האם רצחתי את גדי אלמליח?

1.

עוד לפני שהבוקר הפציע הודיעה לי שילה שחייבים למצוא את גדי ולוודא שהכול אתו בסדר. טוב, היא לא אמרה זאת במילים הללו במדויק, וגם אם חושבים על הדברים לעומק, דבריה היו מיותרים לחלוטין. הרי כבר יומיים שאני ורוקמן מנסים לברר מה עם גדי.
ובכל זאת, ממה שאמרה ומהדרך בה הדברים נאמרו יכולתי להבין מה הייתה כוונתה. אני כבר מכיר אותה מספיק טוב בכדי לדעת. שלוש וחצי שנים עם אישה לא מותירות מקום לספק בנוגע לסבטקסט שיוצא לה מהפה.
"חלמתי על גדי," היא אמרה בקול הבוקר שלה, קול גרוני ושקט שנשמע כמגיע מתוך צינור ארוך של שינה. צליל הנשמע כאילו רק במקרה הוא מהדהד בעולם כי בעצם המקור שלו רחוק מאוד.
הסתובבתי במיטה ניסיתי להמשיך ולישון. זאת לא דרך להתחיל את הבוקר, צריך לאוורר מעט את המוח לפני שצוללים חזרה לפתרון תעלומה שמרגישה גדולה על המידות שלי בין כה וכה. גדי, גדי אלמליח, כמה שאני חושב עליו ביומיים האחרונים. האמת היא שאני חושב עליו הרבה יותר מדי. למעשה, מאז שהוא איננו אני חושב עליו הרבה יותר מאשר חשבתי עליו בתקופה בה הוא היה חלק מחיי. אבל מה שילה מזכירה אותו פתאום, משום מקום. מוזר. ממתי כל כך אכפת לה מגורלו של גדי אלמליח?
"איתמר," היא פנתה אלי שוב והניחה יד מלטפת כביכול אך למעשה מעוררת על כתפי הימנית שנותרה מחוץ לשמיכה, "איתמר אתה שומע? אתה ער?"
נו, עכשיו כבר הייתי ער בהחלט, אפילו לזייף קצת שינה לפני שמתחילים שוב את ההרהורים על גדי אי אפשר אתה.
"מה מותק, אני עוד ישן," עניתי, מנסה לגנוב עוד כמה רגעים לפני שאני מתחיל לחשוב שוב על גדי אלמליח.
"היה לי חלום מוזר. אתה שומע, איתמר? אתה ער? חלמתי על גדי. חלמתי שאני נוסעת באיילון ובדיוק ברמזור שפונים ימינה ליד עזריאלי, הולך במעבר חציה לפני הרכב שלי הומלס שנראה ממש דומה לו." הסתובבתי לעברה בעצלתיים, כל הגוף שלי עוד חרק מהשינה. סידרתי את הכרית מתחת לראשי והתרוממתי מעט למעין תנוחת שכיבה אלכסונית.
"נו?" שאלתי אותה, "אז מה?"
"חלמתי שאני פותחת את הדלת ורצה אליו, אני קוראת לו, גדי! גדי! זה אתה? גדי אלמליח, זה אתה? אם זה אתה תעמוד רגע! ההומלס מסתובב אלי ואני רואה שזה באמת הוא. גדי אלמליח. אני רצה לחבק אותו אבל הוא שולח יד קדימה ועוצר אותי. ’אל תעזי להתקרב,‘ הוא מורה לי. ’מה קרה גדי? מה קרה לך?‘ שאלתי אותו."
"נו, והוא ענה לך משהו או רק ביקש שקל?" שאלתי אותה, ניסיתי לשוות לשאלה שלי נימה של הומור שאולי תעזור להניח את הנושא בצד לעוד כמה רגעים בכדי שאספיק להתעורר כראוי. ידעתי שאין סיכוי שהיא תקנה את זה.
היא באמת לא קנתה. "איתמר, זה לא מצחיק. בדיוק התעוררתי, לא הספקתי לשמוע מה הוא ענה. אבל אתה יודע מה, אני בטוחה שאם הוא הופיע לי פתאום בחלום זה סימן, סימן שאולי הוא צריך אותנו." שילה תקעה בי מבט של פודל תוקפני, כזה שמכריח אותי לשתף פעולה.
"שילה," עניתי לה וניסיתי לשוות לקולי את הרכות הכי מלטפת שמיתרי קולי יודעים להפיק, "זה בדיוק מה שאני ורוקמן מנסים לעשות. לברר מה עם גדי." קמתי והתיישבתי במיטה, הנה התנדפו להן דקות השקט הספורות של הבוקר. שילה משכה את עצמה כלפיי וליטפה לי את הגב, צמרמורת נעימה סימרה את פלומתי, הסתובבתי אליה ונשקתי לה בצוואר ברכות.
"סליחה מותק, לא התכוונתי לבאס אותך," היא לחשה.
"זה בסדר," עניתי לה, "לא ביאסת, זה סתם, את יודעת. גדי אלמליח, עכשיו על הבוקר. מה קשור? אי אפשר לשתות קפה קודם?"
ניגשתי למטבח והפעלתי את הקומקום החשמלי, וחזרתי לחדר השינה, שילה שכבה במיטה ובהתה בתקרה. חיפשתי הסחת דעת, אולי איזה מזמוז שיבריח את התהיות. הורדתי את התחתונים ונכנסתי חזרה אל מתחת לשמיכה, התקרבתי אליה חיבקתי אותה וליטפתי לה את החזה. מבלי להפנות אלי את ראשה היא הסירה בעדינות את ידי. זיון של בוקר כבר לא יהיה כאן, הבנתי.
