פרולוג
הוא לא מתגורר כאן יותר. הוא לא מתגורר כאן יותר. הוא לא מתגורר כאן יותר.
נשמתי עמוק ויצאתי מהרכב. רגליי רעדו כשצעדתי בשביל המוכר מהחניה אל עבר הבניין הישן. ידעתי שהרעד אינו בגלל המרצפות הרופפות וכמובן גם לא מקור. הסיבה לרעד הייתה ברורה לחלוטין. פחדתי להיזכר בו. פחדתי שהוא יופיע שוב בחיי. עקרתי אותו מליבי וקיוויתי שזה יישאר כך לעד.
אחזתי במעקה הישן, הצבע השחור התקלף ממנו כמעט לחלוטין. לא הייתי מסוגלת לזוז. קפאתי במקום. הזיכרונות הסתובבו סביבי כטורנדו המאיים לשאוב אותי פנימה. חיוכו, תחושת שפתיו על שפתיי, השמיים שבעיניו, לחישות האהבה. אך יותר מכול הכאב המפלח את הנשמה בכל פגישה ובכל פרֵדה. דמעה סוררת זלגה במורד פניי
והחזירה אותי מן העבר להווה. אין לי ממה לפחד, הוא לא מתגורר כאן יותר!
אם כך למה נפשי זועקת רק מהמחשבה עליו? במשך שנים חייתי באשליה שהצלחתי לשכוח אותו ולהתגבר על העבר. זו הייתה טעות. הרי תמיד ידעתי שהוא לא שכח אותי ולא יוכל לשכוח. המפתח לליבו עדיין אצלי.
מוחי מסרב לקבל את העובדה שאחרי שנים רבות כל כך אני חוזרת לבית הוריי. יכולתי להתחיל מחדש בכל מקום אחר, אבל אני פה. למה? הרי הצלחתי לברוח ולהתרחק. עזבתי את בית הוריי ואת העיר הקטנה שבה גדלתי ועברתי לקצה השני של הארץ. עזבתי את המדבר השומם תמורת הפסגות הירוקות. התגוררתי בבית חלומותיי עם גבר שהעריץ אותי ועבדתי במקום עבודה שהיה עבורי כבית. קיוויתי שזה יימשך לנצח. התרגלתי לחיים הטובים. לא הייתי מוכנה לרעידת האדמה שהתחוללה בחיי והרסה את מה שבניתי באהבה רבה. האם זה המחיר שעליי לשלם על חטאי העבר שלי?
התבוננתי במדרגות הארורות שהיו עדות לחטאיי, והרצון לברוח התגבר מרגע לרגע. הבעיה היא שלא משנה כמה רחוק אברח, ירדפו הזיכרונות אחריי. היום אני משלמת את המחיר על כך. התרחקתי ממשפחתי, מחברותיי ומבית ילדותי. הכול כדי שאצליח למחוק אותו מליבי. זלזלתי בכבוד הוריי, פגעתי בחפים מפשע, משום שהאהבה עיוורה אותי. חשבתי שעלה השחר כשהכרתי אותו, אך האמת היא שזה היה הלילה השחור שכיסה את נשמתי.
עליתי אל הקומה הראשונה, וכל צעד שעשיתי היה מלא זיכרונות כואבים על אהבה אסורה.
השיר "Killing me softly" התנגן בראשי בדיוק כמו באותו יום מקולל, היום שבו הכרתי את שחר. מבטי נמשך בעל כורחו אל הקומות העליונות ונישא כענן לבן בשמיים הכחולים של מבטו, אף שהוא לא היה שם באמת. אילו רק יכולתי לברוח מכאן שוב ולשכוח מהכול, אך כבר היה מאוחר מדי. הדלת נפתחה, ואימא עמדה בפתח בחיוך רחב על שפתיה.
"גלי, חזרת הביתה," היא התקרבה צעד אחד לעברי, וידיה נכרכו סביבי. כמה התגעגעתי לחיבוק שלה. אימא היקרה והאהובה שלי. יש לי כל כך הרבה מה לספר לה, אבל אני יודעת שאמשיך לשמור את סודותיי נעולים בקופסה הסודית שלי. השחור שלו והלבן שלי נעולים יחד לנצח.
"התגעגעתי אלייך," לחשתי באוזנה.
"גם אני התגעגעתי אלייך, גלינקה שלי, ילדה שלי. עכשיו הכול יהיה טוב."
כמה שהיא טועה. אני לא מאמינה בטוב. לא מגיע לי טוב.
"אימא, אני עייפה מהנסיעה, אולי ניכנס פנימה?" לא יכולתי לעמוד יותר במראה המדרגות הארורות.
