לוק הבחין בה מיד בהיכנסו אל בר היין.

היא היתה דבוקה לשרפרף גבוה, בקצה הבר, כשלפניה כוס קוקטייל גבוהה מזכוכית עם פלחי פרי מעטרים את שפתה, ושמשיה צבעונית ליד אצבעותיה.

נראה היה שהיא לא שתתה הרבה מהמשקה שבכוסה. היא פשוט ישבה שם, בוהה בחלל הריק, מתעלמת מהקולות הרמים והמוזיקה הרעשנית עוד יותר, שמילאו את המקום הצפוף מדי.

"הו, תשמע, היא חתיכה!"

ריי קרפנטר, שנכנס את הבר בעקבותיו של לוק, קלט מיד מה משך את תשומת ליבו של שותפו. בהתייצבו לצדו של לוק, הוא הניח זרוע על כתפו.

"נראה לך שהיא פה לבדה?" הוא השתהה לרגע. "אין סיכוי. היא הרבה יותר מדי יפה בשביל לשלם בעצמה על המשקאות שלה."

"נראה לך?"

לוק לא היה מעוניין בכלל לקיים השיחה הזאת. לראשונה במהלך הערב, הוא הצטער על כך שריי נמצא אתו. אבל הם בדיוק סיימו להכין את התוכניות של פרויקט הנדל"ן הקרוב שלהם, וזה היה גס רוח מצדו לדחות את ההזמנה של עמיתו להצטרף אליו לאיזה משקה. 

בר היין הזה היה כמובן הבחירה של ריי. לוק היה מעדיף להיכנס לפאב שמול המשרד שלהם, בקובנט גארדן, אבל ריי עמד על כך שהם ראויים לקוקטיילים ממשיים כדי לחגוג כמו שצריך, כך שהם הגיעו למקום הזה.

ואז בדיוק הבחורה הפנתה את ראשה פתאום וראתה אותם. או לפחות, לוק היה די משוכנע שהיא ראתה אותם. הוא היה די משוכנע שמבטה לא הוסיף לנדוד מעבר למפגש עם מבטו כבד העפעפיים, ולרגע עוצר נשימה אחד, הם פשוט בהו זה בזה. ואז, לוק הסיר מעליו את זרועו של ריי והחל להתקדם לכיוונה.

היא היתה יפה, ודי גבוהה, אם לשפוט על פי רגליה הארוכות שהיו שלובות ברך על ברך. פניה היו אובליים, והיה לה אף נאה למדי, מעל לפה כזה שרוב הבחורות היו חולמות להיוולד אתו.

שערה היה בלונדיני בהיר כל כך שנראה ממש כסוף, והיא לבשה חולצת מעטפת אוורירית מעל לגופיה שחורה. חצאיתה היתה קצרה ואדומה. גרביונים שחורים הסתיימו בזוג נעלי עקב, כשאחת מהן היתה תלויה באופן מגרה על כף רגלה המתנדנדת.

לוק נעצר לצדה ואמר לה בשקט, "היי, אני יכול לקנות לך משקה?"

הבחורה, ששבה לבהות במתרחש בחלל המקום, הרימה את הכוס שלה בלי להביט אליו. "כבר יש לי משקה."

"בסדר."

לוק היה שמח אם היה לצדה מושב פנוי, שעליו הוא היה יכול להתיישב באדישות, אבל נקל היה לראות שהברנש שישב לצדה היה בדרך לשתייה עד לאובדן חושים. הוא היה שפוף מעל לאוסף די מרשים של בקבוקי בירה ריקים.

"את לבדך?"

זה לא היה הדבר הכי מקורי שהוא היה יכול לומר, והבחורה הסתכלה לכיוונו כשזוויות שפתיה משתפלות. "לא," היא השיבה ללא שום הבעה.

"אני איתן." היא החוותה לעבר קבוצת נשים שהתפתלו על רחבת הריקודים הזעירה. "זאת מסיבת רווקות," היא הבהירה במשיכת כתף שהביעה ביטול.

"ואת לא רצית לרקוד?"

"לא." היא העבירה את השמשיה אל צדה השני של הכוס שלה ולקחה עוד לגימה. "אני לא רוקדת."

"לא רוקדת – או לא רוצה לרקוד?" חקר אותה לוק בנימה עדינה, והיא פלטה נשיפה בהבעה של מרירות.

"אין לי מצב רוח לריקודים," היא השיבה בהתרכזה בכוס שלה. "תגיד, אין לך מישהו אחר שאתה יכול לדבר אתו? אני חוששת שאני לא מסוגלת להוות חברה טובה במיוחד." היא העוותה פנים. "לך תשאל את הכלה המיועדת, היא תספר לך. אני עוכרת השמחות של החבורה הזאת."

לוק עשה פרצוף. "טוב, אם את אומרת."

הוא הקיש באצבעותיו, למשוך את תשומת ליבו של המוזג, והזמין בירה לעצמו ומוחיטו בשביל ריי. "בשביל הבחור ההוא, שם." הוא הצביע לעבר שותפו, שכפי הנראה הצליח כבר למצוא לעצמו מישהי שנאותה לשוחח עמו. וכשהבירה שלו הגיעה, הוא רוקן מחצית מהבקבוק בלגימה אחת. "אוף, הייתי זקוק לזה."

הבחורה התעלמה ממנו, אבל הברנש השתוי שלצדו השמיע קול שיהוק אדיר והזדרז לקום, ואז כשל לו בדרכו להסתלק משם. לוק החליק את ירכו מעבר לקצה המושב שהתפנה. "יפריע לך?" הוא שאל בנימוס, והבחורה פנתה לכיוונו סוף-סוף והעניקה לו מבט משמעותי.

"זאת מדינה חופשית," היא אמרה. וכאילו כשהתחילה להתחרט על יחסה הקודם היא הוסיפה, "תודה לאל שהוא הסתלק."

ואז, בנימה שונה, "נראה לך שהוא יהיה בסדר?"

"אני חושב שכן." לוק גיחך, ולהפתעתו הרבה, הבחורה חייכה אליו בחזרה. "את בטוחה שלא תרצי משקה נוסף?"

"טוב, אולי כוס יין לבן," היא אמרה בהודפה הצדה את הקוקטייל, ולוק שם לב שהיא עונדת טבעת על ידה השמאלית, אך על האצבע האמצעית. "ליז קנתה לי את המשקה הזה, אבל זה לא כל כך הסגנון שלי."

