המילים של מיכאל
לדני
כשסיימה מיכל לקרוא את הספר, כבר הסתמנו ריבועי זריחה בחלונות הפתוחים. בכתונת לילה, יושבת בכורסתו של אביה כשרגליה נשענות על השולחן הקטן, חיבקה בידה הימנית את הספר הפתוח אל ליבה ובשנייה ליטפה את העמוד האחרון, כמו היה אצבעות רגליו של תינוק שרק נולד. עיניה בערו מקריאה מרובה ודמעו מזיכרונות.
את הספר הוציאה מיכל לזכר מיכאל, אחיה הגדול ממנה. גדול בשנותיו, גדול בגופו, גדול בחוכמתו. כשהייתה ילדה קטנה היה מדהיר אותה על כתפיו, מעיף אותה בנדנדה אל הצמרות, עוזר לה בשיעורי הבית ומשאיר לה פתקים קצרים ומצחיקים ברחבי הבית. הוא לימד אותה להשתמש בכל החושים "שהתברכנו בהם" ולחשוב, וכשבגרה שימש לה איש סוד ואוזן קשבת וכותל לדמעותיה. הוא היה עמוד האש שלה, וכשמת פתאום הרגישה שלא תוכל לצעוד הלאה.
בתוך השבעה, כשישבו כולם ביחד, החליטה המשפחה להוציא חוברת זיכרון. המשפחה גם החליטה שמיכל תהיה האחראית. מיכל חשבה שלא תוכל יותר לכתוב, מכיוון שמיכאל איננו כדי לקרוא את הדברים, להעיר ולתקן ולהוסיף כמה מילים משלו. אבל את חששותיה לא השמיעה בקול, ובני משפחה וחברים ואנשים מכל שכבות הציבור החלו להערים על שולחנה שירים והספדים וסיפורים וזיכרונות. לקופסת קרטון חדשה שרכשה במיוחד לצורך זה אספה מיכל את כל הניירות. בכל ערב לקחה את הקופסה למיטתה, מחליטה שהיום תתחיל לקרוא את החומר אבל נרדמת לשינה עמוקה שממנה התעוררה רק בבוקר, ממהרת לעבודתה. לאחר כמה זמן הייתה מציבה את הקופסה על השולחן הקרוב ביותר לדלת כדי שתיתקל בה מיד עם בואה הביתה ומיד תעסוק בתכולתה, ובכל יום היו דברים דחופים יותר לטפל בהם. אחר כך החליטה להכין לעצמה סדר יום כתוב, שבו תציין במיוחד את הזמן של החוברת, אך כשהגיע הזמן קימטה את הפתק וישבה בחוסר מעשה עד שהגיע שוב הזמן לשכב לישון, ובין הזמנים כעסה על עצמה שאינה מסוגלת להתחיל במלאכה או פשוט לסלקה ממנה ולהעבירה למישהו אחר.
פעם בכמה ימים היה מי מבני המשפחה מתעניין בהתקדמות החוברת, ומיכל ענתה בלחישה "יהיה בסדר" ו"יש לי את הקצב שלי", אבל יום השנה התקרב במהירות ומשא החוברת התחיל להכביד. עכשיו כבר מצאה עצמה ערה בלילות, חושבת: זה הזמן הנכון לפתוח את הקופסה אבל קודם אנקה את השולחן מדברים אחרים שהצטברו שיהיה לי מרחב ואני חייבת לעשות כביסה כבר אין לי מה ללבוש ואיך אפשר לשמור על כבודו של מיכאל כשהבית כל כך מלוכלך ומדפי הספרים והמגירות...
מיכל אהבה לסדר מגירות וכבר זמן רב לא נגעה בהן. הרי את כל זמנה הקדישה למחשבות על החוברת של מיכאל. אחרי המגירות, החליטה, אפתח את הקופסה, אמיין את החומר לפי נושאים, אדפיס ואתקן שגיאות כתיב וסגנון, אמצא תמונות ואבחר אותיות לכותרות ולכתובים, ואפתיע את כולם עם חוברת מוכנה ליום השנה של מיכאל.
