עיניים בגב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עיניים בגב

עיניים בגב

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: מאי 2019
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 376 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 16 דק'

תקציר

כששואלים הורים מה הם רוצים שבית הספר ייתן לילדם, הם עונים: "שיהיה בן אדם"; כששואלים תלמידים מדוע הם באים לבית הספר, הם אומרים: "בשביל החברים"; וכששואלים מורים מה הם מבקשים לעשות בבית הספר, הם עונים: "ללמד". השוני בציפיות מכתיב אכזבה של כל אחד מהשותפים. החינוך זקוק למבט מורכב, רב-ממדי. בלא להביא בחשבון את כלל נקודות המבט, לא תצליח מערכת החינוך לתת מענה לעומס הציפיות המוטל עליה.
 
עיניים בגב – שישה מבטים על חינוך בוחן את מערכת החינוך בשש עיניים: עין של תלמיד, של מורה, של הורה, של מנהל בית ספר, של מנהל מערכת החינוך בירושלים שהיא הגדולה בארץ ובעין הצופה פני העתיד. כמו מבט על קובייה בעלת שש צלעות, זהו מבט המבקש להקיף את המורכבות של החינוך מכל צדדיו ולהציע דרכים מעשיות לשיפור ולשינוי עמוק. השילוב בין הזווית האישית לבין התובנות העקרוניות שזור בספר והופך אותו לחדשני ובעל ערך לאנשי חינוך, לאוהבי חינוך ולשותפים החשובים ביותר של מערכת החינוך – ההורים.
 
הספר נקרא בשטף כמו היה ספר קריאה, ואגב כך הופך אותנו הקוראים לשותפים למסע החינוכי, לשאלות הגדולות והקטנות, כמו גם ללבטים ולהכרעות.
 
משה (קינלי) טור-פז הוא איש חינוך. במשך שנים רבות עבד כמורה בבית ספר "פלך" וכמרצה באוניברסיטה העברית בירושלים, ניהל בית ספר תיכון בקיבוץ שדה אליהו, עמד בראש מינהל החינוך של העיר ירושלים (מנח"י) ושימש כמנכ"ל רשת החינוך של הקיבוץ הדתי. הוא נשוי לשלומית, אב לחמישה וחבר קיבוץ כפר עציון. זהו ספרו הראשון.

פרק ראשון

פתח דבר

 
התכונה החשובה ביותר עבור איש חינוך היא אופטימיות. אדם שאיננו אופטימי אינו יכול לעסוק בחינוך. בבית הוריי - והלא הבית הוא המרחב החינוכי החשוב ביותר - למדתי מהי אופטימיות. בשנת 1948 שכל אבא שלי את אחותו הבכורה אסתר. כשהציץ בעיתון של אדם שישב לידו ברכבת התחתית בלונדון, גילה במקרה שאחותו נפלה בקרב על העיר העתיקה בירושלים. הוא עלה עם אמי לארץ בחוסר כול, ויחד הם גידלו משפחה לתפארת. כמעט 50 שנים לאחר מכן נפטר בפתאומיות אחי הבכור אבי, בעת ששירת בשירות בתי הסוהר. הוא הותיר אחריו אישה, ארבעה ילדים ומשפחה המומה וכואבת. הוריי בחרו בחיים.
היכולת לפתח חוסן אישי ולהתמודד עם אתגרי החיים היא חלק משמעותי ביותר ממטרות מערכת החינוך. את היכולת הזו הגדרתי באמצעות מודל שלושת הביטחונות, שאפרט בספר - ביטחון עצמי, ביטחון חברתי וביטחון ערכי, שהקנייתם הם מאתגריה של מערכת החינוך.
בעמודים הבאים אני מזמין אתכם לצאת אתי למסע אישי דרך 15 שנות לימוד, מן הגן ועד י"ב, ודרך 22 שנות עבודה במערכת החינוך הפורמלית ו-20 שנות הורות. את תובנותיי החינוכיות מן המסע הזה אציג באמצעות סיפורים, חלומות ודילמות שליוו אותי בדרכי. הספר נע על הציר שבין האישי למקצועי, בין תובנות הנוגעות לחינוך הישראלי לבין מסקנות חינוכיות החוצות גבולות של מקום או זמן.
בספר מוצגים שישה מבטים שדרכם נבחנת מערכת החינוך הישראלית, מבטים שונים שיש בהם התפתחות כרונולוגית ומקצועית כאחד.
בפרק עין של תלמיד אני מנתח את מערכת החינוך דרך עיניו של התלמיד שהייתי; זיכרונותיי מיחסיי עם מוריי מחדדים את ההבנה שגם המורה הוא בן אדם, ואת הדרישה כלפי התלמידים לנקוט קשב ואכפתיות, לדעת לומר תודה וגם ללמוד כיצד להעביר ביקורת.
בפרק עין של מורה אני מנתח את מערכת החינוך דרך עיניו של המורה שהייתי; אני בוחן את דרכי עם תלמידותיי ועם הנהלת בית הספר. אני משתף באתגר היזמות וההתחדשות בתוך חייו של המורה, בצורך של המורה במשוב תמידי ובבחירתי להכריע בדילמה שבין החינוך לבין האקדמיה, וללכת לנהל בית ספר.
בפרק עין של הורה טמון אחד מחידושיו של הספר, שכן ההסתכלות על ההורים כבעלי ברית חשובים במעשה החינוך בבתי הספר איננה מובנת מאליה. בחירת בית ספר לילדינו, כנות ככלי חינוכי, חלומותיהם של ילדים, היכולת לצחוק על ילדינו ועל עצמנו והחיים עם אבא שהוא גם מורה הם חלק מן המבטים השונים שבפרק הזה.
בפרק עין של מנהל בולט הציר המחבר בין הקהילה לבין בית הספר. האתגרים של מנהל בית ספר, החל בבעיות משמעת, דרך הפדגוגיה, היחס לתלמידים ולמורים, אסון הפוקד את בית הספר ועד הקיצוץ בתקציב, כולם קשורים לקהילה וליחסים אתה. בין הכלים הלא־שגרתיים העומדים לרשות איש החינוך והמנהל ניתן מקום מרכזי לאוכל, וגם ביקורי הבית והשתלמויות הצוות מקבלים זווית חדשה.
בפרק עין של מנהל מנח"י עומדת במרכז אמנות שיתופי הפעולה, שהיא בעצם 'מעורב ירושלמי' חינוכי של חרדים, ערבים, דתיים וחילונים. מהלכים של חיבור בין אוכלוסיות שונות והיחסים עם ועדי ההורים ועם החברה האזרחית, כמו גם עם משרדי ממשלה, הם המפתח לקידום החינוך בעיר מורכבת כמו ירושלים.
בפרק האחרון, עין לעתיד, נבנה המסד למערכת החינוך העתידית של מדינת ישראל, הבנויה על אמון, על תכנית לימודים מותאמת אישית לכל תלמיד, כפי שקורה בחינוך המיוחד, ועל עקרונות השאובים מגן הילדים. כן, החינוך צועד חזרה אל גן הילדים ולוקח משם עקרונות בני אלפי שנים, שדומה שנשכחו בלהט הדחיפה למדידה ולהישגים.
ואחרי כל העקרונות הגדולים, נמצא האדם. תפקיד החינוך הוא להצמיח אנשים, ועל האדם לבדו בנוי העתיד שלנו. הטכנולוגיה צריכה לשרת את האדם, והמורים הם שליחי הציבור של ההורים בדרכם להצמיח את דור העתיד.
 
