אין כמו הבית 1

פרולוג

 

 

איזינגטון, דרהאם, אנגליה

לפני ארבע-עשרה שנה...

"מולי, בואי אליי, חמודה. יש לי משהו לספר לך."

סבתא שלי הייתה בחדר הקדמי של הבית הקטן שלנו. היא ישבה בכורסה החומה הישנה שלה כשראשה בין ידיה.

פסעתי קדימה והסתכלתי בחדר. אבא שלי עוד לא חזר מהפאב. הוא תמיד היה בפאב מאז שהגברת המפחידה שהייתה לפעמים בטלוויזיה סגרה את המכרות בשנה שנולדתי ואבא שלי נהיה עצוב. סבתא אמרה לי.

סבתא שלי הרימה את ראשה וחייכה אליי בעצב. החיוך של סבתא שלי היה החיוך המתוק ביותר שראיתי בחיי. היא יכלה להאיר את כל החדר בחיוך רחב אחד. כל-כך אהבתי את סבתא שלי.

כשהתקרבתי שמתי לב שהיא מחזיקה תמונה ישנה של מאמא. מאמא מתה כשנולדתי, וסבתא ואבא מתרגזים נורא בכל פעם שאני שואלת עליה, אז אני כבר לא שואלת כלום. אבל אני עדיין מנשקת בכל לילה את התמונה שלה שעומדת לי ליד המיטה. סבתא אמרה שמאמא תראה אותי עושה את זה מגן עדן.

"בואי אליי, מולי קטנה שלי. שבי עליי," היא אמרה, נופפה כדי שאבוא אליה והניחה את התמונה הממוסגרת על הרצפה המכוסה בשטיח אדום.

שמטתי את תיק הגב הוורוד שלי על הרצפה, ניגשתי אליה וזינקתי אל חיקה. היה לה ריח של מנטה. תמיד היה לה ריח של מנטה. ידעתי שזה נועד להסתיר את ריח הסיגריות שהייתה מתגנבת לעשן בסמטה. היא הצחיקה אותי כשהייתה רצה החוצה כל בוקר, עדיין עם הרולים הוורודים בשיער האפור שלה, ועם הסינר הסגול.

הנחתי אחת מידיי על הלחי שלה. היא נראתה מצוברחת. "סבתא, מה קרה?"

היא אחזה בידי הקטנה בידה, שהייתה קרה כל-כך עד שקפצתי. שפשפתי אותה בין הידיים שלי ונישקתי אותה על הלחי כדי שתרגיש טוב יותר. היא אמרה לי שהנשיקות המתוקות שלי יכולות להפוך כל בעיה בעולם הזה לקצת יותר קלה.

החדר היה שקט כל-כך והצליל היחיד הגיע מפצפוץ בולי העץ הבוערים ומהתקתוק הרועש של שעון המטוטלת.

סבתא תמיד השמיעה מוזיקה, מוזיקה מלפני שנים רבות, והיינו רוקדות מול האח. אבל היום לא התנגנה שום מוזיקה, והבית כולו השרה אווירה קהה ועצובה.

בהיתי במחוג הגדול של השעון וראיתי שהוא מצביע על שתים-עשרה. המחוג הקטן עמד על ארבע. התאמצתי לזכור מה אמרה לנו המורה שלי, גברת קלארק. עיניי נעצמו בחוזקה כשניסיתי לחשוב. הן נפקחו פתאום, בהתנשפות חדה. השעה ארבע. כן! השעה ארבע. אבא יחזור הביתה בקרוב.

ניסיתי לחלץ את עצמי מחיקה של סבתא כדי לרוץ אל הדלת ולחכות לאבא שלי כשיגיע ויעבור בשער. הוא תמיד חיבק אותי וסחרר אותי באוויר ואז אמר לי שאני הילדה הכי יפה בעולם, בדיוק כמו מאמא. זה היה החלק הכי אהוב עליי ביום.

החלקתי מעל הברך של סבתא שלי, אבל היא תפסה בזרועי.

"סבתא, מה את עושה? אבא יחזור בקרוב. הוא צריך את החיבוק היומי שלו!"

סבתא ינקה נשימה עמוקה ומים החלו לדלוף מעיניה.

"סבתא, למה את בוכה? בבקשה אל תהיי עצובה. את צריכה נשיקה מתוקה? זה ישפר לך את ההרגשה?"

סבתא מעכה אותי אל החזה שלה עד שהמשקפיים כמעט נפלו לי מהאף, והחומר שממנו עשוי הסינר שלה גירד לי את הלחי. מעכתי את הפנים שלי כדי להפסיק את הגירוד. היא דחפה אותי קצת לאחור וירדה על הברכיים, ועכשיו עיניה העצובות היו בגובה עיניי.

