רשומות קוטל המלך 2 - פחדיו של האדם החכם ב'
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רשומות קוטל המלך 2 - פחדיו של האדם החכם ב'
מכר
מאות
עותקים
רשומות קוטל המלך 2 - פחדיו של האדם החכם ב'
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

רשומות קוטל המלך 2 - פחדיו של האדם החכם ב'

4.8 כוכבים (9 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: צפריר גרוסמן
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: 2016
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 600 עמ' מודפסים

פטריק רותפס

פטריק רות'פס (Patrick Rothfuss; 1973) הוא סופר פנטזיה אפית אמריקני. רות'פס נודע בעיקר בשל סדרת "רשומות קוטל המלך" שכתב שבגינה זכה במספר פרסים, לרבות פרס קוויל עבור ספר הביכורים שלו שם הרוח שבנוסף הגיע למקום ה-24 ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. המשכו, "פחדיו של האדם החכם", זיכה אותו בפרס דייוויד גמל ב-2012, והגיע למקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.

תקציר

"שלושה הם פחדיו של האדם החכם: ים סוער, לילה חסר ירח וכעסו של האדם העדין".
 
שמי הוא קוותה.
 
הצלתי נסיכות, גנבתי אותן ממלכים עת נמו בתלי קבורתם. שרפתי את העיר טרבון עד היסוד. ביליתי לילה עם פלוריאן ובסופו היו לי חיי ובינתי לשלל. גורשתי מהאוניברסיטה בגיל צעיר מגילם של רוב המתקבלים אליה. הלכתי לאור הירח בדרכים שאחרים חוששים לדבר עליהן לאור היום. דיברתי עם אלים, אהבתי נשים וכתבתי שירים שהזילו דמעות מעיני זמרים.
 
אולי שמעתם עליי.
 
כך מתחיל סיפורו של הגיבור, המסופר מנקודת מבטו - אחד מסיפורי הפנטזיה המהוללים ביותר בעת האחרונה. כעת, בפחדיו של האדם החכם, קוותה יוצא בשירותו של המאר אלברון, השליט הווינטסי הנודע, להשמיד את איום השודדים המסתתרים ביער האלד, אך משימה זאת תוביל אותו אל לב ממלכת הפיי, אל האיידם המסתוריים ואל היצור השוכן בלב הבריאה, הידוע רק בשם קת'אהי.
 
בספר זה קוותה עושה את צעדיו הראשונים בנתיב הגיבור ומגלה כמה קשים יכולים להיות החיים כאשר אתה הופך להיות אגדה בחייך.
 
 
"ספר הפנטזיה הטוב ביותר של השנה האחרונה... בלעתי אותו ביום אחד, נשארתי עד הבוקר כדי לקרוא אותו ואני כבר מחכה לספר הבא. הבחור הזה רותפס יודע לכתוב".
ג'ורג' ר. ר. מרטין, מחבר סדרת "שיר של אש ושל קרח".
 
"בסופו של דבר, אני חושב שהספר הזה טוב יותר מרוב ספרי הפנטזיה האחרים מפני שהוא יפה. אחרי הקריאה נשארת בך תחושת שלווה. בכתיבתו של פט יש יופי שלא ניתן לתארו במילים".
ברנדון סנדרסון, מחבר טרילוגיית "הערפילאים".
 
"יצירת מופת בת זמננו שבסופה תצפו בכיליון עיניים לכרך הבא".
פבלישרז וויקלי

פרק ראשון

פרק 75
השחקנים
 
 
במהלך השעות שבהן הלכנו, ניסיתי ככל יכולתי להכיר את הגברים שאלברון הושיב איתי על גב אותו סוס. אני מדבר כמובן באופן מטאפורי, מכיוון שאחת מהם הייתה אישה וכולנו הלכנו ברגל.
 
טֵמְפִּי לכד תחילה את עיניי והבטתי בו במשך זמן רב יותר מכולם, מכיוון שהוא היה שכיר החרב האיידם הראשון שראיתי מעודי. הוא לא נראה כמו שדמיינתי, רוצח מאיים וקר עיניים. טמפי היה אדם די פשוט, לא גבוה במיוחד או שרירי. היו לו עור בהיר, שיער בהיר ועיניים אפורות חיוורות. הבעתו הייתה ריקה כמו נייר חדש. ריקה במידה יוצאת דופן. כאילו הוא עשה זאת במתכוון.
 
ידעתי ששכירי חרב מהאיידם לובשים בגדים אדומים כדם כדי להעיד על זהותם. אבל התלבושת של טמפי הייתה שונה מכפי שציפיתי. חולצתו הייתה קשורה לגופו בתריסר רצועות עור רכות. גם מכנסיו היו מהודקים ברצועות במותניו, בירכיו ובברכיו. כל בגדיו היו צבועים באותו צבע אדום ובוהק, והם התאימו לו היטב כמו כפפה ליד של ג׳נטלמן.
 
כאשר התחמם מזג האוויר, ראיתי שהוא מתחיל להזיע. אחרי החיים הקרירים באוויר הדליל של הסטורמוואל, מזג האוויר כאן היה כנראה חם מאוד מבחינתו. כשעה לפני הצהריים הוא שחרר כמה מרצועות העור של חולצתו וקילף אותה מגופו, והשתמש בה כדי לנגב את הזיעה מפניו ומזרועותיו. נראה שהוא כלל לא מוטרד מכך שהוא הולך בדרך המלך כשפלג גופו העליון חשוף.
 
