלה ועזבתי אותה פאקינג לבד, לבד עם המחשבות האפלות שלה.

ויתרתי על המעלית העמוסה ועליתי במדרגות שתיים-שתיים כל הדרך עד לקומה הרביעית, ממש פרצתי דרך דלת הכניסה למחלקה, ורצתי אל החדר של מול. חלפתי על פני תחנת האחיות בלי לעצור ושמעתי שקוראים בשם שלי, אבל התעלמתי מזה כדי להגיע לבחורה שלי, כדי להגיע למול שלי, כדי לראות בעיניים שלי שהיא בסדר.

הדלת לחדר שלה הייתה סגורה אז דפקתי על הידית. הדלת נפתחה לרווחה, והעץ התנגש בקיר. הדם קפא לי בוורידים כשבהיתי בחדר הריק: מצעים נקיים על המיטה, הרצפה מסריחה מליזול והתיק הארוז שלה חסר.

הידיים שלי התחילו לרעוד ונדמה שהלב שלי עצר.

לא! לא, לא, לא, לא... לא יכול להיות שהיא...

מעדתי לאחור ברגליים רועדות, הגב שלי פגע במשקוף הדלת ויכולתי להרגיש את הרגליים שלי נכנעות ואת התחת שלי פוגע ברצפה שנייה אחר כך בחבטה עמומה.

"רומיאו?" הצלחתי לשמוע קול לידי, מנסה לתפוס את תשומת ליבי, אבל לא הצלחתי להתמקד. הכול היה מעורפל, נוקשה.

יד לחצה בחוזקה על הזרוע שלי וניערה אותי מהטשטוש שלי.

"רומיאו?"

לא יכולתי לזוז, לא יכולתי לדבר.

"מר פרינס!"

הרמתי מבט וראיתי את מארני, האחות של מולי, עומדת מעליי ובוהה בי בדאגה.

"איפה –" כחכחתי בגרון הסתום שלי. "איפה היא? מה קרה?"

פניה של מארני החווירו לגמרי. "אוי, לא, חומד! אתה חושב...? לא, לא! מולי בסדר. היא בסדר."

הלב שלי חזר לחיים לשמע המילים שלה. "מה?" לחשתי, כי הייתי חייב לשמוע אותה שוב.

"מולי בסדר, אבל..." העיניים שלה התרככו ועצב כיסה אותן.

"אבל מה?" דרשתי, וקמתי על הרגליים. הלסת שלה התחילה לנקוש בעצבנות. "ג׳יזס, מארני! אבל מה?" נבחתי בקול רם יותר.

"לפני כמה שעות, אימא שלך קפצה לבקר את גברת שייקספיר."

הלב שלי צנח וזעם בלתי נשלט התנחשל בתוכי. "מה היא עשתה?" שאלתי. מארני פסעה לאחור בפחד.

לעזאזל.

נסוגותי לאחור באגרופים קפוצים. "מה הכלבה הזאת עשתה?"

"היא... היא התקיפה אותה, הכתה אותה... היא נעצרה, רומיאו. מולי נאלצה לתת הצהרה למשטרה."

"פאק!" הסתובבתי והכנסתי אגרוף לקיר. הטיחַ הדק נסדק תחת הלחץ, והנשימה והכעס שלי השתוללו ללא שליטה. "איפה מול עכשיו, עם השוטרים?"

מארני הסתכלה לרגע על הרצפה לפני שפגשה במבטי התזזיתי. "חומד..."

"מה?" שאלתי בקיצור. לא אהבתי את נימת הקול שלה. זה נראה כאילו היא מנסה להיות מרגיעה או משהו, מכינה אותי למכה שעומדת ליפול עליי.

היא פסעה קדימה, ידיה מושטות, מפייסת. "חומד... היא..."

נהמתי ואיבדתי סבלנות, והעברתי מבט ארוך על החדר הריק. כשעיניי נחתו על המיטה הצרה, לא יכולתי שלא לזכור את הפנים השבורות של מולי כשעזבתי מוקדם יותר הערב. זה היה כאילו היא סיימה: איתי, עם כל המצב המזוין שלנו... עם החיים.

רגע.

כששלחתי מבט אחרון ולא נראה מבעד לחלון הקטן, הכול נעשה ברור...