"מולי, אני צריכה לספר לך משהו, משהו שיעשה אותך מאוד מאוד עצובה. את מבינה אותי?"

"כן, סבתא. אני כבר בת שש. אני ילדה גדולה. אני מבינה הרבה דברים. גברת קלארק אמרה שאני הילדה הכי חכמה בכיתה, אולי אפילו בכל בית הספר."

סבתא חייכה אליי, אבל עיניה נשארו עצובות. זה לא היה חיוך שלם. אבא אמר שרק חיוכים שלמים מראים שאת שמחה באמת. את לא צריכה לבזבז חיוך שלם על משהו שלא עשה אותך סופר-מאושרת.

"את באמת חכמה, מתוקה, אפילו שאני לא יודעת ממי קיבלת את זה. את תגיעי רחוק. את נועדת לעזוב את החיים העלובים האלה ולעשות משהו עם עצמך. זה מה שמאמא ו... אבא... היו רוצים." היא משכה באפה ושלפה מכיסה את הממחטה הוורודה שלה, שהייתה מכוסה ברקמה של ורדים אדומים. אני בחרתי את הבד בשוק לפני שבועיים. הכנו אחת בשבילה ואחת בשבילי, סט תואם, בדיוק כמונו, ככה סבתא אמרה.

היא טפחה בממחטה על אפה האדום ובהתה מבעד לחלון, ואז נדמה שעיניה השתנו והיא הסתכלה בי שוב. "עכשיו, מולי, את צריכה לקחת נשימה עמוקה ואמיצה, בסדר? בדיוק כמו שהראיתי לך."

הנהנתי ושאפתי במשך חמש שניות דרך האף עם הידיים על הבטן, ואז נשפתי לאט החוצה במשך חמש שניות דרך הפה.

"ילדה טובה," היא שיבחה אותי ושפשפה את הלחי שלי באגודלה.

"סבתא? איפה אבא? הוא מאחר. הוא אף פעם לא מאחר." הוא תמיד הגיע הביתה לראות אותי אחרי בית הספר. נכון שהוא תמיד הסריח מבירה מגעילה, אבל זה היה הריח הקבוע שלו. אחרת זה לא היה אבא.

"מולי, משהו קרה לאבא היום," היא אמרה לי בקול רועד.

"הוא לא מרגיש טוב? שנכין לו תה למתי שהוא חוזר הביתה? תה עוזר לכולם להרגיש טוב יותר, לא, סבתא? זה מה שאת תמיד אומרת," אמרתי, והתחלתי להרגיש מין סחרור מטריד ומשונה בבטן בגלל האופן המוזר שבו היא הסתכלה בי.

היא הנידה בראשה ושפתה רטטה. "לא, מתוקונת. לא נצטרך תה היום. את מבינה, אלוהים החליט לקחת את אבא שלך לגן עדן הבוקר, להיות עם המלאכים."

הטיתי את ראשי לאחור כדי להסתכל בתקרה. ידעתי שאלוהים גר אי-שם בשמיים מעלינו. אבל אף פעם לא הצלחתי לראות אותו, לא משנה כמה התאמצתי.

"למה שאלוהים ייקח מאיתנו את אבא? אנחנו אנשים רעים? הייתי רעה מדי? בגלל זה אלוהים לא רצה שיהיו לי אימא ואבא?"

סבתא שלי חיבקה אותי חזק, והאף שלה התחפר בשיער החום הארוך שלי. "לא, מולי שלי, אף פעם, אף פעם אל תחשבי ככה. אלוהים פשוט היה עצוב בגלל שאבא שלך התגעגע כל-כך למאמא. הוא החליט שהגיע הזמן שהם יהיו ביחד שוב. הוא ידע שאת אמיצה וחזקה מספיק לחיות בלעדיהם."

חשבתי על זה בזמן שמצצתי את האגודל. אני תמיד מוצצת אצבע כשאני מפחדת או לחוצה.

סבתא הסיטה את השיער מפניי. "אני רוצה שתדעי שבעולם כולו לא היו שני אנשים שאהבו אחד את השני יותר ממאמא ואבא. כשמאמא מתה, אבא לא ידע מה לעשות. הוא אהב אותך כל-כך, אבל הוא גם התגעגע אליה. כשהגברת בטלוויזיה –"

"מרגרט תאצ'ר?" קטעתי אותה. למדנו עליה בבית ספר. רוב האנשים בעיירה שלי לא אהבו אותה. הם קראו לה בשמות מגעילים. בגללה, הרבה אנשים היו עצובים מאוד.

