ארבלה "רבל" דניאלס עמדה בצדה האחורי של אחת המעליות המרובות ששירתו את באי יצירת הזכוכית והפלדה המפוארת, מגדלי אנג'ל, וחיכתה בסבלנות לחבורה בת ארבע נפשות אשר עמדה להיכנס. היא בלעה כדי לנסות להיפטר מהטעם המשתהה של המוקצ'ינו הכפול שהרשתה לעצמה לשתות בבוקר, ולקחה נשימה עמוקה כדי לנסות להירגע. למרות שהיא היתה זקוקה הפעם למנת הקפאין הזאת, ההשפעה שלה על עצביה עוררה בלבה שמץ של חרטה.

קפאין ופניקה לא משתלבים כל כך יפה ביחד. ואחרי שבועיים ארוכים שבהם היא ידעה שפע משניהם, היא היתה כבר מוכנה בהחלט להיפרד מהם לשלום.

לבה הלם בעוז מרוב חשש, אך למרבה המזל היא לא יכלה לשמוע את הלמותו מעבר למוזיקה הקולנית שצרחה לה באוזניים.

להפנים את מה שממתין לה בסוף העליה במעלית הזאת היה מספיק קשה, ובנוסף העיק עליה גם עם העול הרציני של הידיעה שהיא איבדה את הספונסר הכי משמעותי שלה, רק לפני שלושה שבועות, והיא צריכה להתמודד עם העניין התקשורתי שזה עורר. ברור שבניגוד לכל ההשערות ולספקולציות הפרועות שהיא שותה ומשתמשת בסמים כדי להתגבר על הבעיות שלה, כלי התקשורת היו מתאכזבים מאוד לגלות שהחומר החזק ביותר בו היא נגעה היה קפה. 

היא בהתה בעיוורון אל החלל שמול עיניה, ומילות המכתב שהיה מונח בתיק שלה במשך השבועיים האחרונים היו צרובות בתוך מוחה.

 

ארבלה,

ראשית, איחולי מזל טוב ליום הולדתך שיחול ביום רביעי. אם את מופתעת לקבל את המכתב הזה ללא שום התרעה מוקדמת, אל תהיי. את עדיין בתי ומחובתי לדאוג לך ולאהוב אותך. אין בלבי שום רצון לשפוט אותך על האופן בו בחרת לחיות את חייך. ואין גם שום תנאים נסתרים שנלווים לכסף שמצורף למכתב הזה. את זקוקה לו, אז וותרי על גאוותך והשתמשי בו. זה מה שאמך היתה רוצה שתעשי.

אבא שלך.

 

בהקשותה את לבה למול הכאב המפלח של המילים הללו, רבל הפנתה את מחשבותיה אל הקבלה הבנקאית שנלוותה אל המכתב.

ההפקדה של חמש מאות אלף לירות שטרלינג לחשבון הבנק שלה היתה קצת פחות ממה שהספונסרים שלה היו מעבירים לה אילו הם היו עדיין ממשיכים לתמוך בה, אך זה היה מספיק כדי להביא אותה אל אליפות קפיצות הסקי של ורבייר.

הפעם היא כבר לא היתה מסוגלת למנוע את קרביה מלהתכווץ בכאב מרוב תחושת אשמה ושמץ של בושה.

היא היתה צריכה להתאמץ יותר בניסיונה להחזיר את הכסף הזה.

יותר מדי דברים נאמרו בינה לבין אביה, ולא ניתן יהיה להשיבם. אפילו אחרי כל השנים הללו, הכאב ותחושת האשמה היו עזים כל כך שאי-אפשר היה להתעלם מהם. ולא היה דבר במכתבו של אבא שלה שגרם לה לחשוב שדעותיו כבר אינן כה נחרצות כמו שהיו בפעם האחרונה שהיא ראתה אותו. 

הוא עדיין מייחס לה את האשמה במות אשתו, אמהּ של רבל.

היא כבשה את כאבה והשתדלה להתעלם ממבטיהם הנוקבים של שאר נוסעי המעלית. בכל הזדמנות אחרת, היא היתה מנמיכה כבר את המוזיקה, אבל היום הכל היה שונה. היום היא היתה בדרך לפגוש את אביה, לראשונה מזה חמש שנים. היא בהחלט היתה זקוקה לכל עוצמת השריון שלה, אבל המוזיקה היא כל מה שהיה לה.