•••
 
ברצוני להודות למוריי בבית הספר היסודי ובישיבה התיכונית, שרק משנכנסתי לנעליהם למדתי להעריך את עבודתם כראוי; לצוות בית ספר פלך ולמנהלת, שירה ברויאר, שעמדה בראשו שנים רבות, על שהיו לי בית ראשון במערכת החינוך; לפרופ' דני שורץ ולחותני פרופ' אבי רביצקי, שהיו לי חונכים ותומכים בדרכי האקדמית ובהחלטה לעזבה לטובת ניהול בית ספר; לקהילות ולצוות בית ספר שק"ד שדה אליהו, ובראשם נגה גיל, חנוך פלסר ושלומית ברק, שקיבלו אותי בזרועות פתוחות.
לניר ברקת, ראש העיר ירושלים לשעבר; למנכ"ל הראשון שלי, יוסי היימן; לעמיתתי, אריאלה רג'ואן, ולצוות מנח"י הרחב שגידלו וגדלו אתי לאורך חמש שנים יקרות והיו משענת ו'ראש חץ' באתגרי החינוך של העיר ירושלים. להנהלת המִנהל ובתוכה זימי, אביב, לארה, שרה, איתמר, שלמה, עמי, לילי ואוריאל, ולצוות הלשכה הנפלא ובראשו דניאלה ואלירז והעוזרים נאוה, אלעד ואביטל; לאנשי תנועת הקיבוץ הדתי, שהיא לי בית אישי ומקצועי בשנים האחרונות.
לתלמידיי ולתלמידותיי לאורך השנים, בפלך, ביעוד, ברביבים, בשק"ד ובכל המקומות הנפלאים שבהם לימדתי. התקיימה בי הברכה "מכל מלמדיי השכלתי ומתלמידיי יותר מכולם".
לאנשי הוצאת ידיעות ספרים על האמון שנתנו בספר הזה: לעומד בראשה, דוב איכנולד, ולעורך תחום יהדות עמיחי ברהולץ; לעורך הספר, אריאל הורוביץ, שניכש ודלה והנביט ועקר והצמיח, ולצביה חקלאי דוברת ההוצאה. כולכם שאו ברכה בעמלכם.
ואחרונים חביבים - משפחתי היקרה. להוריי אשר ועדנה, לאשתי שלומית, שזוכרת את חיי גם עבורי וסייעה לי רבות בכתיבת הספר הזה, ולילדיי אביב, אסיף, איתן, אופק ואילה, שכל החינוך הזה הוא בעצם למענם.
תודה לקדוש ברוך הוא שזיכני.
 
משה (קינלי) טור־פז,
כפר עציון, תשע"ט-2019
 
 

א

עין של תלמיד

 
 
 
חמישה דברים שלמדתי מתקופתי כתלמיד
1. גם מורים הם בני אדם. זו אולי אמירה בנאלית, אך קשה להסביר עד כמה היא איננה נחלת הכלל. השקיעו במורים שלכם והם ישקיעו בכם. הסתכלו עליהם בעיניים טובות. הם בני אדם: יש להם אתגרים, רצונות, רגישויות, צרכים. השקיעו לא רק בהפנמת חומרי הלימוד, אלא גם במי שמלמד אותם. הסתכלו על המורה כשהיא באה לבית הספר מוקדם בבוקר. חשבו על מה שהיא השאירה בבית, עם מה היא נכנסת לכיתה. אמירת "בוקר טוב" בעיניים מאירות תעשה לה את היום.
2. אתה לא עורך הדין של הכיתה. כולנו שונאים שמערערים על הסמכות שלנו. אם יש לכם הערה למורה, תמיד עדיף לעשות זאת בארבע עיניים ולא בצעקות אל מול כל הכיתה. שיחה כנה עם מורה תמיד יעילה יותר מאשר לשבת ולהתלונן עליו. התובנה הזו נכונה גם בהמשך החיים: כולנו פתוחים לביקורת, אך לא כשצופה בנו קהל.
3. אמור לי מי חבריך. לחבורת הלומדים יש השפעה אדירה על החומר הנלמד. בחרו ליד מי לשבת ועם מי ללמוד, וכך תשפיעו על הלמידה שלכם. אם תשבי ליד המפריע, תהפכי למפריעה. אם תשב ליד ה'חרשן', 'תחרוש' כמותו. הסביבה שלנו מעצבת את הלמידה שלנו.
4. החברים. הכיתה שלנו היא בראש ובראשונה המקום שבו אנו פוגשים חברים. במקום לבוא לכיתה ולהסתכל רק על המורה, בואו לכיתה והסתכלו על החברים שלכם. שימו לב אליהם, והם ישימו לב בחזרה, וכשתצטרכו אותם - הם יהיו שם בשבילכם.
5. ערכו של המשוב. בית הספר הוא אחד מן המקומות הבודדים בעולם שבו כל הזמן נותנים לכם משוב: תעודות, ציונים, הערות המורה. זה מלחיץ, זה מאיים, אבל זה גם יתרון עצום. מהותו של בית הספר היא להיות מקום שבו מקבלים משוב ומשתפרים. אל תפחדו לקבל משוב, התייחסו אליו כאל כלי להתפתחות אישית. אתם עוד תתגעגעו לכך.
 