"וליז היא?"

"אה, הכלה המיועדת." הבחורה הזעיפה פנים. "זאת היא שם, עם אוזני הארנב ועם חצאית הבלט מעל למכנסיים."

לוק העווה פנים. "איך יכולתי להחמיץ אותה?" ואז, כשהמוזג שב והופיע, הוא הזמין לה כוס שרדונה. "אני לוק מורלי, דרך אגב. מה שמך?"

"א – אנבל," היא השיבה, אחרי היסוס של רגע, ולוק חשד שהיא התכוונה להגיד בעצם שם אחר. היין הגיע, והיא לקחה לגימה מהכוס, ועיניה אורו מהנאה. "המממ, זה נחמד."

לוק חשב בדיוק כמוה, רק שלא בקשר לבירה שלו. כבר חודשים רבים שהוא לא חש משיכה מיידית כזאת אל בחורה. הנשים שהוא פגש במסגרת עבודתו היו מעוניינות ביתרת חשבון הבנק שלו באותה המידה שבה הן התעניינו במה שמסתתר במכנסיו.

"ספרי לי על עצמך," הוא אמר. "את עובדת בלונדון?"

"אני עובדת במחקר, באוניברסיטה," היא אמרה, "ומה איתך?" היא בחנה את גופו הרזה והשרירי, את חליפתו הכחולה-כהה, ואת חולצתו התואמת.

הוא הסיר את העניבה שלו, מוקדם יותר, כאות לתום הרשמיות, אך זה הכל. "אתה עובד בבורסה לניירות ערך? אתה נראה כאילו שכן."

"אני עובד בשביל הרשות המקומית," אמר לה לוק, ותירץ זאת לעצמו בכך שהפרויקט האחרון שלהם היה בניית בית משרדים חדש למועצת אחד הרבעים. "צר לי לאכזב אותך."

"הו, אתה לא מאכזב." היא חייכה. "בעצם זאת הקלה גדולה. יותר מדי אנשים בטוחים שהבורסה לניירות ערך היא מקום קדוש."

"לא אני," השיב לה לוק בפסקנות.

"אז מה אתה נוהג לעשות כשאתה לא עובד?" היא שאלה, ולמשך כמה דקות הם שוחחו על המעלות של עיסוק בספורט בהשוואה להליכה לתיאטרון. למען האמת, לוק אהב את שני העיסוקים, אבל בשלב הזה הוא נהנה יותר להציג טיעונים משכנעים מאשר להסכים איתה.

 

עד שבנות מסיבת הרווקות החליטו שהן שתו מספיק והתעייפו מהריקודים מספיק כדי לבוא לראות מה היא עושה, אבּי כבר הרגישה כמעט מאוכזבת.

היא מצאה את עצמה נהנית, לראשונה מזה מי יודע כמה זמן. היא כבר כמעט לא יצאה לבלות כיום, אלא אם כן הארי היה זקוק למישהו שיסיע אותו, למרות שהיא העדיפה להימנע מהמקומות שאליהם הוא נהנה ללכת.

היא הכירה את הארי לורנס בחתונה של חברה, וכשהם רק התחילו לצאת ביחד, אבּי הרגישה כמו הבחורה הכי בת מזל בעולם כולו. הארי גרם לה להרגיש מיוחדת, הוא פינק אותה עם מתנות יקרות, דאג לה באופן כזה ש – בהיותה בת יחידה לאם לא נשואה – היא לא חוותה מעולם.

אבל אחרי שהם נישאו, דברים החלו להשתנות. היא גילתה שהדמות שהוא הציג בנוכחותם של אנשים – ובעיקר אמהּ – שונה מאוד ממי שהוא באמת.

היא למדה, כמעט מההתחלה, לא לשאול אותו היכן הוא הסתובב. היא חשדה שהוא מתרועע עם נשים אחרות, אבל כשהיא היתה די טיפשה כדי להתעמת אתו על כך, הוא החל להשתולל מזעם.

היה ברור לה שעליה להתגרש ממנו. היא נהגה להגיד לעצמה שאם הוא יניח עליה אצבע, היא תעזוב. אלא שלפני שנתיים בערך, כשאבּי כבר חשבה ברצינות על גירושים, אמהּ חלתה פתאום.

אנבל לייסי הגיעה למצב גופני קשה מאוד, שדרש השגחה רפואית עשרים וארבע שעות ביממה. היא נזקקה לטיפול המקצועי שניתן לקבל רק במרכז רפואי רציני, כזה שרק הארי עם המשכורת הטובה שלו מהבורסה יכול להעניק לה.

ואבּי הבינה אז, שעד שאמהּ תשוב בחזרה לאיתנה, חייה שלה חייבים להיעצר...

"אנחנו עוזבות," הכריזה ליז פיליפס, מה שהחזיר את אבּי להווה. היא הביטה בהערצה בבן הלוויה של אבּי . "מי זה?"

"אה – זה לוק," מילמלה אבּי במבוכה, בזמן שהוא עצמו קם בנימוס ממקומו.

"נעים מאוד להכירך," אמר לוק וחייך לכיוונה של ליז.

"גם לי." ליז העניקה לו חיוך פלרטטני. "טוב, אנחנו הולכות לתוכי הכחול. אתם שניכם רוצים להצטרף?"

"אה..." גם אבּי קמה מעל למושב שלה, והחליקה בידיה את חצאיתה הקצרה על ירכיה. "אני לא חושבת. נראה לי שאני עומדת להכריז על סוף הערב הזה, אם לא אכפת לך."

עיניה של ליז נעו כאילו מעצמן בחזרה אל לוק. "אני ממש לא מאשימה אותך," היא אמרה בעת שאחת מבנות החבורה נדחפה קדימה. "הוא נראה ממש מהמם."

"ליז!" אמרה לה אבּי בבושה, אך חברתה כלל לא הקשיבה לה.

"היי, אני אמנדה," אמרה בהתלהבות הבחורה הנוספת. "אין פלא שאבס העדיפה לשמור אותך לעצמה."

"אני לא – זאת אומרת – " אבּי הביטה לעבר לוק במבוכה ניכרת למדי. "אנחנו רק נפגשנו זה עתה."