עורו של טמפי היה חיוור וצבעו היה כמעט חלבי, וגופו היה חסון וחלק כמו של כלב ציד. שריריו נעו מתחת לעורו בחן של חיית טרף. ניסיתי לא ללטוש בו עיניים, אבל לא יכולתי שלא להבחין בצלקות הדקות והחיוורות שכיסו את זרועותיו, את חזהו ואת גבו.
 
הוא מעולם לא אמר ולו מילת טרוניה אחת על החום. נראה שהמילים היו זרות לו והוא הגיב לרוב השאלות בהנהון או בהינד ראש. הוא נשא תרמיל שהיה דומה לשלי וחרבו, שלא נראתה מאיימת במיוחד, הייתה קצרה ולא מרשימה.
 
דֵדָאן היה שונה מטמפי ככל שאדם אחד יכול להיות שונה מרעהו. הוא היה גבוה ורחב, וחזהו וצווארו היו עבים. הוא נשא חרב כבדה, סכין ארוכה וחלקים לא זהים של שריון עור מחוזק, שנראה כי ספג פגיעות רבות ותוקן פעמים רבות עוד יותר. אם ראיתם פעם שומרים בשיירת דרכים, ודאי ראיתם את דדאן, או לפחות מישהו שנראה כמותו.
 
הוא אכל הרבה, התלונן הרבה, קילל הרבה, והיה עיקש הרבה יותר מגזע עץ המסרב לזוז ממקומו. לשם ההגינות יש לומר שהוא גם היה ידידותי והרבה לצחוק. היה מפתה מאוד לחשוב עליו כטיפש בגלל התנהגותו וגודלו, אבל דדאן היה מהיר מחשבה כאשר טרח להשתמש במוחו.
 
הֵסְפֵּה הייתה שכירת חרב. זה לא היה נדיר כפי שרוב האנשים חושבים. בהופעתה ובציוד שהיא חגרה, היא הייתה כמעט העתק של דדאן. בגדי העור, החרב הכבדה, השריון המרופט וההתנהגות הגסה. היו לה כתפיים רחבות, כפות ידיים חזקות ופנים גאות בעלות לסת מרובעת כמו לבנה. שערה היה בלונדיני וחלק, אבל קצר כשער גבר.
 
אבל זו הייתה טעות לראות בה גרסה נשית של דדאן. היא הייתה מופנמת, ואילו דדאן הִרבה לצעוק. ואף כי דדאן היה נעים הליכות כל עוד מזגו לא רתח, הספה הייתה קשוחה עמוק בתוכה, כאילו ציפתה כל הזמן שמישהו יציק לה.
 
מָארְטֵן היה המבוגר מכולנו, הגשש שלנו. הוא לבש שריון עור, רך ומתוחזק טוב יותר מזה של דדאן או הספה. הוא נשא איתו סכין ארוכה, סכין קצרה וקשת ציידים.
 
מארטן היה אדון ציידים לפני שהסתכסך עם הברונט שביערותיו הוא טיפל. העבודה כשכיר חרב הייתה נחותה לעומת תפקידו הקודם, אבל היא הניחה מזון על שולחנו. המיומנות שלו בקשת הפכה אותו לנכס יקר ערך חרף העובדה שהוא לא היה מרשים כמו דדאן או הספה.
 
שלושתם חברו יחד לפני כמה חודשים ומאז השכירו את שירותיהם כקבוצה. מארטן אמר לי שהם כבר קיבלו עבודות שונות מהמאר, והאחרונה מביניהן הייתה קשורה לסריקת האזורים סביב טינואה.
 
לקח לי עשר דקות בערך להבין שמארטן היה צריך להיות מנהיג המשלחת. הוא ידע על הישרדות ביערות הרבה יותר מכולנו ביחד, ופעם או פעמיים הוא אפילו צד אנשים תמורת הפרסים שהוצעו על ראשיהם. כאשר אמרתי לו את זה הוא הניד בראשו וחייך, ואמר לי שלהיות משהו ולרצות להיות משהו הם שני דברים שונים ביותר.
 
ואחרון הייתי אני: מנהיג הקבוצה העשוי ללא חת. מכתב ההיכרות של המאר תיאר אותי כ"גבר צעיר ומיוחד, בעל חינוך טוב וכישורים רבים שיוכלו להועיל לקבוצה". אף שהוא אמר רק את האמת, מהתיאור שלו נשמעתי כמו גנדרן חסר תועלת שהנחיתו על הקבוצה היישר ממעמד האצולה.
 
העובדה שהייתי צעיר מכולם ולבשתי בגדים שהתאימו יותר לארוחת ערב חגיגית מאשר לדרכים לא עזרה לי במיוחד. נשאתי את הלאוטה שלי ואת הארנק של המאר. לא הייתה לי חרב, לא היה לי שריון. לא הייתה לי סכין.
 
אני חושב שהם לא הבינו מה נפל עליהם.
 
השקיעה הייתה במרחק שעה מאיתנו כאשר עברנו על פני פחח בדרך. הוא לבש את הגלימה החומה המסורתית, חגורה בחתיכת חבל. לא הייתה לו עגלה, אבל הוא הוביל חמור אחד, עמוס כל-כך בחבילות עד שהוא נראה כמו פטרייה.
 
הוא התקדם לעברנו באטיות, שר לעצמו:
 
אם אתה לא צריך תיקון, והכול בא בעתו
אדם חכם ידע כיצד להשקיע את זמנו.
תיהנה מאור החמה
מיד תרגיש נחמה
אך דע כי אם לא תעצור עכשיו, אתה עלול להתחרט.
עדיף פשוט את הארנק לפתוח
להתכונן ליום שבו אין עוד כוח
ואז לחשוב על הפחח כשאתה רטוב באמת.
 