"אתה יודע," היא אמרה, כאילו כל סצנת ההתערטלות שלי, היד על החזה והרמיזה המפורשת שאני מעוניין בקצת סקס מרפא כלל לא התרחשה, "אם חושבים על זה, מאיפה לנו שהוא באמת מת?" היא השתתקה לרגע והפנתה אלי מבט שהיה בו סימן שאלה אמיתי. "הרי זה לא שראינו את הגופה שלו."
"נו שילה, אולי מספיק עם זה. עוד לא בוקר אפילו!" הרמתי מעט את הקול כדי שתבין שאין לי כרגע עניין לפתח את הנושא.
"עוד לא בוקר?" שוב פרצוף הפודל הכועס, "מה, כבר אי אפשר לדבר אתך על כלום. תחשוב על זה רגע, ראית את הגופה שלו? כן או לא?"
"לא. לא ראיתי," עניתי חלושות. אפשר לחשוב שזה אומר משהו.
"אז מאיפה אתה כל כך בטוח? אולי הוא בכלל לא מת. אני חושבת שאולי רוקמן צודק. אולי הוא חי וזקוק לעזרה שלנו."
"טוב, רדי ממני עכשיו, אין לי כוח לחשוב על גדי. חשבתי עליו מספיק גם בשביל הגלגול הבא והאחד שאחריו. אפשר לפחות להתעורר קודם?" שילה לא ענתה, היא קמה והקיפה את המיטה ויצאה מחדר השינה. כעבור רגע שמעתי את המים באמבטיה, היא נכנסה להתרחץ. נותרתי לבד, עירום בין הסדינים, מגע המשי שלהם נעם לי. ההתמכרות למיטה. שוב קפץ עלי החשק להישאר בה, רק עוד רגע, חשבתי לעצמי. התכרבלתי בין הסדינים, עצמתי עיניים וניסיתי לדמיין שאני חילזון.
חילזון שלא הכיר את גדי אלמליח.
***
 

כשהתעוררתי, רבע שעה מאוחר יותר, גיליתי לחרדתי שאני לא חילזון, ונזכרתי שאני כן מכיר את גדי אלמליח. מכיר אותו מצוין.
אני חייב ללכת לפגוש את רוקמן, חייב לדבר אתו. רוקמן הוא חבר ילדות שלי, החבר הכי טוב שלי. רוקמן הוא לא השם האמיתי שלו. קוראים לו שי אפלבאום. אבל עוד כשהיינו בני שתים–עשרה הוא כל כך העריץ את רונן רוקמן, חלוץ מרכזי מהפועל חיפה, שיום אחד קראתי לו באמצע משחק כדורגל בשכונה רוקמן ומאז השם נדבק. זה לא היה מקרי שקראתי לו כך. כולנו הערצנו את הפועל חיפה של ראשית שנות השמונים. שי אפילו שיחק שנתיים בקבוצת הילדים שלה. בראייה לאחור אני לא ממש יודע מה בדיוק הערצנו, ככלות הכול מדובר בקבוצה שמעולם, אבל מעולם לא זכתה בכלום למעט מנה הגונה וקבועה של עוגמת נפש. הגיבור של הפועל היה ללא ספק רונן רוקמן, חלוץ בלונדיני שכבש בעונת המשחקים שמונים ושתיים שלוש חמישה עשר שערים. שי העריץ אותו יותר מכולנו. הוא נהג להמתין לו לאחר משחקים רק בכדי לומר לו מספר מילים ופעם הוא אפילו זכה בליטוף קטן על הראש ולא חפף אחרי זה ראש במשך שבועיים. כל החדר שלו היה מוצף בפוסטרים של רוקמן. עד היום אני קורא לשי רוקמן, וככה קוראים לו כמעט כל מי שמכירים אותו, אפילו אלו שלא הכירו אותו בילדות ואין להם מושג כלל מיהו אותו רונן רוקמן שעל שמו שי קרוי. כולם למעט דנה ועמליה. במרבית הזמן פורח מזיכרוני שזה לא השם האמיתי שלו. אנחנו ביחד מאז כתה ד’, כשרוקמן עבר לשכונה שלנו. לחשוב שעברו מאז כבר עשרים ושמונה שנים. ביום הראשון כשהוא נכנס לכיתה הוא התיישב לצדי. הכימיה הייתה מיידית. הוא חייך אלי, חייכתי בחזרה. קוראים לי שי, הוא אמר לי, היי, אני איתמר. ובדיוק מאז אנחנו חברים הכי טובים. .עד סיום כיתה י"ב למדנו באותה הכיתה. ישבנו אחד ליד השני רוב השנים הללו. חוץ מכמה חודשים בכיתה י’, תוצאה של ריב מתבגרים שמהותו כבר פרחה מזיכרוני.
קמתי וניגשתי למטבח. שילה ישבה שם, שעונה על הקיר ליד שולחן האוכל הקטן וקראה עיתון מערסלת בידיה כוס נס קפה.