מבטי עף אל מבטה של מארני, והיא ממש שקעה במקומה. התנועה עצמה סיפקה לי את התשובה.

היא עזבה אותי. היא ברחה. היא פאקינג ברחה.

"אני כל-כך מצטערת, רומיאו. היא נזהרה שאף אחד לא יראה אותה עוזבת. לפני זה היא אמרה לי שהיא לא מסוגלת להתמודד, ואני מתארת לעצמי שהיא פשוט נשברה. בדקנו את מצלמות האבטחה. היא יצאה ישר מהדלתות הקדמיות ונכנסה למכונית." עיניה הסתכלו בי באהדה. "כל החפצים שלה היו איתה."

הלב שלי התמוטט לי בחזה. נסוגותי במסדרון בלי שום יכולת דיבור, והוצאתי את הטלפון שלי. האחיות האחרות במשמרת הסתכלו בי כשהלכתי, ועל פניהן הבעת רחמים. לחצתי על השם של מולי, אבל השיחה עברה ישר לתא הקולי, אז השארתי הודעה:

"מולי! איפה את, מותק? אני כל-כך מצטער על מה שאמרתי ועל זה שעזבתי אותך ככה. הרגע שמעתי מהאחות על אימא שלי. אלוהים, מול, הם אמרו שהיא תקפה אותך... שוב! בבקשה תגידי לי איפה את... פשוט עזבת את בית החולים בלי להגיד לאף אחד. אני לא מצליח למצוא אותך בשום מקום."

רצתי אל הדודג' שלי, והמוח שלי זמזם מרוב מאמץ לחשוב על האנשים שאני צריך להתקשר אליהם ועל המקומות שאני צריך לחפש בהם.

הייתי חייב למצוא את הבחורה שלי.

"מול! מולי!" צרחתי, וטסתי במעלה מדרגות הבית, כשאני מתעלם מהצווחות והצעקות של הבנות כשחלפתי על פני כל דלת. היא חייבת להיות כאן. איפה עוד לעזאזל היא יכולה להיות?

הסתערתי לתוך החדר שלה, ותוך רגע הכה בי גל של ייאוש. היא לא הייתה כאן. הכול היה כמו קודם לכן: המיטה קצת מקומטת במקום שבו עשינו אהבה לפני הארוחה לכבוד השיבה הביתה של הנבחרת, רשימות השיעורים שלה מפוזרות על כל השולחן הגדול – ואלוהים, הספר הזה שהיא קראה כאילו זה התנ"ך המחורבן מונח במרכז, דפים מקופלים, תוויות צבעוניות מקושקשות עם המחשבות שלה, שורה אחרי שורה של פסקאות מודגשות... ותמונת הפולרואיד הקטנה והיקרה הזאת בתור סימנייה.

זה חתך אותי בכאב שאף פעם לא הרגשתי קודם לכן. לא שמרתי עליה כמו שהבטחתי. אכזבתי אותה.

צנחתי על מיטתה כשאני נאבק בדחף להישבר, בהיתי בירח הכסוף מבעד לווילונות הלבנים שלה ושאלתי בקול רם את החדר הגדול והריק, "לאן לעזאזל הלכת, מותק?"

שתי תמונות על שולחן הלילה שלה תפסו לי את העין. שתי התמונות היחידות שהיו לצד המיטה שלה – לעזאזל, התמונות היחידות בכל החדר שלה. אחת מהשתיים הייתה של שנינו מתנשקים לפני אחד המשחקים שלי, כשהיא לבושה בחולצת הטייד שלי, רגליה כרוכות סביב מותניי, הזרועות שלה אוחזות לי את הצוואר והיא מחייכת בשמחה על השפתיים שלי. התמונה השנייה הראתה את מול כילדה, עם סבתא שלה באנגליה. לא יכולתי שלא לחייך חיוך קטן כשהרמתי את תמונת הילדה הקטנטנה עם השיער הפרוע, הנמשים והפאקינג משקפיים הכי גדולים שראיתי בחיים שלי. אבל החיוך הזה הפך מייד לעולם שלם של כאב. היא נעלמה. היא פאקינג הפרה את ההבטחה שלה ועזבה אותי. בלי בחורה, בלי שיישאר לי אפילו אדם אחד שהוא שלי. היא עברה כל-כך הרבה, וכשהחרא צף אל פני השטח היא חתכה וברחה.

