הכול.
ברצינות. זהו לא רומן רומנטי. הוא לא לחלשים. אתם עומדים להיכנס למקום אפל לחלוטין.
פרולוג
−−−−
1978
הלילה הוא שלי. זה הזמן היחיד שבו אני יכול להסתובב בלי המסכה שלי. לא, לא מסכת הסקי שבה אני מכסה את הפנים. אני מתכוון למסכה שאני עוטה במהלך שעות האור, כשאני מעמיד פנים שאני אחד מהם. האנשים היפים האלה, עם החיוכים המושלמים והצחוק המהדהד. הם לועגים לי. הם מענים אותי. אבל בלילה, כשהרחובות דוממים, אז אני צוחק. מחייך. אז אני לוקח מהם את כל הדברים שמעולם לא יכולתי לקבל. אז אני זוחל אל תוך בתיהם ואל מתחת לעורם. אני לובש את החיים שלהם כמו בגד בהשאלה. אבל כשאני מחזיר אותו, הוא מוכתם ופגום ואני חייב לעבור לבית הבא, בית שעוד לא נהרס על ידי הצורך הטפילי שלי.
אבל בשעות האלה שבהן אני אחד מהם, הם מתנסים בכאב הזה. תורי להרגיש את אותה מנה גדושה של אושר שהיא בעיניהם מובנת מאליה. ההתרגשות אדירה, שוצפת כאילו סכר נפתח, תחושת שייכות שמהממת אותי. אבל המים נרגעים באותה מהירות ואז אני עומד שם, בזרם הרדוד השוטף את כפות רגליי, כשהשמש עולה. ואני ממתין בסבלנות, עד שוּבה של החשכה, כדי שאוכל לגנוב שוב את הריגוש הזה.
אני יוצא לציד.
וֶסְפֶּר בקולג'. אחיה בפגישה טיפולית, והוריה שוב בטיול. וספר — תפילת ערבית. השם הזה אירוני. אם העולם כולו במה ואם האירוניה מספקת את הסיפורים המוצלחים ביותר, אז היא נולדה לתפקיד הזה.
היא לא הראשונה. רחוק מזה. אבל יש בה משהו שמרתק אותי, יותר מאשר האחרות. והיו רבות מאוד.
אני אובססיה.
כל בית שאליו אני נכנס הופך להיות מוקד ההתמכרות שלי. כך שהעובדה שהיא הפכה להיות כל מה שאני מסוגל לחשוב עליו — למרות כל הבתים האחרים שלתוכם אני חודר — הופכת אותי לחסר סבלנות.
סבלנות — הכלי החשוב ביותר בארסנל שלי. אני מתכנן כל ציד מראשיתו ועד סופו. אני מתבונן בחייהם מבעד לחלונות. אני לומד את שגרת היום־יום שלהם. אני נכנס לבתיהם ומחטט בחפצים הקטנים שלהם ולוקח לי פה ושם מזכרות קטנות. דברים שהם לא ירגישו בחסרונם או שהם יחשבו שאיבדו. לפעמים אני מזיז תמונה. אוכל משהו. מספיק כדי שבתת־ההכרה שלהם הם יחושו בנוכחותי הרבה לפני שאתייצב מולם. פעם זה הספיק לי. להיות שם, מוקף בחפצים שלהם, בפרטי החיים היומיומיים שלהם. פעם היה לי די להביט במזכרות האלה ששמרתי, ולהיזכר בריגוש שחשתי כשהייתי בין הקירות שבהם התבוננתי מרחוק. אבל הריגוש התפוגג עם הזמן, נעלם בהתפרצות מדהימה אחת, ביום שבו האדם היחיד שהבין אותי מת. בלעדיה, הבדידות הפכה בלתי־נסבלת והזעם התעצם. הוא מילא אותי כך שיכולתי לחוש אותו זוחל אל מחוץ לעורי, עד שהייתי כל כך מלא בזעם ובכאב שנאלצתי להוציא את זה על מישהו אחר, כדי שזה ייעלם. ההתבוננות לא הספיקה. הייתי חייב לשמוע את קולותיהם. לראות את פניהם. לגזול את חייהם. אז במקום רק לקחת, התחלתי להשאיר דברים: דבק, חבל, כפפות, נוזל סיכה. כלים שישמשו אותי לאחר מכן, כשאהיה מוכן.