ועוד דבר - בית הספר צריך להיות מקום מפתח ומגדֵל. אם זה לא כך עבורכם, המשיכו לחפש את המסגרת הנכונה לכם. מעטים מצליחים ללא תעודה או תואר. תומאס אדיסון המציא את נורת החשמל מהבית, וגם מארק צוקרברג פרש מהאוניברסיטה ללא תואר, אבל רובנו זקוקים למסגרות ולתעודה רשמית כדי לסייע לנו לגלות את כישורינו ולפתח את זהותנו. ודאו שאתם במקום הנכון, ואל תפחדו להתאמץ ולעבוד קשה כדי להצליח.
 
 
מבוא
 
"בנעוריי נאלצתי להפסיק את לימודיי על מנת ללכת לבית הספר", אמר פעם ג'ורג' ברנרד שאו. כמו כולנו, גם אני למדתי בבית ספר - לא תמיד בהנאה, לא תמיד ביעילות, אבל למדתי.
עברתי בחיי כתלמיד בארבעה בתי ספר שונים, בין כיתה א' לכיתה י"ב. כל מעבר כזה וכל בית ספר עימתו אותי עם מי שאני, עם מי שהייתי ועם מי שרציתי להיות. בכל בית ספר התחלתי מחדש, פגשתי אתגרים וגישות חינוכיות שונות והפכתי לאדם שלם יותר.
ההתנסות הזו בארבעה בתי ספר ב-12 שנות לימוד חריגה מעט, ודווקא שנותיי כמורה, כהורה וכמנהל, והרטרוספקטיבה שעבודתי כאיש חינוך העניקה לי, אפשרו לי ללמוד מתקופתי כתלמיד ולהפיק ממנה את המרב. בדיעבד, המעברים בין בתי הספר היו בעיקר הזדמנות לחוויות חדשות ולפיתוח גמישות חברתית ואישית.
את הסיפורים והלקחים שתפגשו בשורות הבאות לא יכולתי להציג בבהירות בעת התרחשות האירועים. הם פרי של שנות למידה וצמיחה אישית ומקצועית. השתדלתי ככל הניתן להישאר נאמן למציאות ולא לייפות או לשנות את העבר. אבל הליכה אל העבר היא תמיד בראי ההווה. ההיסטוריון חזק מאלוהים, אומר הפתגם העממי, שכן אלוהים יכול לשנות ולעצב את העתיד, אבל ההיסטוריון יכול לשנות ולעצב את העבר.
 
 
מתי מפסיקים לאהוב ללמוד?
 
באלבום בבית הוריי ישנה תמונה שלי עם ילקוט על הגב ביום הראשון בכיתה א'. אני עומד שם נרגש, שערי החלק גזור היטב, לבושי חגיגי, ואני מפנה את הגב למצלמה כך שהתיק החדש שקנו לי ייראה היטב. לילדים רבים יש תמונות כאלו באלבום או בטלפון. אין כמעט ילד שלא מרגיש גאווה והתרגשות ביום הראשון של כיתה א'. רוב הילדים אוהבים ללמוד בשנותיהם הראשונות בבית הספר. מה קורה להם בדרך?
אני זוכר את עצמי באחת השנים הראשונות של בית הספר היסודי יושב בכיתה הגדולה ומביט על טיפות הגשם הזולגות על החלון. בתוך הכיתה, המורה שושנה הסבירה משהו על דרך הכתיבה התמה של אותיות האלף־בית. לידי ישב בני, חברי הטוב ביותר. את השולחן שלנו חצה קו מצויר בעפרון, שסימן היכן מסתיים החלק שלי בשולחן והיכן מתחיל החלק שלו. אני זוכר את עצמי כותב, מסכם במחברת, מקפיד להשלים את שיעורי הבית, עדיף עוד לפני שתתחיל ההפסקה.
בהפסקה רצנו לתפוס את מגרש הכדורסל ולהספיק לשחק לפני שהגדולים יגיעו ויקחו לנו אותו. מחשבים וסמארטפונים עוד לא היו, ולכן כל המשחקים היו פיזיים וחברתיים. שיחקנו גם בגלעיני משמש, המכונים בירושלים 'אג'ואים'. נהגנו לזרוק אותם אל הקיר, ומי שהגלעין שלו נחת בקרבת הקיר זכה בגרעין של חברו. יום אחד ראיתי ילד שהכין משחק מזל, שבו ילדים שלפו פתקים מקופסה וחלקם קיבלו במתנה גלעין משמש. למחרת באתי לבית הספר עם קופסה כזו, וזכיתי בגלעינים רבים שילדים הפסידו במשחק המזל שהכנתי. זה היה השיעור הראשון שלמדתי בכלכלת שוק.
לציונים במבחנים היה ערך, ונהגנו להשוות מי קיבל ציון טוב יותר. אני הייתי מהטובים בחשבון, וירון היה הילד החזק ביותר בתורה. בשיעורי טבע יצאנו מבית הספר וטיילנו על מורדות הר הכרמל. בשיעורי ספורט רצנו מסביב למגרש והתאמנו בנגיחות לשער. אהרון היה הטוב מכולם בספורט. בכיתה למדו יחד בנים ובנות, וההפרדה המקובלת היום בחינוך הדתי מגיל צעיר עוד לא הייתה נהוגה.
ככל שעברו השנים, הלמידה הפכה לפחות ופחות חשובה. הילדים המקובלים הפכו להיות אלו שמצטיינים בספורט, או אלו עם הכישורים החברתיים הטובים ביותר. ועדיין, בסוף שנות ה-70, למורה הייתה מילה, מעורבות ההורים בבית הספר הייתה מינורית ומעמדה של המילה הכתובה היה חשוב. פעמיים בשבוע החלפנו ספר בספרייה, ועוד בדרך הביתה הייתי מתחיל לקרוא את הספר שהוצאתי.
אני זוכר את השנים הללו לטובה, ואני חושב שילדינו חווים חוויות יפות ודומות בשנותיהם הראשונות במערכת החינוך. רוב הילדים בגיל הגן ובכיתות א'-ב' אוהבים ללמוד ואוהבים את בית הספר. בגן הילדים, למשל, סביבת הלמידה מגוונת, רבת פנים, עם שתיים או שלוש דמויות חינוכיות ועם גירויים חינוכיים רבים המפתחים את הלמידה. מה קורה בהמשך הדרך? מדוע חדוות הלמידה של הילדים הולכת לאיבוד?
אפשר להציע שלוש תשובות לשאלה הזו:
 
