סבא מציל את הגבעה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סבא מציל את הגבעה
הוספה למועדפים

סבא מציל את הגבעה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אברהם בר-אב (בן-טאטה) יליד מצרים, מתגורר כיום במצפה בגליל, הוא נשיא חברת BCI המפתחת מערכות תוכנה לאקדמיה. בר-אב למד בחוג לאמנות התאטרון ולספרות אנגלית באוניברסיטת תל-אביב, כתב וביים מחזות, ופרסם סיפורים קצרים.

תקציר

סבא פאסי פרשֹ על הקיר גיליון מצויר שבראשו היה כתוב "סודי ביותר".
"העיגול הירוק הוא הגבעה היפה שלנו," הסביר, "כאן בית הבוץ וכאן, בדיוק, שנינו עומדים ומדברים. ועכשיו, שים לב לסימן הקריאה השחור. פה נמצא מרכז הפיקוד של הפיראטים." קולו של סבא נעשה זועם ועיניו הבוערות כמעט שרפו את המפה. "במקום הזה הם יושבים ומתכננים את שוד הגבעות הגדול!"
כל ילד בטוח שסבא שלו הוא הכי בעולם, אבל ליואב יש סבא מיוחד באמת, שממציא המצאות. סבא פאסי גר בבית בוץ על ראש גבעה מבודדת, עם בעלי חיים וצמחים כחברים, וחליל מסתורי.
כאשר הפיראטים, שודדי הגבעות, מנסים לסלק את סבא מביתו כדי לבנות במקומו קניונים וכבישים, יואב מתגייס לעזרתו. יחד, יוצאים השניים למבצע נועז להצלת הגבעה, מלא הרפתקאות, תחבולות וקסם.
 
הסופר אברהם בר-אב (בן-טאטה), חי על גבעה יפהפייה ביישוב עדי שבעמק יזרעאל. למד בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל-אביב. כתב וביים מחזות רבים לבני הנעורים ביניהם "מפעל הפה והטלפיים" ו"רוח אדמה ורוח קרקס" ("בימת קדם" 2015). הרומן הביוגרפי שלו "רחוב שיח' חאמזה 17, קהיר" ("רימונים" 2011) תורגם לאנגלית והיה לרב-מכר. ספר סיפוריו הקצרים "פושקין מרוקאי" ("הקיבוץ המאוחד" 2017) זכה בפרס אס"י (איגוד כללי של סופרים בישראל). אברהם נשוי לסופרת לידיה בר-אב. שניהם ביחד סבים לנכדים רבים השותים את סיפוריהם בצמא.

פרק ראשון

הבית החכם השתגע

 
סבא פאסי פתח את הדלת, וכרגיל, נשאר לעמוד בפתח.
"נעשה את זה קצר," הוא אמר, "מונית מחכה לי למטה עם מנוע פועל. איפה יואביק שלנו? ישנו? מוכן?"
בטח שהייתי גם ישנו וגם מוכן! היום, ערב ט"ו בשבט, הוא יום הולדת שמונה שלי, וזאת הפעם הראשונה שההורים מרשים לי לישון אצל סבא בבית הבוץ שלו על הגבעה.
"אָה־הָה אוֹ־הוֹ!" הוא קרא לי בעליזות מהדלת.
"או־הו אה־הה!" עניתי ורצתי לחבק אותו.
"יופי שבאת," אמרה אמא, "תכף אזרוק מילה לקומקום הממוחשב שירתיח לנו מים לתה או לקפה."
"בבקשה, אל תגידי לקומקום שלך אף מילה," עצר אותה סבא פאסי, "את מכירה את הרגישות שלי. כל המחשבים האלה גורמים למוח שלי להבהב ולכאוב."
"אתה חייב להתרגל," אמרה אמא, "בקרוב יהיו בתים ממוחשבים כאלה בכל מקום."
"לא רוצה להתרגל," ענה סבא, "בקרוב תגלו שבית הבוץ שלי הוא הבית החכם האמיתי."
באותו רגע נכנס גם אבא לסלון.
"איזה אורח מכובד!" צחק, "נו, כבר הראית לאיש המערות את הבית החכם שלנו?"
"הוא מעז להגיד שבית הבוץ שהוא חי בו חכם יותר," אמרה אמא.
המונית השמיעה שתי צפירות להזכיר שהיא עדיין מחכה.
"קדימה! בואי נעשה לו הדגמה זריזה, שיראה עד כמה הוא טועה," התלהב אבא.
אמא ואבא הסתובבו בחדר כמו מאלפי חיות בקרקס.
"אור - דָלוּק! כָּבוי!" אמא הצביעה על הנברשת. האור בסלון נדלק וכבה.
"מזגן - קרר! חמם!" פקד אבא בתנועה של מאלף נמרים. המזגן קירר וחימם.
"טלוויזיה - ערוצים: 6... 11... 6!" הצליפה אמא בשוט דמיוני, והטלוויזיה זיפזפה בין סרט טבע למבזק חדשות ובחזרה.
"די..." ביקש סבא, ותפס את המצח.
רק עכשיו שמתי לב לניצוצות האור שיצאו מאוזניו.
"תריס - עֲלֵה!" קרא אבא בתנועה של קוסם, אבל הקסם לא הצליח.
"מספיק. הבנתי," מלמל סבא והעיניים שלו הבהבו בסגול. "עומס הקרינה של המחשבים חזק מדי. המוח שלי מגיב ועלול לגרום לכם לקצר."
"תריס - עֲלֵה, אל תעשה בושות..." הידיים של אבא סימנו למעלה־למעלה כמו מנצח מקהלה.
"תריס - עלה!" צעקה גם אמא בכעס. התריס לא זז.
אמא חלצה כפכף וזרקה אותו בכוח על התריס. התריס העקשן לא זז. "אם אפילו הכפכף לא עוזר, סימן שצריך להזמין טכנאי," התנצלה.
"שתדע, אפילו הורדת המים בשירותים ממוחשבת," אמר אבא.
"הנה, תקשיב," אמרה אמא, "שירותים - פלששש! אתה שומע את המים?"