ואם המשטרה אי פעם תתפוס אותי, היא לא תמצא עליי כלי עבודה.
אני מקפיד לבחור מטרות שייראו אקראיות. אני לא רוצה ליצור תבנית ברורה. בזכות העבודה שלי כקבלן בנייה אני נודד בכל רחבי מרכז קליפורניה, שם גדלתי. אני מכיר את השכונות היטב. אני מכיר כל קיצור דרך ואני יודע איך הרחובות מתחברים. אני מכיר כל יציאה מהכביש המהיר וכל מחלף שממנו אפשר לברוח. מתווכים מזמינים אותי לשפץ בתים. אני בודק את הרישומים שלהם ובוחר לי בית שלא ביקשו ממני לשפץ. אם השכונה מוצאת חן בעיניי, אני משתמש בבתים הריקים האלה כבסיס לתצפיות על האזור. בתים ריקים הם מקומות מושלמים כדי להסתתר בלילה. בפעמים אחרות אני פשוט רואה אותם, והצורך העז מכה בי. אז אני עוקב אחריהם ובודק אם הם מתאימים. על הנייר כל זה נראה אקראי. אבל שום דבר הוא לא אקראי.
אני מחטט בתיבות התכשיטים על השידה של וספר. היא עדיין גרה עם ההורים, אבל אנחנו כמעט באותו גיל. אף שהיא בשנות העשרים המוקדמות שלה, התכשיטים שלה הם אוסף של תכשיטים שמתאימים לנשים מבוגרות ופריטים מהילדוּת, כמו הרבה דברים בחדר שלה. על כיסא בפינה מונח חלוק משי, מהסוג שייראה יפה כל כך על חמוקי גופה, הציצים והישבן, ועל אותו כיסא מונח גם דובון פרווה קטן, בלוי משנים של חיבוקים. הכיסא נראה ישן. העץ הצבוע לבן כבר סדוק ושחוק, והכרית הפרחונית דהויה במקום שבו ישבה אינספור פעמים. אני מלטף באצבעי את הפרחים שדהו, אלה שנגעו בעורה. ולאחר מכן את החלוק המשיי. אני לוקח בידי את הדובון ובוחן אותו ואז מניח אותו חזרה במקומו, ומטה אותו ב-45 מעלות מן הזווית המקורית.
על אחד הקירות יש לוח תמונות. מהסוג שאליו אפשר להצמיד דברים או תמונות מאחורי סרטים מוצלבים.
רוב התמונות הן שלה או שלה עם החבר שלה. האדון רופא־לעתיד. מר חיוך מושלם וקיום מקסים. הלוח עמוס בצילומים, כך שחלקם מסתירים אחרים.
בכל אחד מהם האנשים מחייכים. כולם פאקינג מחייכים את החיוך הזה שעושה לי בחילה.
אתה לא כמו אנשים אחרים.
האנשים האלה לא יודעים מהו כאב. הם לא יודעים מהי בדידות. הם אולי מתנסים באי־נוחות חולפת, אבל הם לא חוו את הכאב התמידי שמלווה אותך כשאתה אאוטסיידר. אנשים כמותם הפכו אותי למי שאני.
אני זוכר את הפעם הראשונה שבה ראיתי את וספר ריבֶרס. זה שם משונה, אני יודע. אימא שלה הייתה — והיא עדיין — היפית. כשזה קרה, לא התכוונתי לצוד מישהי, אם כי אני תמיד שומר על ראש פתוח. הייתי במכולת אחרי יום עבודה ארוך. הייתי מיוזע ומלוכלך ובגדיי היו מכוסים צבע וזפת. כל מה שרציתי היה לקנות לי משהו, הייתי עייף מדי משבוע שלם של ציד בלילות ועבודה בימים, ולא חשבתי על משהו אחר. ואז ראיתי אותה, צועדת ליד מדף דגני הבוקר. היא לבשה חולצה זעירה, דקיקה, בצבע חלודה עם רצועות שנכרכו סביב הצוואר. החולצה הייתה קצרה וחגורת המכנסונים שלה הייתה מונחת בדיוק מתחת לטבור כך שכשהיא זזה, יכולתי לראות מעט מן הבטן המהודקת שלה. המכנסונים שלה היו גזורים וכיסו בקושי את ישבנה ומתוכם יצאו רגליים ארוכות וחטובות. שׂערה החום הזהוב היה ארוך וגלי — דומה מאוד לפוסטר ההוא של פארה, שכולם תלו על הקיר באותם ימים. אבל הבחורה הזאת הייתה יפה בהרבה. כמו אבן יקרה שטרם התגלתה והייתה מונחת לה שם בערמה של אבנים וחול. זרוע ארוכה ואלגנטית הובילה לכף יד קטנה. ילד. הוא היה בטח בן שמונה. הוא לא יכול היה להיות הבן שלה. היא הייתה צעירה מדי.