  1. קשה יש רק בלחם? כאשר הילד מרגיש קושי ותסכול שאינם מקבלים מענה, הלימוד הופך מחדווה לעינוי. בתנאים כאלו, ילד שקשה לו מפסיק ללמוד. תופעת ראי להפסקת לימודים עקב קושי ותסכול היא ילד משועמם. ילד שאינו מאותגר בכיתה 'מכניס' את המוח שלו, שהיה בתחילת כיתה א' ערני, חיוני ומסוקרן, למצב של הקפאה. הוא פשוט מתרגל לכך שלא ילמד דברים חדשים בשיעור, ולכן הוא עוסק בדברים אחרים. בשני המקרים, גם הילד המתוסכל וגם הילדה המשועממת יתקשו להניע מחדש את תהליך הלמידה, שכן הם התרגלו לכך שלישיבה בכיתה אין תכלית. לכך יש להוסיף שכאשר הילד מרגיש שלא רואים אותו בבית הספר, שהוא רק אחד מחבורה, הולכות לאיבוד חדוות הלמידה והמוטיבציה הפנימית ללימוד. כאשר הילד למד שהוא אינו נשפט על מעשיו כיחיד וכי צרכיו וקשייו אינם מקבלים מענה, הוא רואה בבית הספר מסגרת ולא בית.
  2. רלוונטיות: כאשר החומר הנלמד לא רלוונטי בעיני הילד, הוא מאבד בו עניין, ללא קשר לרמה הלימודית שלו. אם הלימודים הם תיאורטיים מדי, אינם נוגעים לחיי התלמיד ולא יקדמו אותו בחיים, הוא מנתק מגע. לעתים הבעיה אינה בתוכן של חומר הלימודים, אלא בדרך ההגשה שלו בידי המורה או אפילו באופן שבו הוא כתוב ומעוצב. ילד שיראה את בן דמותו בחוברת הלמידה, ירצה לדעת עליו יותר. ילדה שלא תפגוש את עצמה בטקסט ובתמונות של ספר הלימוד, תחשוב שהם אינם נוגעים אליה.
  3. ביטחון אישי: כשהילד לא מרגיש בטוח, הוא אינו פנוי ללמידה. הדבר יכול לנבוע מאיום שהוא חווה בהפסקה מהבריון הכיתתי, או מבקשה שלו למורה שלא קיבלה מענה, ועבורו היא כרגע הדבר העיקרי (לצאת מוקדם מבית הספר, ערעור על מבחן או כל דבר אחר). לעתים, ילדה מגיעה לבית הספר כשהיא רעבה, ולפעמים ילד מסוים מתבייש בבגדים שלו. כל אלו ועוד דברים רבים אחרים יכולים להביא ילדה וילד לחוש שהם אינם בטוחים בבית הספר, וממילא הם גם לא פנויים ללמידה.
 
ילדיי שלי נוטים לסווג את ימי הלימודים בהתאם לנטיותיהם המקצועיות. אחד שמח ללכת לבית הספר בימי שלישי, משום שבימי שלישי משחקים כדורעף. השני מעדיף את יום חמישי, שבו לומדים מדעים ומתמטיקה, והשלישית העדיפה את יום שני, שבו המחנכת איננה נמצאת והיא הרגישה חופשייה.
גם אני הרגשתי כך כתלמיד, וכך גם רוב ילדי העולם. ככל שאנו יכולים לבחור את לימודינו על פי נטיות לבנו ואף את המורים שאִתם נלמד, כפי שקורה באקדמיה ולעתים גם בתיכונים מסוימים, כך אנו מחויבים יותר לבחירה שלנו.
כשהייתי רכז מקצוע בתיכון, נהגתי להגדיר שתי מטרות לצוות המורים שלי: הראשונה - שהתלמידות ידעו ללמוד, והשנייה - שיאהבו ללמוד. אם נזקקנו לבחור בין שתי המטרות הללו, המטרה השנייה ניצחה. האהבה ללמידה צריכה תמיד להיות במקום הראשון.
כתלמידים, ידענו בחושים המפותחים שלנו לזהות, בדרך כלל תוך שיעור אחד, אילו מורים אוהבים ללמד ואוהבים אותנו ואילו מורים לא. אני זוכר מורה לאנגלית מבית הספר היסודי שמאוד אהבה ללמד, אך שנאה את התלמידים. את כולם. היא התענגה על חומרי הלימוד ונהגה לצטט קטעים משירי משוררים אנגלים שאהבה. אבל ללמד אותנו? להקשיב לנו? לענות לצרכים שלנו? כל זה לא עניין אותה. אני זוכר גם מורה אחר, ממלא מקום, שהגיע אלינו וכולו נופת צופים: "ילדים יקרים", קרא לנו; "ילדים אהובים". הוא באמת אהב את הילדים, אבל לא כל כך רצה ללמד. את רוב השיעורים העביר בסיפורים על שירותו הצבאי, על נסיעות שנסע ועל מאבקים שנאבק. אפילו על משפחתו סיפר לנו. נהגנו למשוך אותו להפליג בסיפורים כדי שלא ילמד, והוא נענה לנו בחדווה. מהר מאוד, השיעורים שלו הפכו למיותרים בעינינו. ילדים קולטים מהר מאוד עם מי יש להם עסק.
מעט מדי פעמים אנחנו בוחנים את מערכת החינוך מנקודת מבטם של התלמידים. קשה לנו, המבוגרים שהננו היום, להיזכר בנקודת המבט הילדית, אבל זוהי זווית קריטית לאיש החינוך. אם לא ניכנס מדי יום לנעליים של התלמידים שלנו ונבחן כיצד הם רואים אותנו, נתקשה מאוד להיות רלוונטיים עבורם. זהו בעיניי המפתח החשוב ביותר בחינוך: היכולת להיכנס לנעליו של התלמיד.