"מה שהיא רצתה לומר הוא שהיא לא ידעה שאני בא. אבל בנסיבות הללו, אני בטוח שתבינו שאני אקח את – אבס – הביתה."

"הו, בטח. למזלה של אבס," התערבה בחורה שלישית כשחיוך של הבנה נסוך על פניה. "אבל אם פעם תזדקק לאיזו כתף כדי לבכות עליה, או לאיזה חיבוק מנחם."

"אני אקח את זה בחשבון," הוא אמר בהתעלמו מהבעת פניה של אבּי, ואחרי עוד כמה חידודי לשון מביכים, חצי תריסר בנות החבורה נפרדו מהם והלכו.

אחרי לכתן, אבּי הביטה סביבה בחשש. "למה גרמת להן לחשוב שאנחנו ביחד?" היא שאלה בתקיפות, והתכופפה להרים את תיק היד שלה, שאותו היא שמה לצד השרפרף כשהתיישבה. "אנחנו בקושי מכירים בכלל זה את זה."

"את זה ניתן לתקן בקלות רבה," הוא השיב וסייע לה לשחרר את רצועת התיק שלה מרגל השרפרף. ידו התחככה בידה כשהוא עשה את זה, ואבּי חשה זרם חשמלי עולה במעלה זרועה. "בואי, אני אסיע אותך הביתה. זה המינימום שאני יכול לעשות."

"מאיפה לך שאני פה בלי מכונית?" היא השיבה בידיעה ברורה שעליה לסרב להצעה שלו. הוא רק הרים גבה אחת.

"את עם מכונית?"

"לא."

"אז למה אנחנו מתווכחים? אני מבטיח לך, אני לא איזה גנב או סוטה מין."

"ואני אמורה פשוט להאמין לך בקשר לזה?"

אבּי נשאה את מבטה לעבר פניו הצרים והכהים. ליז צדקה לגמרי, היא חשבה לעצמה. הוא היה פשוט יפהפה. גבה-קומה, עם גוף רזה אבל שרירי, שיער שחור ועור שחום. עיניו היו בעלות גוון חום מעניין, והן בחנו אותה כעת בהבעה משועשעת למדי, אבל גם בעניין.

"את יכולה לשאול את ידידי שנמצא שם," הוא אמר בהחוותו לאיש לו הוא קנה משקה. 

"והוא היה חושב בכלל לסתור את הדברים שלך?" אמרה לו אבּי ביובש.

ואז, במשיכת כתף של השלמה עם הגורל, היא אמרה, "בסדר, אני ניגשת להביא את המעיל שלי."

"תני לי את כרטיס המלתחה ואני אביא לך אותו," אמר לה לוק, ואבּי, ששקלה ברצינות לחמוק החוצה דרך הדלת האחורית, התנשמה בהשלמה.

1

אבּי הוציאה מהתנור את התבנית האחרונה של מאפינס בטעם אוכמניות ושאפה מלוא אפה מהניחוח המענג שלהם בעת שהניחה את התבנית על הדלפק הסמוך.

היא העבירה את המאפינס למגש כדי להניח להם להתקרר, בדקה כדי לוודא שמכונת הקפה מולאה בבוקר. רקיקי התה שהיא אפתה מוקדם יותר המתינו עדיין להעברתן לסלסילה.

היא עדיין היתה צריכה למלא את הצנצנות הקטנות בריבה, אבל קנקני השמנת יכלו להמתין עד אחרי שהיא תטפל בראשון הלקוחות של היום.

היו לה גם עוגיות קאפקייק לאפות, אבל הבלילה שלהם כבר היתה מעורבבת ומוכנה. כל שנותר לה לעשות איתם הוא לשפוך את הבלילה לתבניות ולהכניס אותן אל התנור.

היא שאלה את עצמה מתי בדיוק התפתחה אצלה אהבת האפיה הזאת. לא כל עוד היא היתה נשואה להארי; זה בטוח. 

באותם ימים היא הקדישה כל רגע לעבודה, חסכה למען היום שבו יהיה בכוחה לפרנס את אמהּ ואת עצמה.

לרוע המזל, היום הזה לא הגיע מעולם.

היא נאנחה.

איך שלא יהיה, היא חשה תחושת סיפוק נעימה בהביטה סביבה. בית הקפה הקטן, עם חנות הספרים שהיא פתחה, היה כל מה שהיא קיוותה שיהיה. אמא שלה היתה אוהבת את המקום הזה, היא חשבה לעצמה בעצב. אבל אמהּ הלכה לעולמה ממחלה ניוונית, שנתיים בדיוק אחרי שהיא התאשפזה במרכז הרפואי.

אבּי מצאה את בית הקפה הזה, שנוהל לפני כן על ידי שתי אחיות, פנסיונריות כיום, כששוטטה באינטרנט. עד לאותו הרגע, הרעיון לעזוב את לונדון היה רק בגדר חלום באספמיה. אבל בית הקפה באשפורד סנט-ג'יימס עמד להשכרה, וזה העניק לה את ההשראה. וכשנודע לה שבמקום יש גם מגורים צמודים, אבּי לא היססה לרגע לפני שהגישה הצעה.

וכשגירושיה מהארי נכנסו לתוקף, היא קנתה לעצמה בקבוק של פינו-נואר וערכה לעצמה חגיגה פרטית קטנה. ואז היא ארזה את כל הרכוש שהיה לה בדירת החדר שבה היא התגוררה מאז שעזבה את הארי, ולקחה את עצמה ואת הארלי, הגולדן רטריבר של אמהּ, אל העיירה הקטנה הזאת בווילשייר.

נראה שמאז ומעולם היה לה החלום לנהל בעצמה בית קפה. והבעלים של המקום, איש מבוגר בשם מר גיפורד, לא הביע שום התנגדות כשהיא ביקשה לחדש מעט את העיצוב של החלל כדי להתאימו לצרכיה. היא השתמשה במעט הכסף שהיה לה כדי לעשות שיפוץ, והמקום נראה כעת שונה לחלוטין מחדר התה המרופט שהיא פגשה בהיכנסה אליו לראשונה.

בהתחלה, היא הגישה עם הקפה עוגות ומאפים שהיא קנתה בסיטונות. אבל אז, יום אחד, היא ניסתה לאפות מאפינס בעצמה, והתוצאות היו טובות עד כדי כך, שהיא לא חדלה מכך מאז ועד היום.

