פרק 1
סילה
"אוי, סילה. מה עשית?"
בק מתרחק ממני מעט וידיו אוחזות בזרועותיי בעדינות רבה. העיניים האלה, שלמדתי לאהוב, מוצפות כעת בפחד. העיניים שלי מתלחלחות שוב, ובמצמוץ אחד הדמעות מתחילות לזלוג על פניי. לא הצלחתי להפסיק לבכות מאז...
"אנחנו צריכים לקחת אותה לבית חולים," קרוליין אומרת.
אני מנידה בראשי בסירוב חרף העובדה שאני מכוסה בדמו של ג'יי־טי. חרף העובדה שהוא זה עתה ניסה לרצוח אותי. "אני בסדר."
ידו של בק נעה ואצבעותיו נוגעות בבסיס גרוני בעדינות רבה כל כך, עד שאני מרגישה כאילו מדובר במשק כנפי פרפר. המגע עומד בסתירה גמורה לקולו. "יש לך קצת חבלות."
אני שוב מנידה בראשי לשלילה. "אני בסדר."
ואז יפחה בוקעת מפי ובק מאמץ אותי לחיבוק חזק. פניי נצמדות לחזהו וזרועותיי ננעלות סביב מותניו בייאוש. אני מרגישה לחץ קל בכתפי ולאחריו תנועה סיבובית, ואני יודעת שגם קרוליין מציעה לי תמיכה. גם כשעיניי עצומות דמעותיי ממשיכות לזלוג.
אני מוכרחה לספר להם.
מה קרה.
מה עשיתי.
אבל אני לא מצליחה לפתוח את הפה ולאפשר למילים להיווצר.
נדמה שבק מרגיש בכך והוא מרפה ממני ומניח את ידיו על כתפיי. הוא הודף אותי לאחור כך שאנחנו רואים זה את זה בבירור, וידה של קרוליין נשמטת ממני. עוד דמעות זולגות במורד פניי, מטשטשות את תווי פניו. אבל אני יודעת שהמבט המודאג עודנו שם.
"ג'יי־טי מת?" בק שואל בקול רועד.
אני לא מצליחה לענות ורק מהנהנת.
"אלוהים אדירים," בק לוחש ואני ממהרת למצמץ כדי לסלק את הדמעות כי אני צריכה לדעת אם בק שונא אותי בגלל זה.
כשהוא נעשה ממוקד, אני רואה שהוא שולח מבט מודאג אל קרוליין ועיניו שבות אליי. ידיו מתרוממות וחופנות את לחיי. "הכול בסדר, בייבי. הכול יהיה בסדר."
ואז המחנק משתחרר. המילים יוצאות החוצה במפל של ייאוש, נפלטות ביפחות זעירות. "לא התכוונתי. לא הייתה לי ברירה. הוא עמד לרצוח אותי."
"הכול בסדר," בק אומר בקול שקט ומרגיע, אבל אני יודעת שזה לא נכון. "הכול בסדר. את בטוחה עכשיו. אני שומר עלייך."
"אוי אלוהים," אני נאנחת בקול מעורר רחמים, עיניי נודדות אל עיניו ומתחננות לגאולה. "רצחתי מישהו."
"ששש," בק אומר וידיו לוחצות על פניי, מאלצות אותי להקשיב לו. "אני צריך שתגידי לי מה קרה כדי שאוכל לחשוב איך לתקן את זה, בסדר?"
"אתה לא יכול לתקן את זה," אני זועקת ומשתחררת ממנו. אני מביטה בחולצת הטריקו המגואלת בדם ומנופפת בידיי. "אתה רואה את זה? הרגתי את ג'יי־טי. אי אפשר לתקן את זה."
"את צריכה להירגע —"
אני מסתובבת לעבר דלת המשרד וראשי מסתחרר מרוב לחץ וסערת רגשות. "לא, אני צריכה ללכת להסגיר את עצמי —"
בק אוחז במרפקי ועוצר אותי. הוא מסובב אותי לעברו. "את לא מסגירה את עצמך עד שתספרי לי מה קרה."