עוד על הספר

  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: מאי 2019
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 376 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 16 דק'
עיניים בגב משה טור-פז

פתח דבר

 
התכונה החשובה ביותר עבור איש חינוך היא אופטימיות. אדם שאיננו אופטימי אינו יכול לעסוק בחינוך. בבית הוריי - והלא הבית הוא המרחב החינוכי החשוב ביותר - למדתי מהי אופטימיות. בשנת 1948 שכל אבא שלי את אחותו הבכורה אסתר. כשהציץ בעיתון של אדם שישב לידו ברכבת התחתית בלונדון, גילה במקרה שאחותו נפלה בקרב על העיר העתיקה בירושלים. הוא עלה עם אמי לארץ בחוסר כול, ויחד הם גידלו משפחה לתפארת. כמעט 50 שנים לאחר מכן נפטר בפתאומיות אחי הבכור אבי, בעת ששירת בשירות בתי הסוהר. הוא הותיר אחריו אישה, ארבעה ילדים ומשפחה המומה וכואבת. הוריי בחרו בחיים.
היכולת לפתח חוסן אישי ולהתמודד עם אתגרי החיים היא חלק משמעותי ביותר ממטרות מערכת החינוך. את היכולת הזו הגדרתי באמצעות מודל שלושת הביטחונות, שאפרט בספר - ביטחון עצמי, ביטחון חברתי וביטחון ערכי, שהקנייתם הם מאתגריה של מערכת החינוך.
בעמודים הבאים אני מזמין אתכם לצאת אתי למסע אישי דרך 15 שנות לימוד, מן הגן ועד י"ב, ודרך 22 שנות עבודה במערכת החינוך הפורמלית ו-20 שנות הורות. את תובנותיי החינוכיות מן המסע הזה אציג באמצעות סיפורים, חלומות ודילמות שליוו אותי בדרכי. הספר נע על הציר שבין האישי למקצועי, בין תובנות הנוגעות לחינוך הישראלי לבין מסקנות חינוכיות החוצות גבולות של מקום או זמן.
בספר מוצגים שישה מבטים שדרכם נבחנת מערכת החינוך הישראלית, מבטים שונים שיש בהם התפתחות כרונולוגית ומקצועית כאחד.
בפרק עין של תלמיד אני מנתח את מערכת החינוך דרך עיניו של התלמיד שהייתי; זיכרונותיי מיחסיי עם מוריי מחדדים את ההבנה שגם המורה הוא בן אדם, ואת הדרישה כלפי התלמידים לנקוט קשב ואכפתיות, לדעת לומר תודה וגם ללמוד כיצד להעביר ביקורת.
בפרק עין של מורה אני מנתח את מערכת החינוך דרך עיניו של המורה שהייתי; אני בוחן את דרכי עם תלמידותיי ועם הנהלת בית הספר. אני משתף באתגר היזמות וההתחדשות בתוך חייו של המורה, בצורך של המורה במשוב תמידי ובבחירתי להכריע בדילמה שבין החינוך לבין האקדמיה, וללכת לנהל בית ספר.
בפרק עין של הורה טמון אחד מחידושיו של הספר, שכן ההסתכלות על ההורים כבעלי ברית חשובים במעשה החינוך בבתי הספר איננה מובנת מאליה. בחירת בית ספר לילדינו, כנות ככלי חינוכי, חלומותיהם של ילדים, היכולת לצחוק על ילדינו ועל עצמנו והחיים עם אבא שהוא גם מורה הם חלק מן המבטים השונים שבפרק הזה.
בפרק עין של מנהל בולט הציר המחבר בין הקהילה לבין בית הספר. האתגרים של מנהל בית ספר, החל בבעיות משמעת, דרך הפדגוגיה, היחס לתלמידים ולמורים, אסון הפוקד את בית הספר ועד הקיצוץ בתקציב, כולם קשורים לקהילה וליחסים אתה. בין הכלים הלא־שגרתיים העומדים לרשות איש החינוך והמנהל ניתן מקום מרכזי לאוכל, וגם ביקורי הבית והשתלמויות הצוות מקבלים זווית חדשה.
בפרק עין של מנהל מנח"י עומדת במרכז אמנות שיתופי הפעולה, שהיא בעצם 'מעורב ירושלמי' חינוכי של חרדים, ערבים, דתיים וחילונים. מהלכים של חיבור בין אוכלוסיות שונות והיחסים עם ועדי ההורים ועם החברה האזרחית, כמו גם עם משרדי ממשלה, הם המפתח לקידום החינוך בעיר מורכבת כמו ירושלים.
בפרק האחרון, עין לעתיד, נבנה המסד למערכת החינוך העתידית של מדינת ישראל, הבנויה על אמון, על תכנית לימודים מותאמת אישית לכל תלמיד, כפי שקורה בחינוך המיוחד, ועל עקרונות השאובים מגן הילדים. כן, החינוך צועד חזרה אל גן הילדים ולוקח משם עקרונות בני אלפי שנים, שדומה שנשכחו בלהט הדחיפה למדידה ולהישגים.
ואחרי כל העקרונות הגדולים, נמצא האדם. תפקיד החינוך הוא להצמיח אנשים, ועל האדם לבדו בנוי העתיד שלנו. הטכנולוגיה צריכה לשרת את האדם, והמורים הם שליחי הציבור של ההורים בדרכם להצמיח את דור העתיד.
 