אבל היא גם גילתה שבית הקפה לבדו לא מניב לה הכנסה גדולה במיוחד, וזאת גם הסיבה, כפי הנראה, לכך ששתי האחיות שניהלו אותו לפניה, החליטו לוותר. למרות שהיתה לה תנועת לקוחות יציבה, אשפורד סנט-ג'ימס אינו מקום שמושך תיירים רבים מדי.

 וזה מה שגרם לה להעלות את הרעיון של הוספת חנות הספרים לבית הקפה. הרבה מאוד אנשים קשישים התגוררו בקרבת מקום, ובשבילם, הנסיעה לחנויות הספרים בעיר באת' היא מאמץ גדול מדי. הרבה יותר נוח לבוא לשתות קפה, ולעבור לאחר מכן על מדפי הספרים. אבּי היתה בטוחה שרבים מבאי בית הקפה לא היו באים כל כך הרבה אלמלא נוספה להם האפשרות המושכת של רכישת רב-המכר האחרון.

ובארבע השנים האחרונות, היא חשבה לעצמה בסיפוק, עלה בידה לבנות לעצמה כאן חיים טובים מאוד. היא היתה מאושרת יותר משהיתה, לפחות, מאז חתונתה. והיא והארלי הסתדרו נפלא זה עם זה.

נכון, חבריה בלונדון חשבו אותה לשוטה בגלל החלטתה להתיישב בחור נידח כמו אשפורד, אבל אחרי השעות המטורפות שהיא עבדה כשהועסקה במחלקת האנגלית של האוניברסיטה, אבּי העריכה מאוד את האפשרות להיות הבוסית של עצמה. היא יכלה לקבוע לעצמה את שעות העבודה שלה, מבלי שמישהו ישגיח עליה ויבדוק אם ואיך היא עובדת.

בהותירה מאחוריה את מכונת הקפה האיטלקית הענקית, שהיתה ההוצאה הכספית הכי גדולה והכי מוצלחת שלה, אבּי ניגשה אל החלק של חנות הספרים.

אם צעירה, שהתגוררה בעיירה וחיפשה משרה שתאפשר לה לטפל בבתה בת השש, עבדה איתה. אבל לורי לא נהגה להגיע עד תשע, אחרי שהביאה את בתה אל בית הספר היסודי של העיירה.

בשעה הזאת, הכל היה שקט, ואבּי שוטטה לה בהנאה בין המדפים, מניחה במקומם ספרים אשר הוצאו ולא הושבו למקומם, כשהיא גאה מאוד במעשה ידיה.

חלומותיה בהקיץ נקטעו כשמישהו החל להלום בכוח על הדלת החיצונית. אבּי הביטה בשעונה וראתה שהשעה בקושי שבע. היא לא נהגה לפתוח את המקום לפני שבע וחצי.

זה בוודאי מקרה חירום, היא חשבה לעצמה, אם כי איזה מין מקרה חירום, היא לא היתה מסוגלת להעלות בכלל בדעתה. אלא אם כן, הארלי הצליח לצאת איכשהו מדירתה אשר מעל לבית הקפה, והוא משוטט ברחובות העיירה הקטנה. 

זה יהיה מקרה חירום!

 

לוק מורלי יצא מדירת המרתף של חברתו הנוכחית, ועלה במדרגות למעלה, אל הרחוב.

האוויר היה קריר באורוות גרוסוונור, אבל הוא רק התנשף בהקלה. הוא לא שיקר בכלל כשאמר לבחורה הצעירה, שעמה הוא יצא זה כמה שבועות, שיש לו כמה פגישות שנקבעו לבוקר זה. ובגלל זה הוא לא היה יכול להסיעה לצילומי הדוגמנות שלה בבורנמות', כפי שהיא קיוותה.

חוץ מזה, הקטע שלהם הלך ונעשה רציני מדי לטעמו. רק לעתים נדירות מאוד, אם בכלל, לוק האריך את הקשרים שלו מעבר לשבוע-שבועיים. מדי פעם, כשהיה מניח לעצמו לחשוב על מהלך חייו, הוא היה מייחס את העובדה הזאת לכך שאמו נטשה את אביו כשהוא היה עדיין ילד. אוליבר מורלי היה הרוס לגמרי מהבגידה הזאת שלה, ולוק גמר בדעתו שלו דבר כזה לא יוכל לקרות אף פעם.

והוא לא התפתה מעולם. למעט מקרה אחד, שלא היה ממש בלתי נשכח.

הוא יצא מבין האורוות העתיקות, שהוסבו לדירות יוקרה, וצעד לאורך גדת הנהר. היה זה בוקר יפהפה. האביב עמד בהחלט באוויר. מזג האוויר היה חמים במידה מפתיעה, אפילו בשעה כל כך מוקדמת, והוא החליט ללכת קצת ברגל, לפני שישים את פעמיו אל משרדו.

המטה הראשי של תאגיד מורלי שכן בקנרי וורף, והיה שונה מאוד מהמשרד המרופט בקובנט גארדן, שבו הוא וריי קרפנטר הקימו את העסק. ריי, כמובן, לא היה בתמונה כבר מזמן. הוא החליט למכור לו את חלקו בעסק, ועבר להתגורר באוסטרליה. עושה רושם שהולך לו לא רע, חשב לוק לעצמו, אחרי שביקר אצלו בשנה שעברה. אבל ריי הודה, לא בלי מידה רבה למדי של קנאה ידידותית, שהוא כבר לא באותה הליגה עם לוק.

מגדלי ג'ייקוב, שבהם שכן המטה של תאגיד מורלי, ניצבו במיקום מעולה ברחוב בנק. היו עוד כמה חברות אשר חכרו חלקים מהבניין, כשסניף של רשת מלונות יוקרה ידועה תופסת את שלוש הקומות התחתונות.

משרדו של לוק שכן בקומת הפנטהאוז, עם דירת מגורים צמודה שבה הוא השתמש מדי פעם בפעם. אבל היה בבעלותו גם בית בבלגרביה, נכס אלגנטי בן למעלה ממאה שנים, שבו הוא השקיע עוד לפני שמחירי הנדל"ן בלונדון הגיעו לשיאם הנוכחי.