היא הצליחה לחייך כשעוד איש עסקים חנוט בחליפה שחורה נעץ בה מבט מצמית. פליאה הופיעה בעיניו, והשתנתה במהירות למשהו שונה לגמרי. רבל הסיטה את מבטה לפני שניסיונה לתרץ את המוזיקה החזקה שלה יהפוך גם כן למשהו אחר. היא הותירה את מבטה נעוץ בתצוגה הדיגיטלית שמעל לדלת, ופלטה את האוויר שהיה כלוא בריאותיה כשהמעלית הגיעה לקומה הארבעים. על פי מה שהיא הצליחה להבין מהשיחות התמציתיות והעצורות מאוד, לאורך כל השבוע החולף, אביה, מנהל החשבונות, עבד כסמנכ"ל הכספים של תאגיד אנג'ל הבין-לאומי. הוא לא היה מוכן לנדב יותר מידע כשהיא שאלה. ולמען האמת, כל ניסיון לסלול מחדש דרך שתחבר בינה לבין אביה נחסם מיד. בדיוק כמו שנחסם כל ניסיון שלה בהתחלה, להשיב לו את הכסף שנתן לה.

הידיעה המעליבה, שהוא רק ממלא את חובתו לרעייתו האהובה שאבדה לו בצורה כה אכזרית, היא שהיתה צריכה להכתיב את מהלכיה של רבל – לא ההתעקשות של המנהלת שלה, שהכסף הזה הוא המענה לכל תפילותיהן.

אבל היתה זאת התעקשותו של אביה שהכסף הוא שלה בכל מקרה, שהביאה אותה להודות לבסוף בקיומו של הכסף באוזני קונטסה סטנלי, המנהלת שלה. למנהלת לא היו שום היסוסים בנוגע לכך שרבל תשתמש בכסף הזה. בעיקר לאור העובדה שרבל איבדה רק לאחרונה עוד ספונסר גדול, בגלל אפקט הדומינו שהתחולל אחרי הפרסומים שהופיעו בכלי התקשורת. אפילו התרחקותה מאור הזרקורים זכתה להתייחסויות שליליות, והובילה לספקולציות ותהיות, האם היא סוף-סוף במוסד גמילה או שהיא מנסה להתגבר על לב שבור.

כשסיכוייה למצוא ספונסרים אחרים הולכים ופוחתים מיום ליום, והמועד הסופי להרשמה לתחרות הולך וקרב, רבל נאלצה לבסוף להיכנע למסע השכנועים של קונטסה. 

מה שהותיר אותה לא רק במצב של תהייה גדולה, מדוע אביה נמנע כעת מלהיפגש איתה, אחרי שהוא זה שיצר סוף-סוף את הקשר, על-ידי המכתב, אלא גם בלי שום רצון להשתמש בכסף הזה.

"סליחה?"

רבל הרימה את מבטה כשהגבר הקרוב אליה ביותר נגע בזרועה. היא שלפה מאוזנה את אחת האוזניות והרימה לעברו גבה. "כן?"

"את לא לחצת על הכפתור של הקומה הזאת?" הוא שאל. הבעת עניין הופיעה לרגע בעיניו, בעודו מחזיק לה את דלת המעלית לבל תיסגר ובמקביל עורך במבטו בחינה מדוקדקת של גופה.

בהחניקה גניחה אילמת, רבל התחרטה על כך שלא עמדה בדחף להגיע הנה בלי לעבור בבית כדי להחליף את המכנסים והגופיה שלבשה לשיעור היוגה שלה הבוקר. היא הפטירה מילות תודה ופילסה לה דרך בין הנוסעים האחרים.

היא תלתה את מזרון היוגה ותיק ההתעמלות שלה על כתפה והנמיכה את המוזיקה באוזניות שלה כשיצאה מהמעלית. שטיח אפור ורך שנקטע רק על ידי זוג דלתות זכוכית ענקיות, נפרש רחוק ככל שעיניה יכלו לראות, ומצדדיו ניצבו קירות באפור תואם, שנקטע פה ושם בפרצי צבע עזים שהתגלו כסידורי פרחים. על מסכי HD גדולים על הקירות הוצגו תצלומים של כמה מטובי האתלטים בעולם.

כל המקום נראה והריח כמו מקדש של עושר וחשיבות רבה.

רבל קימטה את מצחה. היא תהתה אם הגיעה בטעות אל המקום הלא נכון.

עד כמה שזה היה ידוע לה, אביה עבד כמנהל חשבונות בחברה של ציוד משרדי. לא באיזה עסק יוקרתי, שעובדיו חולפים על פניה בחליפות יקרות כשבאוזניהם תחובות אוזניות עתידניות למראה. כשהיא לא מצליחה להבין איך לאביה, שביטא בקולניות רבה מאוד את שינאתו לקריירת הספורט שהיא בחרה לעצמה, יכול להיות איזשהו קשר למקום הזה, רבל צעדה לעבר דלתות הזכוכית הגדולות והדפה אותן.