אברהם בר-אב (בן-טאטה) יליד מצרים, מתגורר כיום במצפה בגליל, הוא נשיא חברת BCI המפתחת מערכות תוכנה לאקדמיה. בר-אב למד בחוג לאמנות התאטרון ולספרות אנגלית באוניברסיטת תל-אביב, כתב וביים מחזות, ופרסם סיפורים קצרים.

סבא מציל את הגבעה אברהם בר–אב (בן–טאטה)

הבית החכם השתגע

 
סבא פאסי פתח את הדלת, וכרגיל, נשאר לעמוד בפתח.
"נעשה את זה קצר," הוא אמר, "מונית מחכה לי למטה עם מנוע פועל. איפה יואביק שלנו? ישנו? מוכן?"
בטח שהייתי גם ישנו וגם מוכן! היום, ערב ט"ו בשבט, הוא יום הולדת שמונה שלי, וזאת הפעם הראשונה שההורים מרשים לי לישון אצל סבא בבית הבוץ שלו על הגבעה.
"אָה־הָה אוֹ־הוֹ!" הוא קרא לי בעליזות מהדלת.
"או־הו אה־הה!" עניתי ורצתי לחבק אותו.
"יופי שבאת," אמרה אמא, "תכף אזרוק מילה לקומקום הממוחשב שירתיח לנו מים לתה או לקפה."
"בבקשה, אל תגידי לקומקום שלך אף מילה," עצר אותה סבא פאסי, "את מכירה את הרגישות שלי. כל המחשבים האלה גורמים למוח שלי להבהב ולכאוב."
"אתה חייב להתרגל," אמרה אמא, "בקרוב יהיו בתים ממוחשבים כאלה בכל מקום."
"לא רוצה להתרגל," ענה סבא, "בקרוב תגלו שבית הבוץ שלי הוא הבית החכם האמיתי."
באותו רגע נכנס גם אבא לסלון.
"איזה אורח מכובד!" צחק, "נו, כבר הראית לאיש המערות את הבית החכם שלנו?"
"הוא מעז להגיד שבית הבוץ שהוא חי בו חכם יותר," אמרה אמא.
המונית השמיעה שתי צפירות להזכיר שהיא עדיין מחכה.
"קדימה! בואי נעשה לו הדגמה זריזה, שיראה עד כמה הוא טועה," התלהב אבא.
אמא ואבא הסתובבו בחדר כמו מאלפי חיות בקרקס.
"אור - דָלוּק! כָּבוי!" אמא הצביעה על הנברשת. האור בסלון נדלק וכבה.
"מזגן - קרר! חמם!" פקד אבא בתנועה של מאלף נמרים. המזגן קירר וחימם.
"טלוויזיה - ערוצים: 6... 11... 6!" הצליפה אמא בשוט דמיוני, והטלוויזיה זיפזפה בין סרט טבע למבזק חדשות ובחזרה.
"די..." ביקש סבא, ותפס את המצח.
רק עכשיו שמתי לב לניצוצות האור שיצאו מאוזניו.
"תריס - עֲלֵה!" קרא אבא בתנועה של קוסם, אבל הקסם לא הצליח.
"מספיק. הבנתי," מלמל סבא והעיניים שלו הבהבו בסגול. "עומס הקרינה של המחשבים חזק מדי. המוח שלי מגיב ועלול לגרום לכם לקצר."
"תריס - עֲלֵה, אל תעשה בושות..." הידיים של אבא סימנו למעלה־למעלה כמו מנצח מקהלה.
"תריס - עלה!" צעקה גם אמא בכעס. התריס לא זז.
אמא חלצה כפכף וזרקה אותו בכוח על התריס. התריס העקשן לא זז. "אם אפילו הכפכף לא עוזר, סימן שצריך להזמין טכנאי," התנצלה.
"שתדע, אפילו הורדת המים בשירותים ממוחשבת," אמר אבא.
"הנה, תקשיב," אמרה אמא, "שירותים - פלששש! אתה שומע את המים?"