"היי, יפהפייה," אמרתי בקול מחוספס מעט, כאילו שנעדרתי שנתיים ולא רבע שעה בחדר הסמוך. ניגשתי ובדקתי האם המים בקומקום החשמלי עדיין חמים, ומשנוכחתי שכן, שלפתי כוס זכוכית והכנתי לי תה צמחים. פתחתי את המקרר, שלפתי שורש ג’ינג’ר, חתכתי חתיכה וזרקתי לתוך התה. הריח של הג’ינג’ר בתה פותח לי תאים במוח.
"היי מותק," נפנתה שילה מהעיתון וענתה לי, "התבאסת?"
"עזבי שטויות." התיישבתי אל הכיסא מצדה הימני, "אני פשוט לא מבין מה את באה לי עם גדי פתאום? את יודעת שאני עם אצבע על הדופק בנושא. גם לא ידעתי שהוא כל–כך חשוב לך."
ככל הידוע לי, גדי ושילה לא בדיוק חברים הכי טובים. את היחס שלה אליו אפשר לכנות כקריר עד קריר מאוד עם עננה בגובה בינוני. לא ששילה שונאת אותו או משהו כזה, היא לא. הקרירות שלה כלפיו היא כנראה תוצר של הפער ביניהם. מרווח בלתי ניתן לגישור בכל מובן, פער עדתי, פער גילאים, פער סוציו–אקונומי, פער מגדרי, כל פער שרק תרצו היה שם. אבל גדי היה חלק מחיי, וכששילה הצטרפה אל חיי, לפני שלוש וחצי שנים, היא נאלצה להשלים עם עובדת נוכחותו של גדי אלמליח. לזכותה אומר שהיא קיבלה את עובדת גדי מבלי לומר ולו דבר אחד שלילי עליו. הערכתי אותה על כך.
"מה, הוא לא חשוב?" היא ענתה ומתחה חיוך פלסטי רחב וציני, "איתמר, בחייך, אל תציג אותי עכשיו כאילו אני לא יודעת מה, מפתחת היסטוריות על דברים של מה בכך. מדובר בגדי, לא בסתם מישהו. גדי. חבר שלך. חלמתי עליו חלום, וזה היה חלום חזק. זאת לא הפעם הראשונה שאני חולמת עליו. כבר חלמתי עליו לפני שלושה ימים, עוד לפני שאמא שלו התקשרה. אבל אני לא זוכרת מה היה שם, אני רק זוכרת את הפרצוף שלו מביט בי בהבעה הזאת שלו."
הנהנתי ומתחתי את שפתי התחתונה כלפי מטה. הבנתי ישר על איזו הבעה שילה מדברת. לגדי תמיד הייתה הבעת פנים מובחנת. הוא לא היה אוטיסט, או מפגר, או שום דבר מהסוג הזה, אבל באופן כמעט תמידי היה מרוח לו על הפרצוף חיוך קטן כמו שיש למישהו שלא מבין מה קורה סביבו, או של מישהו שמבין יותר מדי טוב. והמבט האטום בעיניים שלו, שכמה שלא ניסית לראות מה קורה מאחורי האישונים, לא ניתן היה לפענח. אפילו כשהוא היה מדבר ומסתכל ישר אלי נדמה היה לי תמיד שהוא פשוט בוהה בי. כאילו הוא בכלל לא שם.
"בסדר, שילה, חלמת על גדי. אני מבין, אפשר להניח לזה כעת? רק לכמה רגעים?"
שילה לא ענתה, היא חזרה אל העיתון שלה ונתנה בי מבט מאוכזב, ואני הרגשתי מעט אשם על כך שאני לא מפתח אתה את הנושא. אבל בסך הכול רציתי לדחות את הרגע שבו המחשבות על גדי יחלחלו פנימה ואני אצטרך לשוב ולחשוב על מה שקרה לו, עוד לפני שהמוח שלי מתעורר, על איך הוא מת ולמה. ודוגרי, לא היה לי עדיין מושג. לאף אחד לא היה מושג מה בדיוק קרה ואיפה ואם הוא בכלל חי או מת. עוד לא הצלחנו לוודא זאת במאה אחוזים. לא שאנחנו לא מנסים לבדוק, אנחנו חוקרים את העניין לעומק. אבל התשובה, בינתיים, מאוד לקונית. לפני יומיים התקשר דובר מטעם משרד החוץ למרגלית, אמא של גדי, ואמר שעל פי כל הסימנים הוא מת. הוא טען בפניה שכמה בדואים מצאו את הגופה שלו זרוקה ליד עין זרירה, בסיני. שבועיים בדיוק מאז ששמענו מגדי לאחרונה. הוא התקשר לרוקמן ואמר שהוא נוסע בערב עם איזה בחורה שהוא פגש לסיני. מרגלית התקשרה שלשום בצהריים לכל החבר’ה וביקשה מהם לבוא מיד כי קרה משהו לגדי. התייצבנו כולנו.
"קרה משהו לגדי! אתה שומע, איתמר, קרה משהו לגדי!" היא אמרה לי בטלפון, "התקשר מישהו ממשרד החוץ ואמר שקרה משהו נורא." והרגשתי את הדמעות שלה חודרות אלי דרך קווי העופרת שהובילו את השיחה.
רציתי לשאול מה קרה לו, אבל לא יכולתי, הדמעות שלה. "אני עוד מעט מגיע," עניתי לה וסגרתי את הטלפון.