לוק השתתף בישיבה השבועית של מועצת המנהלים, ואז הודיע למזכירתו שהוא עוזב למשך שארית היום. "אני נוסע לווילשייר, להעיף מבט נוסף בנכסים ההם, באשפורד סנט-ג'יימס," הוא אמר לה באוספו מעל לשולחנו את המסמכים הנחוצים. "וגם הבטחתי לאבא שלי ביקור. לא ראיתי אותו מאז שנפגשנו אצל עורכי הדין, כשגיפורד הלך לעולמו."

"בסדר גמור, מר מורלי," השיבה באישור אנג'ליקה ראיין, מזכירתו היעילה מאוד, בת החמישים ומשהו, שעבדה אצלו כבר למעלה מעשר שנים. "האם תשוב מחר?"

"אני חושב שכן." לוק עשה פרצוף חמוץ. "אני אודיע לך אם משהו יצוץ."

 

בתגובה לדפיקות הבלתי מתפשרות על הדלת, אבּי נטשה את החלק של בית הקפה שהפך לחנות ספרים, ומיהרה לגשת אל הדלת. זאת היתה דלת של זכוכית משוריינת, אם כי לאחרונה, בעצת המשטרה המקומית, אבּי התקינה שבכת מתכת בצדה הפנימי. אבל היא יכלה עדיין לזהות מיהו העומד מחוץ לדלת, וליבה שקע למראהו של גרג יוז.

גרג יוז היה הבעלים של חנות הצילום הסמוכה. אבּי תיארה לעצמה שפעם, בעבר, זה היה עסק מאוד מצליח, אבל כיום, עם כל הצלמים החובבים והמצלמות של הטלפונים הסלולאריים, היא תהתה איך הוא בכלל מצליח להתפרנס.

למרבה הצער, היא לא חיבבה את גרג. היא ניסתה להתיידד אתו כשרק נכנסה לבית הקפה, אבל חיש קל היא קלטה שהוא מין צלופח חנפן, שתמיד רצה לדעת כל מה שניתן בקשר לחייה הפרטיים.

גם הארלי לא חיבב אותו בכלל. הגולדן רטריבר, שהיה תמיד כלב כל כך שקט וידידותי, נהג לנהום בחשיפת שיניים, בכל פעם שגרג היה בסביבה. על הארלי נאסר כמובן להסתובב באזור שבו מוגש מזון, אך מדי פעם, הוא הצליח להסתתר מאחורי מדפי הספרים. 

"גרג?" אמרה אבּי כעת, ונימת התהייה נשמעה בקולה בבירור.  "משהו לא בסדר?"

"משהו אכן לא בסדר," הכריז בכעס האורח שלה. "לא פתחת עדיין את הדואר שלך הבוקר?"

אבּי הזעיפה פנים. "הדואר לא הגיע עדיין," היא אמרה, בהרגישה שאין מנוס והיא חייבת להזמין אותו להיכנס. ריח נוראי של שום עלה מפיו, וזה לא היה נעים במיוחד, ועוד בשעת בוקר כה מוקדמת.

"טוב, אז קראת את הדואר של אתמול, אם כך?" שאל גרג, וגופו השמנמן ממש רעד קמעה מרוב עלבון. "כמו שבוודאי שמת לב, נסעתי ליריד אמנים אתמול, כך שלא טרחתי לפתוח את הדואר שלי עד היום בבוקר."

אבּי נאנחה. היא נמנעה מלהגיד לו שבכלל לא שמה לב שהחנות שלו היתה סגורה אתמול. תנועת הלקוחות אצלו היתה כל כך דלה, שקשה היה לדעת מתי הוא פתוח ומתי סגור.

מעבר לכך, למען האמת, רק לעתים נדירות היא טרחה לעיין בערימת החשבונות ועלוני הפרסומת שהגיעו אל דלתה כל יום. היא נהגה לאסוף את החשבונות ולהמתין עד שתהיה בטוחה שהחודש הזה היה רווחי.

"אני חוששת ששכחתי," היא אמרה ולא היתה מסוגלת להעלות בדעתה מה היה יכול להרגיז אותו עד כדי כך. "אתה רוצה קפה?"

"הו, תודה."

בנצלו את ההזמנה שלה, גרג השתלט על אחד השולחנות הסמוכים לחלון הראווה, והמתין שאבּי תביא לו את הקפה שלו.

ואז, אחרי שהוסיף שמנת וסוכר כפי שהוא אוהב, הוא אמר לה, "אז עוד לא שמעת שגיפורד הזקן הלך לעולמו, ושהבן שלו מוכר את שורת החנויות הזאת לאיזה יזם נדל"ן?"

לסתה של אבּי נשמטה. "לא." היא הביטה בו בתדהמה. "מתי הוא מת? למה לא הודיעו לנו?"

"נראה שממש לאחרונה. טוב, זה צריך להיות לאחרונה, נכון? הרי אני ראיתי את הזקן בעיר, רק לפני פחות משלושה חודשים."

אבּי נדה בראשה. "אבל הבן שלו יכול לעשות לנו את זה? זאת אומרת, הלא יש לי חוזה חכירה."

"ומתי יפוג תוקפו של החוזה?"

"אה – בעוד חצי שנה, אני חושבת. אבל קיוויתי להאריך אותו."

"כולנו קיווינו," אמר גרג בתוגה. "אבל זה לא הולך לקרות."

ליבה של אבּי צנח. "אבל זה גם הבית שלי, לא רק העסק."

"ספרי לי על זה." גרג לקח לגימה הגונה מהקפה שלו ומצץ שפתיים בהנאה ניכרת. "המממ, זה ממש טעים."

אבּי לא יכלה להאמין שזה קורה לה. "אבל מה אנחנו יכולים לעשות?"

"לא הקדשתי לזה יותר מדי מחשבה עדיין." גרג לגם עוד מהקפה שלו. "אנחנו צריכים לדבר קודם עם שאר בעלי החנויות. אני מניח שנוכל לפנות אל מרטין גיפורד ולשאול אותו אם הוא מעוניין להעלות את שכר הדירה שאנחנו משלמים, במקום לפנות אותנו."

אבּי הזעיפה פנים. "נראה לך שהוא יסכים?"

"לא." גרג העווה את פניו. "זה סביר בערך כמו האפשרות שהיזם יבטל את ההצעה שלו."

"כאילו שזה יכול לקרות." אבּי הניחה את ידיה על עורפה והחלה להסתובב בכעס ברחבי החנות. "יזמי נדל"ן לא עושים דברים כאלה."