סבתא חייכה. "כן, מרגרט תאצ'ר. כשגברת תאצ'ר סגרה את המכרות, לאבא שלך כבר לא הייתה עבודה וזה עשה אותו אומלל. אבא ניסה הרבה זמן להרוויח כסף ולקנות לנו בית טוב יותר, אבל הוא עבד במכרות מאז ומעולם, והוא לא ידע לעשות שום דבר אחר." עיניה נעצמו בכוח. "היום אבא מת, מתוקונת. הוא הלך לגן עדן והוא לא חוזר אלינו."

השפה שלי התחילה לרעוד ודמעות עקצצו לי בעיניים. "אבל אני לא רוצה שהוא ילך! אנחנו יכולות לבקש מאלוהים שיחזיר אותו? מה נעשה בלעדיו?" תחושה כבדה התפשטה לי בחזה עד שהרגשתי שאני לא יכולה לנשום. הושטתי יד אל ידה של סבתא, ודיברתי בקול צרוד. "לא נשאר עכשיו אף אחד חוץ מאיתנו, נכון, סבתא? את כל מה שנשאר לי. מה אם הוא ייקח גם אותך? אני לא רוצה להישאר לבד. אני מפחדת, סבתא." צרחה חזקה בקעה מגרוני. "אני לא רוצה להישאר לבד!"

“מולי –" לחשה סבתא והצמידה אותי אליה עוד יותר חזק. נפלנו יחד על הרצפה, ובכינו מול האח.

אבא שלי מת.

אבא שלי היה בגן עדן.

והוא אף פעם, אף פעם לא יחזור.

 

 

1

 

 

אוניברסיטת אלבמה, טסקלוסה, ארצות הברית.

ההווה...

אוי ואבוי, הייתי בכזה איחור!

נשמתי נשימות קצרות ושטוחות בזמן שרצתי ברחבי הקמפוס הפתוח של אוניברסיטת אלבמה, והתאמצתי בכל כוחי לא ליפול על הפרצוף.

הזרועות שלי היו עמוסות עד הקצה בערמות של סילבוס הקורס בפילוסופיה שביקשו ממני להדפיס לפני שעה – המשימה הראשונה בסדרת המטלות שלי כעוזרת הוראה.

השיעור כבר עמד להתחיל, אבל נדמה שחוסר המזל הנצחי שלי דאג לכך שהמדפסת בחדר ההדפסה של הצוות תחליט להתקלקל באמצע ההדפסה, בשירת ברבור של זמזום צורם ומעורר רחמים ועננה מגומגמת של עשן.

חדר ההדפסה היה בצד השני של האוניברסיטה, מה שהוביל אותי למצב הביש הנוכחי שלי – ריצה על פני החצר המרובעת בקרוקס הכתומים והבלתי אתלטיים שלי, בתוך הסאונה מהגיהינום ששררה בטסקלוסה – או כמו שבדרך כלל קוראים לה, יום קיץ רגיל.

חטפתי הצצה קצרה בעצמי בהשתקפות על דלת זכוכית.

לא טוב. לא טוב בכלל.

השיער החום שלי הזכיר פרווה פרועה של פודל ננסי, והזיעה על אפי עודדה את משקפיי בעלי המסגרת השחורה הרחבה הסטנדרטית, שמספק ביטוח הבריאות הלאומי הבריטי, לבצע צלילת התאבדות מהפנים שלי. ובמכנסי הג'ינס הקצרים והחולצה הלבנה שלבשתי היה לי חם כמו בתוך חליפת סקי.

שמי אנגליה המעוננים תמידית נראו די מושכים כרגע. שום דבר לא הלך היום כמו שצריך, כנראה – המדפסת התקולה הייתה השנייה בצרור הצרות שלי, והראשונה הייתה ההטרדה של החברות המטורפות שלי הבוקר.

* * *

"טוגה, טוגה, טוגה...!" קראה לקסי בקול. היא וקאס ישבו על המיטה שלי, צחקו על הייאוש שלי בתוך הטוגה המאולתרת שלבשתי, הניפו את הידיים באוויר עם כל מילה ושאגו אחריה.

"אני נראית מחריד," התלוננתי וניסיתי לסדר את הסדין בכמה זוויות שונות כדי לכסות את האיברים שבדרך כלל אני מעדיפה להצניע.

"את שווה! יש לך ציצים לא מהעולם הזה, מושלמים ועגולים..." קאס ניסתה להחמיא, ידיה מושטות כאילו היא עומדת ללחוץ על השדיים שלי. "אני אומרת לך, מולס, בדרך כלל אני לא אוכלת כוּס, אבל הייתי מוכנה לעשות את זה בשבילך בתלבושת הזאת! בחיי, איזה גוף יש לך, אחותי!"