•••
 
ברצוני להודות למוריי בבית הספר היסודי ובישיבה התיכונית, שרק משנכנסתי לנעליהם למדתי להעריך את עבודתם כראוי; לצוות בית ספר פלך ולמנהלת, שירה ברויאר, שעמדה בראשו שנים רבות, על שהיו לי בית ראשון במערכת החינוך; לפרופ' דני שורץ ולחותני פרופ' אבי רביצקי, שהיו לי חונכים ותומכים בדרכי האקדמית ובהחלטה לעזבה לטובת ניהול בית ספר; לקהילות ולצוות בית ספר שק"ד שדה אליהו, ובראשם נגה גיל, חנוך פלסר ושלומית ברק, שקיבלו אותי בזרועות פתוחות.
לניר ברקת, ראש העיר ירושלים לשעבר; למנכ"ל הראשון שלי, יוסי היימן; לעמיתתי, אריאלה רג'ואן, ולצוות מנח"י הרחב שגידלו וגדלו אתי לאורך חמש שנים יקרות והיו משענת ו'ראש חץ' באתגרי החינוך של העיר ירושלים. להנהלת המִנהל ובתוכה זימי, אביב, לארה, שרה, איתמר, שלמה, עמי, לילי ואוריאל, ולצוות הלשכה הנפלא ובראשו דניאלה ואלירז והעוזרים נאוה, אלעד ואביטל; לאנשי תנועת הקיבוץ הדתי, שהיא לי בית אישי ומקצועי בשנים האחרונות.
לתלמידיי ולתלמידותיי לאורך השנים, בפלך, ביעוד, ברביבים, בשק"ד ובכל המקומות הנפלאים שבהם לימדתי. התקיימה בי הברכה "מכל מלמדיי השכלתי ומתלמידיי יותר מכולם".
לאנשי הוצאת ידיעות ספרים על האמון שנתנו בספר הזה: לעומד בראשה, דוב איכנולד, ולעורך תחום יהדות עמיחי ברהולץ; לעורך הספר, אריאל הורוביץ, שניכש ודלה והנביט ועקר והצמיח, ולצביה חקלאי דוברת ההוצאה. כולכם שאו ברכה בעמלכם.
ואחרונים חביבים - משפחתי היקרה. להוריי אשר ועדנה, לאשתי שלומית, שזוכרת את חיי גם עבורי וסייעה לי רבות בכתיבת הספר הזה, ולילדיי אביב, אסיף, איתן, אופק ואילה, שכל החינוך הזה הוא בעצם למענם.
תודה לקדוש ברוך הוא שזיכני.
 
משה (קינלי) טור־פז,
כפר עציון, תשע"ט-2019
 
 

א

עין של תלמיד

 
 
 
חמישה דברים שלמדתי מתקופתי כתלמיד
1. גם מורים הם בני אדם. זו אולי אמירה בנאלית, אך קשה להסביר עד כמה היא איננה נחלת הכלל. השקיעו במורים שלכם והם ישקיעו בכם. הסתכלו עליהם בעיניים טובות. הם בני אדם: יש להם אתגרים, רצונות, רגישויות, צרכים. השקיעו לא רק בהפנמת חומרי הלימוד, אלא גם במי שמלמד אותם. הסתכלו על המורה כשהיא באה לבית הספר מוקדם בבוקר. חשבו על מה שהיא השאירה בבית, עם מה היא נכנסת לכיתה. אמירת "בוקר טוב" בעיניים מאירות תעשה לה את היום.
2. אתה לא עורך הדין של הכיתה. כולנו שונאים שמערערים על הסמכות שלנו. אם יש לכם הערה למורה, תמיד עדיף לעשות זאת בארבע עיניים ולא בצעקות אל מול כל הכיתה. שיחה כנה עם מורה תמיד יעילה יותר מאשר לשבת ולהתלונן עליו. התובנה הזו נכונה גם בהמשך החיים: כולנו פתוחים לביקורת, אך לא כשצופה בנו קהל.
3. אמור לי מי חבריך. לחבורת הלומדים יש השפעה אדירה על החומר הנלמד. בחרו ליד מי לשבת ועם מי ללמוד, וכך תשפיעו על הלמידה שלכם. אם תשבי ליד המפריע, תהפכי למפריעה. אם תשב ליד ה'חרשן', 'תחרוש' כמותו. הסביבה שלנו מעצבת את הלמידה שלנו.
4. החברים. הכיתה שלנו היא בראש ובראשונה המקום שבו אנו פוגשים חברים. במקום לבוא לכיתה ולהסתכל רק על המורה, בואו לכיתה והסתכלו על החברים שלכם. שימו לב אליהם, והם ישימו לב בחזרה, וכשתצטרכו אותם - הם יהיו שם בשבילכם.
5. ערכו של המשוב. בית הספר הוא אחד מן המקומות הבודדים בעולם שבו כל הזמן נותנים לכם משוב: תעודות, ציונים, הערות המורה. זה מלחיץ, זה מאיים, אבל זה גם יתרון עצום. מהותו של בית הספר היא להיות מקום שבו מקבלים משוב ומשתפרים. אל תפחדו לקבל משוב, התייחסו אליו כאל כלי להתפתחות אישית. אתם עוד תתגעגעו לכך.
 