"רצחתי את א... השותף שלך," אני צועקת עליו, ובאותו רגע אני קולטת שנשאר בי עוד שכל ישר כי כמעט אמרתי 'אחיך', אבל תפסתי את עצמי כי קרוליין בחדר ואין לה מושג על הקשר ביניהם.
גופי רועד כשאני נזכרת שג'יי־טי סיפר לי שהוא אנס את קרוליין. שהוא אבא של אלי.
וגם דוד שלה.
מיצי מרה עולים בגרוני ואני בולעת אותם בנחישות.
"סילה," בק אומר לאט אך בשליטה מלאה. הוא אוחז בחוזקה בזרועי כדי שלא אנסה לברוח. "ספרי לי מה קרה."
ראשי מסתובב ימינה ואני מביטה בקרוליין. יד אחת שלה מונחת לרוחב חזהּ והאגרוף של ידה השנייה צמוד לפיה כבתנוחת אדם חושב. אבל העיניים האלה... העיניים הזהות לעיניו של בק... מלאות בפחד ובדאגה כלפיי.
אני מסתכלת שוב על בק ונושמת עמוק. "הוא תקף אותי —"
"אהה," בק אומר במנוד ראש. "תתחילי מההתחלה. אני מניח שהוא יצר איתך קשר?"
רגליי כמעט קורסות תחתיי כשאני קולטת שבק לא מעלה בדעתו שאני יצרתי קשר עם ג'יי־טי. הוא לא חושב שהלכתי אל ביתו בכוונה לרצוח אותו. משתמע מכך שהוא סומך עליי, ולא נראה לי שאוכל לאהוב אותו יותר מכפי שאני אוהבת אותו עכשיו.
אני מהנהנת. "הוא השאיר לי הודעה בתא הקולי. הקשבתי לה כשיצאתי מהשיעור. הוא אמר שהוא רוצה לשתף אותי ברעיון שייתן לשניכם את מבוקשכם."
"והחזרת לו צלצול?" בק שואל ובקולו יש שמץ קור כשהוא מתחיל להבין את המסלול המטופש שהלכתי בו.
"כן," אני לוחשת ומשפילה את פניי אל כפות רגליי. "רציתי לשמוע מה הוא רוצה לומר. קיוויתי שאוכל לסדר את העניינים."
"ואז מה קרה?"
"הוא ביקש ממני לבוא אליו הביתה," אני אומרת בקול שקט כל כך, שאני בקושי שומעת את עצמי. קולי חדור אשמה ובושה על ששקלתי בכלל ללכת לבד לביתו של האיש הזה.
בק שומע את הרגשות האלה בקול רם וצלול ומקלל בשאט נפש. "לעזאזל, סילה. לא יכול להיות שאת כזאת טיפשה, שהלכת לג'יי־טי לבד. לא אחרי מה שעשה לך."
ראשי מתרומם ומבטי עובר אל קרוליין. אני מניחה שבק סיפר לה, כי הוא לא היה חושף אותי כך. ראשה של קרוליין נוטה הצידה, והיא שולחת אליי חיוך אוהב של אחות לצרה.
ברוכה הבאה למועדון הנאנסות.
ידיו של בק עולות אל כתפיי ואחיזתו אינה עדינה או מרגיעה. עיניו הכחולות כבר לא מביעות פחד אלא קרות כמו קרח. "אני לא מאמין שעשית משהו מטומטם כל כך."
סילה הלסטד האמיתית והשפויה הייתה ודאי מתרחקת מבק ומתנפלת עליו כיוון שקרא לה מטומטמת, אבל לא אני. באמת הייתי מטומטמת עד גיחוך.
קרוליין צועדת קדימה ובקול נוזף אומרת, "בק."
המסר שלה ברור — שירד ממני עם ההאשמות כי אני שברירית עכשיו. אבל אני לא מאשימה אותו. מגיע לי לחלוטין. זאת אומרת, מה לעזאזל חשבתי לעצמי?