ליטפתי באגודל את הפנים המחייכות, החמודות, בנות החמש האלה, ודמעה זלגה לי על הלחי והתנפצה על הזכוכית. לא ידעתי מה לעשות בלעדיה. היא הפכה לכל החיים המזוינים שלי. בקושי יכולתי להיזכר בימים שהיא לא הייתה לצידי, אוהבת אותי ונותנת לי את מה שאני צריך. ג’יזס, זה היה ככה מאז היום שהיא פשוטו כמשמעו נכנסה בריצה לתוך חיי, סילקה מהדרך את כל החרא שלי וגנבה לי את הלב המת המזוין שלי.

דלת חדר השינה נפתחה ואלי, בת הדודה שלי ואחת מהחברות הכי טובות של מולי, התגנבה אל תוך החדר החשוך. "היי, רום," היא אמרה, קולה רך ועצור. לא הסתכלתי בה בחזרה – לא יכולתי – ובסופו של דבר היא התיישבה לידי בלי להוציא מילה.

עדיין בהיתי בתמונה כשאלי הושיטה יד ולקחה אותה מידיי. "היא באמת יוצאת מן הכלל, הא?" היא אמרה בחיוך עצוב.

פלטתי נשימה מאומצת והנהנתי, לקחתי ממנה בחזרה את התמונה והרגשתי גוש סותם לי את הגרון.

אלי נאנחה ותפסה בידי בחוזקה. "היא ברחה?"

השתיקה שלי ענתה לה וראשי צנח קדימה בדיכאון. "מה לעזאזל אני אמור לעשות בלעדיה, אל?"

"היא תחזור. אני בטוחה. פשוט היו לה הרבה דברים להתמודד איתם. לעזאזל, אני בטוחה שהיא בחיים לא תיארה לעצמה שאנשים כמו ההורים שלך קיימים בכלל, אפילו בלי שהיא תהיה בעצמה בצד שאוכל את החרא שלהם. רוב האנשים לא מאמינים שמישהו מסוגל בכלל לאכזריות כזו. אנחנו פשוט כבר יודעים שדברים כאלה קיימים, זה הכול."

"אני לא יכול לעשות את זה בלעדיה. אני פאקינג לא יכול לחיות כשהיא לא לידי." הסתכלתי סוף-סוף באלי, שעיניה החומות צפו בי בחוסר אונים. "אני אוהב את האדם שאני איתה, את האדם שהפכתי להיות בגללה. שנאתי את האדם שהייתי קודם."

"היא תחזור," היא אמרה שוב, הפעם ביתר תקיפות.

לא הייתי כל-כך בטוח.

"אני לא מסוגל להפסיק לחשוב על היום שנפגשנו. זה ממשיך לרוץ לי בראש שוב ושוב."

אלי צחקה והניחה את ראשה על הכתף שלי. "גם אני זוכרת את זה."

"תמיד היה בה משהו מיוחד, את יודעת? משהו שרציתי, שהייתי צריך. אפילו אז. ידעתי שהיא תבין אותי אם רק אתן לה. יכולתי לראות בה משהו מיוחד, והיא ראתה את זה בי."

"אז תיאחז בזה, כי גם מולס הרגישה את זה. בוודאות. והיא עדיין מרגישה את זה. היא פשוט מטושטשת מרוב אבל. תחשוב על כל מה ששניכם עברתם. היא לא תעזוב אותך לנצח אחרי זה. נועדתם להיות ביחד."

נשכבתי לאחור על המיטה הלא מסודרת ובהיתי בתקרה, ונתתי לכעס שקבור בתוכי להתפרץ לחופשי, ונהמתי "פאק!" בקולי קולות.

ידיי התהדקו וסדקו את הזכוכית במסגרת התמונה, אבל התעלמתי מהכאב החותך בכף היד, כי הייתי עסוק מדי בלנקות את הפנים היפות בנות החמש של מולי, שנמרחו עכשיו בדם שלי.

"ג’יזס, שייקספיר," אמרתי בקול צרוד, מהופנט על-ידי עיני הקרמל ההן. "לאן הלכת לעזאזל?"

"רום?" אמרה אלי בשקט.

"מה?"

"אתה נעשה כועס שוב." היא השתתקה לרגע ארוך. "אני לא רוצה שתחזור לשם. היית במצב הרבה יותר טוב לאחרונה."