רוקמן, עמיחי ואני היינו שם, עמיחי הגיע במיוחד ממילואים, עם הקיטבג. לא עבר אפילו בבית, ישר הגיע לבית של מרגלית. גם דנה הגיעה מלווה בחבר ההוא שלה, שאני אף פעם לא מצליח לזכור איך קוראים לו. תמיד היא הייתה מלווה באיזה גברבר מגודל, שומר ראש. הייתה לה נטייה כזאת עוד מאז גיל ההתבגרות, לצאת עם גברים שהיו גדולים ממנה לפחות פי שלוש. אפילו אוהד הגיע, אני לא יודע למה היא הזמינה אותו כי אף אחד מאתנו לא היה אתו בקשר כבר כמה שנים אבל הוא היה שם בכל זאת.
אני הגעתי עם רוקמן. התקשרתי אליו מיד כשסגרתי את השיחה עם מרגלית.
"שמעתי," הוא אמר עוד לפני שהספקתי להשחיל מילה, "אני בדרך אליך, תחכה לי למטה."
יצאנו מתל–אביב עשרים דקות אחרי שמרגלית התקשרה. רוקמן אסף אותי במרצדס שחורה חדשה, ויצאנו לכיוון חיפה, השעה הייתה בערך שתיים בצהריים והצלחנו להקדים את הפקקים של אחר הצהריים. בשלוש וחצי כבר חנינו. ממש מול הבית של מרגלית. לא הייתי בבית הזה יותר מחמש–עשרה שנים. רוקמן החנה על המדרכה, וידע שאף פקח לא יעיז לרשום לו דו"ח. רוקמן הוא לא הטיפוס שמישהו רוצה להסתבך אתו. יש לו קשרים, יש לו כסף, ויותר מכל, הוא מסוג הטיפוסים שמצטטים בעיתונים. השם של החברה שלו, "אפלבאום הולדינגס", היה רשום בגדול על גב המכונית ליד מיכל הדלק, ככה שכולם יבינו למי היא שייכת.
יצאתי מהרכב והבטתי בבניין שבו העביר גדי אלמליח את ילדותו, שום דבר לא השתנה בו. עדיין הוא היה בן שתי קומות, מרגלית גרה בדירה התחתונה. עדיין עמד שם אותו עץ אורן בפינה הימנית של המדרגות המוליכות אל הבית. כשהיינו בני שלוש–עשרה, ניסינו לבנות עליו בית עץ. לא בית של ממש, רק איזה משטח שניתן לעמוד עליו בגובה חמישה מטרים מעל האדמה. אוהד, רוקמן, גדי ואני. גנבנו קרשים מאתר בנייה ברחוב סמוך וגררנו אותם כל הדרך לעץ של גדי. כל יום אחר הצהריים במשך אותו חודש התכנסנו ובנינו. רוקמן כרגיל היה הדומיננטי, בעיקר בכל מה שקשור לבנייה. הוא צייר שרטוט של מה שאנחנו עומדים לבנות וחילק הוראות לפועלים, שהיו במקרה הזה אוהד ואני. נראה לי שכבר אז ניתן היה להבחין שהוא עומד לעשות הון עתק מנדל"ן. נכנסו חזק לעניין. טיפסנו, ניסרנו, דפקנו מסמרים. וגדי, הוא ישב רוב הזמן בצד והסתכל עלינו במבט מודאג. ממש לפני שסיימנו את הבנייה, אוהד, שרצה לדפוק כמה מסמרי חיזוק בקרש ששימש כמעקה, שמט את הפטיש וזה נפל ופגע בברכו של גדי שישב על המדרגות מתחת לעץ. רק במקרה הוא פספס את הראש. עניין של שני סנטימטרים, אולי אפילו פחות מכך. אני זוכר את פרץ הדם, את הצרחות. את ההיסטריה. גדי הפך ללבן כמו סיר אורז. לקח לו רגע להבין מה קרה לו, הזמן שחולף מרגע הטראומה ועד שהגוף חש אותה. באותה השנייה שהוא קלט, העיניים שלו התנפחו בתוך ארובות העין, הפה שלו התכווץ וצעקה נוראית חתכה את האוויר ובגל של צמרמורת שאחז בכולנו. מרגלית רצה החוצה, סינר הבישול המיתולוגי שלה, זה עם דוגמת המשבצות האדומות והוורודות שעדיין היה קשור למותניה, כפי שתמיד היה.
"מה קרה?! מה קרה?!" היא צעקה ורצה אל גדי, "משוגעים! הרגתם את הבן שלי! שמעון! שמעון, תזעיק אמבולנס! אתה שומע אותי?! תזעיק אמבולנס!" שמעון היה אבא של גדי. היה כי הוא כבר מת. הוא היה מבוגר ממרגלית בכמעט עשרים שנים, וגם היא כבר לא הייתה צעירה בזמנו. עוד כילדים הוא היה בעינינו אבא זקן. הוא נפטר כשהיינו בני שבע–עשרה. מעולם לא החלפתי אתו מילה. תמיד ישב בסלון וראה טלוויזיה בערבית, עם שמיכת פיקה משובצת על הברכיים ונראה כאילו שלפו אותו מתפקיד ניצב בסרט סלאח שבתי, והוא נתקע בתוך הדמות ומאז לא יצא.