"נכון מאוד."

גרג סיים את הקפה שלו והדף קדימה את הספל והתחתית לכיוונה. אבל אם הוא קיווה שהיא תציע לו מילוי נוסף, הוא נאלץ להתאכזב. אבּי כבר התחילה לחשוב שיהיה עליה לחסוך את מעט הרכוש שיש לה. היא ידעה שלא סביר כלל להניח שבנו של מר גיפורד יפצה אותה על השיפורים שהיא הכניסה בבית הקפה, מאחר שהוא מתכוון בכלל להרוס את המבנה. 

בפנותה בחזרה אל גרג היא שאלה, "אתה יודע מיהו יזם הנדל"ן הזה?"

"למה? את באמת חושבת לפנות אל טוב הלב שלו?"

"מובן שלא." אבּי חשה קוצר רוח. "אני רק סקרנית. הרי זה לא שאשפורד סנט-ג'יימס זה איזה מרכז כלכלי חשוב."

"לא, אבל חסר בעיירה איזה סופרמרקט רציני. לדברי עורך הדין, שאת המכתב שלו קראתי הבוקר, התוכנית היא לבנות בלוק של דירות להשכרה מעל לחלל מסחרי גדול."

אבּי התנשפה בעייפות. "מעניין אם הם יציעו לנו מגורים בבניין הדירות החדש – כלומר במחיר מופחת, כמובן."

"טוב, אני לא זקוק למגורים," אמר לה גרג בשביעות רצון ניכרת למדי. "אני קניתי את הבית הקטן שלי, כשהמחירים היו זולים עדיין." הוא השתתק לרגע. "מובן שתוכלי תמיד לבוא לגור אצלי, עד שתמצאי לעצמך מקום אחר להתגורר בו. לא נראה לי שתוכלי לעמוד בשכר הדירה שתאגיד מורלי עומד כפי הנראה לדרוש."

נשימתה של אבּי נעתקה. "אמרת – מורלי?" היא שאלה במתח.

"כן." גרג הזעיף פנים. "שמעת עליהם?"

"שמעתי עליהם," הודתה אבּי , בהרגישה איך תחושת בחילה הולכת ומשתלטת עליה.

ואז הגיעה מחשבה נוספת. אלוהים אדירים, האם לוק מורלי יודע שהיא שוכרת את אחד הנכסים הללו? האם זה ניסיון שלו לנקום בה איכשהו?

 

אבּי שכבה ערה והביטה בעיניים לא ממוקדות באור פנסי הרחוב שחדר מבעד לווילונות שעל החלונות. הארי נחר לו בשלווה לצדה, אחרי שמיצה את השליטה הגברית שלו עליה, בדרכו הרגילה.

יחד עם זאת, הכעס שלו היה לחלוטין בלתי צפוי. הלא הוא ידע מראש שהיא יוצאת; ידע עם מי היא יוצאת, ובכל זאת הוא הצליח להרוס לה את הערב, אחרי שובה הביתה.

העדות הראשונה למצב רוחו הגיעה מיד בהיכנסה אל חדר המגורים של הדירה.

"איפה לעזאזל היית?" הוא שאל בכעס ותפס את רצועת התיק שהיה תלוי על כתפה של אבּי. היא התנדנדה קמעה במקומה, כשהוא השתמש ברצועה כדי למשוך אותה לכיוונו.

"אתה יודע איפה הייתי," היא אמרה, ולא היתה מוכנה להראות לו עד כמה הוא הדהים אותה. "הערב היתה מסיבת הרווקות של ליז. אתה אמרת לי ללכת."

"רק בגלל שלא רציתי שאמא שלך תעשה לי עוד פעם את המוות בטענה שאני מזניח אותך," הוא השיב לה. "את מסריחה מאלכוהול. כמה משקאות שתית?"

"רק אחד," השיבה אבּי בהתגוננות. היא לא התכוונה לקחת בחשבון את הקוקטייל שהיא רק טעמה. "כוס יין אחת. אני לא מתקרבת בכלל לליגה שלך, מה?"

רק בקושי היא חמקה מהיד שהארי הרים לכיוונה. "שלא תדברי אליי בצורה כזאת," הוא נהם לעברה, והיא שאלה את עצמה כמה זמן היא תוכל להמשיך לחיות ככה. "שאלתי אותך שאלה מנומסת, ואני מצפה לתשובה מנומסת. או שמא את מעדיפה שאמא שלך תשמע איזו ילדה כפוית טובה את?"

אבּי קרעה את התיק שלה מתוך ידו. אמהּ היתה חולה מדי בשביל שהיא תפיל עליה את הצרות שלה. כשאבּי ראתה אותה, יום קודם, היא נדהמה להיווכח עד כמה היא נחלשה. והארי היה מאוד מודע לזה. זאת הסיבה לכך שהוא ניצל תמיד את הבריאות של אמהּ כדי להכפיף אותה לרצונו.

מה שלא יהיה, לא היה שום טעם לנסות לשכנע אותו במצב רוחו הנוכחי. ולמען האמת, היא באמת הרגישה קצת אשמה. היא לא היתה צריכה לתת ללוק להסיע אותה הביתה.

אבל, בשם כל הקדושים, היא לא עשתה שום דבר בלתי ראוי. וזה היה כל כך נחמד לשם שינוי, רק לדבר עם גבר שנראה כנהנה מחברתה; גבר שלא מתנהג כלפיה כאילו היתה המשרתת שלו, או אף פחות מכך.

"נו, אז לאן הלכתן?"

אבּי כבר היתה בדרך אל הדלת, אבל היה עליה לדעת שהארי לא יוותר לה בקלות רבה כל כך.

"סתם, במקום של פרקר," היא נקבה בשמו של בר היין. "אתה ידעת לאן אנחנו הולכות. אני אמרתי לך מראש."

"אז לא הלכת משם לשום מקום אחר?"

"אה – לא." אבל היה היסוס קטן במענה של אבּי, וזאת היתה טעות.

"אז כן הלכת למקום נוסף." הארי הזדרז להתנפל עליה. "ולא התכוונת לספר לי על כך. מדוע?"

אבּי התפללה בליבה שהחום שהיא חשה בכל עצמותיה לא מתבטא גם בלחייה. "אני לא הלכתי לשום מקום נוסף," היא התעקשה בעייפות. "שאר הבנות עמדו להמשיך לתוכי הכחול, אבל אני לא רציתי ללכת."

