נר האמונה

1

 

ענן שחור ריחף בשמי הלילה וכיסה את הירח. הסכין, שלפני רגע נצצה באור הכסוף, הוסתרה שוב בחשכה כמעט מוחלטת. המזח דמם, פרט לאוושה קלה של רוח שנשבה מכיוון היבשה. בין ארגזי העץ הריקים והחבלים המקופלים עמד מָארִיק.

הוא הגיש לפיו בקבוק יין וגמע את שאריות הנוזל הכהה, ואז זרק את הבקבוק לעבר הים וצפה בו עד שאבד במים הקודרים.

הוא העביר אצבע על להבהּ החד של הסכין שאחז ומיקד את מבטו באפלה שהייתה האוקיינוס. עמוק בראשו צרח קול וניסה להחזירו לעשתונותיו; מאריק הדחיק אותו בעקשנות. הרוח ליטפה את פניו ולחשה נעימות באוזניו. הלילה היה שקט, רגוע, ובליבו געשה סערה נוראית.

הוא הרים את הסכין והצמיד את חוד הלהב אל צידו השמאלי של חזהו. הוא קיווה שלא יפספס, ייחל לכך שלא יסבול, שהכאב יהיה מהיר ויחלוף. הוא לחץ על הקת, מרגיש את החוד נצמד בחוזקה אל בגדיו, חודר את הבד, דוקר את העור.

הבזק של אור עז גרם לו לקפוץ בבהלה. ליבו פעם כהלמות תופים, והוא נרתע מפני האש הלוהטת שפרצה משום מקום.

אדם בוער מכף רגל ועד ראש, עטוף במסה אדומה-כתומה של להבות רוחשות, התנודד בחוסר אונים על המזח לשמאלו. ללא צליל, הוא קרס על רצפת העץ כגזע כרות הנופל לאדמה, בעוד הלהבות מאכלות את בשרו.

האש האירה את האזור סביבו, וכשמאריק הצליח לבסוף להתיק את עיניו מהאימה, הוא קלט דמות נוספת, חבויה בין הצללים, ממש על סף מעגל האור, וידע ללא כל צל של ספק: היא מתבוננת בו.

תנועה חטופה משכה את עיניו אל צידו האחר של המזח, קרוב יותר לחוף. אדם נוסף, שכנראה הסתתר שם, פרץ בריצה מהירה לעבר המבנים בנמל. מאריק שב להביט בגופה הבוערת. הדמות המסתורית שעמדה לידה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה.

מאריק הוריד את הסכין מחזהו ביד רועדת ובלע את רוקו.

 

 

"רצח!"

נער רזה עמד מתנשף במפתן, מחזיק ביד אחת את הדלת ובעיניו מבט פרוע וחסר מנוחה. פניו הבריקו מזיעה באור מנורות השמן ומבטו קפץ בתזזיות על פני כל הנוכחים בחדר.

"על מה אתה מקשקש?" קרא גֶ'נַאן, בעל המסבאה, ממקומו מאחורי הדלפק.

"רצח, אני אומר לכם!" צעק הבחור שנית, והפעם עזב את הדלת ונכנס למסבאה, רועד כעלה נידף ברוח.

"איפה?"

"בנמל, במזח הדרומי..."

החדר התמלא מלמולים נרגשים. מסבאת "הרוח המלטפת" של ג'נאן שכנה בנמל, כחמישים פסיעות מהמזח הדרומי. אנשים קמו ממושבם והתקהלו סביב הבחור הצנום שצנח על אחד הכיסאות.

"מה קרה?" שאל גבר מזוקן בגלימה כחולה.

"שני אנשים... הם עמדו על המזח הדרומי, שוחחו..." הבחור בלע את רוקו, "ופתאום אחד מהם עלה בלהבות, נשרף כליל. והשני פשוט עמד שם והסתכל."

האנשים החליפו ביניהם מבטים ספקניים.