שום דבר לא קרה. היא דחפה חזק יותר, והתנשפה כשהדלתות סירבו לזוז אפילו מילימטר.

"אה, את צריכה אחד מאלה כדי להיכנס," אמר קול מאחוריה. "או תג של אורח, ומלווה שיצטרף אליך עוד למטה."

בהסתובבה, רבל ראתה את האיש מהמעלית. חיוכו היה רחב, והוא נופף בכרטיס בצבע שחור מאט. חוסר הרצון שלה להאריך את המפגש המלחיץ עם אבא שלה חילץ חיוך נוסף מלחייה הסרבניות. "אוף, כנראה שהייתי קצת להוטה מדי לעלות לפה. אני אמורה לפגוש את ניית'ן דניאלס. לא תוכל לסייע לי ולהכניס אותי במקרה? אני רבל, הבת שלו. אנחנו קבענו פגישה, אני קצת מאחרת..."

היא הפסיקה ללהג וחרקה שיניים כשהוא לא הזדרז להגיב אלא בחן אותה מלמטה עד למעלה ובחזרה. אצבעותיה מיששו את שרוולי הסוודר שהיה קשור סביב מותניה, והיא חיכתה עד שמבטו שב לפגוש את מבטה. "כמובן. הכל בשביל הבת של נייט. איזה שם נהדר, דרך אגב."

היא הדביקה חיוך על פניה והמתינה שהוא יעביר את הכרטיס שלו מעל לקורא, תוך שהיא ממלמלת, "תודה רבה." הוא פתח את הדלת והחזיק אותה לפניה, שתעבור.

"בעונג רב. קוראים לי סטן. בואי אתי, אני אקח אותך אל משרדו של נייט. לא ראיתי אותו היום..." הוא קימט את מצחו "...או השבוע, בעצם, אם חושבים על זה. אבל אני משוכנע שהוא איפשהו בסביבה."

רבל לא יכלה לעצור את לבה מלשקוע עוד טיפה לשמע החדשות של סטן. למרות שעכשיו, בהיותה כאן, היא הבינה שהיא רק הניחה שאביה יהיה בעבודה היום. תחושת העלבון שהיא השתדלה להדחיק במשך זמן רב כל כך איימה להכריע את האופטימיות שהיא טיפחה בלבה בחשאי במשך השבועיים האחרונים.

בהרחיקה את המחשבות הללו ממוחה, היא צעדה בעקבות סטן לאורך סדרה של מסדרונות עד שהם הגיעו אל הראשונה מבין שתי דלתות מתכת ממורקות במסדרון ארוך ושקט יותר. "הנה, הגענו."

סטן הקיש בדלת ונכנס. המשרד החיצוני היה ריק, וכמוהו התגלה גם הפנימי, ברגע שרבל באה ונכנסה אחריו. סטן הזעיף פנים כשהסתובב אליה. "עושה רושם שהוא לא נמצא כאן, וגם העוזרת האישית שלו..."

בהבינה מה עומד לבוא כעת, היא הקדימה אותו ואמרה, ""אני אשמח לחכות לו כאן. אני בטוחה שהוא יגיע במהרה. אם הוא לא יגיע עוד מעט, אני אתקשר אליו."

סטן נראה קצת מהוסס לרגע, ואז הינהן. "אין בעיה. הוא הושיט את ידו. "רבל, אני אשמח מאוד להזמין אותך למשקה מתישהו."

רבל הצליחה רק בקושי למנוע את עצמה מלהעוות פנים. "תודה, אבל אני לא יכולה. אני עסוקה למדי בעתיד הנראה לעין." לא היתה לה שום כוונה לצאת בקרוב עם אף אחד, באופן רציני או סתמי. בתקופה הזאת של השנה, היא צריכה תמיד להתמודד עם תחושות האשמה והאבל הנוראיות.

כלי התקשורת אוהבים להעלות השערות, למה רבל דניאלס אוהבת לחגוג בשבועות שלפני חג ולנטיין הקדוש. היא השתדלה במכוון לשמור על תדמית הנערה הפרועה. הדבר האחרון שהיא רצתה היה שמישהו יראה מתחת לפני השטח, יגלה את האמת על מה שקרה בשאמוני, לפני שמונה שנים. מעבר לרצונה להגן על זכר אמה האהובה, תחושת האשמה שעמה היא נאלצה לחיות היתה כבדה מספיק גם בלי שהיא תיחשף לעיניים חטטניות. 

