א-מיתיות

רבקה תובל־משיח

נשים, קול, ושינוי חברתי: בנות לוט

וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד: אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה.
בראשית יח: כ-כא

צמד המילים "סדום ועמורה" הוא מאז ומעולם ביטוי המתקשר לקלקול חברתי עמוק, ולשמעו עולות על הדעת מיד מילים כמו פריצות, שחיתות, רשע ופשיעה. נדמה שבזיכרון הקולקטיבי שלנו כעם, עוד מימי אברהם, נצרבה סדום כאפשרות הקיצונית לחברה נטולת ערכים ועונשה הדרמטי כאזהרה האלוהית לחברה שסרחה.
ואולם יש מקום לשאול במה הייתה סדום כה יוצאת דופן עד שנענשה באופן כה טוטלי שמחה אותה מעל פני האדמה? שכן ידוע שחברות רבות באותה תקופה, מימי נוח ועד אברהם, לא הצטיינו ביחסיהן החברתיים, וגם בהן התקיימו רשע ושחיתות ופגיעה בחלשים. מדוע נבחרה דווקא סדום להיענש באופן כה קשה ובלתי הפיך? האומנם היה בה משהו יוצא דופן לעומת ערים וחברות אחרות?
אחדים מהמפרשים מדגישים את רמות השפלות שאליהן הידרדרו אנשי סדום. יחזקאל הנביא מתייחס לעוונה של סדום כהזנחת העניים ואי־שמירה על כבודם וזכויותיהם:

הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה.
יחזקאל טז: מט

לפי פשט הפסוק ומקורות נוספים סדום בורכה בשפע של משאבי טבע, מים, צמחייה, מחצבי כסף וזהב, ואנשיה זכו לעושר רב. עוונם העיקרי היה אפוא הפער בין עושרם ורמת חייהם הגבוהה ובין האופן שהתייחסו לעניים שביניהם או לחלשים שנזקקו לעזרתם. חטאם כחברה, לפי דעה זו, היה טמון באדישותם למצוקתו של החלש בחברה, לשאננותם אל מול קריאתו לעזרה, ובייחוד לנוכח השפע הרב שהם עצמם נתברכו בו.
ולא רק כלפי העניים שבתוכם חטאו, כי אם גם כלפי עוברי אורח. ואכן, בעניין זה הוסיף הרמב"ן כי אנשי סדום חששו שבשל פריחת עירם ושגשוגה, יגיעו אליהם אנשים מבחוץ כדי לגור עמם ולחלוק בעושרם, ואת זאת ביקשו למנוע, גם בכוח. ובלשון התוספתא:

אמרו: הואיל וכסף וזהב יוצא מארצנו, למה לנו עוברי דרכים? אין אנו צריכין שיבוא אדם אצלנו, שאין באין אלא לחסרנו. בואו ונשכח תורת רגל מארצנו.
תוספתא סוטה פרק ג

התביעה המוסרית לסייע מבחינה חברתית לקבוצות החלשות בחברה - העניים, החולים, הקשישים והזרים - היא אחת התביעות החוזרות ונשנות כצו אלוהי לחברה בריאה וערכית. ואכן, באברהם מוצא ה' את ההבטחה להמשך קיומה של תביעה זו:

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט.
בראשית יח: יט

בכך מתגלה החברה בסדום כחוטאת וכמשוללת ערכי צדק.
ואולם מתברר כי לא זו הייתה חטאתם העיקרית. לא רק אי־העזרה וההתעלמות מן הצורך, לא רק ההסתגרות בחברת מי שדומה להם במעמדו ובממונו, בבחינת התעלמות מערכי המוסר, אלא הם חוקקו חוקים אנטי־מוסריים, וחוקת העיר חייבה את כל תושביה לפגוע, לתקוף ולהשחית. מדובר בהבדל גדול, שכן לחברה השואפת למוסר או לפחות בעלת מסורת היסטורית של ערכי מוסר אף אם היא אינה מקפידה עליהם, עדיין יש תקנה. לעומתה חברה שבאופן פעיל ויזום חורטת על דגלה מעשים הנוגדים את הצדק ואת החסד הטבעי, ואף מענישה את מי שאינו נענה לחוקים אלו, היא חברה חסרת תקנה, ולכן נמחקה סדום מעל פני האדמה. המדרש מספר כי "הכריזו בסדום: כל מי שהוא מחזיק בפת לחם לעני ואביון, יישרף באש" (ילקוט שמעוני פרשת וירא רמז פג). הגמרא מביאה סיפורים קשים על רשעת סדום, על ההתעללות בעניים ועל פגיעה של אדם ברעהו, גם בשכנים ובחברים.
חשוב להבין שתהליך התבהמותה של החברה בסדום היה הדרגתי והחל באותם חוקים שנראו ניטרליים - "האומר שלי־שלי ושלך שלך". אבל מאותו חוק - שבעצם מפרק את החברה מכל תחושה של אחריות וערבות הדדית - ועד הנקודה שבה מענים, אונסים ומנצלים את האחר(ת), התהליך בלתי נמנע.
סיפורה של סדום ועונשה הכבד מהדהד באוזנינו בהקשרים רבים, ובעיקר כשאנו חושבים על ההיסטוריה הלא־רחוקה של העם היהודי. אבל בכל תקופה יש חברות "סדומיות", ובכל חברה יש מן הסדומיות במובן של היענות לחוקים המרעים עם החלשים, ואף תמיכה, גם אם סבילה, בשימור ובשעתוק של חולשתם.
שאלה קשה ומטרידה, שאין דרך קלה להתמודד עמה, היא מה יכול היחיד לעשות בהקשר כזה? האם עליו להציל את נפשו ו"ליישר קו" עם השלטון? האומנם יש לו ברירה אחרת? ואם כן, איזו משמעות יש לפעולתו כיחיד? שאלות אלו נשאיר לעת עתה פתוחות ונעבור לחלקו השני של הפרק, העוסק בבנות לוט.

בנות לוט
מי היו בנותיו של לוט? מה אנו יודעים עליהן ומנין? המקרא מזכיר את שתי בנותיו של לוט בהקשר מורכב וטעון מאוד - לאחר הבריחה מסדום, כאשר פיתו את אביהן הלום היין לשכב עמן ולהעמיד להן צאצאים. המפרשים נחלקים בשאלה אם מעשיהן מעוררים ביקורת קשה בשל היוזמה לגילוי העריות ורמיית אביהן, או שמא הם מעוררים הערכה על שעשו מה שעשו כדי לקיים את העולם, שחשבו שאין בו דור המשך עוד. אבל בלי להיכנס לעומקן של הפרשנויות, במקרה זה בולטת מאוד התחושה שהן, כבנותיו, ונשים בכלל בסדום, מופיעות מאוחר מאוד כבעלות דעה משל עצמן, והאזכור היחיד שלהן הוא כאובייקטים כשלוט מציע אותן למשכב לאנשי העיר הסוטים בכדי שאלו יניחו למלאכים שבאו לעיר. מהפסוקים אפשר להבין שללוט עוד שתי בנות לפחות, נשואות, שכן הוא מנסה לשכנע את חתניו להצטרף לבריחה מהעיר, ואלו מלגלגים על פחדיו. בנות אלו כלל אינן מוזכרות בפשט המקרא.
ואולם המדרש מלמדנו שלפחות בת אחת של לוט, פלוטית, הייתה בעלת דעה משל עצמה, ולא רק דעה עצמאית, אלא גם חתרנית ומורדת באושיות סדום.

פלוטית בתו של לוט, הייתה נשואה לאחד מגדולי סדום. ראתה עני אחד מדוקר ברחוב העיר, ועגמה עליה נפשה. מה הייתה עושה? בכל יום, כשהייתה יוצאה לשאוב מים, הייתה נותנת בכד שלה, מכל מה שבביתה, ומאכלת לאותו עני. אמרו: מאין חי העני הזה? וכשידעו בדבר הוציאוה להישרף... אמרה: ריבונו של עולם, הוצא משפטי ודיני ועלתה צעקתה לפני כסא הכבוד. באותה שעה אמר הקב"ה: ארדה נא ואראה אם צעקת הנערה הזאת עשו אנשי סדום, אהפוך יסודותיה למעלה. הכצעקתם אינו אומר, אלא הכצעקתה. ואית דמפקין בהאי לישנא [ויש האומרים בזו הלשון]: אמר ר' לוי, אפילו אני מבקש לשתוק, דינה של אותה ריבה וכו'.
ילקוט שמעוני פרשת וירא רמז פג