"פשוט נשרף, מה?" שאל הגבר המזוקן, וכשהבחור הנהן הוא נחר בבוז, "נדמה לי ששתית קצת יותר מדי קָקוּן."

"אני לא שיכור! אני אומר לך, ראיתי אותו נשרף. לך תראה את הגופה שלו בעצמך, אם אתה לא מאמין!"

"בזבוז של זמן, אם אתם שואלים אותי." גבר גבוה ושרירי בבגדים בלויים משך בכתפיו. "הנער לא יודע על מה הוא מדבר! רצח במזח? כשהעיר שורצת חיילים ושומרים? הוא שיכור! הוא חייב להיות."

מלמולי הסכמה מילאו את החדר. האנשים שבו לשולחנותיהם, שוכחים כמעט מייד את סיפורו של הצעיר. הוא שקע עמוק יותר בתוך הכיסא, בוהה בנקודה לא ידועה בשולחן שלפניו.

ג'נאן הניח יד מנחמת על כתפו של הנער ורכן לעברו.

"תנשום עמוק, בחור, יש כאן חייל ממשמר העיר באמצע ארוחת הערב שלו," אמר ונשא מבטו אל אַטְרִיאן, שישב בפינה המרוחקת מהדלת. אטריאן נאנח, שמט את סכינו על השולחן, לצד ארוחתו החצי אכולה, והנהן לעבר ג'נאן. הוא קם וניגש אל הבחור.

"מה שמך?"

"רָאנִיר, אדוני."

"ובכן, ראניר, קח אותי אל הגופה, אני רוצה לראות."

עיניו של הנער הוארו בבת אחת. הוא ניתר בזריזות על רגליו ופנה לדלת.

"לא כל כך מהר," אמר אטריאן ופנה אל בעל המסבאה, "ג'נאן, שלח מישהו לקרוא לשומרים נוספים, יש לי הרגשה שנזדקק להם."

בעל המסבאה הנהן, ושלח מייד את בנו.

"ממש כאן, אדוני, על המזח הדרומי," קרא ראניר ומיהר קדימה. אטריאן הצטרף אליו.

רוח לילה קרירה ליטפה את פניו ופרעה את שערו החום. הוא התנער והתעטף בגלימתו וקימט את מצחו בזעף. אין זה לילה להתרוצצות על המזח. אדם צריך לשבת לצד אח חמה, מול שולחן עם ארוחה טובה. אך הנה, היה עליו לנטוש את ארוחתו ואת ספל השיכר שלו בשביל להסתכל על גופה בנמל. נכון, הוא באמצע משמרת, אבל לכל אדם מותר לנוח קצת לפעמים.

הם צעדו זמן לא רב עד שראניר עצר.

מולם, על המזח, היו שרידיה המפוחמים של גופה, ומעליה רכן אדם.

"בשם הלורד, עצור!" צעק אטריאן ושלף את חרבו. האיש הזדקף באחת והניף את ידיו מעלה.

"שמי מאריק מור, ראיתי את האדם הזה נשרף..."

"ראניר, זה האיש שראית?" שאל אטריאן. הנער נד בראשו לשלילה.

"לא, אדוני, היו לו בגדים אחרים לגמרי. אבל... היה חשוך..."

"מה מעשיך כאן?" צעק אטריאן, ומאריק התרחק קמעה משרידי הגופה.

"כמו שאמרתי, ראיתי את האדם הזה נשרף, וניגשתי אליו כדי לעזור לו, חשבתי שאולי הוא עדיין חי."

אטריאן התקרב אל הגופה, הציץ לעברה, חרבו עדיין שלופה. בקושי נותר בשר על העצמות החשופות, המושחרות. כל שריד ללבוש נעלם גם הוא. ריח חריף וחזק של גופרית מילא את האוויר וגרם לו להשתעל.

"אמרתי לך, אדוני. תראה... נשרף כליל..." ראניר בלע את רוקו.