עכשיו, אחרי שהיא צלחה את התאריך המאיים של יום הולדתה, כל תשומת לבה היתה שוב ממוקדת בתחרות האליפות הקרבה.

היא חייכה כדי ליטול את העוקץ מהסירוב שלה, ופלטה אנחת הקלה אחרי שסטן משך בכתפיו בהשלמה ועזב.

רבל הסתובבה לאט ובחנה את משרדו של אביה, ששניים מקירותיו היו בעצם חלונות זכוכית. היא התנשפה והרשתה לעצמה לבחון את כיסא המנהלים היקר למראה, עם ריפוד העור, ואת שולחן המהגוני שהחפצים על גביו היו מסודרים בקפידה הרגילה של אביה. בקרביים רועדים, היא קרבה אל השולחן, ועיניה נמשכו אל הפריט האישי היחידי שהיה עליו, בצדו הימני.

התצלום שנח בתוך מסגרת ילדותית, וורודה וירוקה, היה בדיוק כמו שהיא זכרה אותו, מהיום בו היא נתנה אותו לאביה, ביום הולדתו לפני שתים-עשרה שנים. בגיל שלוש-עשרה, כשהיא צוחקת באושר ורוכבת עם אמהּ על אופניים לשניים, לרבל לא היה מושג שמשפחתה עומדת להיקרע לגזרים בתוך כמה שנים קצרות, או שההרס של משפחתה יהיה כולו באשמתה.

לא היו לה שום דאגות ביום ההוא, בוטחת באהבתו של אב שהעריץ את אשתו ואת בתו, ואמא שעודדה את רבל תמיד ללכת בעקבות חלומותיה, לא משנה כמה מכשולים יעמדו בדרכה.

ובגלל הרדיפה הלא מתפשרת הזאת אחר חלומותיה, המשפחה התפרקה. היא היתה מודעת לזה, ויחד עם זאת, היא לא היתה מסוגלת להשאיר מאחור את החלום של אליפות קפיצות הסקי. עמוק בלבה, רבל ידעה שנטישת החלום תהיה כמו בגידה באמהּ מלאת ההתלהבות ורבת הכישרון, שלא הצליחה מעולם לזכות בעצמה באליפות.

לבה של רבל כאב כשהיא העבירה את ידה מעל לתמונה. אביה לא הבין מעולם את הצורך הזה להמשיך לרדוף אחרי החלום שלה. הוא היה נוקשה וביקורתי עד כדי כך שהם כבר לא היו מסוגלים לשהות תחת אותה קורת גג בלי להיקלע לוויכוחים מרים. אבל אפילו אז, רבל לא העלתה בדעתה שעזיבת הבית משמעותה תהיה איבוד מוחלט של אביה למשך תקופה כה ארוכה. היא לא חשבה שההאשמות שלו וחוסר יכולתו לסלוח יהיו חקוקים בסלע.

היא שמטה את ידה. היא כאן כעת. היא עומדת להתיצב מול האתגר הגדול ביותר  בקריירה שלה. ולפני שזה קורה, עליה לדעת אם יש לה איזשהו סיכוי להתפייס עם אבא שלה.

כשהיא מתאמצת לכבוש את עצביה, היא הביטה שוב סביב, השתדלה למצוא איזה רמז שיעיד על מקום המצאו. המחשב שלו היה סגור. אבל היומן השולחני שלו היה פתוח עדיין על התאריך של לפני שבועיים. תחושה לא נוחה התעוררה בקרבה בהיזכרה בדבריו של סטן. היא החליטה לא לייחס לכך משמעות רבה מדי. היא צעדה אל צדו המרוחק של המשרד הגדול, והניחה שם על הרצפה את תיק ההתעמלות ואת מזרון היוגה. חצי שעה נוספת של צעידה כה וכה, ועצביה כבר צרחו ממש שמשהו אינו כשורה. אחרי שהיא הותירה עוד הודעה בתא הקולי שלו, על כך  שהיא לא תעזוב את המשרד שלו עד שהוא יתקשר אליה חזרה, היא הניחה את הטלפון שלה על שולחן הקפה, ליד הסוודר שלה, ופרשה את מזרון היוגה.

המצב בינה לבין אביה, שהיה כמו פצע שנחבש אך עוד היה רחוק מלהגליד, נפתח מחדש על ידי המכתב שהוא שלח לה, שהביא עמו מנה גדולה של חרדה. החרדה השפיעה על יכולתה להתרכז, ואת זה היא לא יכלה להרשות לעצמה. גרג, המאמן שלה, העיר היום בנוגע לכך, וזה מה שהביא להוספת היוגה לשגרת האימון היומי שלה.