"קאס!" נזפתי בה וגלגלתי עיניים. "את חייבת להגיד דברים כאלה?"

"אה, תרגיעי קצת, בסדר, מותק? את נראית מהמם. את יוצאת הלילה, בלי להשתפן. אל תכריחי אותי לגרור אותך לשם... כי אני אגרור... אם לא תהיה לי ברירה."

"אבל –"

"שום אבל! הבטחנו לך חיים כיפיים בקולג', לא שחזור של החיים ההזויים שהיו לך באנגליה. החוויה המלאה מתחילה הלילה."

"אוקספורד לא הייתה כזאת גרועה! ואיך ה'חוויה' הזאת, כמו שאת קוראת לה, הולכת? קודם כול אני צריכה להצטרף לאיזו אחווה מטומטמת, ואז מה – לערבב מלא סמים, ולצאת למועדונים מסטולית לגמרי?"

"אפשר לסדר גם את זה, אבל בדרך כלל זה כולל רק הרבה גברים, סקס, אורגיות, אורגזמות... אה, והתנסות עם נקודת הג'י. את יודעת, הדברים שבשבילם באמת הולכים לקולג'," אמרה קאס בכנות מוחלטת.

"באתי לקולג' כדי ללמוד, קאס, לא כדי להשתרלל עם נערי אחווה שיכורים!"

היא צחקה בקול. "מה שתגידי, מותק, את לא תחשבי על הלימודים כשהקרסוליים שלך יהיו סביב הצוואר של איזה חתיך שילבש אותך כמו שרשרת וידגדג לך את הפופיק מבפנים!"

בידיעה שקאס פשוט תתעלם מכל תגובה, אפילו אם הייתי מצליחה לחשוב על תשובה לזה, ניגשתי אל כורסת הטלוויזיה החומה שלי וצנחתי על הכרית הרכה כשראשי בין ידיי. "למה לעזאזל הכנסתי את עצמי עם שתיכן?"

"הכנסת את עצמך למצב של חיים משוגעים," אמרה לקסי בקול מלא תבונה.

הרמתי את הראש והסתכלתי מאחורי כפות הידיים בשתי החברות הזחוחות שלי, שהביטו בי בשעשוע. "אתן תכריחו אותי ללכת למסיבה המחורבנת הזאת הלילה, נכון?"

לקסי ירדה מהמיטה, זינקה לחיקי וכרכה את זרועותיה הרזות סביב הצוואר שלי. "ברור שנכריח, מותק. את אחת מאיתנו עכשיו!"

הוצאתי בקושי חיוך מסויג. "נראה ככה."

קאס הצטרפה אלינו על הכורסה, ומחצה אותי עד שצווחתי מתחת למשקל המשותף שלהן. "תורידי את הטוגה הזאת בשביל שאוכל לתפור אותה בשבילך, לכי לשיעור, וכשתחזרי אנחנו יכולות להתחיל בכיף..."

* * *

אומרים שדברים רעים קורים בשלשות.

כבר היו לי שני דברים.

נשאר עוד אחד.

שמרתי על הקצב המסחרר שלי כמעט עד לנקודת ההתעלפות, נכנסתי דרך הדלתות הכפולות של בניין מדעי הרוח ומיהרתי בלי להתעכב לאולמי ההרצאות, לכיוון הכיתה של פרופסור רוס, כשהמוח שלי מתעקש להתגרות בי במראות של טוגות מרקדות ומפוקפקות חוגגות מול עיניי.

הייתי שקועה כל-כך במבוכה שלי, שלא שמתי לב לקבוצת הסטודנטים הקטנה שהגיחה מעבר לפינה. אבל אוי לי, זה השתנה ברגע שהג'ינג'ית באיפור המוגזם נתקלה בי – נדמה שבכוונה – וערמת הניירות נפלה לי מהידיים והתפזרה על כל המרצפות הלבנות.

"אופס! תסתכלי לאן את הולכת, מותק!" היא פלטה בקול מרושע. "אולי את צריכה משקפיים טובים יותר או משהו?"

והנה חוסר המזל השלישי שלי.

ירדתי על הברכיים בלי להסתכל למעלה, ושמעתי צחוק לעגני מתגלגל שבבירור היה מכוון אליי. מייד הרגשתי כאילו אני שוב בתיכון – הילדים המקובלים מציקים לחנונית.

אף פעם לא ניסיתי להגן על עצמי. פשוט התעלמתי מההקנטות על הבגדים הזולים שלי או חוסר הכסף, או מכל עקיצה אחרת שהם רצו לזרוק לכיווני, וגם הפעם פשוט רטנתי בלחש וניגשתי לסדר את הניירות המבולגנים בערמה מאולתרת.