גדי אושפז לשלושה חודשים, ומאז ההליכה שלו הפכה לצליעה שהלכה והחמירה עם השנים. אני חושב שהייתה זאת נקודת המפנה שבה אוהד התחיל להתרחק מכולנו. זה לא קרה ביום אחד, אבל נדמה היה לי שהוא הולך לידנו על קצות האצבעות, וכל פעם שגדי היה בסביבה הוא פשוט היה בגדר נעלם.
הסתכלתי על רוקמן. לא נראה שהנוסטלגיה הזאת חודרת אליו יותר מדי, הוא לחץ על שלט המכונית, וזאת ננעלה והשמיעה צפצוף יחיד שהדהד בין הבתים.
"יאללה, בוא!" הוא אמר לי והחל לעלות במדרגות. מרגלית פתחה לנו את הדלת, העיניים שלה היו נפוחות ואדומות כאילו היא לא ישנה עשור שלם, פניה הכחילו בגוון המוות. חיבקתי אותה חזק, והיא החלה לבכות חרישית. דמעות הרטיבו את חולצתי, אבל לא היה לי אכפת. היו שנים שמרגלית הייתה כמו אמא שנייה בשבילי, אמנם זה היה מזמן. אבל כעת היה עלי להיות שם בשבילה. כעבור מספר רגעים היא נרגעה מעט, ניגבה את עיניה והובילה אותנו לסלון הקטן והחשוך שניצב בסוף המסדרון שהוליך מהכניסה לדירה. עמיחי, דנה והמגודל שלה, ואוהד כבר ישבו שם. אוהד עישן מרלבורו אדום ונראה טרוד ביותר, דנה ישבה עם זרועות שלובות אל החזה, המגודל שלה ישב לידה, מניח יד על הברך השמאלית. עמיחי קם וקיבל את פנינו בחיוך של שבעה. חיוך עצוב. הוא השמין קצת מאז שפגשתי אותו לאחרונה.
"אז מה קרה? מה עולל גדי הפעם?" שאל רוקמן, בחוסר הרגישות המובנה שתמיד אפיין אותו. גדי אמנם הסתבך בהרבה צרות, בעיקר בשנות העשרים שלנו. אבל חלפו הרבה שנים מאז, והוא הפך לבחור מסודר. הייתה זאת הפעם הראשונה אי פעם שמרגלית התקשרה והזעיקה כך בבהילות את כולנו. ברור שלא מדובר היה בעוד תעלול. מרגלית פרצה שוב בבכי ודנה סימנה לרוקמן שישתוק כבר. היא תמיד הייתה היחידה מבינינו שידעה להעמיד אותו במקום. אני חושב שהוא היה מאוהב בה לאורך רוב שנות ההתבגרות. לא חוכמה. דנה היא חתיכה אמיתית. עם המטר שבעים שלה שעטוף בפרצוף נהדר ולסת חטובה, שפתיים ענקיות וחיוך ענקי עוד יותר ושיער חלק בצבע חום שזוהר גם בחושך. אהה, וגוף. יש גם גוף שמתחיל ברגליים ומטפס משם מעלה לעוד רגליים ומשם לעוד קצת רגליים, טוסיק בדיוק בגודל הנכון, בטן, וכל השאר. וחוץ מזה היא גם אינטליגנטית. מין טום בוי מקסימה שכולם אוהבים. לא פלא שהוא היה מאוהב בה. בגלל שכולנו היינו חברים קרובים, ממש כמו משפחה קטנה, הוא מעולם לא עשה שום צעד בנידון והמאוהבות הזאת, לאחר כל כך הרבה שנים, עדיין מחזיקה בו כמו קסם. עמוק בפנים הוא תמיד היה ועדיין הפאפי של דנה. היא רק מצייצת ורוקמן מציית. צר לי רק שלנשים אחרות הוא מתנהג כמו שמוק שוביניסט. תמיד כשאני מביט בהתנהלות שלו מולן אני רואה את הצדדים הפחות חביבים שלו. הוא התיישב ליד עמיחי ושלף לעצמו סיגריה בעוד אני ניגש שוב למרגלית ומחבק אותה.
"יהיה בסדר מרגלית, יהיה בסדר." לחשתי לה באוזן, "לא חשוב מה הוא עשה, אנחנו נעזור. אל תדאגי."
מרגלית התנתקה מחיבוקי וניגבה את עיניה, היא לקחה חצי צעד אחורנית. כבר ממבטה קלטתי שמה שאמרתי לא רלוונטי לכלום. "הוא מת, איתמר, הוא מת." היא אמרה, קולה השבור סדק את מיתרי גופי. מעולם לא שמעתי קול עצוב כל כך. לא יודע למה, אבל איבדתי לרגע שיווי משקל ורק תנור הנפט הישן שניצב בכניסה לסלון הציל אותי מקריסה. שלחתי יד ונתפסתי בו. גדי מת? גדי אלמליח מת? זה לא יכול להיות, לא יכול להיות שזה באמת קורה.
"מת? גדי מת? מה זאת אומרת מת?" המילים הללו נשמעו לי בלתי אפשריות.
"כן, איתמר, הוא מת." חידד עמיחי את הנאמר, "התקשרו למרגלית ממשרד החוץ ואמרו שככל הידוע להם הוא מת בסיני."
עמיחי יודע להיות אידיוט אמיתי לפעמים, "נו, ולא התקשרת שוב, לבדוק? אולי הייתה כאן איזה אי הבנה?" שאלתי אותו. הוא שלח אלי את הפרצוף הסתום שלו. לא יכול היה לחשוב על זה לבד.