היא הצליחה לעבור את תחרויות המבחן ולהבטיח לעצמה מקום בקבוצה שתתמודד על האליפות. אסור לה לאבד ריכוז כעת, לא משנה עד כמה לא פתורים הם יחסיה עם אביה.

היא צנחה מטה, על המזרון, ותחבה את האוזניות בחזרה לתוך אוזניה. היא התמתחה ועצמה את עיניה. כשרגליה משוכלות לפניה, היא לקחה כמה נשימות כדי להתרכז, ואז החלה לעבור מתנוחה לתנוחה.

את הרטיטות הראשונות היא ייחסה לגופה המתחיל להיכנס למצב של רגיעה. רגיעה מבורכת, אחרי כל הטלטלות של השבועות האחרונים. אבל כשהרטיטות הללו לא פסקו, והלכו והתגברו עם כל נשימה, רבל גילגלה את כתפיה, בכעס מסוים ובחרדה די ממשית מפני האפשרות שלא תימצא לה שום הקלה כל עוד היא לא תצליח לדבר עם אביה.

ואז הניחוח הכה בנחיריה: אפל, מהפנט, עם שמץ של ריח הדרים ואיזה רמז למשהו פראי מאוד. בהתחלה היה נדמה לה שהיא רק חולמת את המורכבות הזאת. אבל עם כל נשימה, הניחוח הזה אפף את חושיה בעוצמה רבה יותר, משך אותה אל תוך מערבולת של תחושות שהעצימו את הרטט שנע לאורך עמוד השדרה שלה.

בהורידה את עצמה אט-אט מתנוחת הכלב הכורע, היא שכבה על הבטן כשרגלה השמאלית פשוטה אחורה בתקווה שמתיחת השריר תפוגג את התחושה המשונה שרוחשת בגופה. היא חזרה על התרגיל עם רגל ימין, ושמחה על תחושת המאמץ.

אבל הסחת הדעת לא היתה מספקת. הריכוז שלה הוסיף להתפוגג.

היא התיישבה בחריקת שיניים, ומתחה את רגליה לפנים, פשוקות בזווית ישרה לגופה. היא כופפה את גופה במקביל לרגל אחת, ואחריה לשנייה, ואז נשענה קדימה, על המרפקים, ולאט-לאט, הרימה את האגן שלה מהרצפה.

הקללה היתה רועמת וחריפה מספיק כדי לחדור מבעד למוזיקה שעטפה אותה.

עינה של רבל נפקחו בבת אחת.

התחושה הלמה בה כמו פר מסתער. כל האוויר נשאב מריאותיה. רבל בהתה בגבר מרשים מאוד, שישב רגל על רגל, כשזרועותיו שלובות לו על חזהו הרחב והמוצק.

עיניים אפורות כפלדה מיסמרו אותה למקומה. לא שהיא היתה מסוגלת לזוז אפילו אילו היו חייה תלויים בזה. קפואה על הרצפה, היא היתה מסוגלת רק להתבונן כשהאיש המרשים ביותר שהיא ראתה אי-פעם התרומם ממקום מושבו ונעמד מולה למלוא קומתו המאיימת. חליפת שלושת החלקים הכחולה-כהה שלו, היתה אופנתית ומהודרת, והסבה  תשומת לב אל כתפיו הרחבות, מותניו הצרים וירכיו החזקות. אבל אפילו ללא העזרה הוויזואלית הזאת, יופיו הגברי היה די בולט ועז כדי לתבוע תשומת לב מכל מי שנתקל בו.

שריריה היו מתוחים, חומצת החלב שהצטברה בגופה זעקה למצוא הקלה, אך רבל לא היתה מסוגלת להישמע לזעקה הזאת.

הגבר התקדם לעברה, הביא עמו את הניחוח שממש הרס את הריכוז שלה, עד שהוא אפף אותה כליל. היה בו משהו מוכר, כמו איזה זר שהיא ראתה בחטף פעם, מזמן, אבל התחושה הזאת חלפה כשהוא התקרב יותר.

החזה שלה התהדק, ריאותיה התאמצו לתפקד כשהוא כרע מטה לפניה ותלש את  האוזניות שלה ממקומן. הוא שמט אותן על הרצפה ונשען קדימה עד שמילא כל סנטימטר של שדה הראיה שלה.

"יש לך בדיוק שלוש שניות להגיד לי מי את, ולמה אני לא צריך לקרוא לאבטחה ולדאוג שתושלכי לכלא על התנהגות לא מהוגנת ועל השגת גבול."