אך מטבען של מגירות לשלוט בנובר בהן ולהוביל אותו כחפצן, ומלאכת סידורן התארכה מאוד. הדבר קרה במגירה השלישית של שולחן הכתיבה, שהיה משותף לה ולמיכאל. המגירה נתקעה ומיכל, שישבה על הרצפה, משכה ומשכה עד שהמגירה נשלפה פתאום והיא מצאה עצמה שוכבת על גבה, בידה רק הידית וסביבה על פני כל החדר מפוזרים שברי עץ והמון דפי נייר מכל מיני גדלים וצבעים. מיכל רצתה לבכות. היא רצתה לספר למישהו שגבה כואב מהנפילה ושהמגירה הארורה לא נפתחה עד שנאלצה לשבור אותה ושכל חייה כמו חדרה בבלגן אחד גדול ושהיא מאוכזבת מחוסר היכולת שלה לקבל החלטה ולעמוד בה, אבל לא היה לה למי, ולכן בחרה לפרוץ בצחוק גדול, ותוך שהיא צוחקת בדמעות התחילה לאסוף את הניירות. עד שנרגעה וייבשה את עיניה, איגדה בידיה חבילה עבה מאוד, ורק אז הבחינה שהדפים מלאים בכתב ידו הנאה והצפוף של מיכאל. כשניערה לרגע את החבילה התעופפו ממנה פיסות נייר קטנות, מפיות מסעדה וסתם פתקים שנתלשו מכל הבא ליד.
מיכל התחילה למיין. על הרצפה סביבה צמחו ועלו שירי ילדות, מחשבות ורעיונות, סיפורים ומקאמות, חידות וחידודי לשון ועוד שירים ועוד. ופתק מיועד לה בכתב גדול ומרווח. עכשיו החלה צוחקת ובוכה וצועקת וצוהלת. היא חיבקה את חבילת הנייר בכוח והחלה מתגלגלת איתה על הרצפה מהמיטה אל השולחן ובחזרה. אחר כך קמה בקפיצה קלה, רוקנה את קופסת הקרטון לתוך שקית ומילאה אותה בצורה מסודרת בכל הדפים שאספה. תחילה השירים, מעליהם המקאמות, אחר כך הסיפורים, המאמרים, החידות והחידודים ומעל כולם — שירי הילדות. עכשיו פנתה להתרחץ ולהתלבש ולסדר את שערה, ומכיוון שעוד לא הגיע הבוקר נשאר לה זמן לסדר את החדר ולטאטא את הרצפה. לבסוף לקחה את התיק, ובטרם יצאה מהבית הסתובבה ועמדה עם הפנים לחדר, מביטה בו בסיפוק. על השולחן ניצבה קופסת הקרטון.
מעתה, בכל ערב, הייתה יושבת ליד המחשב ומקלידה את המילים של מיכאל. אחר כך ערכה אותן לפי נושאים וכותרות. בתוך כמה ימים סיימה והלכה לבית דפוס וביקשה להדפיס חוברת לניסיון. "יש כאן חומר לספר", אמר לה בצחוק האיש בבית הדפוס, אבל היא הרצינה: "אז אני רוצה להדפיס ספר, הוצאה עצמית".
"כריכה רכה?"
"קשה, שיהיה ספר ממש".
"צריך משהו על הכריכה, את לא רוצה סתם חלק", אמר-שאל האיש.
מארנקה הוציאה מיכל תמונה ואמרה: "נדפיס את התמונה על הכריכה הקדמית. נקרא לו 'הספר של מיכאל', ואם אתה יכול בבקשה עם האותיות המקוריות", הראתה לו דף בכתב יד.
"ומה בכריכה האחורית?" עכשיו הוא כבר שאל ברצינות גמורה.
"רק את זה", אמרה והראתה לו שוב את הדף שעליו רשום בכתב גדול ומרווח: "מיכלוש, אם העזת ופתחת את המגירה ללא רשותי, לפחות תגידי לי מה דעתך, מתאים לי לכתוב ספר שירים?"
"כמה זמן?" שאלה, ולפני שהשיב לה כבר אמרה מתי צריך הספר להיות מוכן.
"את לוחצת אותי קצת", אמר לה, אבל היא התעקשה. ביום המיועד, אחד לפני יום השנה, עזר לה האיש מבית הדפוס להעמיס את הספרים למכוניתה. משם נסעה ישר לבית הוריה. היה כבר לילה כשהגיעה והיא נכנסה בשקט, נזהרת מלהעיר את אביה. בכתונת לילה ועם כוס קפה התיישבה בכורסתו הגדולה, פותחת לראשונה את הספר, משלימה.