שאפתי אוויר בנשימה כואבת ומגומגמת ואמרתי, "בגללה. הייתי במצב יותר טוב בגללה."

"אז ספר לי על זה. ספר לי איך שניכם התאהבתם. אני יודעת קצת, אבל לא את כל הסיפור. דבר איתי."

התיישבתי לאט והסתכלתי לבת הדודה המודאגת שלי בעיניים. "אני לא בטוח שאני יכול, אל. הכול כל-כך טרי."

אלי ליטפה את גבי ביד מרגיעה. "זה יועיל לך. אתה צריך לזכור למה השתנית, מה הביא אתכם להיות ביחד. זה טוב לדבר. אני לא יכולה לראות אותך חוזר להיות רום שלפני מולס. זה כאילו היית קהה כל החיים, אף פעם לא נפתחת בפני אף אחד, והפגישה עם מולי פאקינג העירה אותך."

הרגשתי צריבה בחזה שלי והצצתי אל המרפסת – המרפסת שלנו – והעיניים שלי היטשטשו מההסתערות האלימה של זיכרונות שרצו לי במוח.

"נראה לי... נראה לי שהכול התחיל לפני כמה חודשים. אני זוכר את זה בכזאת בהירות. זה היה כמו סתם יום רגיל..."

 

 

1

 

 

אוניברסיטת אלבמה, טסקלוסה

לפני כמה חודשים...

הרגשתי את זה ברגע שזה יצא לי מבין הידיים. זה היה מושלם: הסיבוב היה נכון, המהירות והזווית – ללא פגם. צפיתי בנשימה עצורה בכדור שהמריא באוויר, החליק בדאייה לאורך המגרש ונחת ישר בידיו המושטות של גאווין סייל, התופס. זאת הייתה המסירה השישית שהשלמתי בכזה דיוק בשעה האחרונה, והפעם, כל הנבחרת עצרה ובהתה בי עומד קפוא, עדיין בתנוחה.

המאמן דין רץ אליי, הסתכל עליי בפרצוף מוזר וטפח בידו על הכתף שלי עד שהתכווצתי ונרתעתי לאחור. הוא לא הבחין בתגובה שלי – בתגובה שציפתה לכאב. הייתי אסיר תודה. אבא לא ירצה שיתחילו שמועות.

"רום! מה זה לעזאזל, ילד? בחיים לא ראיתי זרוע כמו שלך בכל עשרים השנים שאני מאמן! איך שאתה מעיף את הכדור הזה זה... זה... קליע שנורה מאקדח!"

פרץ של גאווה מילא את החזה שלי לשמע המחמאה, ועמדתי קצת זקוף יותר כשראיתי את כל חברי הקבוצה שלי מהנהנים בהסכמה.

הייתי טוב בפוטבול. הייתי באמת טוב במשהו.

אולי אני לא הבן המושלם, הילד שמתנהג הכי יפה בעולם, אבל זה אמר שאני לא כישלון מוחלט כמו שאימא תמיד אמרה. מצאתי משהו שאני יכול לעשות טוב, ולפי התגובה של המאמן, יותר טוב מרוב האנשים.

שרירי הפנים שלי התעוותו והרגשתי שאני מתחיל לחייך. זה היה רק חיוך קטן, אבל הוא היה שם. זה היה דבר שאף פעם, אף פעם לא עשיתי – להביע הנאה – וכשאוסטין קארילו, חבר הקבוצה והחבר הכי טוב שלי, רץ אליי ונתן לי כיף, הרשיתי לעצמי להיות שמח. רק הפעם, נתתי לעצמי להרגיש מרוצה ממי שאני: קוורטרבק, הכי טוב שהמאמן ראה בעשרים שנה.

אבל לא הייתי צריך לשמוח, כי כמובן, ברגע שהורדתי את ההגנות שלי הוא הגיע כדי לקחת ממני הכול.

הבנטלי הכסופה הגדולה עצרה ממש בצד המגרש, ואבא שלי יצא החוצה: גדול, אפל ומאיים. כל ההורים עצרו את הפטפוטים שלהם וצפו בג'וזף פרינס נועץ מבט במקום שבו עמדתי על המגרש. הוא היה לבוש בחליפה כסופה-אפורה, והקרין כוח גולמי. ההורים האחרים שמרו מרחק. האנשים בטסקלוסה ידעו שלא כדאי להתקרב אליו בלי הזמנה.