*
 
צחקתי ומחאתי כפיים. פחחים נודדים הם אנשים נדירים ביותר, ותמיד שמחתי לפגוש אחד מהם. אמי אמרה לי שהם היו אנשים ברי מזל, ואבי העריך אותם בשל החדשות שהם הביאו. והיות שהייתי צריך לקנות כמה חפצים, הפגישה הייתה מבורכת כפליים.
 
"הו, פחח", אמר דדאן וחייך. "אני צריך אש וכוס בירה גדולה. כמה זמן עד הפונדק הבא?"
 
הפחח הצביע לאחור, אל הכיוון שממנו הגיע. "הליכה של עשרים דקות". הוא הביט בדדאן. "אבל אל תגיד לי שיש לך את כל מה שאתה צריך", הוא גער בו. "כולם צריכים משהו".
 
דדאן הניד בראשו בנימוס. "עליי לבקש את סליחתך, פחח. הארנק שלי ריק מדי".
 
"מה בנוגע אליך?" הפחח בחן אותי מכף רגל ועד ראש. "אתה נראה כמו בחור שצריך משהו".
 
"אני באמת זקוק לכמה דברים", הודיתי. בראותי כי האחרים הביטו בציפייה לעבר הדרך, הוריתי להם להמשיך הלאה. "המשיכו בדרך", אמרתי להם. "אני אתעכב רק כמה דקות".
 
כאשר הם עזבו, הפחח שפשף את ידיו וחייך. "בסדר גמור, מה אתה מחפש?"
 
"קודם כול נתחיל עם קצת מלח".
 
"וקופסה לשים את המלח", הוא אמר כאשר התחיל לנבור בערמות שעל חמורו.
 
"סכין גם תעזור לי, אם יש לך סכין לא משומשת יתר על המידה".
 
"במיוחד אם אתם הולכים צפונה", הוא אמר ללא היסוס. "הדרך שם מסוכנת. לא רצוי להגיע לשם ללא סכין".
 
"היו לך צרות?" שאלתי, בתקווה שהוא אולי יודע משהו שיכול לעזור לנו למצוא את השודדים.
 
"הו לא", הוא אמר כאשר נבר בתיקיו. "המצב לא נורא עד כדי כך שמישהו יחשוב לפגוע בפחח. עדיין, זאת דרך קשה". הוא הוציא סכין ארוכה וצרה בעלת ידית עור והושיט לי אותה. "פלדת רמסטון".
 
שלפתי את הסכין מהנדן ובחנתי את הלהב מקרוב. היא אכן הייתה עשויה מפלדת רמסטון. "אני לא צריך משהו משובח עד כדי כך", אמרתי והחזרתי לו אותה. "אני צריך אותה לשימוש יום יומי, בעיקר לאכילה".
 
"רמסטון טוב לכל דבר", אמר הפחח והחזיר את הסכין לידי. "אתה יכול להשתמש בה כדי לקצץ את הזקן ואפילו לגלח אותו. היא שומרת על החדות שלה לעולם".
 
"יכול להיות שאצטרך לעבוד איתה קשה", הבהרתי. "ופלדת רמסטון היא שבירה".
 
"זה נכון", הודה הפחח. "וכפי שאבי תמיד היה אומר לי, ‘זאת הסכין הטובה ביותר שאי-פעם תהיה לך עד שתישבר׳. אבל ניתן להגיד את אותו הדבר על כל סכין. ולמען האמת, זאת הסכין היחידה שיש לי".
 
נאנחתי. ידעתי מתי עומדים לפשוט את עורי. "וקופסת הצתה".
 
הוא הושיט לי אחת כזאת כמעט ברגע שסיימתי לדבר. "שמתי לב שיש לך דיו על האצבעות". הוא החווה לעבר כפות ידיי. "יש לי גם נייר, מאיכות טובה. גם עט ודיו. אין דבר גרוע יותר מאשר לקבל רעיון לשיר בלי שיהיה לך היכן לרשום אותו". הוא הושיט לי תיק עם נייר, עטים ודיו.
 
הנדתי בראשי, בידיעה שהארנק של המאר הכיל כמות מוגבלת של מטבעות. "אני חושב שסיימתי לכתוב שירים לעת עתה, פחח".
 
הוא משך בכתפיו, והמשיך להושיט אותו לעברי. "אז תכתוב מכתבים. אני מכיר בחור שפעם פתח וריד רק כדי שיוכל לכתוב לאהובתו. זה דרמטי, אני יודע. גם סמלי, אין לי בכך ספק. אבל זה גם כואב, מזהם וקצת מפחיד, למען האמת. עכשיו הוא סוחב איתו עט ודיו לכל מקום שהוא הולך".
 
הרגשתי את הצבע נעלם מפניי כאשר דבריו של הפחח הזכירו לי משהו אחר ששכחתי במהלך עזיבתי המהירה: דנה. כל המחשבות עליה נעלמו ממוחי אחרי ששוחחתי עם המאר על השודדים, וגם שני בקבוקי יין ולילה ללא שינה. עזבתי בלי לומר לה מילה אחרי הריב הנורא שלנו. מה היא תחשוב אם פשוט איעלם אחרי שדיברתי אליה באכזריות כזאת?
 
הייתי במרחק הליכה של יום מסברן. לא אוכל לחזור רק כדי להגיד לה שאני עוזב, נכון? חשבתי על זה לרגע. לא. חוץ מזה, דנה עצמה הייתה נעלמת במשך ימים ללא כל הודעה או אזהרה. היא ודאי תבין אם גם אני אעשה זאת...
 
טיפש. טיפש. טיפש. המחשבות שלי נעו במעגלים כאשר ניסיתי להחליט בין האפשרויות הלא נעימות שעמדו לפניי.
 