"השם שלך מוכר לי," קטע אטריאן את דברי הנער, "שירתָּ במשמר העיר בעבר?"

מאריק הנהן ואטריאן חש נינוח יותר. "אז מה ראית כאן?"

"עמדתי על המזח מימין, לפתע ניצתה אש וראיתי את האיש הזה נשרף. הוא לא צעק ולא צרח, פשוט נשרף ונפל ארצה. לידו עמד אדם נוסף. בגלל החשכה לא יכולתי לראות את פניו. לאחר מכן מישהו, כנראה הוא," מאריק הצביע על ראניר, "פתח בריצה מטורפת לעבר הרובע. ניגשתי מייד לעזור."

"ומה מצאת?"

מאריק כרע ברך לצד הגופה וסימן לאטריאן לעשות כמוהו. הוא שלח יד, ובין אגודל לאצבע אסף קומץ אפר שהיה מפוזר על גבי השלד. הוא מישש את האפר בין אצבעותיו, רחרח אותו מעט ואז הניח לו להתפזר ברוח. רעד עוצמתי חלף במורד עמוד שדרתו. הוא התנער, אסף עוד מהאפר ותחב אותו לשקיק עור שהיה קשור לחגורתו. אטריאן התחיל למחות אך מאריק קטע אותו.

"יש משהו מוזר מאוד באפר הזה, ובריח. אתה מריח? ריח חזק של גופרית. כשאדם נשרף הוא אינו מפיץ ריח של גופרית."

"אמרת שהוא נשרף מייד?" שאל אטריאן.

"כן," הנהן מאריק, "תוך שניות בודדות, לא יותר."

אטריאן פנה אל ראניר, "ורק האיש הזה נשרף? שום דבר אחר?"

"לא... לא שראיתי, אדוני... שניהם עמדו זה מול זה, ופתאום אחד מהם עלה בלהבות."

"והשני? לאן הוא הלך?"

"איני יודע," משך ראניר בכתפיו, "התחבאתי בין הארגזים, פחדתי שיראה אותי."

אטריאן התכוון לשאול דבר מה נוסף, אולם המולה מקצה המזח משכה את תשומת ליבו. חבורה של אנשים התקרבה אליהם, מובלת על ידי ג'נאן ואחד מבניו. הוא מייד זיהה את מדי משמר העיר הלבנים-אפורים על שניים מהגברים שצעדו אחריהם. האחרים היו אנשים מהמסבאה שביקשו לספק את סקרנותם.

"בשם כל האלים הקדושים!" קרא מישהו כשהבחין בגופה. קהל הסקרנים נרתע לאחור מייד. השומרים צעדו קדימה, מנסים להפגין קור רוח. מאריק נסוג והניח להם לבחון את הגופה. הוא זיהה אותם, אך לא היה לו כל חשק לדבר איתם. בליבו קיווה שלא יבחינו בו.

"אטריאן! מה, לעזאזל, קרה כאן?" אמר שומר חיוור ומקריח תוך שהוא מוחה שאריות רוק משפתיו ושולח מבטים רדופים לכל עבר. "אני רוצה דיווח, עכשיו!"

"הוא ראה הכול," אמר אטריאן, הצביע על ראניר, ומייד שטח בפני הנוכחים את המידע שברשותו. הפעם איש לא הפריך את הדברים. קשה להכחיש סיפורים מטורפים כשאלו באים מפיו של חייל במשמר העיר, לא כל שכן כשעומדים לצד שרידים מפוחמים של מה שהיה לפני זמן קצר אדם חי ונושם.

"וגם הוא היה כאן," סיכם אטריאן והצביע על מאריק.

"מָארִיק מוּר!" קרא החייל. מאריק קילל בשקט, הדבר האחרון שרצה היה להיגרר למריבה עם השומרים, והוא ידע שהריב יגיע. "ומה מביא אותך אל זירת הרצח?"

