פרולוג
הוא היה בן שמונה כשראה אותה בפעם הראשונה.
הוא עמד שם, מהופנט, האופניים בין רגליו, וצפה במשפחה שלה פורקת ארגזים מהמשאית של המובילים ליד בית ברחוב של בית הספר. היא הסתחררה על הדשא בחצר הקדמית. שערה הבלונדיני — שהזדקר משני צידי ראשה בשתי קוקיות — נראה כמו להבי מסוק כשהסתובבה במהירות. היא נעלה כפכפים ורודים שקופים ולבשה מכנסי ג'ינס קצרים וטישרט ורודה עוד יותר, שבחזיתה התנוססה קשת ססגונית. היא קפצה ודילגה, שרה וצחקה באור השמש החמה, נראית משוחררת מכל דאגה.
והיא הייתה היצור היפה ביותר שראה מעודו.
בדיעבד, הוא די בטוח שהתאהב בה כבר באותו יום. היא הייתה קלילה, צבעונית, מסעירה וחדשה. היא הייתה צחוק בימי הקיץ והרפתקאות אחרי הלימודים. אֶחיו אמנם התגרו בו ללא רחמים, אבל הוא והילדה ההיא התיידדו במהרה והתחילו לרכוב יחד על האופניים. לילדה היה אפילו סקייטבורד, והיא לימדה אותו לרכוב עליו. היא טיפסה על עצים, יידתה אבנים על בניינים נטושים, וגנבה ממתקים מהחנות לאחר שאִתגר אותה לעשות זאת.
היא הייתה הילדה הכי מגניבה בעולם.
הם גדלו יחד, הם רבו, הם השלימו, והם חוו יחד את הנשיקה הראשונה כשהיו בני ארבע עשרה, כשהבין שהיא מוצאת חן בעיניו בדרכים שמעוררות בגופו תחושות מוזרות. היא כבר לא הייתה רק החברה הכי טובה שלו — היא הייתה משהו מעבר לכך. משהו שעליו חשב ברגעים שבהם היה לבד ואחיו עודד אותו להסתכל בתמונות במגזינים שאימו הזהירה אותו מפניהם.
ביום הולדתה השבעה עשר, הוא סוף סוף הראה לה עד כמה היא יקרה לו. בארגז הטנדר של אחיו, שהיה מרופד בשמיכות ובכריות, הוא חדר לתוכה מתחת לשמיים עטורי כוכבים, לוחש לה את אהבתו, מבטיח לה לא לחדול לאהוב לעולם. הוא הבטיח שתמיד ירגיש כך כלפיה. שאף פעם לא תהיה לו מישהי אחרת. שהיא כל מה שהוא צריך, כל מה שיצטרך אי פעם.
כך, עם כל חייהם פרושים לפניהם, עירומים ומתנשפים בלילה הקיצי, נצמדים זה לזה, לא היה להם שום מושג שלמרות כל ההבטחות — לחיים יהיו תוכניות אחרות עבורם.
פרק 1
״יותר חזק! הו, אלוהים, תזיין אותי יותר חזק!״
ריילי מוּר חייך ואחז בקרסוליים הדקיקים שנשענו על כתפיו. ״לא אלוהים,״ אמר והדף את עצמו לתוכה בדיוק כמו שביקשה, חזק, עוצמתי. ״רק אני.״
לעזאזל, הוא היה זקוק לזה.
״הו, כן! תן לי את זה!״
שערה נפרש כמו מניפה שחורה ענקית על הכרית והיא הרימה את האגן לקראתו והתחילה להתכווץ סביבו מבפנים, חולבת אותו כך שבתוך שלוש תנועות אגן עמוקות ויציבות הוא גמר באנקה רמה. הוא קרס עליה, מתנשם ומתנשף לתוך צווארה, על הזיעה שכיסתה את עצם הבריח שלה.
״שיט, מור,״ היא נאנחה. רגליה צנחו בחזרה על המיטה. היא הניחה יד בין שדיה ונדה בראשה. ״אתה חייב להתקשר אליי לעיתים קרובות יותר, מותק,״ אמרה וליטפה את ראשו.