הנעירה החדה של חמור הפחח הבהילה אותי ופלטה את המחשבה מתוך פי. "אתה בדרכך אל סברן, פחח?"
 
"יותר עובר במקום מאשר מתעכב בו", הוא אמר. "אבל כן".
 
"בדיוק נזכרתי שאני צריך לשלוח מכתב. אם אתן לך אותו, תוכל להעביר אותו לפונדק מסוים?"
 
הוא הנהן באטיות. "אוכל לעשות זאת", הוא אמר. "אבל אם אתה צריך נייר ודיו..." הוא חייך והניף שוב את החבילה.
 
עיוויתי את פניי. "אני צריך, פחח. אבל כמה כל זה יעלה לי?"
 
הוא הביט בחפצים שהצטברו. "מלח וקופסה: ארבעה מטבעות. סכין: חמישה-עשר מטבעות. נייר, עטים ודיו: שמונה-עשר מטבעות. קופסת הצתה: שלושה מטבעות".
 
"ומשלוח המכתב", אמרתי.
 
"משלוח דחוף", אמר הפחח בחיוך קל. "לליידי מסוימת, אלא אם כן פירשתי לא נכון את ההבעה שעל פניך".
 
הנהנתי.
 
"בסדר", הוא שפשף את סנטרו. "בדרך כלל הייתי מנסה לגרור אותך לכיוון שלושים וחמישה מטבעות ואז משתהה איתך ומתמקח איתך עד לשלושים".
 
המחיר היה סביר, במיוחד בהתחשב בכך שהיה קשה למצוא נייר טוב. עדיין, זה היה שליש מכל הכסף שהמאר נתן לי. אנחנו נצטרך את הכסף הזה למזון, למגורים ולאספקה אחרת.
 
אבל לפני שהספקתי להגיד משהו, המשיך הפחח. "אני יכול לראות שזה יותר מדי עבורך", הוא אמר. "ואני מקווה שלא תכעס על הישירות שלי, אבל אתה לובש גלימה יפה מאוד. אני תמיד מוכן לסחור בחפצים".
 
הידקתי סביבי בהיסח הדעת את גלימת הבורגונדי. "יש סיכוי שאסכים לוותר עליה", אמרתי, ולא היה עליי לזייף את הצער בקולי. "אבל זה ישאיר אותי ללא גלימה. מה אעשה כאשר ירד גשם?"
 
"אין לך בעיה", אמר הפחח. הוא הוציא ערמת בדים מאחד התיקים והרים אותה לפניי. הבד היה שחור לפני שנים רבות, אבל הוא איבד את הצבע בעקבות כביסות מרובות ודהה לגוון ירוק כהה.
 
"זה קצת בלוי", אמרתי והושטתי את אצבעי לעבר השוליים הפרומים.
 
"פשוט לבשו אותה", הוא אמר בקלילות והניח אותה על כתפיי. "היא מתאימה לך. הצבע הולם אותך, מבליט את עיניך. חוץ מזה, לא כדאי לך להיראות יותר מדי טוב במקום הזה, בגלל כל השודדים בדרך".
 
נאנחתי. "ומה תיתן לי בתמורה?" שאלתי והושטתי לו את גלימתי היפה. "הגלימה הזאת נתפרה לפני פחות מחודש, לידיעתך, והיא מעולם לא ראתה אפילו טיפת גשם אחת".
 
הפחח העביר את ידיו על גלימתי היפה. "יש בה הרבה כיסים!" הוא אמר בהערכה. "זאת גלימה יפה מאוד!"
 
נגעתי בבד הדק של גלימת הפחח. "אם תוסיף לי חוט ומחט, אני מוכן לתת לך את הגלימה תמורת כל הציוד", אמרתי בהשראה פתאומית. "ונוסף על כך אתן לך פרוטת ברזל, פרוטת נחושת ופרוטת כסף".
 
חייכתי. זה היה רק סכום זעום, אבל זה מה שהפחחים בסיפורים מבקשים כאשר הם מוכרים קסמים מופלאים לבן האלמנה התמים שיוצא לחפש את מזלו בעולם.
 
הפחח הטיל את ראשו לאחור וצחק. "עמדתי להציע לך בדיוק את אותו דבר", הוא אמר. הוא תלה את גלימתי על זרועו ולחץ את ידי.
 
נברתי בארנקי והושטתי לו אפרור ברזל, שני מטבעות חצי פרוטה וינטסית, ולהפתעתי הרבה, פרוטה קשה אטורית. היה לי מזל שמצאתי את המטבע האחרון, מכיוון שהוא היה שווה הרבה פחות ממטבע כסף וינטסי. רוקנתי את תריסר הכיסים של גלימת הבורגונדי שלי אל תוך התרמיל ואספתי את חפציי החדשים מהפחח.
 
אחר כך כתבתי מכתב חפוז לדנה, שבו הסברתי לה שהפטרון שלי שלח אותי באופן בלתי צפוי. התנצלתי על הדברים הנמהרים שאמרתי, וכתבתי לה שאפגש איתה ברגע שאחזור אל סברן. חבל שלא היה לי זמן רב יותר לכתוב אותו. רציתי להתנצל בפניה באופן טוב יותר, לתת לה הסבר מפורט יותר, אבל הפחח סיים לארוז את הגלימה היפה שלי והיה נראה להוט לצאת שוב לדרך.
 
מכיוון שלא הייתה לי שעווה לחתום את המכתב, השתמשתי בתרגיל שהמצאתי בתקופה שכתבתי מכתבים בשמו של המאר. קיפלתי את פיסת הנייר על עצמה, ואז תקעתי את הפינות זו בזו כך שיהיה צורך לקרוע את הנייר כדי לפתוח אותו שוב.
 
