מבוא
בתוך מעטפת דואר אוויר שהגיעה מפסדינה, קליפורניה, הייתה רק תמונה אחת בשחור לבן, ועל גבה הופיע משפט בודד: "תמונה אחת שווה אלף מילים", חתום, אהוד. אהוד כצנלסון, פנים זוהרות מאושר, משקפיים גדולים וקצוות שער בלונדיני מבצבצות מתחת לכובע סטודנטים מרובע ופונפון קטן לבן תלוי מעל העין השמאלית, כך זה נראה בתמונה מטקס קבלת תואר אקדמאי ראשון. מתחת לגלימה השחורה, בחור ישראלי צעיר בן 24 שהציב לעצמו מטרה, להיות מיליונר אמריקאי בזמן הקצר ביותר.
בשיטתיות התחלת לבנות את דמותך. השינוי הראשון היה חיצוני, ואותו גילינו כשהגעתם לחופשת מולדת. בפרק הזמן מאז שאתה ורות, רעייתך, עזבתם את קליפורניה ועברתם בעקבות יעל ואיציק לניו יורק, המשכנו לקבל מכתבים המתארים את התקדמותך והחיים שלכם בעיר הגדולה. לאף אחד מהמכתבים לא צורפה תמונה. ביוני, תחילת שנות השישים, כשחיכינו לך בשדה התעופה, יצאה רות ראשונה ורצה לקראת הוריה שהגיעו גם הם לקבל את פניכם. אתה מאחוריה דוחף את עגלת המזוודות, כולן באותו הצבע ואותו מותג. כמעט לא זיהינו אותך. זקן עבות מכסה את פניך. "מה קרה לו? הוא השתגע?" שאלה אימא ועצרה במטפחת לבנה את שטף הדמעות שפרץ מעיניה.
גאה בגידול שלך, עליו חלמת מהיום שהכרת את גבי גברעם, ליטפת את זקנך, יישרת לצדדים את השפם שכיסה את שפתך העליונה וחייכת אלינו חיוך הכרות חדש, כאילו אמרת:
"Wody Kenon, nice to meet you." חסרה הייתה לחיצת יד רשמית, במקומה הגיע חיבוק כן והמשפט שחיכיתי לו שנה שלמה: "אני אוהב אותך, אחותי היחידה." טפיחת כתף עם אבא וחיבוק דביק ספוג דמעות עם אימא.
בדרך הביתה התיישבתי בינך לבין רות במושב האחורי. לא יכולת להתאפק עד שנגיע לבית הוריה של רות. מתיק הצד שלך הוצאת את הפספורט האמריקאי על שם וודי קנון. לא מוזכר בו השם אהוד כצנלסון. אתה עדיין שומר ומחויב לשמור את הדרכון הישראלי, ובארץ אתה חוזר להיות אהוד כצנלסון בתוספת שיפורים אמריקאים. קודם כל הריח. גם כשקרצפת את עצמך במקלחת ישראלית בסבון "עדין" ואת מי האמבטיה בישמת ב'סבון ללא סבון בת אורן', ריח העושר האמריקאי דבק בך ושובלו היה נשאר בבית זמן רב אחרי חזרתך לארצות הברית. כמלווה טבעי לריח העושר האמריקאי הגיע אתך הדיבור השקט והאטי שסיגלת לעצמך. שסיפרת לנו בעברית על קורותיך, השתדלת, כביכול, לוותר על המבטא האמריקאי והוספת מילים של סלנג ישראלי אודותיהן הקפדתי לעדכן אותך, אך מדי פעם היית נתקע בחביבות רבה במילה עברית ש'שכחת'. אז קיבלתי את זה באהבה. קיוויתי שזה חלק בלתי נפרד מהדמות החדשה ובזה יסתכם השינוי. גם המגפיים, עשויים עור דק ונעים, שמהם לא נפרדת גם בקיץ, היו חלק מההופעה שלך, שכולה אומרת מעמד. רק כשהלכת לצרוב את עור גופך הלבן על שפת הים הואלת להחליף את המגפיים בסנדלי נמרוד שסימלו עבורך יותר מכל דבר אחר את הקשר שלך עם ישראל. על שאר הקשרים שלך, בעיקר עם חבריך מהילדות והצבא העדפת לוותר. את הקשר אתם שמרת דרכי. במשך שנים, לבקשתך, דאגתי לספר לך על כל מה שקרה אתם. מעולם לא התוודית בפני עצמך או אחרים לסיבת הנתק אתם, אך בתוכך ידעת שהיו כמה חברים, שלושה בעיקר, שמהם לקחת דברים אישיים, טבעת אותם בעצמך וחשבת שהם לא יודעים. הם ידעו, אחד מהם ראה בזה מחמאה, השניים האחרים העדיפו לא להזכיר זאת לעולם.
