"הקשב, עמוד דום, עמוד נוח!" קרא הרס"ר בטקס סיום בה"ד 1. "ועכשיו נעבור למצטיינים, מצטיין גדודי, גדוד גפן — אלידע אורן". אלידע רץ לקו המסומן לקבלת הסיכה מהרמטכ"ל. כל הקהל מחא כפיים. דניאל חיבק חזק את מיכל אשתו, ואמר לה: "איזה ממזר הבן שלך, לא סיפר שהוא מצטיין".
"ברור", היא השיבה לו, "זה הבן שלך, בדיוק כמוך — מלא הפתעות, התפוח לא נופל רחוק מהעץ".
בסוף הטקס רץ אלידע למשפחה והם קיבלו אותו בחיבוקים, בנשיקות ובקולות שמחה. לפתע תפס אותו דניאל ואמר לו: "בוא יא כוכב, לא סיפרת לאבא שלך שאתה מצטיין גדוד גפן", בעודו מחבק אותו, עד שכמעט חונק אותו מרוב אושר וגאווה.
"לא רציתי לבאס אותך, כי בתקופתך היית רק מצטיין פלוגתי", ענה לו אלידע וקרץ לעומתו.
"אין ספק שהתלמיד עלה על רבו", צחק אביו וכל המשפחה הצטרפה לצחוק.
בעודם הולכים לכיוון הרכב, עצר רגע אלידע וביקש מהם לחכות כי הוא רוצה להראות להם משהו. הוא חייג בטלפון הנייד, שאל: "איפה את?" והסביר לבת שיחו שהם בשער הראשי ובעוד רגע נוסעים. מרחוק ראו כולם מישהי רצה לכיוונם ומסמנת לאלידע שהיא מזהה אותם.
היא הגיעה מתנשפת, עמדה ליד אלידע וחייכה אליו, לוקחת נשימות קצרות ומהירות.
"אבא, אימא, תכירו, זאת רומי".
"איך? איך קוראים לך?" שאל דניאל.
"רומי", ענתה.
"ומה הכוונה, רומי?" הוא המשיך ושאל.
"לא יודעת, ההורים שלי אהבו, וזהו", ענתה לו.
"מה זה?" התפרץ אלידע לשיחה הלא מתוכננת שנוצרה, "זאת רומי, והכרתי אותה בקורס, והיא ממש עזרה לי במבחנים הסופיים, וגם היא סיימה היום בה"ד 1, והיא הולכת להיות קמב"צית אצלי בגדוד — איזה צירוף מקרים!" הוא סיפר לכולם בעודו מחייך לעברה. "תכלס אני חייב לה הרבה, כי הרבה בזכותה קיבלתי את המצטיין", המשיך לספר בשבחה. "איזה יופי, אני שמחה לשמוע", אמרה מיכל, "איפה את גרה?"
"אני גרה בתל אביב", ענתה רומי.
"מעולה", אמרה מיכל, "את ממש קרובה אלינו, את תמיד מוזמנת לבוא".
"אמרתי לך שאימא שלי תאהב אותך", אמר אלידע וצחק. "אז שתדעו שהזמנתי אותה לשבת כי היא רוצה לראות שבת של דוסים", הצהיר אלידע ושוב שלח לרומי חיוך ביישני.
"היא תמיד מוזמנת, והבית תמיד פתוח", ענתה אימו ונתנה לה חיבוק.
משפחת אורן נפרדה מרומי ונסעה לביתה.
***
"אני לא מבין, רבע שעה לפני שבת, והיא עדיין לא הגיעה? היא בכלל מגיעה?" שאל דניאל את אלידע בעוד אלידע עורך שש צלחות על שולחן השבת ומוסיף עוד סט צלחות לרומי.
"אבא, היא תגיע, היא בדרך, אני בטוח שהיא כבר פה", ענה לו אלידע. בה בעת הוא שלח הודעה לרומי: "איפה את? כולם קצת לחוצים", וצירף פרצוף קורץ.
"אני עוד בדרך, היו פקקים מטורפים. אני ממש מצטערת, אולי עדיף שאוותר?" שלחה לו רומי בחזרה, בתקווה שאלידע לא יוותר.
"אבא, סע-סע, עוד שנייה נכנסת שבת", היא האיצה באבא שלה שיגיע כבר ליישוב נחלים, שבו גר אלידע.
אביה גיחך לעצמו.
"אבא, נו, מה אתה צוחק?" היא הגיבה בעצבנות.
"אני פשוט לא מאמין שהבת שלי דואגת כל כך לשבת. רק ביום כיפור האחרון עשית על האש בים", הזכיר לה אביה.