סיפורה של פלוטית הוא סיפור של אישה שלמרות הנסיבות החברתיות והסביבתיות ולמרות מיצובה החברתי כאשתו של אחד מבעלי הכוח והממון בסדום, אינה נסחפת אחר ההמון בתאוות האלימות והפגיעה. באופן שאינו מוסבר היא מצליחה לשמר את רגש החמלה הבסיסי לאחר, ולא רק שאינה שותפה להתעללות בחלשים, היא פועלת באופן אקטיבי נגד החוק הקיים ולמען העני. מלשון הכתוב ניתן ללמוד שהסיוע לא היה חד־פעמי, כי אם קבוע ויציב, כך שחתרנותה כנגד חוקי סדום הייתה עמוקה ומתמשכת.
בילקוט שמעוני מופיעה עוד גרסה לסיפור בת לוט, הדומה לסיפור שהובא למעלה אבל גם שונה ממנו במקצת. נתבונן בסיפור השני:

מעשה בשתי נערות שירדו למלאות מים מן המעין. אמרה אחת לחברתה: למה פניך חולניות? אמרה לה: כלו מזונותינו, וכבר אנו הולכין למות. מה עשתה? מילאה הכד קמח, והחליפו. נטלה זו מה שביד זו, וזו מה שביד זו, וכיון שהרגישו בדבר, שרפוה.
ילקוט שמעוני פרשת וירא רמז פג

בסיפור השני מסופר על שתי נערות שמן הכתוב אי־אפשר להבין מה ייחוסן המשפחתי. גם בו בולטת הרגישות לסבל האנושי המתבטא בפנים הנפולות והחולות, וגם בו נעשה מעשה של סיוע והענקה רגשית וחומרית. ההבדלים העיקריים בין הסיפורים הם שבסיפור השני מדובר בשתי נערות, כנראה מכרות שהרי ירדו שתיהן יחד לבאר, ואילו בסיפורה של בת לוט מדובר באדם זר שפלוטית לא הכירה ולא הייתה לה כל מחויבות קודמת כלפיו. יתרה מזאת, הסיפור השני מלמד על מתת חד־פעמית, ואילו בסיפור הראשון נראה שמדובר בהרגל. נראה כי דווקא ההבדלים בין הסיפורים מחדדים את המשמעויות השונות שהיו לחוקי הרשע בסדום כלפי הזר והמכר או ביחס לסיוע חד־פעמי ומתמשך, ואת מידת האכזריות שבה דקדקו בחוקיהם. בשני הסיפורים הנערה המסייעת, הפועלת על פי חוש הצדק הטבעי, נענשת קשות ובני סדום דנים אותה למוות אכזרי (שרפה על פי מקור אחד, ומוות בעינויים קשים על ידי עקיצת דבורים על פי מקור אחר).