"סליחה," אני אומרת, עיניי מתחננות אליו בכנות, מבקשות מחילה.
בק מרפה ממני ומעביר את ידיו בשערו. הוא מצמיד אותן לעורפו ומביט בי כאילו אינו יודע מה לעשות.
הוא כועס ומודאג ואני אפילו לא מצליחה לדמיין איך הוא מרגיש כלפיי ברגע זה. קרוליין ניגשת אליי ומניחה בעדינות את ידה על כתפי. "ספרי לנו מה קרה."
ידיו של בק נשמטות מראשו, והוא מפנה אליי את גבו. הוא פוסע שני צעדים וניגש אל השולחן, משעין את ידיו על קצהו. הוא רוכן לפנים ומטה אוזן לסיפור שלי.
הוא לא רוצה להביט בי ולכן אני פונה אל קרוליין. היא מביטה בי בעידוד, מוכנה להבין ולקבל את כל מה שאספר לה. אך אין סיכוי שאוכל לספר לה כל מה שקרה בבית של ג'יי־טי.
"קרוליין החמודה הייתה מציאה נהדרת שלא יכולתי לעמוד בפניה והיא התנגדה יותר ממך, מה שרק הפך את זה לכיף גדול עוד יותר."
אני מסובבת את ראשי ורואה שבק עדיין רכון על שולחנו וראשו שפוף.
מבטי שב אל קרוליין. ראשה נטוי כעת והיא ומביטה בי בעיניים שאומרות, את ואני, אחותי... עברנו את אותו גיהינום. אני שומרת עלייך עכשיו.
אלוהים, אין לה מושג שבאמת עברנו את אותו גיהינום.
אותו גבר אנס את שתינו.
אני נושמת עמוק ועוצמת עיניים, נזכרת מה קרה רגע לאחר שג'יי־טי אמר לי מה עשה לקרוליין. ידו המגובסת לחצה על גרוני וגופי שיווע לחמצן. הוא הצמיד את גופו אליי ובהלה וחוסר ודאות הציפו אותי — האם יאנוס אותי שוב או רק יחנוק אותי למוות?
בלי קשר למה שתכנן לעשות לי, זרועותיי החלו להתנופף כי הייתי קרובה להיסטריה ורציתי בכל כוחי לחיות.
ג'יי־טי מביט בי, עיניו שטופות זימה אך גם שנאה מטורפת. רוק נוטף משפתו התחתונה ויוצר חוט ארוך, עד שאני מרגישה את מגעו הדוחה על סנטרי. דברים חמורים בהרבה אמורים להדאיג אותי עכשיו, אבל כשאני מרגישה את הנוזלים שלו עליי, מתעורר בי גועל שגורם לי לנסות להרים את הכתף ולמחות את רוקו מעליי.
חזי עולה ויורד, מנסה לשאוף חמצן, אבל שום דבר לא נכנס פנימה. הכול סביבי מאפיל, ראייתי מיטשטשת ואז מחשיכה ואני רואה אפור. אני מרגישה חולשה עצומה.
אחת מידיי מכה באקראי בפניו של ג'יי־טי. הוא צוחק עליי כשהיא מתנופפת בחוסר אונים הצידה וצונחת על קצה השולחן. ידי השנייה מתחילה לרדת עד שהיא מונחת ברפיון מעל ראשי. ג'יי־טי ממשיך לנעוץ בי מבט, עיניו מתגלגלות בשמחה מטורפת כשהוא רואה אותי נחנקת.
תחושת השלמה ורפיון מתפשטת בקרבי, ואני מבינה שכבר לא כואב לי. אני כבר לא מרגישה את הגבס שמוחץ את גרוני וחשה רק את השולחן השטוח והנוקשה שמתחתיי. העץ כאילו מערסל את ראשי, מרדים אותי בעדינות. אני מרגישה חפץ קר ודק מתחת לידי המונחת ברפיון מעל ראשי.
רגע... מה זה?