״כנ״ל את,״ ענה ריילי, הרים את ראשו ונשלף מתוכה.
הוא קילף מעצמו את הקונדום וזרק אותו לפח, ואחר כך השליך מגבת לעבר האישה המתנשמת ששכבה בפישוק איברים על המיטה שלו. הוא ראה אותה מנגבת את גופה, מתחילה בצוואר ומסיימת בין הרגליים. קרלה הייתה בהחלט שווה, ומציצה מפיה הייתה כמו פאקינג שואב אבק, אבל בזאת הסתכמו היחסים ביניהם. הסידור המבוסס על סקס נמשך כבר כמה חודשים והתאים לשניהם.
ריילי חייך לעצמו כשהשתין באסלה, הזוהר של אחרי הזיון עוטף אותו כמו חיבוק חם. הוא הוריד את המים, רחץ ידיים, וכך, בישבן חשוף, צעד בחזרה לחדר. הוא הנהן בהתפעלות כשראה שקרלה כבר התחילה להתלבש וסגרה את החזייה שלה. הוא היה מבסוט לגמרי מהיעדר כל משוכות רגשיות ביניהם. היא לבשה חולצה לבנה ובדקה את האיפור שלה במראת יד קטנה, מסווה במייקאפ את השפשופים האדמדמים שהזיפים המחוספסים של ריילי השאירו על צווארה.
היא לכסנה אליו מבט מאשים, והוא הגיב במשיכת כתפיים. היא מתה על זה. רוב הנשים שבאו למיטה שלו אהבו את זה. חלקן אפילו ביקשו ממנו מפורשות להשאיר עליהן סימנים, והוא עשה זאת בלי לחשוב פעמיים. זה היה סקסי בטירוף לראות את סימני תשוקתו חקוקים בעורן של המאהבות שלו.
הוא הרים את מכנסי הג'ינס שלו מהמקום שבו קרלה משכה אותם ממנו על רצפת חדר השינה ולבש אותם בלי לסגור את הרוכסן. קרלה התפיחה את שערה כשחלפה על פניו בדרך לתיק שלה, שנח על השידה ליד המיטה. היא הוציאה מהתיק את הטלפון הנייד, לחצה על כמה כפתורים וכיווצה את גבותיה.
״אני חייבת לזוז,״ אמרה והשליכה באגביות את הטלפון בחזרה אל מעמקי התיק. ״העבודה קוראת לי.״
ריילי הנהן, מתבונן ברגליה העטופות בחצאית עיפרון באורך הברך. וואו, איזה רגליים... שאר הלבוש שלה היה עסקי ומאופק. ריילי תהה לרגע כמה גברים אחרים טעמו את האישה הפראית שמתחת לתלבושת השמרנית הזאת. מי תיאר לעצמו שרואות חשבון יכולות להיות כל כך כיפיות? קרלה פנתה אל ריילי, שנשען בנונשלנטיות על הקיר מאחוריה, והעבירה אצבע במורד חזהו שהיה עדיין לח.
״שוב תודה, חתיך,״ גרגרה והצמידה נשיקה לזווית פיו. ״מפגש הצהריים הכי טוב שהיה לי כבר הרבה זמן. אני בטוחה שנתראה שוב בקרוב.״
״גם אני בטוח,״ ענה בקריצה. היא חייכה, ובתנועת ראש חדה שהניפה את רעמת שערה עזבה את החדר. ריילי צחקק בינו לבין עצמו וחזר לחדר האמבטיה כדי לשטוף מעצמו את ריח הסקס שכיסה כל סנטימטר מגופו.
כעבור חצי שעה הוא כבר היה שוב במוסך של או'הייר, שוכב מתחת למכונית פורד גלקסי מתוקה משנת 1965, נהנה ממוזיקה רועמת של גאנז אנד רוזס, כמו תמיד בזמן העבודה. הוא אהב לעבוד על המכוניות שהגיעו למוסך — הוא התאהב בעבודה הזאת מהרגע שהתוודע אל המנוע הראשון שלו בגיל עשר, בהנחיית אביו. הוא למד כל מה שצריך לדעת על מכוניות מאביו, שהתמחה ברכישת מכוניות קלאסיות, שיפוצן ומכירתן מחדש. ריילי היה היחיד מבין ארבעת הבנים של פארק מור שגילה עניין בעסק, ופארק עשה כמיטב יכולתו כדי להכשיר את ריילי לקחת לידיו את המוסך לאחר שמימן עבורו לימודים לתואר במִנהל עסקים באוניברסיטת ניו יורק.