"למה לא? מצאת מישהו מעניין יותר במקום של פרקר?" עיניו של הארי העמיקו לחדור לתוכה. "אם את היית עם גבר אחר, אני – "

"לא הייתי." אבל אבּי חשה איך בכל זאת היא מתחילה לרעוד. "הייתי עייפה וזה הכל. רציתי לחזור הביתה."

"אז איך הגעת הביתה? חשבתי שהן שכרו מיניבוס למשך כל הערב."

"נכון." אבּי נאלצה לבלוע את הרוק שלה. "אני לקחתי מונית."

"רעיון מצוין." הארי תפס אז בפרק כף ידה ומשך אותה לזרועותיו. לנשימה שלו היה ריח מתוק באופן מעורר חשד כששפתיו העבות החלו להתחכך בצווארה. "מותק, גם אני עייף," הוא לחש לה כשידיו חולפות ברכושנות מופגנת על שדיה. "מה דעתך ששנינו ניכנס כבר למיטה?"

 

לוק מורלי ישב ובהה במסך המחשב שלו, מול אתר האינטרנט שציין את כל האוניברסיטאות של לונדון.

אלוהים, יש כמה עשרות מהן, הוא ראה ברוב תסכול. ולא היה לו שום מושג באיזה סוג של מחקר היא בכלל עוסקת, הבחורה שאותה הוא מחפש.

הוא הזעיף פנים. כמעט שבוע חלף כבר מאז שהוא וריי ביקרו בבר היין, שבו הוא פגש את אנבל; כמעט שבוע מאז שהוא הסיע אותה הביתה. הוא לא הבין למה בדיוק, אבל הוא לא היה מסוגל להפסיק לחשוב עליה, וזה ממש הציק לו, העובדה שלמרות שהוא נתן לה את מספר הטלפון שלו, היא לא טרחה להתקשר.

הדבר היחידי שהוא ידע לבטח הוא שהיא עובדת באחת האוניברסיטאות. ושהשם שלה הוא אנבל, למרות שגם זה היה נתון לספק. הבחורות האחרות קראו לה אבס, שזה ללא ספק קיצור של אביגיל. או של אבּי, אם הוא רוצה להסתבך עוד יותר בשאלה הזאת.

תמיד היה סיכוי שאם הוא יחזור אל אותו בר יין, הוא יפגוש אותה שם. אבל היא לא נראתה לו כלל כמו בחורה שיוצאת לברים על בסיס קבוע. הוא זכר את הבניין שלפניו הוא הוריד אותה מהמכונית שלו, אבל היו שם בוודאי למעלה מארבעים דירות, ולא היה לו שום מושג בנוגע לשם המשפחה שלה.

הוא נאנח. באמת שלא היה לו שום מושג מה היה בה בדיוק שכה סיקרן אותו. נכון, היא היתה בחורה מושכת, גבוהה ודקת גיזרה, עם שיער בלונד-כסוף שצנח ישר עד לכתפיה. אבל הוא הכיר המון נשים יפהפיות, כך שלא זה היה הענין.

היא היתה מאוד רזה, הוא חשב לעצמו בהיזכרו איך עצמות כתפיה בלטו מתחת לגופיה שהיא לבשה, כשהוא סייע לה ללבוש את הז'קט שלה. אבל היא כלל לא נראתה לו כמו אחת שמקדישה מחשבה רבה יותר מדי לאיך שהיא נראית.

ריי קרפנטר נכנס בדיוק אל המשרד ונעצר כדי להציץ במסך המחשב, מעבר לכתפו של לוק. "מה אתה עושה, בן-אדם?" הוא שאל תוך בהייה במסך.

"אכפת לך?" שאל לוק בהעיפו מבט קצר רוח לעבר שותפו. "אני רק בודק בקשר למשהו. זה הכל."

"בודק בקשר למשהו או למישהו. או נכון יותר למישהי?" הציע ריי בערמומיות. "אתה מסתכל על אתר של אוניברסיטאות, נכון? לא סיפרת לי שהבחורה ההיא, זאת שלקחת הביתה מהבר באותו הערב, עובדת באוניברסיטה?"

לסתו של לוק התהדקה. "ומה אם סיפרתי?"

"אז אני הייתי מנחש שאתה מנסה ליצור איתה קשר. איפה היא עובדת?"

הבעת הזעף של לוק רק העמיקה. "אני לא יודע."

ריי השמיע קול נחירה. "אבל אתה כן יודע איפה היא גרה."

"אני יודע באיזה בית דירות, אבל לא באיזו מבין כל הדירות."

"אז לך תסתכל על רשימת הדיירים. תמיד יש רשימה כזאת בלובי של בתי הדירות האלה. אתה לא צריך שאני אגיד לך את זה."

"נכון."

לוק מחק את דף האינטרנט וסגר את המחשב הנייד. לא היה לו שום רצון להתוודות בפני ריי שהוא אפילו לא יודע מהו שם המשפחה של הבחורה.

הוא כל כך רצה שלא להעליב אותה בשום צורה, שאפילו נשיקת פרידה ולילה טוב הוא לא נתן לה.

אבל הוא רצה לתת. הפה העסיסי הזה שלה היה מפתה עד כדי כך שבקושי הוא היה מסוגל להתאפק. והיא גם הריחה טוב כל כך; ניחוח נשי עדין שהוסיף להיות מורגש בחלל המכונית שלו הרבה אחרי שהיא יצאה. לכל הרוחות, הוא חשב לעצמו, הוא ממש מוכה ברק. וזהו בהחלט דבר שלא קרה לו מעולם.

למרבה ההקלה, ריי הרפה מהנושא, והם עברו לדון בפרויקטים שהעסיקו אותם. ריי בילה את היום במילטון קיינס. הוא אהב את הגישה של אצבע על הדופק, להיות בקשר עם מנהלי העבודה באתרים, בשעה שלוק ניהל פגישות עם סוכני נדל"ן בנוגע לנכסים שאותם הם היו מעוניינים לרכוש, מצפון לעיר.