אבל המאמן דין לא קיבל את התזכיר הזה, וכשהוא ראה את אבא שלי מגיע הוא רץ אליו ומשך אותי איתו בהתרגשות. כמובן, המאמן לא ידע מה דעתו של אבא שלי על זה שאני משחק פוטבול. אף אחד לא ידע. המאמן לא ידע כמה חמור העונש שאני אקבל על זה שנתפסתי פה במגרש או על זה שהתגנבתי מהחדר שלי כדי להגיע לאימון היום, כשאני מפר לחלוטין את הוראותיו של אבי.

הראש שלי הורכן כשהתקרבנו – לא יכולתי להתמודד עם הזעם שבעיניים שלו.

"מר פרינס, אני שמח כל-כך שבאת. אני חייב להגיד, אדוני, שבחיים לא ראיתי כישרון כמו הבן שלך בכל הקריירה שלי כמאמן, והוא רק בן עשר! אני בכנות מאמין שהוא יכול להגיע רחוק מאוד." המאמן הניח את זרועו סביב הכתף שלי ולחץ. "הבן שלך ישחק עם הטייד, תזכור את המילים שלי. תוך שמונה שנים, עוד נראה אותו מוביל את אלבמה לאליפות!"

בהיתי באדמה ולא העזתי להרים את עיניי אפילו פעם אחת.

"רום, תיכנס לאוטו," הורה אבא שלי בקרירות, והלב שלי שקע כשהתנתקתי מאחיזתו של המאמן ורצתי למושב האחורי, רועד מהטמפרטורה הנמוכה מדי של העור השחור מתחת לרגליי.

חגרתי את עצמי והבטתי בגבו של אבא שלי שהתכופף לדבר עם המאמן. המאמן דין בלע רוק בתנועה ניכרת לעין, ונראה המום ממה שזה לא יהיה שאבי אמר. הוא בטח אמר לו שאני לא יכול לחזור, שאני לא יכול לבזבז את הזמן שלי על פוטבול, שיש לי חובה כבן פרינס, ופוטבול הוא לא החובה הזאת.

אבא שלי השאיר את המאמן קפוא במקום, פנה לאחור ומיהר בחזרה אל המכונית.

הוא טרק את הדלת בצד הנהג והתניע את המכונית. השארתי את הראש מורכן. ידעתי שהוא יסתכל בי במראה, עיניו החומות בוהקות בזעם, אז הצמדתי את הסנטר שלי לחזה ונמנעתי מלהסתכל לו ישר בעיניים.

"פישלת היום, רומיאו," הוא אמר ברוגע.

התכווצתי.

רומיאו. שנאתי את השם הזה. הוא תמיד גרם לבטן שלי להתמלא מתח ולנשימה שלי לצאת מהר מדי. הציפורניים שלי חפרו לי בכפות הידיים שנקפצו לאגרופים בצידי גופי. בזמן האחרון התחלתי להרגיש כועס נורא, זועם כל-כך עד שלפעמים אני צריך להתאמץ להכיל את זה. לא ידעתי איך להפסיק את זה.

"אתה חושב שזה היה חכם מצידך להתגנב החוצה ולבוא לכאן כשכבר אמרתי לך לא לעשות את זה?"

לא עניתי, פחדתי מדי, כעסתי מדי בשביל לענות.

"תענה לי!" הוא צעק, והכה בהגה בידו הגדולה.

"ל-לא, א-אדוני, זה לא היה חכם," לחשתי, וניסיתי למנוע מקולי להישבר. אם אני אבכה, הוא פשוט יצחק. זה תמיד רק החמיר את המצב. הוא אמר שזה עשה אותי חלש.

אבא שלי שנא חולשה.

"אתה רוצה שאנשים פה יפיצו שמועות שאתה טוב בפוטבול?" רציתי, אבל זו לא התשובה שהוא ציפה שאתן לו.

"לא, אדוני."

"אז מעכשיו והלאה, תעשה מה שאומרים לך! כמה פעמים אנחנו צריכים לעבור את זה? יש לי תוכניות בשביל נפט פרינס, תוכניות שאתה תצטרך ליישם. פוטבול זה לא מקובל, ילד!"