הושטתי את המכתב אל הפחח. "המכתב מיועד לאישה יפה ובעלת שיער שחור בשם דנה. היא מתגוררת בפונדק ארבעת הנרות בסברן תחתית".
 
"זה מזכיר לי", הוא קרא כאשר הכניס את המכתב לכיסו. "נרות". הוא הושיט ידו אל האוכף והוציא חופן נרות שמנים. "כולם זקוקים לנרות".
 
הדבר המצחיק הוא שבאמת הייתי זקוק לנרות, אף שלא מהסיבות שהוא חשב עליהן.
 
"יש לי גם שעווה למגפיים שלך", הוא המשיך כשעבר על הערמות שלו. "לפעמים יורד גשם נורא בעונה הזאת".
 
הרמתי את זרועותיי ופרצתי בצחוק. "אני אתן לך מטבע תמורת ארבעה נרות, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי יותר. אם זה ימשיך הלאה, אצטרך לקנות את החמור שלך רק כדי לסחוב את כל הציוד שלי".
 
"כרצונך", הוא אמר במשיכת כתפיים. "היה לי לעונג לעשות איתך עסקים, אדוני הצעיר".

פטריק רותפס

פטריק רות'פס (Patrick Rothfuss; 1973) הוא סופר פנטזיה אפית אמריקני. רות'פס נודע בעיקר בשל סדרת "רשומות קוטל המלך" שכתב שבגינה זכה במספר פרסים, לרבות פרס קוויל עבור ספר הביכורים שלו שם הרוח שבנוסף הגיע למקום ה-24 ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. המשכו, "פחדיו של האדם החכם", זיכה אותו בפרס דייוויד גמל ב-2012, והגיע למקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.

עוד על הספר

  • תרגום: צפריר גרוסמן
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: 2016
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 600 עמ' מודפסים
רשומות קוטל המלך 2 - פחדיו של האדם החכם ב' פטריק רותפס
פרק 75
השחקנים
 
 
במהלך השעות שבהן הלכנו, ניסיתי ככל יכולתי להכיר את הגברים שאלברון הושיב איתי על גב אותו סוס. אני מדבר כמובן באופן מטאפורי, מכיוון שאחת מהם הייתה אישה וכולנו הלכנו ברגל.
 
טֵמְפִּי לכד תחילה את עיניי והבטתי בו במשך זמן רב יותר מכולם, מכיוון שהוא היה שכיר החרב האיידם הראשון שראיתי מעודי. הוא לא נראה כמו שדמיינתי, רוצח מאיים וקר עיניים. טמפי היה אדם די פשוט, לא גבוה במיוחד או שרירי. היו לו עור בהיר, שיער בהיר ועיניים אפורות חיוורות. הבעתו הייתה ריקה כמו נייר חדש. ריקה במידה יוצאת דופן. כאילו הוא עשה זאת במתכוון.
 
ידעתי ששכירי חרב מהאיידם לובשים בגדים אדומים כדם כדי להעיד על זהותם. אבל התלבושת של טמפי הייתה שונה מכפי שציפיתי. חולצתו הייתה קשורה לגופו בתריסר רצועות עור רכות. גם מכנסיו היו מהודקים ברצועות במותניו, בירכיו ובברכיו. כל בגדיו היו צבועים באותו צבע אדום ובוהק, והם התאימו לו היטב כמו כפפה ליד של ג׳נטלמן.
 
כאשר התחמם מזג האוויר, ראיתי שהוא מתחיל להזיע. אחרי החיים הקרירים באוויר הדליל של הסטורמוואל, מזג האוויר כאן היה כנראה חם מאוד מבחינתו. כשעה לפני הצהריים הוא שחרר כמה מרצועות העור של חולצתו וקילף אותה מגופו, והשתמש בה כדי לנגב את הזיעה מפניו ומזרועותיו. נראה שהוא כלל לא מוטרד מכך שהוא הולך בדרך המלך כשפלג גופו העליון חשוף.
 
עורו של טמפי היה חיוור וצבעו היה כמעט חלבי, וגופו היה חסון וחלק כמו של כלב ציד. שריריו נעו מתחת לעורו בחן של חיית טרף. ניסיתי לא ללטוש בו עיניים, אבל לא יכולתי שלא להבחין בצלקות הדקות והחיוורות שכיסו את זרועותיו, את חזהו ואת גבו.
 
הוא מעולם לא אמר ולו מילת טרוניה אחת על החום. נראה שהמילים היו זרות לו והוא הגיב לרוב השאלות בהנהון או בהינד ראש. הוא נשא תרמיל שהיה דומה לשלי וחרבו, שלא נראתה מאיימת במיוחד, הייתה קצרה ולא מרשימה.
 
דֵדָאן היה שונה מטמפי ככל שאדם אחד יכול להיות שונה מרעהו. הוא היה גבוה ורחב, וחזהו וצווארו היו עבים. הוא נשא חרב כבדה, סכין ארוכה וחלקים לא זהים של שריון עור מחוזק, שנראה כי ספג פגיעות רבות ותוקן פעמים רבות עוד יותר. אם ראיתם פעם שומרים בשיירת דרכים, ודאי ראיתם את דדאן, או לפחות מישהו שנראה כמותו.
 
הוא אכל הרבה, התלונן הרבה, קילל הרבה, והיה עיקש הרבה יותר מגזע עץ המסרב לזוז ממקומו. לשם ההגינות יש לומר שהוא גם היה ידידותי והרבה לצחוק. היה מפתה מאוד לחשוב עליו כטיפש בגלל התנהגותו וגודלו, אבל דדאן היה מהיר מחשבה כאשר טרח להשתמש במוחו.
 