במאמץ עילאי מוחי מורה ליד לזוז... להסתובב קלות... לתפוס את מה שיש שם, אבל היא אינה משתפת פעולה ואני מבינה שמוחי גווע.
אבל אז... משהו נמצא בידי.
ואני יודעת מייד במה מדובר.
תמונה של בק מבזיקה לנגד עיניי, שוכב במיטה לצידי... מחייך... שערו פרוע ועיניו טובות ואוהבות.
זרועי מונפת מעלה והחוצה ואז חוזרת בקשת רחבה, ואני נועצת את סכין המכתבים בצד התחתון של צווארו של ג'יי־טי ומייד מושכת אותה לאחור באינסטינקטיביות, כי אני מזועזעת מכך שזה עתה דקרתי מישהו. פרץ דם ניתז על צווארי וכעבור מאית השנייה עיניו המטורפות של ג'יי־טי נעשות המומות ואז מתמלאות זעם. אני לא חושבת או מהססת, הפחד מניע את פעולותיי. אני מניפה שוב את סכין המכתבים והיא פוגעת גבוה יותר בצווארו אבל עדיין נכנסת עמוק.
ג'יי־טי מתרחק ממני קצת, פותח את פיו לומר משהו, ודם פורץ ממנו ונקווה על חזי. הסכין נעוצה בצווארו בצד של הזרוע המגובסת, והוא משתמש ביד השנייה כדי לנסות לאחוז בה אבל לא מצליח למצוא אותה. זה לא משנה כי הפצע הראשון מבעבע ומשפריץ דם עם כל פעימת לב. עיניו נעשות מזוגגות ואני צופה בו מתחיל לדעוך לנגד עיניי.
ידו מנסה לתפוס שוב את סכין המכתבים, אבל המאמץ עלוב והוא מפספס. מבעד לערפל הכאב והמוות שעל פניו, עיניו של ג'יי־טי מתחננות אליי שאעזור לו, אבל אני רק מצליחה להביט בו בהיקסמות חסרת אונים.
פתאום אני קולטת שאני שוב נושמת. הכוח והנחישות שבים אלי מייד, מוזנים מאדרנלין צרוף.
אני מרימה את ידיי לחזהו והודפת אותו מעליי. ג'יי־טי משמיע קול גרגור כשהוא מתחיל לטבוע בדמו שלו, נופל הצידה וצונח ארצה אל מחוץ לטווח ראייתי.
אני מתגלגלת במאמץ לצד השני, מורידה את רגליי לרצפה ומעמידה את השולחן בינינו. אני בטוחה למדי שהוא מנוטרל אבל אני לא לוקחת סיכון. ראשי זז שמאלה וימינה עד שלבסוף אני רואה את האקדח שלי מונח על מדף ספרים. אני רצה אליו, משתעלת ומחרחרת, גרוני עולה באש.
אני תופסת בידיים בטוחות את האקדח ומרימה אותו לכיוון השולחן, מדמיינת את הגרוע מכול — ג'יי־טי נאחז בשולחן ומתרומם כדי להגיע אליי.
אבל אני לא רואה דבר.
אני פוסעת בזהירות אל השולחן ומנסה בכל הכוח לא להשתעל ולהשתנק, אך לשווא. אם הוא חי, הוא ישמע אותי מגיעה כי גרוני הכואב מורֵד ודורש שאקל את הכאב ואת הצריבה בנביחות חוזרות ונשנות.
האקדח מוכן לירי ואני מרימה אותו מולי באחיזה בוטחת, עוקפת את צד השולחן ומכוונת אל הרצפה.
ג'יי־טי שוכב על גבו בעיניים פקוחות אך אינו רואה דבר, סכין המכתבים בולטת מצווארו ושלולית דם מתחילה להיווצר תחתיו, בעוד הדם המבעבע מפלס לו נתיב דרך החפץ שיצר את החור מלכתחילה.
ג'יי־טי מת.
האנס שלי מת ואני מרגישה שחיי נהרסו.
.jpg)