שתיקה במשקל ארבעים ושתיים טון נפלה על כולנו. תקעתי עיניים ברצפה, תחושה מיידית של חוסר אמון הציפה אותי. לא יכול להיות. הסצנריו לא הגיוני. ממתי משרד החוץ מודיע ככה טלפונית על פטירה של אדם? לא. לא. קרה שם משהו אחר. זה בטוח. אבל מה? מה יכול היה לקרות? תחשוב איתמר, הפצרתי בעצמי בעוד תמונתו של גדי, לבוש במכנס הברמודה שהשאיל ממני ולא החזיר, בגופייה לבנה, ונעול בכפכפי העץ שתמיד נהג להסתובב אתם בחופשות מחייכת למול עיניי. אם אני יכול לדמיין אותו כל כך בקלות זה סימן שהוא עדיין בסביבה, קיוויתי. אולי טעות בזיהוי? אולי? אולי? לא צלחתי לחשוב על שום פתרון אחר. כן, טעות בזיהוי. דבר אחד ידעתי בוודאות ־ גדי לא מת. זה לא יכול להיות. החלל סביבי הלך והתרחק והכול נראה פתאום נורא קטן ונורא רחוק.
רוקמן שבר את השתיקה "לא נראה לי," הוא אמר ענייני כהרגלו, והמשיך בקול יציב "אם הוא באמת היה מת הם היו שולחים לכאן מישהו ולא מתקשרים. משהו כאן לא בסדר. לא מסתדר. ככה לא מודיעים על פטירה של בן אדם. אני אתקשר אליהם לבדוק." הוא חשב כמוני, והדבר חיזק את תחושתי.
הוא קם וניגש אל מרגלית, הניח יד תומכת יציבה על כתפה ושאל בשקט, "מרגלית, את בטוחה? את יודעת מי האיש שהתקשר? ניסית להשיג את גדי? ניסית להתקשר אליו? הוא השאיר לך מספר טלפון?"
מרגלית בקושי סימנה כן פצפון עם הראש ושלפה מכיס הסינר שלה פתק עם מספר טלפון.
הוא לקח מידיה את הפתק וקרב אלי ואל דנה ולחש לנו באוזן שהוא חושב שמדובר בטעות, או אולי, מי יכול לחשוב לעולל דבר כזה, אולי מדובר במתיחה. "אולי למישהו יש עניין שכולם יחשבו שגדי מת. לך תדע עם המצרים האלו. אני ניגש רגע לנסות לטלפן."
"נו, שי, בחייך!" התפרצה דנה לדבריו, היא היחידה שקוראת לו שי חוץ מעמליה, "אולי מספיק? איזה מתיחה בראש שלך?" דנה שלחה בי מבט שאעזור. אבל לא היה לי מושג מה לחשוב או כיצד עלי להגיב. גדי אלמליח מת. בינתיים זאת רק אמירה חסרת הוכחות, חשבתי. זה באמת לא נשמע אמיתי. אבל מי כבר יכול לרצות ולמתוח פרסייה נחמדה בת שבעים ושש שמעולם לא עשתה רע לאף אחד. למי יכול להיות מוח מספיק מעוות בכדי לנסות תעלול מרושע שכזה. לא אמרתי כלום. ניגשתי למטבח והבאתי קנקן מים וכוסות. ניצלתי את המסלול הקצר לנסות ולעשות קצת סדר במחשבות, לחפש היגיון שלא הצלחתי למצוא. בטח טעות.
"בואו נשב רגע וננסה לחשוב בהיגיון," הצעתי כשחזרתי מהמטבח, "חייב להיות לזה הסבר כלשהו. מוכרח להיות פתרון. לא יכול להיות שהוא מת, אני לא מאמין בזה. ההתנהלות מרגלית," אמרתי, "לא הגיונית. אני אומר לך. אני לא יודע עדיין מה בדיוק התרחש, אבל תסמכי עלי ־ הוא לא מת." שוב הדמעות של מרגלית, מדביקות אותי ומביאות אתן את הדמעות שלי. ניגבתי אותן במהירות. מה אתה בוכה, שאלתי את עצמי, אין עדיין שום הוכחה שהוא מת.
עמיחי לא אוהב שאני לוקח פיקוד, הוא העדיף תמיד שרוקמן ינהל את העניינים. העניין שלו עם רוקמן התחיל עוד בחטיבה. כבר אז הוא ליחך את פנכתו. עמיחי תמיד היה הילד שנדבק למקובלים, ורוקמן, הוא היה מלך השכבה. כל הבנות אהבו אותו, הוא היה טוב בכדורגל, ושמו כבר יצא למרחוק, אפילו בבתי ספר אחרים שמעו אודותיו. גם אני הייתי פופולארי למדי, אבל לא בהיקפים של רוקמן. ועמיחי, כמו כל נגרר ממוצע, הוא העריץ את החזק ביותר. פחות מכך לא היה טוב מספיק עבורו. "אני חושב שיש משהו במה שרוקמן אומר. זה רעיון טוב, תתקשר אליהם. תתקשר." הוא התחנף כהרגלו מימים ימימה. האמת היא שרוקמן מעולם לא סבל את זה במיוחד. לזכותו יאמר כי הוא לא מסוג האנשים שזקוקים או מעוניינים בחנופה. רוקמן ידע מה הוא שווה בלי טובות מאף אחד. אני חושב שהוא כבר התרגל לליקוקים האלו של עמיחי, ככה שהם לא מפריעים לו יותר מדי, סתם משהו שמזמזם סביבך, סוג של רעש לבן. משהו שתמיד ניתן לצפות שיגיע, ותמיד ברגע הלא מתאים. כולנו התרגלנו לכך, ואף אחד לא התייחס לעמיחי ברצינות כשהוא התחיל עם מצב רוח ה"אני תומך בכל מה שרוקמן אומר" שלו. חוץ מהמגודל של דנה שלא הכיר אותו.