הֵסְפֵּה הייתה שכירת חרב. זה לא היה נדיר כפי שרוב האנשים חושבים. בהופעתה ובציוד שהיא חגרה, היא הייתה כמעט העתק של דדאן. בגדי העור, החרב הכבדה, השריון המרופט וההתנהגות הגסה. היו לה כתפיים רחבות, כפות ידיים חזקות ופנים גאות בעלות לסת מרובעת כמו לבנה. שערה היה בלונדיני וחלק, אבל קצר כשער גבר.
 
אבל זו הייתה טעות לראות בה גרסה נשית של דדאן. היא הייתה מופנמת, ואילו דדאן הִרבה לצעוק. ואף כי דדאן היה נעים הליכות כל עוד מזגו לא רתח, הספה הייתה קשוחה עמוק בתוכה, כאילו ציפתה כל הזמן שמישהו יציק לה.
 
מָארְטֵן היה המבוגר מכולנו, הגשש שלנו. הוא לבש שריון עור, רך ומתוחזק טוב יותר מזה של דדאן או הספה. הוא נשא איתו סכין ארוכה, סכין קצרה וקשת ציידים.
 
מארטן היה אדון ציידים לפני שהסתכסך עם הברונט שביערותיו הוא טיפל. העבודה כשכיר חרב הייתה נחותה לעומת תפקידו הקודם, אבל היא הניחה מזון על שולחנו. המיומנות שלו בקשת הפכה אותו לנכס יקר ערך חרף העובדה שהוא לא היה מרשים כמו דדאן או הספה.
 
שלושתם חברו יחד לפני כמה חודשים ומאז השכירו את שירותיהם כקבוצה. מארטן אמר לי שהם כבר קיבלו עבודות שונות מהמאר, והאחרונה מביניהן הייתה קשורה לסריקת האזורים סביב טינואה.
 
לקח לי עשר דקות בערך להבין שמארטן היה צריך להיות מנהיג המשלחת. הוא ידע על הישרדות ביערות הרבה יותר מכולנו ביחד, ופעם או פעמיים הוא אפילו צד אנשים תמורת הפרסים שהוצעו על ראשיהם. כאשר אמרתי לו את זה הוא הניד בראשו וחייך, ואמר לי שלהיות משהו ולרצות להיות משהו הם שני דברים שונים ביותר.
 
ואחרון הייתי אני: מנהיג הקבוצה העשוי ללא חת. מכתב ההיכרות של המאר תיאר אותי כ"גבר צעיר ומיוחד, בעל חינוך טוב וכישורים רבים שיוכלו להועיל לקבוצה". אף שהוא אמר רק את האמת, מהתיאור שלו נשמעתי כמו גנדרן חסר תועלת שהנחיתו על הקבוצה היישר ממעמד האצולה.
 
העובדה שהייתי צעיר מכולם ולבשתי בגדים שהתאימו יותר לארוחת ערב חגיגית מאשר לדרכים לא עזרה לי במיוחד. נשאתי את הלאוטה שלי ואת הארנק של המאר. לא הייתה לי חרב, לא היה לי שריון. לא הייתה לי סכין.
 
אני חושב שהם לא הבינו מה נפל עליהם.
 
השקיעה הייתה במרחק שעה מאיתנו כאשר עברנו על פני פחח בדרך. הוא לבש את הגלימה החומה המסורתית, חגורה בחתיכת חבל. לא הייתה לו עגלה, אבל הוא הוביל חמור אחד, עמוס כל-כך בחבילות עד שהוא נראה כמו פטרייה.
 
הוא התקדם לעברנו באטיות, שר לעצמו:
 
אם אתה לא צריך תיקון, והכול בא בעתו
אדם חכם ידע כיצד להשקיע את זמנו.
תיהנה מאור החמה
מיד תרגיש נחמה
אך דע כי אם לא תעצור עכשיו, אתה עלול להתחרט.
עדיף פשוט את הארנק לפתוח
להתכונן ליום שבו אין עוד כוח
ואז לחשוב על הפחח כשאתה רטוב באמת.
 
*
 
צחקתי ומחאתי כפיים. פחחים נודדים הם אנשים נדירים ביותר, ותמיד שמחתי לפגוש אחד מהם. אמי אמרה לי שהם היו אנשים ברי מזל, ואבי העריך אותם בשל החדשות שהם הביאו. והיות שהייתי צריך לקנות כמה חפצים, הפגישה הייתה מבורכת כפליים.
 
"הו, פחח", אמר דדאן וחייך. "אני צריך אש וכוס בירה גדולה. כמה זמן עד הפונדק הבא?"
 
הפחח הצביע לאחור, אל הכיוון שממנו הגיע. "הליכה של עשרים דקות". הוא הביט בדדאן. "אבל אל תגיד לי שיש לך את כל מה שאתה צריך", הוא גער בו. "כולם צריכים משהו".
 
דדאן הניד בראשו בנימוס. "עליי לבקש את סליחתך, פחח. הארנק שלי ריק מדי".
 
"מה בנוגע אליך?" הפחח בחן אותי מכף רגל ועד ראש. "אתה נראה כמו בחור שצריך משהו".
 
"אני באמת זקוק לכמה דברים", הודיתי. בראותי כי האחרים הביטו בציפייה לעבר הדרך, הוריתי להם להמשיך הלאה. "המשיכו בדרך", אמרתי להם. "אני אתעכב רק כמה דקות".
 