***

שתי הגרסאות בגמרא מובאות מתוך ניסיונם של חז"ל ליישב את הקושי בפסוק "אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה". הצעקה, המופיעה בלשון נקבה, אינה מתיישבת עם הקשר הפסוק ומחייבת את הפרשנים להסבר.
בהמשך הדברים אבקש להתייחס לשני נושאים הקשורים לסיפורי המדרש שהובאו לעיל, והתייחסותי תישען על מסגרות מושגיות מן הפסיכולוגיה והסוציולוגיה המודרניות. הנושא הראשון עוסק במקומה של האישה בסביבה רעה, נטולת חמלה, ובתוכו אתייחס לשאלה מה בכוחה לעשות. הנושא השני עוסק במשמעות הצעקה, וביתר הרחבה בדימוי הקול לנשים.
ממקורות שונים, וגם מפשט הפסוק, ברור שבתקופה המקראית ובתקופה המתוארת כאן מעמדן של נשים בחברה היה נמוך ואפשרויותיהן החברתיות מוגבלות. האישה נחשבה קניין של אביה או של בעלה, ולא נתפסה כבעלת דעה או חשיבות מספקת לקבל החלטות ציבוריות, משפטיות וחוקיות. לנשים היו תפקידים רבים בתוך המשפחה, ובתוכן הן מתוארות כפעילות, יוזמות ואף מעצבות גורלות, אבל בפשט המקרא רק בהתרחשויות ספורות הן מתוארות כבעלות תפקיד ציבורי. מיצוב חברתי כזה, המאפשר לאב להציע את בנותיו כאתנן לתושבי סדום בלי להתחשב בדעתן (ועוד אדם המתואר כצדיק היחיד בסדום) ובלי שבתגובה לכך תתעורר מחאה, מעיד על היעדר המקום שניתן לנשים בכל הנוגע לקביעת הכללים החברתיים, להשמעת קולן האישי או הציבורי ולביטוי מחאה.
דחיקת הנשים לשוליים הציבוריים לא הסתיימה בתקופת התנ"ך ונמשכה בגוונים כאלה ואחרים מאות שנים, בחברות ובתרבויות שונות. היו ניסיונות מקומיים למחאות נשים מאורגנות, אבל רק מראשית המאה העשרים קיבלה המחאה הציבורית והקבוצתית של נשים פנים וצורה בדמותן של תנועות פמיניסטיות, וכיום היא עניין נפוץ ומקובל.
בתוך הקשר כזה הדרך האפשרית לנשים למחות נגד עיוותים ואי־צדק חברתי היא המחאה הפרטית, האישית. לא הפגנות ואספות מרובות משתתפים, לא מרד בריש גלי, אלא פעילות חתרנית. לא רק אי־הסכמה וחוסר קבלה של חוקים מפלים או פוגעניים, אלא פעילות מתקנת ברמה האישית ובדלת אמות. כזאת היא מחאתה של בת לוט, הפועלת באופן פרטי ולא רק מוחה בדעתה או ברגשותיה, אלא גם בפעולותיה. אמנם היא פועלת כיחידה ובהסתר, אבל באופן שהשלכותיו גלויות ותוצאותיו נראות לעין. היא מחיה את העני, שלולי מעשיה עתיד היה למות.
מה כוחה של מחאה פרטית שכזאת בשינוי החברה? כלום יכול לצמוח ממנה שינוי? כלום יש בה כוח לתקן את המעוות ברמה האישית או הציבורית? מקובל לחשוב שמה שאינו בפרהסיה אינו קיים, וששינויים חברתיים אינם יכולים להתבסס על מעשים אקראיים של יחידים, אלא אם כן הם מאיצים תהליך הסוחף אחריו המונים, וזו גם אחת הטענות המרכזיות של תנועות פמיניסטיות. אלה טוענת שרק מתוך כוח של קבוצה והתארגנות ציבורית יכול לנבוט שינוי חברתי בעל משמעות, וכי פעולות של יחידות, אם הן מצליחות, כוחן יפה לשינויים זמניים ונקודתיים, שאין בהם כדי להביא לשינוי במצב חברתי מעוות.
אבל דווקא ההתייחסות של חז"ל אל צעקתה של אותה ריבה כאל הצעקה שהגדישה את הסאה, שממנה ואילך תיפסק התועבה, מעידה שהיה בה משהו מיוחד ואחר, שהייתה זו צעקה שונה מכל הצעקות האחרות שוודאי זעקו האומללים האחרים שנפגעו ונעשקו בסדום, שכן היה בכוחה להגיע לקב"ה והיא שהביאה קץ לרוע הסדומי. זהו אמנם שינוי חברתי שנעזר בכוח האל, ובכל זאת המהפך החברתי היה מוחלט. וכאן אנו נדרשים למשמעות הצעקה.

משמעות הצעקה
המילה צעקה מופיעה במקרא פעמים רבות, וכמעט בכולן בהקשר קריאתם של הנפגעים, הדלים והמעונים. ברוב המקרים, אם כי לא בכולם, הצעקה מתייחסת לקבוצה שלמה - עם ישראל, תושבי ירושלים וכדומה. אני מבקשת להציע שצעקתה של פלוטית היא צעקה אחרת. אין זו צעקה כצעקת העשוקים, ויש להבינה כצעקה המבטאת מחאה ודרישה להשבת הצדק החברתי. אין זו מחאה של אישה המבקשת על עצמה בשל כאביה הפרטיים, אלא אישה המבטאת קול אחר, שפוי, בעולם שאושיות הצדק אבדו בו ושורר בו חוק בלתי מוסרי. אין זה מקרה אפוא שהצעקה כנגד אובדן המוסר באה מפיה של אישה.
בספר על העיוורון של חתן פרס נובל ז'וזה סאראמגו מתוארת חברה שכל אזרחיה הולכים ומאבדים באופן מדבק ומהיר את מאור עיניהם, ועמו יחד בהדרגה את שיפוטם, את עקרונותיהם ואת ערכי המוסר החברתי שלהם. מחברה מתפקדת ויציבה מידרדרת המציאות החברתית בתוך ימים ספורים למצב של תוהו ובוהו, פגיעה, הרג ואיבוד שליטה. הדמות היחידה הנשארת פיקחת ואינה מאבדת את מאור עיניה היא אישה אחת, אשת הרופא, שממשיכה לראות את המציאות נכוחה ולשמש כעוגן, גם אם סמוי, לעיוורים. גם שם, כמו בסדום, האישה האחת אינה רק מראה שבאמצעותה משתקפת המציאות החברתית המעוותת, אלא גם מצפן שמסמן את הכיוון הנכון, את הדרך להשבת הצדק החברתי.
ואכן, במקומות רבים בתנ"ך וגם במדרשי חז"ל אנו מוצאים שמי שמיישם באופן יומיומי את הצו הבסיסי לצדק חברתי הן הנשים. אזכיר את ההתייחסות הנדיבה של רבקה לאליעזר, הזר המגיע למחוזותיה, ואת מצוות הצדקה שעשתה בתו של רבי עקיבא ושעל פי המדרש הצילה אותה ממוות:

בת היתה לו לרבי עקיבא. אמרו לרבי עקיבא חוזים בכוכבים: ביום שבו תכנס בתך לחופה, יכישהּ נחש ותמות. היה רבי עקיבא דואג על הדבר מאוד. ביום חתונתהּ, נטלה בתו את הסיכּה המקשּטת את ראשהּ ונעצה אותהּ בסדק שבקיר. ננעצה הסיכּה בעינו של נחש שהיה חבוּי שם. בבוקר, כאשר הוציאה את הסיכּה, נמשך ויצא הנחש המת. אמר לה אביה: מה עשית שזכית לכך וניצלת מן הנחש? אמרה לו: בערב החתונה בא עני ודפק על הדלת והיו כולם טרודים בסעודה ולא היה מי ששמע אותו. הלכתי, נטלתי את מנת האוכל שהבאת לי, ונתתי לו. אמר לה רבי עקיבא: מצוה עשית ובזכותה ניצלת! יצא רבי עקיבא ודרש: "צדקה תציל ממות".
תרגום מעובד על פי תלמוד בבלי שבת קנו ע"ב

מדרש זה מגלם בתוכו את סדרי העולם המתוקן, את חובת החברה לדאוג לענייה. הנקודה המרכזית איננה ההפתעה על מתן הצדקה לעני, אלא הפניות הבלתי צפויה של כלה ערב חופתה לחשוב על האחר הנצרך ברגע כה עמוס וטעון בחייה. מבחינה זו המדרש מספר על לקיחת אחריות שמעבר לצפוי, שמתוכה ברור לנו כקוראים מה האחריות הרגילה והשגרתית - לדאוג לאחר הנצרך.
אנו קוראים את המדרש על בתו של רבי עקיבא ולמולו מהדהדת צעקתה של בת לוט. אם צדקה היא ערך כה חשוב עד שהיא מצילה ממוות, איך נענשה היא בייסורים כה כבדים? איך התהפך הסדר החברתי עד כדי כך שהמיטיב נענש והמרע זוכה?
בעשורים האחרונים הקול הוא מטפורה בסיסית בפסיכולוגיה, ובייחוד בפסיכולוגיה של נשים. תאורטיקניות רבות, ובראשן קרול גיליגן, הדגישו את החשיבות החברתית, הפוליטית והמדעית של האזנה לקולותיהן הייחודיים של נשים. הקול נתפס אפוא כמבע ייחודי ואותנטי, שבלעדיו אין לאדם, גבר ואישה, קיום חברתי, וודאי שאין לו יכולת להשפיע על מציאות חייו. השתקה לעומת זה נתפסת כפעולה שבעלי הכוח והשררה מפעילים על החלשים. השמעת הקול היא אפוא דרך להיות (שוב) חלק מהשיח הציבורי, והנראוּת והנשמעוּת בציבור הן תנאי הכרחי ליכולת למעורבות ולהשפעה חברתית.
גם במחקר הפסיכולוגי הקוגניטיבי הדיבור (החיצוני או הפנימי) נתפס כתנאי הכרחי לבעלות על המחשבה ועל הזיכרון, דבר שבלעדיו אין לחוויה קיום. "התודעה של האינדיבידואל היא תוצר סוציו־אידיאולוגי. אם אינך יכולה לדבר על חוויה, לפחות לעצמך, אין לך אותה".*
[*. R. W. Emerson Ralph Waldo Emerson: Essays & lectures. The Library of America, New York 1983, p. 10]