"אני מסכים," הוא מלמל. הקול שלו נהיה דק מאוד ביחס למישהו כל כך גדול. משהו שבנסיבות אחרות היה מצחיק אותי מאוד. אף אחד לא התייחס. אוהד הצית סיגריה נוספת, הבחור מעשן בצרורות, חשבתי לעצמי. רוקמן התיישב מחדש ליד דנה, והיא מצדה שלחה יד וחיבקה אותו מסביב לכתף והשעינה עליו את ראשה. המגודל ניסה להסתיר לשווא את קורת רוחו מכך. לאחר רגע, רוקמן שלף את המכשיר הנייד האולטרה משוכלל שלו מהכיס וחייג למספר שעל הפתק. כעבור כמה שניות נדמה היה לי שמישהו ענה לו, אבל רוקמן רק עשה תנועה סיבובית בראשו וניתק.
"משרד החוץ סגור. אין מענה לפניות אחרי שלוש בצהריים. מדינת ישראל. רק במדינת ישראל." הוא אמר.
"אתה בטוח?" שאלה דנה, "אולי תנסה שוב?"
"אין מה לנסות." הוא השיב, "המענה הקולי אומר שיש מענה רק בין עשר לשלוש. עכשיו כבר כמעט ארבע. אפשר לדבר עם הרוח. מדינת ישראל. בארצות–הברית זה לא היה קורה בחיים."
"מדינת ישראל," צקצק עמיחי בקול שני. אידיוט.
"אולי ניסע לירושלים? אולי נדפוק להם בדלת ונקבל תשובה?" הציע המגודל של דנה. כנראה שהוא לא זוכר שהוא חי במדינת ישראל, התזכורת הכפולה מרוקמן ועמיחי לא עוררה בו את הזיכרון הזה.
"אין טעם," עניתי מחושב, "אם אין מענה טלפוני הם גם לא יפתחו לך את הדלת. נאלץ לחכות למחר."
"לא בטוח," התערב רוקמן, "תנו לי רגע לעשות טלפון נוסף." הוא קם ויצא מהסלון אל המסדרון.
היה מוזר לשבת בבית של מרגלית, חמש–עשרה שנים אחרי הפעם האחרונה שביקרתי שם. אני חושב שהפעם האחרונה הייתה ממש לאחר שסיימתי את השירות הצבאי. אחר כך, גדי כבר עבר להתגורר אתי בשותפות, ומאז בעצם, לא ביקרתי בבית הזה. כבר לא היינו הילדים יותר וגם לא בני הנוער הפוחזים שצריך לדאוג להם מרחוק. התפקידים התהפכו. מרגלית הייתה זאת שנראתה כזקוקה עתה להשגחה. היא הזדקנה בשנים הללו. הזדקנה מאוד. כולה הפכה לקימוט אחד גדול שלא רואים איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר, ממש כמו מכנסי פשתן שהכניסו למייבש כביסה. היא גם התכווצה עוד יותר ממה שזכרתי אותה. כעת היא לא הגיעה לי אפילו לחזה. אולי מטר ארבעים–וחמש, זה כל מה שנשאר ממנה.
טוב, אולי אני לא כל כך הוגן אתה־ מי יכול להיראות טוב שעתיים אחרי שהוא מקבל את הבשורה הארורה ביותר שמישהו יכול לקבל? שילדו היחיד, האור של החיים שלו, הטעם היחידי שיש לו בחיים מת? מי?
"אני לא יודע," אמרתי, "מרגלית, האיש ממשרד החוץ. תנסי להיזכר, מה הוא אמר בדיוק?"
מרגלית התיישבה, בקושי. היא החזיקה בברכיים והתיישבה לאטה. הזקנה והכאב שוב הרימו את ראשם האכזר. לאחר שהתיישבה היא חפנה את ראשה בידיה ומלמלה משהו לעצמה. ניגשתי אליה וליטפתי לה את הראש.
"תנסי להיזכר. מה הוא אמר?" שאלתי אותה שוב בעדינות.
"הוא אמר שגדי..." היא החלה לומר, אבל קולה נשבר באמצע.
"כן," אמרתי, לא רציתי ללחוץ יותר מדי, "אבל הוא הסביר מה בדיוק קרה?"
"לא," היא בכתה, "הוא רק אמר שמצאו את הגופה שלו ליד עין זרירה."
דנה קמה בחינניות, כהרגלה, וניגשה והתיישבה על המשענת בצד השני של הכורסה הפרחונית עליה ישבה מרגלית ושילבה רגל על רגל.
תנועות של רקדנית בלט יש לבחורה הזאת. "אנחנו כאן אתך, מרגלית. אנחנו רוצים לעזור." היא ליטפה. מרגלית הרימה את ראשה וטפחה בעדינות ללחייה של דנה.