הדלת לאולם ההרצאה נסגרה בנקישה, ומרוב שמחה על כך שנשארתי לבטח בחברת עצמי, פלטתי, "פאקינג זבלים," קצת יותר חזק משהתכוונתי, ואז התכווצתי כשזה הדהד לאורך המסדרון הרחב והחלול.

לא קיללתי לעיתים קרובות אבל באותו רגע הייתה לי הרגשה שזה מוצדק לגמרי, וגם די משחרר. אפילו בעולם האקדמיה העשיר במילים, לפעמים רק המילה "פאק" יכולה לתאר את המצב.

העמסתי את הניירות על זרועותיי, נענעתי בראשי וקמתי, ובאמצע כל זה המשקפיים המחורבנים שלי נפלו לי לגמרי מהפנים ונפלו ברעש על הרצפה.

נאנחתי בתבוסה והחלטתי שבאמת לא הייתי צריכה לטרוח לצאת מהמיטה הבוקר.

פרץ צחוק קצר נשמע מאחוריי והקפיץ אותי, ויד חמימה תפסה בחלק העליון של זרועי, סובבה אותי והחליקה את המשקפיים בחזרה על פניי.

מצמצתי שוב ושוב, וכשהראייה שלי הסתדרה ראיתי מולי חזה רחב מכוסה בחולצה אדומה כהה וחסרת שרוולים, ועליה כתוב בלבן קרימזון טייד פוטבול.

"עכשיו את רואה?"

הרמתי את המבט לכיוון הקול בעל המבטא הדרומי העמוק, וראיתי מולי בן אלבמה שזוף אורגינלי – שיער בלונדיני כהה שצנח עד לקו הלסת, עיניים חומות כהות עמוקות ממוסגרות בריסים שחורים ארוכים, והוא גם התנשא מעליי, אולי מטר תשעים ושניים מול המטר שישים ושבעה שלי.

הנשימה שלי נעצרה מייד.

הוא היה מהמם.

מהמם בטירוף.

התנערתי מהבהייה, חטפתי את הניירות מידיו וניסיתי לעקוף אותו כי הייתי חייבת להסתלק ולהחזיר לעצמי איזו מראית עין של נינוחות, או אולי כבוד, שנראה שאיבדתי לגמרי בשעתיים האחרונות.

מר קרימזון טייד פוטבול תפס את פרק כף היד שלי כשעברתי, ושאל, "היי, את בסדר?"

ניסיתי להירגע ולא להיות גסת רוח – בסך הכול, הוא עזר לי – אבל העצבים שלי כבר היו גמורים והמגע של ידו הקשה והמחוספסת על העור שלי רק החמיר את המצב.

החלטתי לייחס את התגובה הבלתי שגרתית הזאת להתייבשות, או למקרה חמור של טוגאפוביה.

בכתפיים שמוטות, עניתי, "אני בסדר."

"את בטוחה?"

פלטתי נשיפה ארוכה, הסתכלתי בעיני השוקולד המקסימות שלו וקלטתי את הגרגירים השחורים שהקיפו לו את הקשתית. "היה לך פעם יום כזה, כשהכול פשוט הופך לסיוט מחורבן לחלוטין?" הדגשתי את שלוש המילים האחרונות ומשכתי אותן.

הוא נאנח בקולי קולות ועל פניו עלתה הבעת שעשוע – שפתיו המלאות השתרבבו בחיוך עקום והאף הקצת מעוקם שלו התכווץ עם אותה תנועה. "האמת שגם עליי עובר כרגע יום כזה."

"אז זאת לא רק אני." לא יכולתי שלא לחייך אליו חיוך מסויג. הידקתי את האחיזה שלי בערמת הניירות, ואמרתי, "תודה שעצרת לעזור לי. זה היה נחמד מאוד מצידך."

זרועות שריריות בצבע ברונזה השתלבו על החזה הענק שלו, וניכר בהחלט שהוא משועשע מהמתיחות שלי. "נחמד? בדרך כלל לא אומרים עליי דברים כאלה."

ובמילים אלה הוא התרחק, והשאיר אותי לבד במסדרון הרחב.

פניתי כדי להיכנס לכיתה, ואז הוא הסתכל בי מעבר לכתפו, והכריז בקול צרוד, "אני רום."

"מולי," אמרתי במהירות. שיניו של רום עברו על שפתו התחתונה, והוא הנהן לאט וסקר אותי מכף רגל ועד ראש בהתעמקות חריגה.

ואז בלי לומר מילה נוספת, הוא נכנס לכיתת הפילוסופיה.