מבחינה היסטורית, ברוב החברות האנושיות, ברוב התקופות ובמשך מאות שנים הודרו הנשים מהסדר הציבורי, ויכולתן להשפיע על סדר היום החברתי הייתה שולית; אם התאפשרה, היה זה בעקיפין או באמצעות מניפולציות. ההנחה הייתה שלנשים אין מה לתרום באופן ייחודי, שקולן אינו חשוב, שהוא דומה לזה שמשמיעים הגברים, ולכן שאין צורך להאזין לו במיוחד. בהיסטוריה האנושית נשים הן יצורים שותקים, או ליתר דיוק - מושתקים. פה ושם יש נשים חריגות ויוצאות דופן שביטאו בקול צלול את דבריהן, אך כציבור שלם שתיקתן היא השכיחה יותר. אין בכך כדי לטעון שנשים לא פעלו לשינויים חברתיים, ושמעשיהן, כמו אלו המתוארים בפרק זה, שנעשו במסתור ובהיחבא, לא השפיעו בכיוון של תיקון חברתי; ואולם הדיבור, כמעשה שבין היחיד לרבים, נשאר נחלתם של גברים.
גם במעגל החיים האישי, טענו פסיכולוגיות פמיניסטיות, נשים צעירות הולכות ומאבדות את קולן במעבר מגיל הילדות, שבו יש להן דעה וקול עצמאיים משלהן; דרך גיל ההתבגרות, שבו הן מאבדות אותו ומתחילות לחוות את עצמן כלא יודעות, כנטולות אמירה אישית ייחודית; ועד הבגרות, שבה לרוב הנשים קשה לחזור ולחוות עצמן כבעלות קול בעל חשיבות משלו, והן נוטות להצמיד את קולן לקולות אחרים בסביבתן - קול ההורים, בן הזוג, המשפחה ויוצא באלה. החוויה של גילוי הקול הנשי ואובדנו עם ההתבגרות אינה מתרחשת ברִיק, והיא מושפעת ממסרים חברתיים מבלבלים, מסטנדרטים בלתי אפשריים לנשיות, וממיצוב חברתי בעייתי כאישה. זהו חלק מההסבר שנשים נתפסות - ולעתים מתוך הפנמה אף מתארות עצמן - כקונפורמיות, חסרות דעה בעניינים רבים ונוטות אחרי דעת אחרים. המחקר הפמיניסטי מבקש אפוא בין היתר להציע תיקון דרך סוציאליזציה שוויונית, שתאפשר לנשים להכיר את קולן ואת חשיבותו, לפתחו ולהשמיע אותו באופן ציבורי וחברתי.
דווקא על רקע טיעונים אלו מרשים עוד יותר קולה הצלול של בת לוט, שאינה מאבדת את קולה, אינה נכנעת לקולות ולחוקים החברתיים המעוותים של חברתה, ובמעשיה משמיעה קול אחר, שפוי, של חברה מתוקנת, גם אם במעשה של יחידה. קולה של בת לוט מושמע בפרק בשני אופנים: המטפורי, דרך מעשה הצדקה, והפיזי, בצעקה שהיא משמיעה.
במובן זה הדיבור הוא הרבה יותר מפעולה אישית - זהו מעשה פוליטי, וכך אני מציעה לשמוע את צעקתה של בת לוט. בת לוט אינה מדברת, היא צועקת. במנעד הקולי שבין שתיקה, לחישה ודיבור, שבתוכו נשים ממוקמות, בדרך כלל בין שתיקה ללחישה, צעקתה היא מחוץ למנעד. היא נושאת את קולה באופן הצלול והרם ביותר האפשרי, ואי־אפשר שלא לשמעה. וצעקתה אינה על כאביה בלבד. זו צעקה של אישה המוחה על עוולה חברתית ועל אובדן דרך. לכן היא מצליחה לחדור במקומות שצעקות כאב אחרות לא נשמעו. זו הצעקה שהצליחה לבקוע את שערי השמים ולהגיע עד כיסא הכבוד, ולכן "צעקתה באה אלי" וגורלה של סדום מוכרע.