לא שהחרא הזה הצליח במיוחד...
ריילי נאנח ולקח לידו מפתח ברגים, מסרב להניח ליחסיו המתוחים עם אביו לקלקל את מצב הרוח שלו. חוץ מזה, הוא ידע שהוא יכול להאשים בכך רק את עצמו. כתב אישום על אחזקת רכוש גנוב ועונש של שמונה־עשר חודשי מאסר בכלא ארתור קיל חיסלו את כל תקוותיו של פארק ביחס לקריירה העתידית של ריילי. התיק הפלילי הזה כבר לא ייעלם.
״היי, מור, אתה שם למטה?״
ריילי חייך כששמע את קולו המודאג של מקס או'הייר. ״כן, אחי, מה אתה רוצה?״
זוג נעלי עבודה הופיעו בצד המכונית, ליד המקום שבו נחו קרסוליו של ריילי. ״אני צריך שתעבור איתי על הקבלות, אחי. אני כבר פוזל מרוב ניירת.״
ריילי צחק ודחף את עצמו החוצה מתחת למכונית, על העגלה השטוחה. הוא מצמץ במעבר מהחשכה היחסית אל התאורה החזקה והסתכל על מקס, שנראה מבולבל לגמרי.
״אני לא טוב בחשבון,״ רטן מקס ונפנף בערמת ניירות מתחת לאפו של ריילי. ״הצילו!״
ריילי גיחך וקם על רגליו, לוקח מחברו את הניירת. ״אין בעיה.״
מקס ירש את המוסך אחרי מות אביו. הוא הצליח לנהל את העסק במשך תקופה, אבל לפני קצת יותר משנה וחצי נכנס למרכז גמילה מסמים. אלה היו ימים קשים, ובזמן שמקס שקד על החלמה, ריילי — עם עזרה כספית מצד חברם הטוב קרטר — לקח לידיו את ניהול המוסך והקפיד לוודא שהעסק ימשיך להכניס כסף.
החברות בינו לבין מקס התחילה לפני כמעט עשור, ולא היה ספק בליבו של ריילי שהוא ייחלץ לעזרת חברו. אחרי שמקס חזר הביתה, שניהם החליטו לשלב את העסק שלהם ואת הידע שלהם במכוניות ולהיכנס כשותפים, עם קרטר כמשקיע. לפני התקופה שישב בכלא, פחות משנתיים אחרי שסיים את לימודיו באוניברסיטת ניו יורק, היה לריילי מוסך קטן אך משגשג בבעלותו, בצד השני של העיר. כמובן, הוא הפסיד רבים מהלקוחות שלו בתקופת המאסר, מה שהוביל להחלטה למכור את העסק. הוא השתמש בכספי המכירה כדי לפרוע את המשכנתה על הדירה ואת כל החובות שלו — בעיקר חוב של מאה אלף דולר לאביו, שכר הלימוד בקולג'. ריילי היה הרוס מהצורך לוותר על העסק שבנה, אבל לא הייתה לו בררה אחרת.
הוא השתוקק לחזור לעניינים, והשותפות במוסך של מקס הייתה פתרון מושלם.
זה היה פתרון מושלם גם מבחינתו של מקס. מאחר שמקס נאלץ עכשיו להתנייד תכופות בין וירג'יניה המערבית לבין ניו יורק, הוא העביר את רוב משימות הניהול לריילי, וריילי בהחלט שמח לקחת את העניינים לידיו. אנשים סביבו נטו לראות בו בריון מקועקע ורודף נשים — הגדרות שאכן היטיבו לתאר אותו.,אבל מעבר לכך, ריילי היה אדם חכם, והדבר היחיד שאהוב עליו יותר מנשים ומנועים היה מתמטיקה.
״אתה מוכן נפשית להערב?״ שאל את מקס כשנכנסו למשרד.