נתתי לעצמי עוד רגע כדי להתאושש, ואחריו דחפתי בכתפי את הדלת ונכנסתי אל הכיתה, שבה כמה זוגות עיניים התמקדו בי בתנועה אוטומטית. נכנסתי עוד פנימה, והרגשתי קצת כמו ברידג'ט ג'ונס עם הכניסה הזוועתית שלי.

פרופסור רוס נעצה בי מבט קשוח ועיוויתי את פניי כשניגשתי לשולחנה, הנחתי עליו את הסילבוסים של הקורס ופכרתי את אצבעותיי במבוכה מובהקת. היא נופפה לי לבוא ולעמוד לצידה. עשיתי כבקשתה והרמתי את ראשי אל הכיתה, שצפתה כולה בחדשה הבריטית שעושה מעצמה צחוק גמור.

הפרופסור הצביעה עליי, דיברה במבטא האנגלי המלכותי המפונפן שלה ונראתה כמו מנהלת קשישה של בית ספר לנימוסים והליכות בחליפת הטוויד החומה שלה, עם שיער אפור אסוף בתסרוקת מהודקת, ומשקפיים זעירים בחצי מסגרת. "אני רוצה להציג בפניכם את מולי. היא, כמוני, מגיעה מאנגליה, והיא הסכימה להשלים את לימודי התואר השני שלה בקולג' הנפלא הזה ולהמשיך בתפקידה הכפול כעוזרת המחקר שלי למאמר שאני כותבת עכשיו לביטאון אקדמי, וכעוזרת ההוראה שלי לכיתה הזאת.

אני מכירה את מולי כבר כמה שנים, ולא יכולתי לחשוב על מועמדת טובה יותר לחוות איתי את שנת השבתון הזאת בארצות הברית. כפי שכולכם תגלו בקרוב, היא באמת גברת צעירה יוצאת מן הכלל.

הפרופסור זזה הצידה, וסימנה לי לפנות אל הכיתה בנפנוף של ידה. "מולי, למה שלא תגידי כמה מילים לחברייך החדשים לכיתה?"

נשמתי עמוק וצעדתי אל הקתדרה, כשאני מרימה בזהירות את עיניי. "היי, כולם. כמו שאמרה פרופסור רוס, עברתי לאלבמה מאנגליה כדי להשלים את התואר השני שלי בפילוסופיה, בכוונה להתחיל את הדוקטורט בשנה הבאה בדרך אל המטרה הסופית שלי, להיות מרצה באוניברסיטה." עיניי סרקו את השורות. היו בערך שלושים איש בסך הכול באולם ההרצאות הקטן.

"אהבתי פילוסופיה דתית כל חיי, ואני שמחה להיות כאן ולעזור לפרופסור רוס בהרצאות ובסמינרים ולנסות להפוך את עולם הפילוסופיה הנפלא לקצת יותר מעניין! אשמח לענות על כל שאלה בקשר –"

"לי יש שאלה."

עקבתי אחרי צליל הקול שקטע אותי וזה הוביל אותי לג'ינג'ית מהמסדרון... שישבה ממש ליד רום.

"למה לעזאזל שתרצי להיות מרצה לפילוסופיה? את לא חושבת שזה קצת בזבוז של החיים שלך?"

הייתי רגילה לשאלה הזאת.

"למה לא פילוסופיה? אפשר לפקפק בכל דבר בחיים, בעולם – למה, איך, איך זה יכול להיות? מבחינתי מסתרי החיים והיקום מעוררים השראה, וכמות השאלות שאין עליהן תשובה מהממת אותי, ואני אוהבת מאוד להתקדם במסלול האקדמי המקובל בעקבות מלומדים מהעת העתיקה והחדשה."

היא פלטה צהלת צחוק. "בת כמה את, מותק?"

"אמ... עשרים." הסתכלתי בעצבנות בחדר, וראיתי הרבה עיניים פעורות לרווחה נעוצות בי.

"עשרים! ואת כבר בתואר שני?"

"טוב, כן. התחלתי ללמוד באוניברסיטה שנה לפני הגיל המקובל. סיימתי את התיכון מוקדם."

"לעזאזל, אחותי, את צריכה להפסיק להיות כזאת רצינית ברמות וללמוד לחיות קצת. החיים זה לא רק לימודים. זה ליהנות. תשתחררי קצת, לעזאזל!" היא נענעה בראשה בפליאה, והשיער הארוך שלה קפץ באופן מושלם עם התנועה. "אני בחיים לא אבין בחורות כמוך."

כמה סטודנטים זזו באי-נוחות בכיסאותיהם לשמע ההערות הכנות שלה. הג'ינג'ית נראתה מרוצה מעצמה. אני בטוחה שהיא חשבה שהניסיון השני שלה לקרוע אותי לגזרים עבד.

