עד לפני כמה שנים היה מגיע לאוקונור הקרקס של האחים לוֹמבַּרדֵרוֹ. עד חודש מאי, כשהקור התחיל להעיק, או לפעמים לפני כן, אם הקיץ בחוף היה קשה, טיפסו אנשי הקרקס אל המחוז ונחתו על הקו התוחם של הבתים האחרונים. הילדים גילו אותם מיד, משום שהכפר היה קטן ממה שהוא עכשיו, ומשום שברגע שהם פרקו את הקרונות הראשונים, כבר נשמע הרעש המתכתי והחלול שעלה מהמבנה ככל שהלך ונבנה.

אנשי הכפר לא נמשכו אליו, לקרקס, ולא לליצנים ולא לבעלי החיים המותשים. מי שבאמת הקסים אותם היה אדון הטקס. אָריסטידֵס לומבּרדֶרו היה שמו. היו שאמרו שלא כך הוא. שבפרטיות הקרונות המתגלגלים קראה לו אשתו קרלוס, ושאריסטידס הוא שם הבמה שלו. אחרים חשבו שאיש לא יכול לבחור שם כזה, ושההצדקה היחידה לשאת אותו, כמו אות קלון, היא שבשם זה הוא הוטבל.

באמצע המופע, אחרי אמני הטרפז, ישב אריסטידס על ספסל עץ, שהיה רעוע כמו שאר המתקנים, באור חסר הרחמים של הזרקור החזק ביותר. הוא זנח את ההטעמה הנפוחה שהשתמש בה כשהציג את הקטעים השונים, אימץ נימה כמעט אינטימית, קרובה, והחל לספר סיפור.

עכשיו, שנים רבות מאז הפעם האחרונה שבה הגיע הקרקס, האנשים לא מצליחים לקבוע אם אריסטידס היה מספר סיפורים טוב, בסופו של דבר. אם המדד הוא האדיקות שבה הם עקבו אחר המילים, תנועות ידיו והאתנחתות שלו, ודאי שהיה. מצד שני, אם חושבים עד כמה קשה היה לו לשמור על שלמותה של עלילת הסיפור, כבר אי אפשר להיות בטוחים כל כך.

הסיפורים שלו החלו בכל נקודה שהיא, ונדמה היה שהוא נהנה לבלבל את הקהל. היה לו רפרטואר של חמישה־עשר או עשרים סיפורים. הצעירים מִספרו אותם משום שבכל שנה הוא השתמש באותם אירועים שכבר סיפר עליהם. חמישה־עשר או עשרים, זה הכול. סיפורים שהספיקו למשך הזמן, שבועיים־שלושה, שהקרקס חנה באוקונור. ולא ארוכים מדי: כאורך הזמן שהספיק ללוליינים לעטות אפים אדומים ופאות מגוחכות או לשכנע את האריה לצאת שוב לזירה העגולה.

עם זאת, לומבּרדֶרו מעולם לא חזר על סיפור בדיוק באותו האופן. הדבר שעשע את הקהל והטריד אותו בעת ובעונה אחת. בעלי הזיכרון הטוב ביותר נטו לטמון לו מלכודות, ובצעקות, מן היציעים, הזכירו לו את העובדות ודרשו ממנו לצעוד בשבילים שכבר עבר בהם. אבל אדון הטקס לעג ל"זעיר בורגנים האלה". כך הוא כינה אותם, והצרחנים, שלא היה להם מושג מה פירוש הדבר להיות זעיר בורגני, חשו בבושה מטפסת על עורם וזורמת בדמם והשתתקו. שיספר מה שהוא רוצה, איך שהוא רוצה. אבל שיספר כבר.

כמו שחקן ציני ושווה נפש, הוא זרק דימויים, משפטים, תרחישים לא קשורים. הוא לא כיבד את הסדר הכרונולוגי או הסיבתי של האירועים. ממש לא. ברשימה שנראתה כאוטית הוא ירה דמויות, סוגי אקלים שונים, עובדות נשגבות, פרטים, מטאפורות שאיש לא הבין. אחר כך הוא התחיל לספר, והקהל שלו היה הממונה על מציאת חוט עלילה, גורם, תוצאה.

אילו לומבּרדרו היה בוחר אי פעם את סיפור סינדרלה, למשל, לשם התחלה היה מביט בעיניהם של שומעיו ואומר שבסיפור הזה יש חיפוש, תשוקה, כישוף שהופר, אישה זקנה ומרושעת, שני צעירים שמתאהבים בזמן ריקוד, ילדות בודדה, נעל. ואז הוא היה מתחיל לספר, אבל לא מההתחלה, אלא מהמקום שאליו היה מוביל אותו הדחף שלו, או המזל, או שאגות הקהל.