"אבא די, פשוט לא נעים לי מהמשפחה", ענתה, מנסה להראות ששום דבר באמת לא השפיע עליה.
"לא נעים מהמשפחה או לא נעים מאלידע?" שאל אביה, מעלה חיוך על פניו.
"אבאאאאאא די!" צעקה עליו ונתנה לו מכה קטנה על היד, "אתה מביך אותי".
"הכול באהבה, ואת יודעת את זה".
"שבת שלום לכולם!" קראה מיכל לחלל החדר לאחר שהדליקה נרות, עברה ילד-ילד, נתנה לו נשיקה ולחשה לו "שבת שלום" אישי. כשהגיעה לדניאל נתנה לו נשיקה על השפתיים, ואמרה לו: "שבת שלום אהוב שלי".
"שבת שלום לכולם", אמר אב המשפחה. "יאללה, הולכים לבית כנסת", זירז את כולם. הבנים לקחו את המעילים ויצאו עם אביהם לבית הכנסת.
"אלידע, מה יש לך בכיס?" שאל דניאל בתמיהה.
"הא, זה טלפון", עונה אלידע.
"טלפון? למה אתה צריך טלפון בשבת?"
"כוננות אבא, כבר שכחת מה זה?" ענה אלידע וצחק לעצמו.
"אל תעשה אותי לא מבין, היו לי מספיק שעות של כוננות ונסיעות בשבת, אבל עדיין לא התחלת תפקיד. רק סיימת בה"ד 1 וביום ראשון אתה צריך לקבל את המחלקה שלך, אז מה קשור טלפון? איזו כוננות?"
"מיד," ענה לו אלידע, בביטחון: "אבא, בסיום הטקס צלצל אליי המ"פ כדי לומר לי מברוק על המצטיין, וציין כי כרגע הם בכוננות בגלל הפיגוע שהיה בגדר בעזה, לכן הוא רוצה שאהיה זמין, וביקש שאגיע מיד אם יקרה משהו. אבא, המצב לא פשוט שם למטה". דניאל הנהן לאות הבנה, אך עדיין חשב שזה מוגזם.
"לכה דודי לקראת כלה", התחיל לשיר החזן וכל הקהל איתו. לאורך כל התפילה הסתכל אלידע לעבר הכניסה של בית הכנסת כדי לראות אם רומי הגיעה.
הוא ציפה לה בקוצר רוח.
"ונאמר והיה ה' למלך על כל הארץ ביום הוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". החזן סיים לקרוא את הפסוקים האחרונים של סוף התפילה, והקהל החל לשיר "אדון עולם". בזמן הזה יצאו כל הצעירים החוצה כדי לשתף זה את זה בחוויות השבוע. גם אלידע יצא החוצה בריצה קלה. הוא כבר דמיין כיצד רומי תיראה.
כשהיה בחוץ הסתכל סביב, מחפש ומחפש. אנשים חלפו על פניו ובירכו אותו בשבת שלום ובמזל טוב על ההצטיינות, אבל הוא הרגיש כמו בסרט, והקולות סביבו היו עמומים, עד שקול נעים ורך קרא לו: "דיגי".
הוא הסתובב לכיוון הקול וראה מולו בחורה יפה, שערה זהוב וחלק ופניה מחייכות. היא הייתה מכוסה בשל, ולבשה חולצה לבנה מכופתרת, המותאמת לגזרתה ומכנסיים לבנים רחבים מעט. היא קראה לו שוב: "דיגי".
אלידע התעשת, ניגש אליה ולחש על אוזנה: "את כל כך יפה ותודה שבאת".
"לא הייתי מפספסת את לעולם. אני מקווה שאני מספיק צנועה, כי זה הכי צנוע שהיה לי", אמרה והשפילה ראשה במבוכה. באותו זמן ניגש לדניאל שמעון, גבאי בית הכנסת, ואמר: "מר אורן שבת שלום, שמעתי שמגיע מזל טוב למצטיין שלך, מחר נעלה אותו לתורה, כבוד גדול".
"תודה, תודה שמעון, זה אכן כבוד וגאווה", ענה לו דניאל.
"איך הבחורה בלבן קשורה אליכם?" התעניין הגבאי כשראה את אלידע מגניב חיבוק לרומי, מקווה שלא יראו.
"איזו בחורה?" שאל דניאל.
"זאת שעם אלידע", ענה הגבאי, מבין שעלה על משהו מעניין.
"אה זאת, נסתרות דרכי ה', נסתרות", נאנח דניאל, והלך לכיוון היציאה מבית הכנסת.