בחופשות שלכם בארץ, למגינת לבה של אימא, גרתם אצל ההורים של רות. תירצת את זה בנוחיות שהוצעה לכם שם ובעצם העובדה שביתם נמצא במרכז תל אביב, בין חוף הים ומרכזי הבילוי. האמת היא שהדבר האחרון שרצית הוא להיות בכפיפה אחת עם הוריך, אתם לא סגרת חשבון עד שהמוות הפריד ביניכם. חששת מהלחץ הרגשי שאימא הפעילה עליך ודאגת מהביקורת הבלתי מתפשרת של אביך. לימים, אחרי שנישאתי והקמתי משפחה, העדפת על כל אפשרות אחרת את הצפיפות בביתי, אחותך היחידה. משדה התעופה, ברכב שכור היית מגיע ישירות אלינו הביתה. אהבת להפתיע אותי בהקדמת מועד ההגעה שלך ועשית זאת לא אחת.
בגיל עשרים, כשעזבת את הארץ, ידעת שלעולם לא תחזור. הקרובים אליך, בעיקר רות ואימא, ייחלו לשיבתך. כל אחת וסיבתה עמה. בשלב מסוים ניסית לחזור לארץ כמצליחן אמריקאי. זה לא צלח, וכלכוד בכוחה של אבן שואבת חזרת לארצות הברית והמשכת לטוות את עצמך ואת סביבתך בחוטים דקים אשר מהם ניזונת ויצרת את הדמות הרצויה לך. החוטים שאותם לקחת מאחרים נכרכו סביבך והסיתו אותך מהדרך שבה קיווית להמשיך לצעוד. הפנית את גבך לשורשים בתקווה להצמיח ולנטוע חדשים. השארת אחריך אדמת טרשים חרוכה.
כרעם ביום בהיר
שרב כבד של תחילת הקיץ, צלו של הבית האפיל מעט על אזור הדק והגינה העורפית. יצאתי להשקות כמה עצים ושיחים שזקוקים היו לתוספת מים בימים חמים במיוחד. יחפה, לבושה בג'ינס קצרים וגופייה. מנצלת את היציאה המאולצת מהמזגן לעישון סיגריה. הטלפון הסלולרי תקוע בכיס האחורי. המים הקולחים מהצינור שרתחו בהתחלה, נעשו פושרים, לצמחים זה נהדר. לקערת המים של הכלבים הוספתי כמה קוביות קרח מפנקות. שטפתי לעצמי את הרגליים, סתם בשביל להתרענן וסיפקתי לעצמי שהות קצרה לשאיפות אחרונות מהסיגריה. היציאה לחצר הזכירה לי שהנענע הצומחת בעציץ גדול בחלקה האחורי של הגינה, זקוקה לתוספת רצינית של מים. חסמתי את זרם המים על ידי קיפול הצינור והתחלתי לרדת את שלוש המדרגות המובילות לעציץ. את התחושה המוזרה שמלווה אותי מהבוקר, סוג של הרגשה המרמזת על משהו שעומד לקרות, אני מנסה לכוון לדברים טובים. הטלפון רטט בכיסי האחורי. ביד אחת המשכתי להחזיק את הצינור מקופל ובידי השנייה שלפתי את הטלפון מהכיס. עניתי מבלי להסתכל על הצג.
"הלו...הלו..."
קולות לא מזוהים נשמעו בצדו השני של קו הטלפון. השיחה נותקה.
העפתי מבט על הצג. האפסים שקדמו לשלוש ספרות נוספות העידו על שיחה מחו"ל. ארצות הברית? תקפה אותי חולשה פתאומית. הצינור נפל לי מהיד. החום היה בלתי נסבל, מיהרתי להיכנס הביתה, למזגן. הטלפון צלצל שוב.
אותם אפסים הופיעו בשנית, שמעתי את קולה של מריאן. לא הצלחתי להבין אף מילה. התחלתי להסתובב בחדר, למצוא נקודת קליטה טובה יותר, אך לא זו הייתה הבעיה, דיבורה של מריאן היה מהיר, שקט ומלווה בבכי.
"מריאן בבקשה, לא הבנתי אף מילה. קרה משהו לוודי? הוא מת, נכון? איך, מה קרה?"
התשובה הייתה בכי. חיכיתי. נתתי לה רגע להירגע. הצמדתי את הטלפון בחוזקה לאוזן שהתחילה לרתוח.
"וודי גוסס, הוא נפל מסולם. הראש שלו נחבל באופניים. הוא עכשיו בבית חולים, מורדם ומונשם. אני חייבת להתייעץ אתך, מה לעשות?"
"מה לעשות, מה? אני לא מבינה."
"אם להשאיר אותו מחובר למכונת ההנשמה או לנתק אותו."
"מה אומרים הרופאים?"
"הסיכוי שלו לחיות קלוש ביותר. העלו אפשרות לנתח אותו. גם אם יקרה נס והוא יעבור את הלילה, אין מצב שהוא יחזור לתפקד באופן רגיל. עצמות הראש שלו נשברו וחלק מהמוח שלו נפגע קשה."
" אם את שואלת אותי. וואי, כמה קשה לי לומר לך את זה, אבל לדעתי מה שוודי היה בוחר, זה למות. איך הוא נפל? איך הוא הגיע בכלל לטפס על סולם?" בעצם רציתי לשאול אם הוא התאבד, אך לא העזתי.
התחלתי לדבר אתו.