"אתה רוצה את זה, ג'וני?" היא שאלה, ורכנה לעברו. קולה היה מתוק במיוחד כשדיברה אל הילד הקטן.
הוא הנהן. זרועו הייתה עקומה, אחת מרגליו כפופה בצורה מוזרה ופיו היה מעוות. הוא היה חריג. נכה. והיא הייתה נחמדה אליו.
אולי היא לא כמו האחרים. אולי היא משהו באמצע, בין האנשים האלה לבין אנשים כמוני.
ואז היא שמה לב שאני מסתכל עליה. בדרך כלל אני דיסקרטי. אני מומחה בלבחון אנשים. להסתתר לאור היום. אבל היא הדהימה אותי. היא הביטה אליי, לכדה את מבטי למיליונית שנייה, ואז הסתובבתי. לא יכולתי לאפשר לה לראות את פניי, הייתי אסיר תודה שהן מרוחות בצבע ובזפת שהסתירו את הפרטים הקטנים.
מיהרתי אל הקופה עם מה שהיה בידיי, כדי שאוכל להיכנס למכונית לפני שהיא תגיע למכוניתה. חיכיתי עוד רבע שעה עד שהיא הגיחה מתוך החנות, אוחזת ביד אחת בשקית קניות ובשנייה בילד הגורר את רגליו. הוא חייך. אני לא מבין איך הוא יכול היה להיות כל כך שמח. אני יודע כמה אכזר יכול להיות העולם הזה כלפי אלה מאיתנו שהפגמים שלהם נראים לעין.
היא נכנסה לגְרַנְד פְּרי לבנה, שנראתה כמו דגם משנת 1973. לאחר מכן גיליתי שטעיתי בשנה. שמתי לב ללוחית הרישוי. ראיתי אותה עוזבת. ואז עקבתי אחריה, רחוק מספיק ממנה כדי שהיא לא תשים לב.
והנה אני פה, בבית שלה, שבועות ספורים לאחר מכן. וזאת לא הפעם הראשונה.
אני לוקח תמונה שאני לא חושב שתחסר לה מאוד, משום שהיא תחובה כמעט לגמרי מתחת לתמונה אחרת. בתמונה היא יושבת על בול עץ, מאחוריה אגם. היא צוחקת, כמובן, וראשה מוטל לאחור וחושף חיוך צחור שיניים. על צווארה מנצנצת שרשרת.
הם מחייכים אליך ואז צוחקים מאחורי הגב שלך.
אני מביט בשעון שניצב על שידת הלילה שלה. הוא משולב בפסלון חרסינה של חד־קרן ואני מקווה בשבילה שגם זאת מזכרת מגיל צעיר יותר. אני חייב לצאת מכאן. אני לא רוצה להסתכן ולקלקל הכול. חוץ מזה, יש לי דייט ואני חייב להתכונן ללילה.
אני פותח תיבת תכשיטים קטנה, מכוסה באבנים נוצצות צבעוניות. יש בתוכה כמה תכשיטים שהסתבכו זה בזה, אבל אני שם לב לירח חרמשי דק מוזהב על שרשרת. זה מה שהיא עונדת בתמונה. עכשיו זה שלי.
כמו בביקור האחרון שלי בביתה, הבאתי משהו עבורה. אני מוציא סליל של חוט קשירה ומניח אותו תחת כרית המושב של הכיסא שעליו מונח הדובון. סבלנות.