כאשר הם עזבו, הפחח שפשף את ידיו וחייך. "בסדר גמור, מה אתה מחפש?"
 
"קודם כול נתחיל עם קצת מלח".
 
"וקופסה לשים את המלח", הוא אמר כאשר התחיל לנבור בערמות שעל חמורו.
 
"סכין גם תעזור לי, אם יש לך סכין לא משומשת יתר על המידה".
 
"במיוחד אם אתם הולכים צפונה", הוא אמר ללא היסוס. "הדרך שם מסוכנת. לא רצוי להגיע לשם ללא סכין".
 
"היו לך צרות?" שאלתי, בתקווה שהוא אולי יודע משהו שיכול לעזור לנו למצוא את השודדים.
 
"הו לא", הוא אמר כאשר נבר בתיקיו. "המצב לא נורא עד כדי כך שמישהו יחשוב לפגוע בפחח. עדיין, זאת דרך קשה". הוא הוציא סכין ארוכה וצרה בעלת ידית עור והושיט לי אותה. "פלדת רמסטון".
 
שלפתי את הסכין מהנדן ובחנתי את הלהב מקרוב. היא אכן הייתה עשויה מפלדת רמסטון. "אני לא צריך משהו משובח עד כדי כך", אמרתי והחזרתי לו אותה. "אני צריך אותה לשימוש יום יומי, בעיקר לאכילה".
 
"רמסטון טוב לכל דבר", אמר הפחח והחזיר את הסכין לידי. "אתה יכול להשתמש בה כדי לקצץ את הזקן ואפילו לגלח אותו. היא שומרת על החדות שלה לעולם".
 
"יכול להיות שאצטרך לעבוד איתה קשה", הבהרתי. "ופלדת רמסטון היא שבירה".
 
"זה נכון", הודה הפחח. "וכפי שאבי תמיד היה אומר לי, ‘זאת הסכין הטובה ביותר שאי-פעם תהיה לך עד שתישבר׳. אבל ניתן להגיד את אותו הדבר על כל סכין. ולמען האמת, זאת הסכין היחידה שיש לי".
 
נאנחתי. ידעתי מתי עומדים לפשוט את עורי. "וקופסת הצתה".
 
הוא הושיט לי אחת כזאת כמעט ברגע שסיימתי לדבר. "שמתי לב שיש לך דיו על האצבעות". הוא החווה לעבר כפות ידיי. "יש לי גם נייר, מאיכות טובה. גם עט ודיו. אין דבר גרוע יותר מאשר לקבל רעיון לשיר בלי שיהיה לך היכן לרשום אותו". הוא הושיט לי תיק עם נייר, עטים ודיו.
 
הנדתי בראשי, בידיעה שהארנק של המאר הכיל כמות מוגבלת של מטבעות. "אני חושב שסיימתי לכתוב שירים לעת עתה, פחח".
 
הוא משך בכתפיו, והמשיך להושיט אותו לעברי. "אז תכתוב מכתבים. אני מכיר בחור שפעם פתח וריד רק כדי שיוכל לכתוב לאהובתו. זה דרמטי, אני יודע. גם סמלי, אין לי בכך ספק. אבל זה גם כואב, מזהם וקצת מפחיד, למען האמת. עכשיו הוא סוחב איתו עט ודיו לכל מקום שהוא הולך".
 
הרגשתי את הצבע נעלם מפניי כאשר דבריו של הפחח הזכירו לי משהו אחר ששכחתי במהלך עזיבתי המהירה: דנה. כל המחשבות עליה נעלמו ממוחי אחרי ששוחחתי עם המאר על השודדים, וגם שני בקבוקי יין ולילה ללא שינה. עזבתי בלי לומר לה מילה אחרי הריב הנורא שלנו. מה היא תחשוב אם פשוט איעלם אחרי שדיברתי אליה באכזריות כזאת?
 
הייתי במרחק הליכה של יום מסברן. לא אוכל לחזור רק כדי להגיד לה שאני עוזב, נכון? חשבתי על זה לרגע. לא. חוץ מזה, דנה עצמה הייתה נעלמת במשך ימים ללא כל הודעה או אזהרה. היא ודאי תבין אם גם אני אעשה זאת...
 
טיפש. טיפש. טיפש. המחשבות שלי נעו במעגלים כאשר ניסיתי להחליט בין האפשרויות הלא נעימות שעמדו לפניי.
 
הנעירה החדה של חמור הפחח הבהילה אותי ופלטה את המחשבה מתוך פי. "אתה בדרכך אל סברן, פחח?"
 
"יותר עובר במקום מאשר מתעכב בו", הוא אמר. "אבל כן".
 
"בדיוק נזכרתי שאני צריך לשלוח מכתב. אם אתן לך אותו, תוכל להעביר אותו לפונדק מסוים?"
 
הוא הנהן באטיות. "אוכל לעשות זאת", הוא אמר. "אבל אם אתה צריך נייר ודיו..." הוא חייך והניף שוב את החבילה.
 
עיוויתי את פניי. "אני צריך, פחח. אבל כמה כל זה יעלה לי?"
 
הוא הביט בחפצים שהצטברו. "מלח וקופסה: ארבעה מטבעות. סכין: חמישה-עשר מטבעות. נייר, עטים ודיו: שמונה-עשר מטבעות. קופסת הצתה: שלושה מטבעות".
 
"ומשלוח המכתב", אמרתי.
 
"משלוח דחוף", אמר הפחח בחיוך קל. "לליידי מסוימת, אלא אם כן פירשתי לא נכון את ההבעה שעל פניך".
 
הנהנתי.
 