בכל אופן, לומבּרדרו מעולם לא סיפר את "סינדרלה". הסיפורים שלו היו אחרים, שונים, מזווית הראייה שלו. הילדים הניחו שהוא המציא אותם. הגדולים, ששאפו להיחשב ספקנים, הרשו לעצמם לחשוד שהסיפורים שייכים לסופר כלשהו שלומבּרדרו מסתיר מהם באופן מודע.

אבל איש מעולם לא זכה לתשובה ודאית, כי בשנות התשעים הקרקס כבר לא עצר באוקונור. דבר מוזר: אף אחד לא מסוגל, עכשיו, לזכור ולו אחד מהסיפורים ההם בשלמותו. בימים רעים השכנים חושבים שזיכרונם אבד להם. בטובים הם מייחסים את זה לכישרון הייחודי של לומבּרדרו לסבך את העלילות, למלא את השולחן בקלפי משחק בלתי סבירים, כדי להיות היחיד שיכול למצוא את הסדר שבעזרתו אפשר להניח את הקלפים במקומם. זה אחר זה.

לפעמים מדברים בכפר על ליל תחנת הכוח. אבל תמיד באופן חלקי, מבולבל ולא קשור. באופן כללי האנשים מתייחסים למקום שבו כל אחד מהם היה, מה הם עשו בזמן הפסקת החשמל והסערה, מה הם חשבו כשהם נוכחו לדעת שזאת היתה חבלה, החשדות שהתעוררו בהם אחר כך לגבי האשמים. אבל אף אחד לא יכול לספר את כל הסיפור. וגם לא להבין אותו כמכלול, על כל הפרטים הקטנים, האירועים שקדמו לו וההשלכות שהיו לו. יש יותר מדי נפתולי עלילה. נודע על עיתונאי מבואנוס איירס שנסע לאוקונור כדי לחקור את העניין. הוא נשאר כמה שבועות, אבל בסופו של דבר חזר בידיים ריקות. זה לא היה מהיעדר רצון אצל העדים. יותר מאדם אחד ישבו זמן רב עם הזר לספר לו מה הם יודעים. זאת הבעיה. למרות שמכנסים את כולם יחד, למרות שמחברים בזהירות כפייתית את כל המילים שלהם, הזיכרונות והחשדות שלהם, יש דברים שנשארים לא ידועים, לא מוסברים ולא מובנים.

לא משום שזה באמת כך. אלא משום שמי שמכירים את הסיפור הם מתי מעט, קומץ אנשים. והם אלה שהיו שם. אלה שהגו אותו, תכננו אותו והוציאו אותו לפועל. ואף על פי שהם בקרבנו, והם חלק מאיתנו, הם מעמידים פנים שהם יודעים רק מה שיודעים השאר. מוזר. חושבים שבכפר קטן כמו אוקונור אין שום דרך לשמור סוד. ובכל זאת, ליל תחנת הכוח הוא סוד. טוב, אולי חצי סוד. סוד המורכב מעניינים ידועים ומבולבלים בכוונה, או במקרה, או גם וגם.

ומשום כך אנו נזכרים בלומבּרדרו. כי נראה שרק הוא, ממקום מושבו על הספסל הישן, מואר באלומת האור המרכזית של זירת הקרקס, היחיד שמסוגל לספר את הסיפור הזה. אילו היה זה אחד מלילות הקרקס שלו, היה לומבּרדרו מסתכל סביבו, משתהה לרגע בדרמטיות, ובעודו מרים את ידו, הוא היה מונה כמה מן היסודות המרכיבים את הסיפור הזה. הוא היה אומר שיש בו נבל, תאונת דרכים ומנהל בנק שבורח אבל בסופו של דבר המוות משיג אותו. בחור שמטביע דחפור בחלק העמוק ביותר של הלגונה וצעיר שבורח לתמיד. צעירה מאוהבת, כבלים חשמליים קבורים לאורך קילומטרים, וגבר שבוכה כי הוא יודע שלעולם לא יהיה מאושר. פועל בניין מלא טינה שעומד למות ותחנת דלק בצומת דרכים.

לומבּרדרו יסיים את סיפורו בשתיקה נוספת, תיאטרלית כמו הראשונה, ובחיוך עקום. הוא יאמר שהוא רואה את הבלבול נסוך על פניהם של קהל מאזיניו. כך, בדיוק, הוא היה אומר: "אני רואה את הבלבול נסוך על הפנים שלכם." ויוסיף שלא ידאגו. שיש לו רמז לפתרון העלילה הזאת. ושאם יש צורך לתת לה כותרת, אפשר שהיא תהיה... "הלילה של קומנדו מבצעים".