״לפיינטבול?״ אמר מקס וסגר את הדלת מאחוריו. ״מותק, אני נולדתי מוכן.״ הוא פוקק את מפרקי אצבעותיו. ״תתכונן לחטוף ממני.״
ריילי צחק וצנח על כיסא מאחורי שולחן גדול עשוי עץ. ״אתה יודע שאחי מביא שלושה חברים שלו יוצאי המרינס, כן? אז אני לא בטוח שדווקא אני אהיה זה שיחטוף...״
מקס נופף בידו בביטול. ״שיהיה, אחי. כל עוד הם לא מכוונים על החבילה שלי, הכול טוב.״
ריילי הרים גבה. ״הם חיילי מרינס. ברור שהם יכוונו לך ישר לביצים.״
שניהם צחקו. ריילי אהב לראות את מקס כל כך רגוע ומאושר. זה לא תמיד היה כך. מקס התאמץ מאוד להיגמל מהסמים ולהישאר פיכח, והבחורה שלו, גרייס, נתנה לו הזדמנות לחיים חדשים. ריילי שמח מאוד בשמחתם. מכל חבריו, ריילי תמיד חשב שמקס הכי זקוק לאושר בחייו.
שיט, השנה האחרונה הביאה איתה שינויים משמעותיים לחבורה של ריילי. קרטר התחתן כמעט לפני שנה, ולמרות כמה רגעים בעייתים בהתחלה, הוא נראה מאוהב יותר מתמיד. מקס שמח, והחבר'ה במוסך לא הפסיקו לדבר על הנשים ועל הילדים שלהם.
ריילי הניח שזה מה שקורה כשמתקרבים לגיל שלושים — המצב משתנה, אנשים מתבגרים. אבל הוא לא היה משוכנע שיצליח להגיע למצב הזה, בלי קשר לגילו. הוא שקע בשמחה בעבודה, והתקשר לאחת הידידות הרבות שלו בכל פעם שהתחשק לו זיון, אם כי בשנה החולפת הוא התחיל לתהות איך זה יהיה להתמסד סוף סוף.
ההורים של ריילי היו נשואים באושר במשך יותר משלושים וחמש שנים, עם ארבעה ילדים, כך שהמחשבה על מחויבות לאישה אחת לא הייתה זרה לו. למעשה, כבר בגיל שמונה הוא חשב על זה...
״אז מה אתה אומר?״
ריילי הרים את עיניו וראה שמקס התיישב בצד השני של השולחן, מתבונן בדאגה בחשבוניות שריילי בהה בהן אך לא באמת התרכז במה שהוא רואה. לא היה לו מושג מה כתוב בחשבוניות האלה. הוא שפשף את סנטרו המזוקן וחייך בכל זאת. ״הכול טוב, אח שלי. אל תדאג.״
מקס צמצם את עיניו. ״אתה בטוח?״ הוא נשען לאחור בכיסאו. ״אתה בטוח שהכול בסדר?״
ריילי זיהה את נימת הדיבור המודאגת הזאת. מקס היה משתמש בה מדי פעם, וזו הייתה אשמתו של ריילי עצמו. לפני כמה זמן, כשמקס היה שבור מגעגועים לגרייס, ריילי פלט איזו הערה טיפשית, משהו על אהבה אבודה או איזה קשקוש בסגנון הזה. ומקס, מסיבה כלשהי, נאחז בזה בלי להרפות.
ריילי ידע שהחבר שלו מודאג בגללו, אבל לא התחשק לו לדבר על העבר. אם כי החלום שחלם בלילה הקודם — חלום מפורט על התמימות המתוקה של הפעם הראשונה שראה אותה, עם הקוקיות הבלונדיניות והבגדים הוורודים — עדיין הבהב בנבכי זכרונו. זה היה מוזר. הוא לא חלם על זה כבר המון זמן. לכן התקשר והזמין את קרלה לסטוץ של צהריים, תרופה זמנית לתחושות הצער והחרטה שעדיין כרסמו בו.
ריילי כחכח בגרונו כשתמונות של הילדה הבלונדינית היפהפייה ריצדו על פני הספרות המודפסות על הניירת שבידיו, מעוררות בו זיכרונות שאותם התאמץ כל כך להדחיק.