"בחורות כמוני?" חקרתי, בקול כמעט חסר רגש.

שורות שיניים לבנות כפנינה ויקרות למראה סנוורו אותי כשהיא חייכה חיוך מרושע. "תולעי ספרים, חנוניות... שרוצות להיות מרצות!"

צמצמתי עיניים, התאמצתי לשמור על גישה מקצועית ואחזתי בכוח את שולי הדוכן בתגובה לנימת הקול הדוחה שלה, אבל אחרי שנייה החלטתי שהמקצוענות יכולה ללכת לעזאזל. התכוונתי להחזיר לה. היה לי יום מחורבן עד עכשיו – הלילה יהיה גרוע יותר – אז החלטתי שאם כבר, אני יכולה להתמסר לזה לחלוטין ולהפוך אותו ליום מהגיהינום.

"למידה וידע, לדעתי, הם שנותנים לאדם כוח, לא כסף או מעמד או איזה בגדי מעצבים את לובשת," אמרתי ברוגע.

"באמת? את באמת חושבת ככה?"

"בוודאי שאני חושבת ככה. לפתוח את הראש לאפשרויות לא מוכרות ולמידה על תרבויות אחרות – איך הן מתפקדות, במה הן מאמינות – הם מה שמעניק לאנשים הבנה שלמה יותר של המצב האנושי. פילוסופיה נותנת תשובות למגוון שאלות. לדוגמה, למה יש אנשים שפשוט חיים את חייהם בקלילות, בלי שום חמלה כלפי אחרים? ולמה אחרים – בני אדם טובים, אכפתיים, כנים – חוטפים מכה אחרי מכה אבל איכשהו מוצאים בתוכם את הכוח להמשיך הלאה? את לא חושבת שאם יותר אנשים היו מקדישים מחשבה ואכפתיות לבעיות של המין האנושי, העולם היה מקום טוב יותר?"

הבחורה הזיזה את שערה מצד לצד בעצבנות, בלי לענות לשאלה שלי, ושפתיה בשפתון הכהה התהדקו כשבהתה בי ברוגז.

"בגלל זה אני לומדת במקום להשתכר כל לילה. העולם ראוי שיהיו בו אנשים שחושבים על אחרים לפני עצמם, ששואפים להיות פחות אנוכיים וחסרי אכפתיות." נעצתי בה את המבט והכרזתי בנימה ידידותית מזויפת, "אני מקווה שזה קצת הבהיר לך למה אני רוצה להיות מרצה. זאת אני, ואני גאה בזה מאוד."

"פאק! היא הראתה לך מה זה, שלי! היא עשתה לך בית ספר!" מלמל קול גברי מחוספס, וגרם ליתר הכיתה לשבור את הדממה הכבדה בצחוק. הראש שלי הסתחרר כשהבנתי שזה הגיע מרום, שישב שקוע בכיסא שלו, רגליים למעלה, וצחק עכשיו לעצמו בזמן ששאר הכיתה הצטרפה אליו. תחושת סיפוק עמוקה התנחלה בבטן שלי.

פיה של שלי נפער והיא סיימה את השיחה בפתאומיות באמירה מזלזלת של "מה שתגידי! שיהיה לך בהצלחה בניסיון להשתלב כאן עם הגישה הזאת!"

פרופסור רוס טפחה לי על הכתף ולחשה לי באוזן שאחלק בזריזות את הסילבוסים של הקורס לפני שהשיעור נגמר. יכולתי לראות שההתנהגות שלי הכעיסה אותה.

לקחתי מהר את הניירות משולחן העץ והתחלתי לחלק אותם לאורך שורות הסטודנטים, בזמן שהפרופסור הסבירה איך יינתנו הציונים ואת הכללים והדרישות בשיעורים שלה.

כשהגעתי לשורת המושבים האחרונה, הבחנתי ברום בוהה ישר אליי וניצוץ בלתי מוסבר בעיניו. הוא הרכין את ראשו בברכה בלסת קפוצה. שלחתי הבזק מהיר של חיוך.

שלי זזה קרוב יותר אליו, ולא הורידה את עיניה מעיניי לרגע. תנוחת הגוף שלה – רגליים מקופלות, נוגעות בשלו, החזה השופע שלה מתחכך בזרועו – הבהירה שבינה לבין רום שוררים יחסים ידידותיים מאוד.

התקרבתי כדי למסור את הדף האחרון לשלי כשהיא צפצפה, "נעליים יפות, מולי. לכל המרצות לפילוסופיה לעתיד יש כזה טעם מדהים באופנה?" סטודנטים גיחכו על חשבוני.

הצצתי מטה אל הקרוקס דלות התקציב שלי, סקרתי את סנדלי הרצועות המוזהבים שלה, שהיו יקרים ללא ספק, ונאנחתי בעצב דרך אפי.

