00:25
אחרי חצות. בין שני לשלישי. בין כחול חצות לכחול חמקמק
הכול היה אמור להיות עדיין בגדר ציפייה מרטיטה ליום שיבוא — לזרום, כמו בדרך הטבע, על מי המנוחות של הלילה האחרון שלפנֵי, אל מה שעתיד היה להתממש ולקרות במלואו רק מחר. אבל הלילה החמקמק הזה, בשעה כחולה כהה זו של אחרי חצות של היום שלפנֵי, היה כמו גאוּת שחזרה לאחור, ובמהלך המצעד המכושף של שעותיו חסרות המנוח, המחר כולו כבר הקדים וקרה.
בהתחלה, הכול התנהל בשתיקה. לא בדממה גמורה, שכן המוזיקה היפהפייה הסתחררה ללא הרף, הגם שהיה בה משהו מפתיע, פרוע, מתעקם בסופי הצלילים, כאילו התזמורת שיכורה משמפניה נשפכת כמים. או כאילו המוזיקה עצמה, ואלס אחר ואלס, חגה ומתנודדת, נסחפת, מרחפת על שפת תהומות.
האורות בשנדלירים הגדולים נצצו כמו היהלומים והמרגליות, הספירים, האחלמות ואבני הברקת במערתו של אלדין, או אולי בחצרות המלוכה הגדולות שמכבר, אלה שאבדו ואינן, אם בפרץ מהפכות שהטביעו אותן לבלי שוב בנהרות של דם, ואם בהתמסמסות ההדרגתית, המחווירה והולכת, של עידן אחר, חוקתי ודמוקרטי ועממי יותר. אך הגעגוע הנסתר לתפארת חסרת העכבות של המלוכה ההיא, האכזרית, החוגגת, חסרת הבושה או החשש, נותר מרחף בחלל העולם, ולא פעם הוא יכול גם לחזור במלוא עמקותו, בחושך הקטיפתי של החלומות. והרי ממלכת החלומות גם היא חסרת עכבות או בושה.
וממש כמו במיטב נשפי המלכות האבודים ההם, הנשכחים רק למחצה ואורבים להזדמנות לכבוש מחדש את מקומם בלבבות, האוויר היה שוב חמים וכבד, חושני, ספוג ריחות בושם יקרים שלא באו כמוהם. ענבר ומושק, ורדים ונרקיסים, סיגליות ולבנדר, ברגמוט וגרדיניה, יסמין ואיריס וריחות אזוביון ענוגים ושרכים מחביון יער ופרחי הדר.
שבלים־שבלים של תקווה וחלום ריחפו קלות מאי שם, מאי אז, נפרמו וחמקו והתרקמו מחדש והשתחלו ללב כגנבים בלילה. שמלות נשף, מחשופים, תסרוקות, תכשיטים. חליפות טוקסידו, עניבות פרפר. השתוקקות עד כלות.
ובתוך כל אלה הבזיקו בין אלפי הקרואים לנשף הגרנדיוזי במלון הפאר ג׳רוזלם ביץ׳, שלא היה ולא יהיה כמוהו — כפי שהבטיח וחזר והבטיח אב החתן, שמילה שלו זאת מילה וכולם יודעים את זה — חילופי מבטים חטופים, פתאומיים, כמו ברקים ללא רעם. העיניים הכחולות הציצו בסקרנות כבושה על העיניים השחורות. העיניים החומות הציצו באלכסון מאופק, אולי גם מתחסד מעט, על העיניים השחורות. העיניים הירוקות הסתכלו בתמיהה על עיני התכלת ותכף סטו מעט הצידה, אל עבר השחורות, אלה שמשכו, וגם שלחו בחזרה, את מרב המבטים. אבל היו שם גם העיניים האפורות־הירקרקות שהביטו בפליאה מסוימת על העיניים החומות־ענבריות. והעיניים הכחולות החמקמקות שהסתכלו להרף עין על הסגלגלות, נמלטו לעבר השחורות, ואז חזרו לירקרקות. והעיניים הכחולות־אפורות הרחיבו מבט לעבר העיניים השחורות. וחוזר חלילה.
ובתוך כל אלה, לא היה ולו מבט אחד, מכל המאות שהוחלפו על רחבת השיש המבהיקה, שדילג על מה שקורה בין החתן לבין האישה האדומה. וככל שגברו ניסיונותיהם של השניים לחמוק מן המבטים הדולקים בעקבות כל תנועה קלה שלהם, כן היה נדמה שהמבטים רק מתמקדים והולכים, מתלהטים ונעשים מלובנים, חוקרים וחודרים. כאילו עוד ועוד עיניים חומות דווקא צצות ומופיעות סביב־סביב ומסתכלות ומסתכלות על עיניים שחורות רבות נוספות, כלא מאמינות למה שקורה לפניהן, כי מה, מה, מה זה הזיווג המוזר הזה של החתן והשמלה האדומה, שמה היא עושה כאן בכלל.
אבל איש לא אמר מילה. עדיין לא. איש לא שאל דבר מה ולא ביקש הבהרה. מה שכן, רבים יותר ויותר ניגשו ונכנסו לרחבת הריקודים, כמבקשים לרקוד הכי קרוב למרכז ולהרגיש היטב־היטב את המתח, לגמוע ולהשתכר ממנו. לרובם היו עיניים חומות או שחורות, והיה אפשר לחשוב שכולם — הרבּים, אולי אלפיים, מהצד של החתן, והמועטים, לא יותר משלושים אורחים, או ארבעים לכל היותר, מהצד של הכלה — מחפשים לעצמם מנה נוספת מהריגוש הבלתי צפוי שהתחולל לנגד עיניהם על רחבת השיש.
מישהי צחקה, ומישהי השתתקה, ומישהי היתה כל כך, כל כך מתוקה.
והתזמורת המשיכה לסחוף בנעימותיה, חלקן מצמררות.
נטיפים־נטיפים של אושר מאוּים התנודדו, ליגלגו, חמקו, צילצלו קלות כענבלים רחוקים.