לֶקְסי.
לא, נזף בעצמו חרישית. החרא הזה הוא נחלת העבר. ואת העבר אי אפשר לשנות, גם אם מאוד רוצים.
״הכול מעולה,״ ענה ריילי ופרש את החשבוניות על השולחן.
ריילי לא היה שקרן. זה היה נכון. הכול באמת מעולה. הוא עובד קשה. יש לו חברים נהדרים ונשים שיחממו את מיטתו כל לילה אם רק ירצה, והוא גר בעיר האהובה עליו. אז איזו סיבה יש לו להתלונן?
״תפסיק עם זה כבר,״ אמר ריילי בלי להרים את עיניו מהניירת. ״אני שומע את גלגלי המוח שלך מסתובבים.״
מקס גיחך ושילב את זרועותיו על חזהו. ״אוקיי. אז תשמור על הסודות שלך.״
ריילי הרים את ראשו. ״זה מה שאעשה.״ הוא חזר להתמקד בחשבוניות.
״ראיתי שאיחרת קצת לחזור מהפסקת הצהריים,״ אמר מקס בנימה אגבית, מנסה טקטיקה אחרת. ״מי זאת הייתה?״
ריילי צחק ונענע בראשו. ״מה גורם לך לחשוב שזו הייתה אישה?״
״כי אתה כמו אובי וואן קנובי עם נשים.״
״תעשה לי טובה...״ אמר ריילי וכיווץ את גבותיו בזעף. ״אם כבר, אני האן סולו.״
״שיהיה...״ מקס נופף בידו. ״אז מי זאת הייתה?״
ריילי נאנח, משלים עם העובדה שהחבר שלו מכיר אותו יותר מדי טוב ולא יוותר לו. ״קרלה.״
מקס הרקיד את גבותיו. ״זאת עם הרגליים הבלתי נגמרות? רואת החשבון?״
ריילי גירד את עורפו באמצעות עט שלקח מהשולחן. ״יאפ.״
״יפה,״ אמר מקס. ״היא לגמרי שווה.״
כן, בהחלט. וזיון נהדר. אבל למרות הזיון הנהדר, ריילי הרגיש מתיחות בכתפיו מאז שהתעורר מהחלום הארור ההוא. היא הסתובבה וצחקה, כתם של צבע מסתחרר, שיער בלונדיני מבהיק. ריילי הרגיש שזוויות פיו מתרוממות בחיוך כשנזכר בסנדלים השקופים־ורודים שנעלה לקסי במשך כל הקיץ ההוא. אוף. הוא שפשף את מצחו. הם היו בני שמונה בלבד, ולא היה מושג מה מחכה להם בחיים.
כמה עצוב.
ריילי אפילו לא ידע איפה היא גרה ואם נשארה במישיגן, שם גדלו. זה היה המקום האחרון שבו ראה אותה, לפני חמש שנים, כשביקר שם לרגל מסיבת יום הנישואים השלושים של הוריו.
לאחר שחזר לניו יורק, בתגובה לדרישתה התקיפה של לקסי שיתרחק ממנה ולא ידבר איתה שוב לעולם, הוא ניסה לתחקר חברים ותיקים לגביה, אבל מהר מאוד נמאס להם ממנו. מאז הלילה ההוא שבו השאיר אותה ריילי בוכה על המרפסת הקדמית בבית אימה, לא הייתה לו שום זכות לחשוב על לקסי, או לדאוג לשלומה.
הוא שרף את כל הגשרים אליה, ואלוהים יודע שאי אפשר לבנות אותם מחדש. יותר מדי דברים נאמרו, יותר מדי דברים נעשו. הוא פישל יותר מדי פעמים, קיבל החלטות גרועות, הכאיב לאנשים היקרים לו ביותר.
חוץ מזה, הזדעף ריילי, מתמקד סוף סוף במספרים שלפניו, הפעם היחידה שבה גבר הצליח לזכות שוב באישה שאהב במשך עשרים ואחת שנים הייתה בסרט הבנות הזוועתי ההוא שאימא שלו כל כך אהבה.
* * *