רום דחף מייד את הרגל שלה מירכו ופלט, "תפסיקי, של. למה את כזאת כלבה מחורבנת כל הזמן?" ההערה שלו הצליחה להשתיק את כל הכיתה, וכולם הפסיקו לגחך על המבוכה שלי והתכווצו בפחד בכיסאותיהם בתגובה לגישה הלוחמנית שלו, כדי שלא יפנה גם נגדם.

שלי שילבה את ידיה בזעף.

רום התעלם מהגישה הדפוקה שלה, הרים את עיניו בחזרה אליי והחווה בסנטרו. "את באמת מאמינה במה שאמרת עכשיו?"

"באיזה חלק?"

הוא נע בחוסר נוחות בכיסא שלו, ואצבעותיו סירקו בגסות את השיער הבלונדיני המבולגן שלו. "על זה שהחיים לא הוגנים. על זה שפילוסופיה מציגה תשובות ללמה אנשים מסוימים אוכלים חרא ואחרים לא."

"חד משמעית," אמרתי בוודאות מוחלטת.

הוא הנהן באיטיות ועיקם את שפתו התחתונה, וכמעט נראה מתרשם.

פניתי משם בהליכה מהירה וצנחתי אל הכיסא שמאחורי שולחן עוזרת ההוראה, בצד החדר. הרכנתי את הראש בזמן שהתלמידים יצאו מהכיתה.

"מולי."

הרמתי את ראשי וראיתי את הפרופסור עומדת מולי, הבעת גינוי על פניה המקומטות. "את רוצה להסביר מה בדיוק קרה עכשיו? זה היה ממש לא מתאים לך."

"סוזי –"

"אמ, פרופסור רוס כשאנחנו בכיתה, מולי. מה קרה לך?"

עשיתי פרצוף ואמרתי, "מצטערת. המחשבות שלי ממש מפוזרות עכשיו."

"לא ענית על השאלה שלי."

כשפגשתי במבטה הנוקשה ראיתי בעיניה הזקנות לא רק אכזבה מחוסר המקצועיות שלי, אלא גם זיק של דאגה.

נאנחתי. "פשוט עובר עליי יום רע. זה הכול. זה לא יקרה שוב."

סוזי שמטה את ידיה, והנזיפה שלה בנוגע להתנהגות שלי נשכחה. "אל תיתני לאנשים כמו הגברת הצעירה הזו להשפיע עלייך. אף פעם אל תתנצלי על מי שאת."

חיוך התפשט על פניי. "תודה לך, פרופסור. למדתי את הלקח. היא פשוט... אני לא יודעת... הצליחה לעצבן אותי מאיזושהי סיבה."

"ראיתי את זה. אבל בפעם הבאה תחסמי את זה. פשוט תתעלמי."

הנהנתי בהסכמה.

"עכשיו, מה דעתך לקחת את עצמך הביתה?"

"תודה, פרופסור." הרמתי את ילקוט העור החום שלי ממשענת הכיסא ויצאתי מהכיתה.

רום היה במסדרון כשזרועותיה של בלונדינית רזה כרוכות סביב צווארו, החזה שלה שטוח כנגד חולצת הפוטבול האדומה שלו והוא מנסה להרחיק אותה בהבעת רוגז על פניו.

קפאתי במקום, נבוכה לגמרי מהמצב הזה.

"אבל... אבל... למה לא? אתה אף פעם לא אומר לי לא!" ייללה הבלונדינית. היא שחררה באי-רצון את הצוואר של רום, שילבה ידיים ורקעה במחאה ברגלה הנעולה בסנדל פלטפורמה.

"דברים משתנים," ציין רום בתקיפות ודחף אותה הרחק ממנו.

"משתנים? אתה? ממתי?"

"מהרגע הפאקינג הזה! אני לא צריך אותך יותר."

הבלונדינית הסתלקה משם בזעקת זעם ורום העביר את כף ידו במורד פניו, נראה מוטרד מאוד והצמיד את מצחו אל הקיר בייאוש.

ניצלתי את העובדה שגבו היה מופנה אל המסדרון ומיהרתי לעבור על פניו בדממה, ראשי מורכן בנחישות, ונשמתי שוב רק כשהצלחתי לחמוק בהצלחה בלי שיבחין בי.

כשעברתי בדלתות אל יום הקיץ הבהיר, הרגשתי בניגוד לרצוני קצת מאוכזבת מכך שרום היה בבירור אחד מאלה – שחקן... שובר לבבות... ילד רע טיפוסי, בכל פרט ופרט.

עם מראה כזה, זה לא היה מפתיע.