נסענו את שארית הדרך הביתה בשתיקה. כשהבנטלי עצרה בחניה, מיהרתי להיכנס לבית ולעלות במדרגות לחדר שלי, שם התכווצתי לכדור קטן על מיטתי וחיכיתי למה שידעתי שעומד לקרות עכשיו.

וזה קרה. זה היה הדבר הקבוע היחיד בחיים שלי.

אחרי כמה דקות שמעתי את המדרגות הישנות חורקות, ואחרי רגע דלת חדר השינה נפתחה ואבא שלי נכנס לחדר, בלי הז'קט והעניבה, כששרוולי החולצה הלבנה שלו מקופלים עד המרפקים. הוא תמיד היה מאופק, רגוע. בחיים לא ראיתי אותו באמת משתגע. וככל שהוא היה יותר שקט, ככה נעשיתי יותר מפוחד.

היום הוא היה שקט כמו מוות.

בלעתי זעקה כשהוא נעץ בי מבט ומתח חגורת עור שחורה ודקה בידיו. "קום, רומיאו. זה ייגמר מהר יותר אם לא תתנגד. צריך להעניש אותך על אי-ציות להוראות שלי."

נשמתי עמוק, קמתי על רגליי ונעמדתי במרכז החדר, עיניים עצומות בחוזקה, פרקי כף היד מושטים קדימה, וחיכיתי להצלפה שידעתי שעומדת להגיע. אני אסבול את הכאב. פוטבול היה מה שרציתי, ואני לא אוותר על החלום הזה, בשביל שום דבר בעולם...

פקחתי את העיניים, גופי מתוח בתגובה לזיכרון הישן שרדף את חלומותיי, הלב שלי דופק בחזה והנשימה שלי תזזיתית.

זה היה רק חלום... זה היה רק חלום, אמרתי לעצמי שוב ושוב כשהזזתי את השיער הארוך והמיוזע שלי מעיניי, נשמתי עמוק דרך האף וניסיתי בטירוף להירגע.

השעון המעורר חדר את הבהלה שלי. החפץ המחורבן ירה את הצליל המעצבן שלו בווליום גבוה עד כדי טמטום.

"אהה! קליע, תכבה את זה," גנח קול נשי.

השפלתי את המבט, חושש לגלות מי נמצאת לידי הבוקר, ועקבתי אחרי צליל הקול שלה. שם, כשהיא שוכבת על החזה החשוף שלי, הייתה... הייתה... זין, אין לי מושג. איזו כוסית רנדומלית.

הבחילה המוכרת התפשטה לי בבטן ועצמתי את עיניי בחוזקה. לעזאזל, אני צריך להפסיק עם השתייה והזיונים. זאת הייתה השנה שלי – זמן להיות רציני, בלי עוד הסחות דעת, בלי להרגיש חרא כל הזמן.

הרמתי את ראשי בזהירות ובחנתי את חומרת ההנגאובר שלי, והתכווצתי באור השמש הבוהק שזרח מבעד לחלון. ג’יזס, מה לעזאזל שתיתי אתמול בלילה?

הכוּסית רטנה שוב בתגובה לתנועה ודחפתי אותה ממני. התחת השיכור שלה התהפך על המזרון בזמן שהחלקתי מקצה המיטה ונאנחתי בגועל כשהבחנתי בקונדום המשומש שנשאר על הזין שלי. נחמד.

במבט לאחור, ניסיתי לזכור משהו... כל דבר, חלקיק מידע קטן שיגלה לי מי היא לעזאזל. לא זכרתי כלום, רק רסיסי הבזקים של מסיבה ושל זה שלקחו אותי לחדר... ואז מתיקות. זין. על הכול.

אותו חרא, יום אחר.

קמתי ומתחתי את זרועותיי. ראיתי שמלה אדומה מקומטת על רצפת העץ, הרמתי אותה וזרקתי אותה על התחת של האלמונית. "אני הולך להתקלח. תרגישי חופשי לצאת."

היא מלמלה משהו לא ברור והתעוררה בהדרגה לשמע המילים האלה. עשיתי כמו שאמרתי, והיא לבשה את השמלה הקטנה שלה, אספה את נעליה וחייכה בסיפוק כשיצאה מהחדר. "נתראה אחר כך, קליע. היה שווה לחכות. כל השמועות עליך היו נכונות."