"בסדר", הוא שפשף את סנטרו. "בדרך כלל הייתי מנסה לגרור אותך לכיוון שלושים וחמישה מטבעות ואז משתהה איתך ומתמקח איתך עד לשלושים".
 
המחיר היה סביר, במיוחד בהתחשב בכך שהיה קשה למצוא נייר טוב. עדיין, זה היה שליש מכל הכסף שהמאר נתן לי. אנחנו נצטרך את הכסף הזה למזון, למגורים ולאספקה אחרת.
 
אבל לפני שהספקתי להגיד משהו, המשיך הפחח. "אני יכול לראות שזה יותר מדי עבורך", הוא אמר. "ואני מקווה שלא תכעס על הישירות שלי, אבל אתה לובש גלימה יפה מאוד. אני תמיד מוכן לסחור בחפצים".
 
הידקתי סביבי בהיסח הדעת את גלימת הבורגונדי. "יש סיכוי שאסכים לוותר עליה", אמרתי, ולא היה עליי לזייף את הצער בקולי. "אבל זה ישאיר אותי ללא גלימה. מה אעשה כאשר ירד גשם?"
 
"אין לך בעיה", אמר הפחח. הוא הוציא ערמת בדים מאחד התיקים והרים אותה לפניי. הבד היה שחור לפני שנים רבות, אבל הוא איבד את הצבע בעקבות כביסות מרובות ודהה לגוון ירוק כהה.
 
"זה קצת בלוי", אמרתי והושטתי את אצבעי לעבר השוליים הפרומים.
 
"פשוט לבשו אותה", הוא אמר בקלילות והניח אותה על כתפיי. "היא מתאימה לך. הצבע הולם אותך, מבליט את עיניך. חוץ מזה, לא כדאי לך להיראות יותר מדי טוב במקום הזה, בגלל כל השודדים בדרך".
 
נאנחתי. "ומה תיתן לי בתמורה?" שאלתי והושטתי לו את גלימתי היפה. "הגלימה הזאת נתפרה לפני פחות מחודש, לידיעתך, והיא מעולם לא ראתה אפילו טיפת גשם אחת".
 
הפחח העביר את ידיו על גלימתי היפה. "יש בה הרבה כיסים!" הוא אמר בהערכה. "זאת גלימה יפה מאוד!"
 
נגעתי בבד הדק של גלימת הפחח. "אם תוסיף לי חוט ומחט, אני מוכן לתת לך את הגלימה תמורת כל הציוד", אמרתי בהשראה פתאומית. "ונוסף על כך אתן לך פרוטת ברזל, פרוטת נחושת ופרוטת כסף".
 
חייכתי. זה היה רק סכום זעום, אבל זה מה שהפחחים בסיפורים מבקשים כאשר הם מוכרים קסמים מופלאים לבן האלמנה התמים שיוצא לחפש את מזלו בעולם.
 
הפחח הטיל את ראשו לאחור וצחק. "עמדתי להציע לך בדיוק את אותו דבר", הוא אמר. הוא תלה את גלימתי על זרועו ולחץ את ידי.
 
נברתי בארנקי והושטתי לו אפרור ברזל, שני מטבעות חצי פרוטה וינטסית, ולהפתעתי הרבה, פרוטה קשה אטורית. היה לי מזל שמצאתי את המטבע האחרון, מכיוון שהוא היה שווה הרבה פחות ממטבע כסף וינטסי. רוקנתי את תריסר הכיסים של גלימת הבורגונדי שלי אל תוך התרמיל ואספתי את חפציי החדשים מהפחח.
 
אחר כך כתבתי מכתב חפוז לדנה, שבו הסברתי לה שהפטרון שלי שלח אותי באופן בלתי צפוי. התנצלתי על הדברים הנמהרים שאמרתי, וכתבתי לה שאפגש איתה ברגע שאחזור אל סברן. חבל שלא היה לי זמן רב יותר לכתוב אותו. רציתי להתנצל בפניה באופן טוב יותר, לתת לה הסבר מפורט יותר, אבל הפחח סיים לארוז את הגלימה היפה שלי והיה נראה להוט לצאת שוב לדרך.
 
מכיוון שלא הייתה לי שעווה לחתום את המכתב, השתמשתי בתרגיל שהמצאתי בתקופה שכתבתי מכתבים בשמו של המאר. קיפלתי את פיסת הנייר על עצמה, ואז תקעתי את הפינות זו בזו כך שיהיה צורך לקרוע את הנייר כדי לפתוח אותו שוב.
 
הושטתי את המכתב אל הפחח. "המכתב מיועד לאישה יפה ובעלת שיער שחור בשם דנה. היא מתגוררת בפונדק ארבעת הנרות בסברן תחתית".
 
"זה מזכיר לי", הוא קרא כאשר הכניס את המכתב לכיסו. "נרות". הוא הושיט ידו אל האוכף והוציא חופן נרות שמנים. "כולם זקוקים לנרות".
 
הדבר המצחיק הוא שבאמת הייתי זקוק לנרות, אף שלא מהסיבות שהוא חשב עליהן.
 
"יש לי גם שעווה למגפיים שלך", הוא המשיך כשעבר על הערמות שלו. "לפעמים יורד גשם נורא בעונה הזאת".
 
הרמתי את זרועותיי ופרצתי בצחוק. "אני אתן לך מטבע תמורת ארבעה נרות, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי יותר. אם זה ימשיך הלאה, אצטרך לקנות את החמור שלך רק כדי לסחוב את כל הציוד שלי".
 
"כרצונך", הוא אמר במשיכת כתפיים. "היה לי לעונג לעשות איתך עסקים, אדוני הצעיר".