המשרד בקובנט גארדן כבר לא היה מספיק גדול כדי להכיל את העסק שלהם. צוות הארכיטקטים והמעצבים שלהם, מנהלי החשבונות ואנשי המכירות, בנוסף לכל שאר הצוות האדמיניסטרטיבי הרגיל שעבדו בחברת הנדל"ן מורלי את קרפנטר, היו זקוקים לעוד מקום כדי לצמוח. זה היה רעיון ממש מסעיר, ולוק נסחף חיש קל בתארו את הבניין המוזנח שהוא איתר, שאותו הם יוכלו לשפץ על פי רצונם.

אבל מאוחר יותר, באותו הערב, הוא לא הצליח למנוע את עצמו מלשים את פעמיו לעבר צ'לסי. עלה בדעתו, בעת שהוא חצה בנהיגה את גשר ווקסהול, שניתן לסווג כמפואר למדי את בית הדירות שבו אנבל התגוררה. האם היא עשירה יותר מכפי שהוא חשב? האם זאת הסיבה לכך שהיא לא טרחה להתקשר אליו, או שמא היא חולקת את הדירה עם שותפה או שתיים, אולי מבין הבחורות שהוא פגש בחברתה באותו הערב?

מה שעמד להפוך את מציאת הדירה שלה למסובכת עוד יותר.

 

אבּי עמדה בחלון חדר האורחים והתבוננה בגשם המטפטף על הזגוגית. זאת היתה שעת ערב מוקדמת, אבל בחוץ החל כבר להחשיך, והעננים הכבדים המטירו גשם שהרטיב את משוכות השיחים שהקיפו את סמטת צ'נדלר.

הארי התקשר להודיע לה שהוא עומד להגיע מאוחר, אבל אבּי ידעה שלא לבנות על זה יותר מדי. לא פעם הוא כבר הודיע לה הודעות כאלה, ואז פתאום הגיע כעבור חצי שעה.

הוא הציע לה לאכול את ארוחת הערב שלה ולא לחכות לו, אבל תבשיל העוף בקדירה נותר בתנור, על חום נמוך, בלי שום עניין מצדה. אבּי לא היתה כלל רעבה. לאחרונה היא כמעט אף פעם היא לא היתה ממש רעבה. היא ידעה שאמהּ חוששת שהיא מרזה יותר מדי, אבל אוכל הפך, משום מה, לדי מאוס בעיניה.

היא התכוונה ללכת הערב לבקר את אמהּ, אבל האחות התקשרה מוקדם יותר כדי להגיד לה שמיס לייסי חוותה יום לא טוב כל כך, ושהיא נחה כעת. מה שאומר שהיא מלאה תרופות הרגעה, ניחשה אבּי בתחושה לא נעימה. הימים שבהם אמהּ היתה די חזקה כדי לנהל עמה שיחה למשך יותר מכמה דקות הלכו ונעשו די נדירים.

היא הבחינה במכונית מיד כשזאת פנתה אל החצר של בית הדירות.

זה היה כלי רכב ייחודי, אלגנטי וחזק, בדיוק כמו הבעלים שלו. ניתן היה להבחין בצבעה הירוק-כהה של המכונית רק בגלל שהיא נעצרה מתחת לאחד הזרקורים שנדלקו באופן אוטומטי בכל פעם שמכונית נכנסה אל החצר.

מאיפה היא ידעה שזאת מכוניתו של לוק מורלי? זאת היתה, בסך הכל, תחושה אשר מילאה אותה, מין חוש שישי אשר הזהיר אותה שזה עלול לבשר על צרות.

בהצמידה את אצבעותיה לשפתיה, אבּי תהתה מה עליה לעשות. אין שום סיבה לבהלה, היא אמרה לעצמה. הוא לא יודע אפילו את שמה. אבל מה אם אחרי שהוא נפרד ממנה באותו הערב הוא הלך לתוכי הכחול, ומישהי שם – אחת מבנות מסיבת הרווקות של ליז אולי – סיפקה לו עוד מידע עליה? הסיכוי היה קלוש מאוד, ללא ספק, ונראה שהיא סתם מחמיאה לעצמה בחושבה שהוא בכלל מעוניין בה עד כדי כך. אבל האם היא יכולה לקחת את הסיכון הזה?

בשום פנים לא!

בהעיפה מבט אחורה, אל ריהוט הפלדה והכרום של חדר האורחים, היא תהתה אם לוק היה מאמין לה אילו היתה מספרת לו עד כמה היא שונאת להתגורר במקום הזה. האם הוא יבין למה היא חייבת להישאר, נתונה לחסדיו של גבר שלא אוהב אותה ורק נהנה לשלוט בה? שהיא חייבת להישאר אתו כדי שתוכל להעניק לאמא שלה את הטיפול שלא יעלה בידה לממן בכוחות עצמה?

היא לא חשבה שיבין. וברגע זה, היא היתה חייבת להיפטר ממנו.

היא חטפה את הז'קט שלה כשחצתה את חדר הכניסה, משכה זוג מגפיים על רגליה, ואז שלחה מבט חטוף בהשתקפות שלה. חליפת הקטיפה השחורה שהיא לבשה לא היתה בעצם חמה מספיק בשביל לצאת בה החוצה, בערב כזה של חודש אוקטובר. בעיקר כשגשם יורד, והיא בלי מטריה. אך לא היה לה זמן להחלפת בגדים.

הדירה היתה בקומה השישית, והיא ירדה במעלית, כשהיא מתפללת בליבה שהארי לא יחליט לקצר את הבילוי שלו הערב ולא יחזור מוקדם. היא יכלה רק לתאר לעצמה את התגובה שלו אם יראה אותה משוחחת עם איזה גבר זר בלובי שלהם.

למרבה ההקלה, לא היה למטה שום סימן להארי או ללוק מורלי. האם היא טעתה? האם מה שהביא את לוק לכאן בכלל אינו קשור אליה? ויכול בכלל להיות שזה לא לוק, היא שבה והזכירה לעצמה באופטימיות. נראה שמסתובבות כמה וכמה מכוניות זהות למכונית שלו ברחובות לונדון.

היא החליטה רק להציץ שנייה החוצה, לבדוק אם המכונית באה ונסעה. זה אמר שהיא תעבור על פני הדלפק של השוער, אך, למרבה המזל, מקפיילן היה ספון בחדר שמאחורי הדלפק שלו, כשהוא צופה בטלוויזיה. מסתבר שרק אורחים בבית הדירות זוכים להצצה החטופה שלה.

תודה לאל!