"כמובן. איפה הדברים שלך? אל תגידי לי שהתחרטת. את נשארת אצלנו, נכון?"
אכזבתי אותה פעמים רבות בעבר, לא יכולתי לעשות זאת גם עכשיו. זו הסיבה היחידה שהסכמתי לחזור הביתה בינתיים.
"הבאתי כמה מזוודות. הן ברכב. אימא, אני נשארת אצלכם עד שאשכור דירה לבד. זה זמני."
נכשלתי. שנאתי להיכשל, אבל אני לא אאפשר לזה להפיל אותי לתהום.
"עידן, אחותך הגיעה," צעקה אימא אל עבר המסדרון. דלת החדר שהיה שלי בילדותי נפתחה, ואחי הקטן והיפהפה רץ לקראתי, אחז במותניי והרים אותי באוויר.
"משוגע אחד, עזוב אותי," צחקתי מכל הלב. אני זו שהייתה מעיפה אותו באוויר כשהיה ילד, ועכשיו הסתובב הגלגל והילד הפך לגבר. הוא הוריד אותי בחזרה לרצפה וחייך אליי. חייכתי אליו, ולרגע התגנב אושר לליבי. אני שוב בבית. הילדה הקטנה של אימא ואבא. האחות הגדולה של עידן. אני מוגנת ואהובה. זו התחלה חדשה. זו ההזדמנות שלי לכפר על חטאיי.
אין כמו אימא!
ישבתי על הספה לצד אבא שלי והתבוננתי באימי ובעידן מעמיסים על שולחן האוכל החדש שלהם צלחות
וקערות מלאות במטעמים שהכינה אימא בשבילי. רציתי לעזור, אבל היא שלחה אותי להתקלח ולנוח עד שהכול יהיה מוכן. הביקורים הנדירים שלי ושל אמיר הפכו אותי לאורחת בבית הוריי. אימא מאושרת שאני כאן אבל מבינה ויודעת כמה קשה לי עכשיו ומנסה להקל עליי. כבר שכחתי איך זה להיות הילדה של אימא. התבגרתי מהר מדי.
אבא מספר אחת!
הוא לא שואל שאלות משום שהוא יודע כמה קשה יהיה לי לענות עליהן. סיפרתי לו על הימים האחרונים שלי בעבודה ועל העבודה החדשה שמצאתי. הבחנתי במבט המופתע שלו כשהוא הבין שבחרתי בעבודה שונה לגמרי מזו שעבדתי בה קודם לכן, ועדיין הוא לא שאל אותי דבר. פעם חשבתי שהוא אדם קשה והסתרתי ממנו דברים. היום אני רק רוצה לספר לו הכול אבל יודעת שיש דברים שצריך לקבור בעבר.
עידן מהיר ועצבני!
"היית צריכה לתת לי לדבר עם הבן זונה הזה או לפחות לשבור לו כמה עצמות! סליחה, אימא ואבא. אני יודע שגם אתם חושבים ככה, אתם פשוט מעדיפים לא לומר את זה לגלי. אל תתייחסו אליה כאל בובת חרסינה בני משפחת וייס לא נשברים מהר."
התרגשתי מדבריו, הם נגעו בעצב חשוף, אך לא יכולתי להראות כמה כואב לי מבלי להכאיב להם.
"אני לא בובת חרסינה, והוא באמת בן זונה. זו בדיוק הסיבה שבגללה לא רציתי שתדבר איתו. אמיר בחר לעזוב את הארץ ולא היה שום דבר שיכולתי לומר כדי לשנות את ההחלטה שלו. סימן שהוא לא היה הגבר הנכון עבורי ולא אהב אותי באמת. אני בסדר עם זה. אנחנו לא הזוג הראשון בעולם שהתגרש וכמובן לא האחרון," עניתי לו בקור רוח.
"אני מחכה לרגע שתשלחי לו הזמנה לחתונה שלך. גברים יעמדו בתור כדי להכיר אותך. אני בטוח בזה. הלוואי שיכאב לו כמו שכואב לך."
הגוש בגרוני חנק אותי. בחרתי לענות לו בחיבוק. אסור לי לבכות לידם.
דניאל החברה הכי טובה בעולם!
האדם היחיד שיודע הכול עליי. אשת סודותיי. בכיתי בזרועותיה פעמים רבות בעבר. אנחנו כבר לא הנערות שהיינו, חולמות על עתיד ורוד מלא אהבה, אלא נשים בוגרות הנושאות על גבן תיק כבד יותר מסתם ילקוט בית ספר. לפחות דניאל מאושרת ואהובה. היא הגשימה את חלומות העבר ביושר. אני לא.
.jpg)
.jpg)
