"מדוע דווקא על נושא זה?"

 שאלה חשדנית כגון זו הופנתה זה מכבר לחוקרת הנודעת סוזאן בראונמילר, עת כתבה את ספרה פורץ הדרך בניגוד לרצוננו: גברים, נשים ואונס.¹ הכל חשבו שנאנסה.

כשאנחנו נשאלות שאלה כגון זו, נדמה לנו כי הנושא הוא שבחר בנו — לא אנחנו בו.

 

רותי: סוגיית פגיעותן המינית של נשים עלתה על סדר יומי דווקא בעקבות השתקת עדויות של גברים מתקופת השואה.

מזה שנים רבות אני עוסקת בסיפור בריחתם של חמישה אסירים יהודיים ממחנה אושוויץ־בירקנאו אשר סיפורם לא הופיע בספרי הלימוד לבתי הספר בישראל. בשנת 1998 הצלחתי להביא ארצה את אחרון הבורחים שנשאר בחיים, רודולף ורבה, פרופסור לפרמקולוגיה מאוניברסיטת קולומביה הבריטית בקנדה, שאותו חיפשתי זמן רב. במעמד זה דאגתי לכך שאוניברסיטת חיפה תעניק לבורח תואר דוקטור לשם כבוד וכן תפרסם לראשונה, בשפה העברית, את ספר זכרונותיו,² לאחר שנדחה על ידי מערכת "יד ושם".³

עד היום, אני מתקשה לקבוע מה הדהים אותי יותר: היתכנותה של בריחה כה נועזת ממקום מרכזי ובלתי אפשרי כאושוויץ־בירקנאו, או שמא 'בריחת' הסיפור וגיבוריו מספרי לימוד ההיסטוריה לבתי הספר בישראל. ניסיתי לאתגר את ההיסטוריונים בשאלה זו,⁴ ותגובתם הייתה מאתגרת אף יותר: הטענות שאין מלמדים את הנושא בבתי הספר — "אין בהן אמת".⁵

אך קהל הקוראים דיבר אחרת. בשנת 1998, לאחר ביקורו של ורבה בישראל ופרסום ספר זיכרונותיו בעברית, הטלפון בחדרי לא חדל מלצלצל. אזרחים מכל שכבות העם, בהם אפילו סטודנטים להיסטוריה, עדכנו אותי כי מעולם לא שמעו על הסיפור: לא בבית ספרם, לא בספרי הלימוד של ילדיהם ונכדיהם, לא במסעות לאושויץ־בירקנאו ואף לא בעצרות יום השואה. "מי יודע", אמר לי אחד המטלפנים, "לולא הבאת את אחרון הבורחים שנותר בחיים לישראל ייתכן ולא היינו יודעים על סיפור גבורה מופלא זה עד היום".

ואמנם, אחרי מותו של וורבה ניכר שינוי מה בשיח: " הסיפור צריך להכתב בספרי הלימוד לבתי הספר", נטען בעיתונות, שהרי "מדובר במעשה גבורה בלתי רגיל".⁶ אך הדרתם הממושכת של הבורחים מאושוויץ־בירקנאו מבמת הגבורה הישראלית לא נתנה לי מנוח. עד לאותה עת, הדרת קולם האותנטי של נותני עדות הייתה מוכרת לי רק ממשפטי אונס, אך לא ממשפט ההיסטוריה של השואה.⁷ הבטחתי לעצמי להמשיך לחקור את התופעה.

אסתי דפקה על דלתי, וביקשה תשובות לשאלות אחרות. הייתי קצרת רוח.

"יש רק שאלה אחת המרתקת אותי בימים אלו" אמרתי לה. "אם קולו של בורח יהודי נועז מאושוויץ־בירקנאו ופרטיזן שזכה לאות הגבורה הגבוה ביותר בארץ מולדתו, סלובקיה, יכול להיות מוסט מסדר היום הלאומי הישראלי כסיפור גבורה שאינו 'ראוי' דיו, מהי הבמה אותה מקצה ההיסטוריה לסיפורה של אישה, המנסה לשרוד בשדה הקרב המגדרי שלה בעת מלחמה ולאחריה? האם היית רוצה להצטרף אלי למסע לבירור עניין מרתק זה"?

 

אסתי: היססתי.

רותי שמה לב להיסוסי וניסתה לקרב אותי אל הנושא. היא הביאה לידיעתי את השמועות לפיהן נהג מרדכי רומקובסקי, "מלך היהודים" של גטו לודז', לנצל מינית ילדים וילדות שחסו בבית היתומים אותו ניהל. היא הציעה שאקרא את התיעוד המצמרר של מזכירתו אשר רק לעת זקנה, בשנת 2000, העזה לפנות אל קורבנותיו ולפרסם את מה שהעזו לספר לה אודותיו.⁸

"האין זה מעניין" הוסיפה רותי, "כי למרות עדויות חדשניות אלו, המחלוקת סביב דמותו ואישיותו של רומקובסקי נסבה עדיין על מיצובו כ'רודן', 'גיבור' או 'כמעט גיבור',⁹ תוך התעלמות מאותם 'הגיגים היסטוריוסופיים' העולים מקולן הנאלם של קורבנותיו?"

האזנתי לדבריה בדממה.