ועוד דבר - בית הספר צריך להיות מקום מפתח ומגדֵל. אם זה לא כך עבורכם, המשיכו לחפש את המסגרת הנכונה לכם. מעטים מצליחים ללא תעודה או תואר. תומאס אדיסון המציא את נורת החשמל מהבית, וגם מארק צוקרברג פרש מהאוניברסיטה ללא תואר, אבל רובנו זקוקים למסגרות ולתעודה רשמית כדי לסייע לנו לגלות את כישורינו ולפתח את זהותנו. ודאו שאתם במקום הנכון, ואל תפחדו להתאמץ ולעבוד קשה כדי להצליח.
 
 
מבוא
 
"בנעוריי נאלצתי להפסיק את לימודיי על מנת ללכת לבית הספר", אמר פעם ג'ורג' ברנרד שאו. כמו כולנו, גם אני למדתי בבית ספר - לא תמיד בהנאה, לא תמיד ביעילות, אבל למדתי.
עברתי בחיי כתלמיד בארבעה בתי ספר שונים, בין כיתה א' לכיתה י"ב. כל מעבר כזה וכל בית ספר עימתו אותי עם מי שאני, עם מי שהייתי ועם מי שרציתי להיות. בכל בית ספר התחלתי מחדש, פגשתי אתגרים וגישות חינוכיות שונות והפכתי לאדם שלם יותר.
ההתנסות הזו בארבעה בתי ספר ב-12 שנות לימוד חריגה מעט, ודווקא שנותיי כמורה, כהורה וכמנהל, והרטרוספקטיבה שעבודתי כאיש חינוך העניקה לי, אפשרו לי ללמוד מתקופתי כתלמיד ולהפיק ממנה את המרב. בדיעבד, המעברים בין בתי הספר היו בעיקר הזדמנות לחוויות חדשות ולפיתוח גמישות חברתית ואישית.
את הסיפורים והלקחים שתפגשו בשורות הבאות לא יכולתי להציג בבהירות בעת התרחשות האירועים. הם פרי של שנות למידה וצמיחה אישית ומקצועית. השתדלתי ככל הניתן להישאר נאמן למציאות ולא לייפות או לשנות את העבר. אבל הליכה אל העבר היא תמיד בראי ההווה. ההיסטוריון חזק מאלוהים, אומר הפתגם העממי, שכן אלוהים יכול לשנות ולעצב את העתיד, אבל ההיסטוריון יכול לשנות ולעצב את העבר.
 
 
מתי מפסיקים לאהוב ללמוד?
 
באלבום בבית הוריי ישנה תמונה שלי עם ילקוט על הגב ביום הראשון בכיתה א'. אני עומד שם נרגש, שערי החלק גזור היטב, לבושי חגיגי, ואני מפנה את הגב למצלמה כך שהתיק החדש שקנו לי ייראה היטב. לילדים רבים יש תמונות כאלו באלבום או בטלפון. אין כמעט ילד שלא מרגיש גאווה והתרגשות ביום הראשון של כיתה א'. רוב הילדים אוהבים ללמוד בשנותיהם הראשונות בבית הספר. מה קורה להם בדרך?
אני זוכר את עצמי באחת השנים הראשונות של בית הספר היסודי יושב בכיתה הגדולה ומביט על טיפות הגשם הזולגות על החלון. בתוך הכיתה, המורה שושנה הסבירה משהו על דרך הכתיבה התמה של אותיות האלף־בית. לידי ישב בני, חברי הטוב ביותר. את השולחן שלנו חצה קו מצויר בעפרון, שסימן היכן מסתיים החלק שלי בשולחן והיכן מתחיל החלק שלו. אני זוכר את עצמי כותב, מסכם במחברת, מקפיד להשלים את שיעורי הבית, עדיף עוד לפני שתתחיל ההפסקה.
בהפסקה רצנו לתפוס את מגרש הכדורסל ולהספיק לשחק לפני שהגדולים יגיעו ויקחו לנו אותו. מחשבים וסמארטפונים עוד לא היו, ולכן כל המשחקים היו פיזיים וחברתיים. שיחקנו גם בגלעיני משמש, המכונים בירושלים 'אג'ואים'. נהגנו לזרוק אותם אל הקיר, ומי שהגלעין שלו נחת בקרבת הקיר זכה בגרעין של חברו. יום אחד ראיתי ילד שהכין משחק מזל, שבו ילדים שלפו פתקים מקופסה וחלקם קיבלו במתנה גלעין משמש. למחרת באתי לבית הספר עם קופסה כזו, וזכיתי בגלעינים רבים שילדים הפסידו במשחק המזל שהכנתי. זה היה השיעור הראשון שלמדתי בכלכלת שוק.
לציונים במבחנים היה ערך, ונהגנו להשוות מי קיבל ציון טוב יותר. אני הייתי מהטובים בחשבון, וירון היה הילד החזק ביותר בתורה. בשיעורי טבע יצאנו מבית הספר וטיילנו על מורדות הר הכרמל. בשיעורי ספורט רצנו מסביב למגרש והתאמנו בנגיחות לשער. אהרון היה הטוב מכולם בספורט. בכיתה למדו יחד בנים ובנות, וההפרדה המקובלת היום בחינוך הדתי מגיל צעיר עוד לא הייתה נהוגה.
ככל שעברו השנים, הלמידה הפכה לפחות ופחות חשובה. הילדים המקובלים הפכו להיות אלו שמצטיינים בספורט, או אלו עם הכישורים החברתיים הטובים ביותר. ועדיין, בסוף שנות ה-70, למורה הייתה מילה, מעורבות ההורים בבית הספר הייתה מינורית ומעמדה של המילה הכתובה היה חשוב. פעמיים בשבוע החלפנו ספר בספרייה, ועוד בדרך הביתה הייתי מתחיל לקרוא את הספר שהוצאתי.
אני זוכר את השנים הללו לטובה, ואני חושב שילדינו חווים חוויות יפות ודומות בשנותיהם הראשונות במערכת החינוך. רוב הילדים בגיל הגן ובכיתות א'-ב' אוהבים ללמוד ואוהבים את בית הספר. בגן הילדים, למשל, סביבת הלמידה מגוונת, רבת פנים, עם שתיים או שלוש דמויות חינוכיות ועם גירויים חינוכיים רבים המפתחים את הלמידה. מה קורה בהמשך הדרך? מדוע חדוות הלמידה של הילדים הולכת לאיבוד?
אפשר להציע שלוש תשובות לשאלה הזו:
 