"לוֹת'וֹ," מאריק הנהן לעברו. "פָארִיאָן, מה שלומך?" נד בראשו לעבר השומר השני, גבר רחב כתפיים ומשופם. הוא פנה חזרה אל לות'ו, שעמד בזרועות שלובות והמתין לתשובתו.

"עמדתי על המזח וראיתי לשמאלי את האיש עולה בלהבות."

"ומייד ניגשת אליו?"

"חשבתי שאוכל להציל אותו."

"היית צריך לקרוא תכף ומייד למשמר העיר," הצליף לות'ו בלשונו. מאריק בחר שלא לענות. תחת זאת הסיט מבטו אל מי הים האפלים.

"הספקת לרחרח סביב לפני שהגענו? מצאת משהו מעניין?"

"שום דבר שיעניין אותך..." מלמל מאריק כמו לעצמו.

לות'ו התכוון לומר דבר מה, אך אטריאן קטע אותו. "אדוני הסמל..." הוא הורה על השלד. מאריק הבחין שעל אחת מעצמות האצבעות הייתה טבעת, אבל הוא עמד רחוק מכדי לראותה בבירור. לות'ו התקרב, וכך גם פאריאן מהצד השני, ושלושת השומרים צמצמו עיניהם ובחנו את הטבעת השחורה.

לפתע פער אטריאן את פיו ואת עיניו בתדהמה. "הסמל, אני חושב שזה..."

"שקט!" היסה לות'ו. מאריק קימט את מצחו וצעד קדימה, אך לות'ו מייד נעמד בדרכו. "לאן אתה חושב שאתה הולך? זו זירת רצח ואין לך מה לחפש כאן. בעצם, אף אחד מכם לא אמור להיות פה. פאריאן, סלק אותם מהעיניים שלי, במיוחד את הברנש העלוב הזה כאן, מולי!" הוא הורה בסנטרו על מאריק, "קדימה, תסתלק מכאן לפני שאזרוק אותך לצינוק."

מאריק היסס לרגע, אך עד מהרה נסוג לאחור והצטרף לקבוצת האנשים שפנתה חזרה אל הנמל. הוא ידע שלא כדאי להתעסק עם חברי המשמר. אחרי הכול, בעבר הוא היה חלק מהם. כשהציץ מעבר לכתפו ראה את שלושת השומרים עומדים רכונים סביב הגופה, והבהוב של זיכרון גרם לזיעה קרה לזלוג במורד עורפו ולשערות שעל זרועו לסמור. היה שם משהו מוכר להחריד, משהו שעדיין לא הצליח לתפוס. הוא מישש את שקיק העור הקטן שתלה על חגורתו. אולי האפר שאסף יוכל לשפוך מעט אור על התעלומה.

"תיכנס פנימה? נראה שאתה זקוק למעט אוכל ולמשקה," אמר ג'נאן למאריק כשהחבורה התקרבה לפתח המסבאה. מאריק שאף מלוא ריאותיו אוויר לילה צונן והניד את ראשו.

"אלך הביתה. התיאבון עזב אותי."

"כן," מלמל ג'נאן, "אני לא מאשים אותך. איזה ריח נוראי. כמעט הקאתי שם. מה, לכל הרוחות והשדים, יכול לשרוף כך בן אדם? ומי זה היה בכלל?"

מאריק משך בכתפיו, וג'נאן המשיך, "הגעת לגיל שאתה מאמין שראית הכול, ואז מגיע לילה כזה. פשוט מצמרר לחשוב כמה אכזריות יכולה להיות בעולם הזה שלנו."

"לא רק בעולם הזה..." סינן מאריק מספיק בלחש כדי שג'נאן לא ישמע את מילותיו, ומייד התחרט על הדברים שאמר. די במחשבה על כך כדי להעביר בו חלחלה. הוא החל צועד אל תוך הלילה.