"תמיד היית ילדה מקסימה," היא אמרה, "תמיד." דנה הוציאה מעצמה חיוך קטן ועצוב והרכינה את ראשה. זה לא היה המעמד הנכון לערער על הדברים. אבל רוקמן, עמיחי, אוהד, ואני לא יכולנו שלא להביט האחד בשני במעט פליאה.
בסופו של עניין הרי כולנו זוכרים את תעלולי ההתבגרות של דנה. היא תמיד הייתה הראשונה להצטרף לכל מעשה קונדס, הראשונה לעשן סמים, הראשונה להתפאר בחדוות הסקס שגילתה הרבה לפנינו עם נערים מבוגרים יותר. הראשונה בכל התרסה מול סמכות. דנה אמנם הייתה בהחלט נפש חופשייה. אבל ’ילדה טובה’, זה לא. בהחלט לא. היא הייתה ילדה רעה, באופן הטוב ביותר האפשרי.
מרגלית לא הוסיפה דבר, היא צללה עמוק לתוך עצמה. ראיתי בעיניה שהיא פשוט רוצה להיעלם. למות ולגמור עם זה.
"אוקיי, בודקים לי את זה," הודיע רוקמן שנכנס בסערה בחזרה לסלון והניח ידיים על המותניים. "יחזרו אלי כשיהיו תשובות."
לרוקמן תמיד היו קשרים מיוחדים. ככה זה כשאתה איש עסקים חובק עולם. איכשהו העסקים שלך הופכים עם השנים יותר קשורים לפוליטיקאים ופקידים מאשר לעסקים. צוברים ככה קשרים לא רעים בכלל. הון ושלטון קוראים לזה. הדבר היחידי כמעט שנותר יציב בתרבות האנושית, לא משתנה מהותית בין הדורות.
ישבנו כולנו, רוקמן משחק עם הנייד החדש שלו בין האצבעות, אוהד מעשן בשרשרת ובוהה בקיר, דנה והמגודל שלה צמודים על הספה, עמיחי קם והולך בחדר ואז שב ומתיישב מחדש כל חמש דקות, מרגלית שקועה בתוך עצמה ואני, מתבונן בהם. מנסה לדוג תמצית של תובנה. גדי היה חסר לי בתמונה. ישבנו כך זמן ממושך חסרי אונים לחלוטין. באותו הרגע לא היה עם מי לדבר, היינו חייבים לחכות ליום המחרת או לטלפון מאיש הקשר המסתורי של רוקמן.
אוהד היה הראשון שהלך. אחרי שעה בערך הוא אמר שהוא חייב לאסוף את מירב הבת שלו מחברה, חיבק את מרגלית, נופף לנו שלום מבויש והלך. רוקמן ניסה אולי עשרים פעם לחייג לנייד של גדי, אבל הטלפון היה מנותק והעביר ישר למשיבון. גם בדירה שלו לא הייתה תשובה. ניסיתי גם אני פעמיים, אבל התוצאות היו זהות.
יצא שישבנו בבית של מרגלית כמעט חמש שעות. השיחה לא התקדמה הרבה מעבר למה שנאמר בדקות הראשונות. לא היה עם מי לדבר, וגם איש המסתורין של רוקמן עדיין לא החזיר צלצול. מרגלית התכנסה יותר ויותר אל תוך עצמה, וכל שנותר לנו היה להיות שם. אתה. אמנם לא רצינו לייצר בה ציפיות שווא, אבל באוויר הייתה תחושה חד משמעית שהמוות של גדי הוא עניין לא סגור, בהחלט לא.
דנה לחשה משהו למגודל שלה והוא נשק ללחייה קם, אמר שלום והלך.
"אני אשאר אתה," אמרה דנה לאחר שהמגודל סגר את הדלת, "כדאי שתזוזו, כבר נהיה מאוחר. אין לכם מה לדאוג, אני אשאר לישון כאן הלילה. זה בסדר מרגלית?"
מרגלית הנהנה בכבדות בראשה. נראה שהיא הייתה אדישה למתרחש. מותשת, מדוכדכת, אבודה.
"או.קיי, אז אם אני אצטרך משהו אני אתקשר," הוסיפה דנה לבסוף ונישקה כל אחד מאתנו על הלחי.
הלכנו משם. הקפצנו את עמיחי הביתה לשכונת דניה, ושמנו פעמינו לירידה של פרויד ומשם בחזרה לתל–אביב.
בדרך, אני ורוקמן לא החלפנו מילה עד מחלף זיכרון יעקב. גם לא הדלקנו את הרדיו. פשוט שתקנו. זאת לא הייתה שתיקה דרמטית, פשוט מין דממה שכזאת. חוסר הוודאות היה כה כבד שאף מילה ברורה לא נותרה בסך המחשבות. ניסיתי לחשוב על מה שקרה, אבל המוח שלי היה שחור ומדוכא. לא הצלחתי להנפיק אפילו מחשבה נורמאלית אחת.
"אולי ניסע לדירה שלו?" פילח רוקמן את השתיקה ממש לאחר שאורות המחלף של זיכרון חלפו מאחורינו והחושך חזר וכבש את הכביש.
"איתמר? שמעת אותי? בוא נעבור בדרך בדירה שלו," הוא אמר שוב משלא עניתי, "אולי נמצא שם משהו."
הנהנתי בראשי. תמיד אפשר לסמוך על רוקמן שיהיו לו רעיונות מועילים.