  1. קשה יש רק בלחם? כאשר הילד מרגיש קושי ותסכול שאינם מקבלים מענה, הלימוד הופך מחדווה לעינוי. בתנאים כאלו, ילד שקשה לו מפסיק ללמוד. תופעת ראי להפסקת לימודים עקב קושי ותסכול היא ילד משועמם. ילד שאינו מאותגר בכיתה 'מכניס' את המוח שלו, שהיה בתחילת כיתה א' ערני, חיוני ומסוקרן, למצב של הקפאה. הוא פשוט מתרגל לכך שלא ילמד דברים חדשים בשיעור, ולכן הוא עוסק בדברים אחרים. בשני המקרים, גם הילד המתוסכל וגם הילדה המשועממת יתקשו להניע מחדש את תהליך הלמידה, שכן הם התרגלו לכך שלישיבה בכיתה אין תכלית. לכך יש להוסיף שכאשר הילד מרגיש שלא רואים אותו בבית הספר, שהוא רק אחד מחבורה, הולכות לאיבוד חדוות הלמידה והמוטיבציה הפנימית ללימוד. כאשר הילד למד שהוא אינו נשפט על מעשיו כיחיד וכי צרכיו וקשייו אינם מקבלים מענה, הוא רואה בבית הספר מסגרת ולא בית.
  2. רלוונטיות: כאשר החומר הנלמד לא רלוונטי בעיני הילד, הוא מאבד בו עניין, ללא קשר לרמה הלימודית שלו. אם הלימודים הם תיאורטיים מדי, אינם נוגעים לחיי התלמיד ולא יקדמו אותו בחיים, הוא מנתק מגע. לעתים הבעיה אינה בתוכן של חומר הלימודים, אלא בדרך ההגשה שלו בידי המורה או אפילו באופן שבו הוא כתוב ומעוצב. ילד שיראה את בן דמותו בחוברת הלמידה, ירצה לדעת עליו יותר. ילדה שלא תפגוש את עצמה בטקסט ובתמונות של ספר הלימוד, תחשוב שהם אינם נוגעים אליה.
  3. ביטחון אישי: כשהילד לא מרגיש בטוח, הוא אינו פנוי ללמידה. הדבר יכול לנבוע מאיום שהוא חווה בהפסקה מהבריון הכיתתי, או מבקשה שלו למורה שלא קיבלה מענה, ועבורו היא כרגע הדבר העיקרי (לצאת מוקדם מבית הספר, ערעור על מבחן או כל דבר אחר). לעתים, ילדה מגיעה לבית הספר כשהיא רעבה, ולפעמים ילד מסוים מתבייש בבגדים שלו. כל אלו ועוד דברים רבים אחרים יכולים להביא ילדה וילד לחוש שהם אינם בטוחים בבית הספר, וממילא הם גם לא פנויים ללמידה.
 
ילדיי שלי נוטים לסווג את ימי הלימודים בהתאם לנטיותיהם המקצועיות. אחד שמח ללכת לבית הספר בימי שלישי, משום שבימי שלישי משחקים כדורעף. השני מעדיף את יום חמישי, שבו לומדים מדעים ומתמטיקה, והשלישית העדיפה את יום שני, שבו המחנכת איננה נמצאת והיא הרגישה חופשייה.
גם אני הרגשתי כך כתלמיד, וכך גם רוב ילדי העולם. ככל שאנו יכולים לבחור את לימודינו על פי נטיות לבנו ואף את המורים שאִתם נלמד, כפי שקורה באקדמיה ולעתים גם בתיכונים מסוימים, כך אנו מחויבים יותר לבחירה שלנו.
כשהייתי רכז מקצוע בתיכון, נהגתי להגדיר שתי מטרות לצוות המורים שלי: הראשונה - שהתלמידות ידעו ללמוד, והשנייה - שיאהבו ללמוד. אם נזקקנו לבחור בין שתי המטרות הללו, המטרה השנייה ניצחה. האהבה ללמידה צריכה תמיד להיות במקום הראשון.
כתלמידים, ידענו בחושים המפותחים שלנו לזהות, בדרך כלל תוך שיעור אחד, אילו מורים אוהבים ללמד ואוהבים אותנו ואילו מורים לא. אני זוכר מורה לאנגלית מבית הספר היסודי שמאוד אהבה ללמד, אך שנאה את התלמידים. את כולם. היא התענגה על חומרי הלימוד ונהגה לצטט קטעים משירי משוררים אנגלים שאהבה. אבל ללמד אותנו? להקשיב לנו? לענות לצרכים שלנו? כל זה לא עניין אותה. אני זוכר גם מורה אחר, ממלא מקום, שהגיע אלינו וכולו נופת צופים: "ילדים יקרים", קרא לנו; "ילדים אהובים". הוא באמת אהב את הילדים, אבל לא כל כך רצה ללמד. את רוב השיעורים העביר בסיפורים על שירותו הצבאי, על נסיעות שנסע ועל מאבקים שנאבק. אפילו על משפחתו סיפר לנו. נהגנו למשוך אותו להפליג בסיפורים כדי שלא ילמד, והוא נענה לנו בחדווה. מהר מאוד, השיעורים שלו הפכו למיותרים בעינינו. ילדים קולטים מהר מאוד עם מי יש להם עסק.
מעט מדי פעמים אנחנו בוחנים את מערכת החינוך מנקודת מבטם של התלמידים. קשה לנו, המבוגרים שהננו היום, להיזכר בנקודת המבט הילדית, אבל זוהי זווית קריטית לאיש החינוך. אם לא ניכנס מדי יום לנעליים של התלמידים שלנו ונבחן כיצד הם רואים אותנו, נתקשה מאוד להיות רלוונטיים עבורם. זהו בעיניי המפתח החשוב ביותר בחינוך: היכולת להיכנס לנעליו של התלמיד.