"זו ההזדמנות האחרונה שלך ושלי לתעד את סיפורן המגדרי של ניצולות שואה, בטרם תלכנה מעמנו כאחרוני העדים ויישאר הרושם כי 'לא היו דברים מעולם'", המשיכה רותי בנסיון אחרון לשכנע אותי. "אולי נצליח להביא לכך שסיפורי הישרדות אלו יזכו להכרה על ידי הדור הצעיר כראויים למשכן כבוד בפנתיאון הגבורה בישראל"?

המשכתי לשבת ללא תגובה.

רותי, שהיתה מרצה שלי באוניברסיטה בתחומי מוסר ומגדר, לא ידעה עד אז על הקשר האישי שלי לשואה. היא לא ידעה כי נושא זה ליווה אותי כל חיי. כי אמי המנוחה הייתה ניצולת שואה, כי סירבתי להתמודד עם סיפורה.

אם "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", כפי שכתב המשורר שאול טשרניחובסקי, אושוויץ וברגן־בלזן היו עבור אמי נוף מולדת, הֶקשר ונקודת ייחוס לכל מה שעבר עליה בהמשך חייה. אמי סיפרה לי שוב ושוב, מאז היותי ילדה רכה בשנים, על הרעב והקור, על חברותיה למחנה ועל נוכחותו המתמדת של המוות. היא קיוותה שאקשיב, אך אני אטמתי את הכרתי מפני סיפוריה ומפני סיפור השואה בכללותו, כפי שהוצג בשיעורי היסטוריה, בעצרות הזיכרון, בספרות ובקולנוע. כשבגרתי מעט, הפך המספר הכחול המקועקע על זרועה — בו ראיתי כילדה צעירה קוד נכסף ותג־כניסה לעולמם של המבוגרים — למקור מבוכה. התביישתי בו, התעלמתי ממנו ומעולם לא טרחתי לשמרו. לא ידעתי אם יופייה של אמי היווה עבורה יתרון הישרדותי, סייע לה לעבור בהצלחה את הסלקציות ולזכות בכל פעם ב'כרטיס' לתקופת חיים נוספת במחנה. "אַ־מֵיידְל דאַרף קֶאנֵען" (נערה צריכה לדעת), נהגה לומר אמי; כדי לשרוד, נהגה לשנן באוזני, צריכה נערה לדעת לנווט את דרכה עם בני המין השני, להיות סוכנת הישרדות פעילה. לא ידעתי איך היא הצליחה לשרוד, כי לא שאלתי והיא לא סיפרה. אבל במהלך הדרך, עם ההתעמקות ביומני נשים ששרדו את השואה ובראיונות עם ניצולות, צפו ועלו בזכרוני, כעולים מאוב, מילים שהיו שגורות בפיה, כמו למשל: "קוכאני", כינוי למאהב, או "געשעפט" — "עסק", כינוי מושאל לואגינה. למה התכוונה אמי? היה או לא היה?

וכך קרה שלמרות שידעתי מיד כי לא אני מצאתי את הנושא, אלא הנושא הוא ש'מצא אותי', חלף זמן עד אשר יכולתי להיפתח ולשתף את רותי בסודי. רק אז, יכולנו לצעוד ביחד במסע שנועד לשמוע את האלם, לתת קול ל'שיח הקרבן' של ניצולות שואה.¹⁰

 

"איך קרה ששרדת" הוא מסע משותף שערכנו עם עשרים ושלוש נשים ושלושה גברים אשר שרדו את השואה, שפתחו בפנינו את לבם וביתם וניאותו לחלוק עמנו את משא הישרדותם. ניסינו להבין כיצד 'מייצרת' המלחמה לא רק הרוגים ופצועים, אלא גם מיתוסים, שקרים, סודות ואגדות על מיניותה של האישה ששרדה; וכיצד מתפרשות פגיעותה המינית ופעלנותה המינית על ידי החברה כטעונת קלון.¹¹ בנוסף לעדויות שרשמנו מפי משתתפי המחקר בראיונות עומק שערכנו,¹² נעזרנו במגוון מקורות על סוגיה זו, חלקם ניתנים להכללה כ'נרטיב רשמי' ואחרים — כ'נרטיב קולקטיבי':¹³ מיומנים שראו אור בדפוס, מחקרים ועד לעיתונות פופולארית ויצירות אמנות, כגון ספרות יפה או קולנוע.

הפרק הראשון עוסק בפער בין המקורות הללו לבין עדויותיהן של נשים, שטענו כי ניצול מיני בעת השואה 'היה גם היה'. הפרקים השני והשלישי מוקדשים לתיעוד הפגיעות המינית בשואה בסדר חומרה עולה: החל מעירום כפוי פומבי כחלק מהפרוצדורה השגרתית של קליטה במחנה ועד לאונס והזניה על ידי הכובשים הגרמנים ועוזריהם; וזאת, מבלי להתעלם מכך שבין האנסים היו גם יהודים, וכן מכך שגם גברים יהודים היו חשופים לזוועות אלו. בפרקים הרביעי והחמישי מובאים עדויות ומחקרים בנושא של פעלנות (agency) מינית, לסיפוריהם הלא ידועים של ניצולות וניצולים14 שנעזרו במיניותם כדי לשרוד; סיפורים שסופרו עליהם, ולא מפיהם. הפרק הששי והשביעי מוקדשים לסיפורי ניסיונות השתלבותם של ניצולי שואה בחברה הישראלית, ארבע נשים וגבר אחד, בעולם בו ניצולות שואה עדיין נחשדות בהישרדות 'לא ראויה'.