לעזאזל, תתייחס גרוע, והיא תתלהב כל השבוע. או שתהיה הקוורטרבק הפותח בקבוצת הטייד ותעשה מה שבזין שלך. הן עדיין יבואו בריצה ויבקשו מנה שנייה. זה היה הישג לזיין את הקליע פרינס הגדול.

אחרי המקלחת לבשתי את מכנסי האימון הקצרים ואת החולצה, תפסתי את נעלי הספורט וירדתי במדרגות של בית האחווה. אוסטין וריס כבר חיכו לתחת העצלן שלי במטבח, אז לקחתי את משקפי השמש מהדלפק שבמרכזו והרכבתי אותם, ונופפתי באצבע משולשת ענקית אל אוסטין שצחק על מצבי הגרוע והעביר לי שייק חלבונים, וכולנו יצאנו החוצה.

"הכוסית הזאת שעזבה הרגע היא שלך, רום?" שאל ריס, וכמעט רץ כדי לעמוד בקצב של אוסטין ושלי כשהתקדמנו אל חדר הכושר.

עניתי במשיכת כתפיים, "היא לא שלי, אבל כל הראיות מצביעות על כך שזיינתי אותה."

"אני מקווה בשבילך ששמת עליו משהו," גער בי אוסטין.

בדיוק ככה. הדבר האחרון שאני רוצה זה שאיזו מישהי שחולמת להתחתן עם שחקן בליגה הלאומית תלכוד אותי כשתיכנס להיריון. "ראה את העניין כסגור. בחיים שלך אל תרכב בלי אוכף. הראיה עוד הייתה על הזין שלי הבוקר. אני עד כדי כך בחור עם קלאסה."

אוסטין טפח לי על הגב וצחק, וריס תקע לי מרפק בצלעות. "היא הייתה כוסית, אחי. אתה זוכר משהו מאיך שהיא הייתה? היא הייתה טובה בכלל?"

ריס. אהבתי את הילד הדפוק הזה, אבל הוא צריך לזיין יותר ולהפסיק לנסות לשים יד על השאריות שלי. ריס נראה בערך בן שתים-עשרה – שיער בלונדיני, עיניים כחולות – והייתה הרגשה שמשהו ממש לא בסדר כשהוא דיבר על לזיין בחורות. הבחור המזוין הזה היה במרחק חולצת פולו אחת מלהיות פרסומת מחורבנת של ראלף לורן.

"שום פאקינג מושג." פניתי בחזרה אל אוסטין, שגיחך אליי. "מה לעזאזל שתינו אתמול בלילה?"

"יותר כמו מה לא שתינו."

כן, זה נשמע הגיוני יותר. עכשיו אני זוכר למה פישלתי. ההורים שלי התקשרו... שוב, בקשר לאירוסים המסריחים, וישר פניתי אל התולעת המקסיקנית בתוך הטקילה. אוסטין, בתור החבר הכי טוב שלי, הצטרף אליי וגם הוא התהפך לגמרי.

"זין. המאמן יחסל אותנו. אני פאקינג מסריח מטקילה," רטנתי.

שתיתי את כל שייק החלבונים בבת אחת, והתעלמתי מריס שחייך ואמר, "לעזאזל, קליע. אני תמיד רוצה להיות אתה: תמיד עם בחורה, וכל האוניברסיטה המחורבנת עוקבת אחרי כל תנועה שלך. אבל כשהמאמן יראה אותך ככה, הוא יגרום לך להצטער שנולדת בכלל."

המזדיין הקטן בבגדים היוקרתיים צדק. המאמן הכריח אותי לשלם על זה. ביוקר. לא שותים במהלך העונה בלי לסבול מהשלכות חמורות: תרגילי התאבדות, הרמת משקולות והקפות היו העונש שנבחר לאותו יום. קבוצת הטייד עדיין עשתה שני אימונים ביום, מה שאמר שקרעתי את התחת והקאתי אחרי כל מטלה. כאב לי, הזעתי, אבל נהניתי מכל רגע. זה נתן לי הזדמנות לפרוק את הזעם שלי, להכות ולחבוט החוצה את הכעס... לעבור עוד יום מחורבן בחיים הגרועים האלה. נשארו עשרה חודשים עד שאוכל להסתלק לכל הרוחות מהאחיזה שלהם, וספרתי כל פאקינג דקה.