פרק 1
סילה
אני משליכה לפח את כל הזהירות וחושפת את נשמתי בפניו. "ג'יי־טי... הוא אנס אותי."
עיניו קופאות.
הוא מביט בי בסלידה.
"את שוב משקרת, סילה."
ואז הוא טורק את הדלת בפניי.
כאב שכמותו לא חוויתי מעולם עוטף את ליבי ומכווץ אותו עד שאין לי אוויר. הוא סוחט ודוחק מתוכי כל טיפה של תקווה ושל אור. אני מנסה לנשום אך ריאותיי אינן מגיבות. תחושת ההתכווצות בחזה מתחזקת מרגע לרגע עד שנדמה לי שעוד רגע אחטוף התקף לב.
אני עומדת על ידיי ועל ברכיי ומושיטה יד לעבר הדלת שלנו.
טעות.
הדלת של בק.
היא כבר לא שלי.
אני מחכה ואז מחכה עוד קצת שהוא יפתח אותה שוב. חזי מתכווץ עוד ועוד.
ואני מחכה.
ראשי נשמט ושערי גולש כמו פרגוד כשאני בוהה בשטיח האפור־כהה. ידי נכנעת לכוח המשיכה וכף ידי נצמדת לרצפה כדי שאוכל להתאזן. אני נזכרת ברגע שבו ראיתי את ג'יי־־טי בטלוויזיה והקאתי על השטיח. באותו הרגע תקפו אותי זיכרונות מזוויעים, והבנתי שאלה אינם סיוטים בלבד אלא אירועים אמיתיים, נושמים ופועמים שקרו לי. נלכדתי במערבולת של פחד ושל בושה ושל תיעוב עצמי. הקאתי ובכיתי וטפטפתי נזלת על כל השטיח.
לא הפעם.
עכשיו עיניי יבשות לחלוטין ואני יודעת שזה מפני שגופי נאטם ומסרב להשלים עם האובדן העצום. אם באמת אחשוב על המשמעות של בק עבורי ועל כך שאיבדתי אותו, אני לא בטוחה שגופי יעמוד בזה.
אני יודעת שאם אפנים את העובדה שזה עתה הרסתי כל טיפת אמון וחמלה שרחש כלפיי, ליבי יתכווץ ויקרוס לתוך עצמו. הוא יתגבש לגוש שחור ומיובש של מרירות שלעולם לא אתגבר עליה, והיא תהפוך לכאב הנורא ביותר שחוויתי בחיי.
כן, אפילו כואב יותר מהדבר ההוא, ואין בי כוחות לסבול כך שוב.
לכן אני חייבת להתקדם הלאה... להתעלם... לשכוח.
אני מתרוממת על ברכיי, מניחה את ידיי על ירכיי ומנסה לנשום. ריאותיי מתרחבות באי־רצון ומפיחות בתוכי חיים יקרים, ואני פולטת אנחה של תסכול.
מבטי נח על הרצפה ואני רואה שתכולת התיק שלי התפזרה על פני המסדרון. אני נושמת עמוק ומרגישה שליבי מתכווץ בייסורים.
אלוהים, כמה שזה כואב.
כל כך כואב.
הלב, החזה, הראש.
הריאות.
העצמות. אפילו בהן אני מרגישה את משקלם המוחץ של התבוסה ושל האובדן.
אני מושיטה יד, תופסת את רצועת התיק שלי ומושכת אותו אליי. הארנק ומחזיק המפתחות שלי עדיין שם. אני מוציאה את צרור המפתחות ומנסה לשלוף ממנו את מפתח דירתו של בק אך לא מצליחה. כעבור רגע אני מבינה שזה בגלל הסחרחורת.
אני שואפת חמצן מלוא ריאותיי וקולטת שמקורו של הכאב בצד הפנימי של עצם החזה שלי והוא מכלה את כולי ומשתלט על היכולת הטבעית של גופי לחיות, על היכולת לשאוף את האוויר הבסיסי הדרוש לי כדי לשרוד.
שאיפה עמוקה פנימה.
נשיפה.
פנימה.
החוצה.
תנשמי, סילה. פשוט תנשמי.
יפחה מיוסרת בוקעת מפי כשתמונות פניו של בק מבזיקות לנגד עיניי: מבטו כעוס ומגנה והוא אינו מוכן להקדיש לי חמש דקות יקרות כדי להסביר את עצמי. אני מוציאה את המפתח מהצרור ומשליכה אותו ארצה, פרץ פתאומי של זעם מציף אותי ונוסך בי כוח.
ובאותה מהירות הוא מתפוגג מתוכי.
ולרגע קצר ומרהיב חזי מתרפה וההתכווצות משתחררת. אני נושמת בזהירות ומגלה שריאותיי מתרחבות בקלות. תחושה מסחררת של הקלה מציפה אותי ואני מנצלת את ההזדמנות לעמוד.
אני לא זזה, חוששת שעוד רגש איום או מעוות ישתלט עליי וינטרל אותי. אני מחכה שיגיע, שברכיי יקרסו, אבל... כלום.
אני לא מרגישה שום דבר.
"בק," ייבבתי בתחינה. "ג'יי־־טי... הוא אנס אותי."
הוא היסס, עיניו קרועות לרווחה והדם אוזל מפניו. הושטתי אליו יד ולא פקפקתי אפילו לרגע שהוא לא ירצה לעזור לי.
אבל עולמי קרס עליי שוב כשהוא הביט בי בסלידה ואמר "את שוב משקרת, סילה" וטרק לי את הדלת בפרצוף.
אני חושבת על בק, שרק לפני רגעים ספורים דחף אותי אל מחוץ לבית בעודו מביט בי בסלידה וקורא לי — קורבן האונס — שקרנית.
וכלום. ריקנות מוחלטת ממלאת אותי ולמעשה זו תחושה מבורכת, כי אין בה כאב.
מבטי צונח שוב אל החפצים הפזורים על השטיח — ליפ גלוס, כסף קטן, טמפונים, מסטיק וקופסת גפרורים שלקחתי ממועדון ג'ז שבק ואני הלכנו אליו. מעין מזכרת.
חזי מתכווץ קלות ואני מדחיקה את התחושה ונעמדת מול המעלית, מתעלמת מכל החפצים הפזורים.
אני מפנה את גבי ומשאירה את הכול מאחור.
את הכול.
מאחור.
