טרזן איש הקופים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
טרזן איש הקופים
מכר
מאות
עותקים
טרזן איש הקופים
מכר
מאות
עותקים

טרזן איש הקופים

5 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • תרגום: יונתן בר
  • הוצאה: מנדלי, קמין
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: ילדים ונוער
  • מספר עמודים: 284 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 44 דק'

תקציר

בשנת 1888 יצאו לורד וליידי גרייסטוק מביתם למסע ימי לחוף המערבי של אפריקה. במהלך ההפלגה התרחש מרד על סיפון הספינה, צוות המלחים השתלט עליה ונטש את לורד וליידי גרייסטוק באמצע הג'ונגל האפריקאי. במהלך שהייתם בג'ונגל נולד להם בן, אבל הוא לא זוכה להכיר אותם. שבט קופי אדם פראי טובח בהוריו, מאמץ אותו אליהם, ומעניק לו את הכינוי "טרזן", או בשפתם – עור לבן. טרזן גדל בקרב קופי האדם כשהוא בטוח שהוא אחד מהם. הוא צד בידיים חשופות ואוכל בשר נא, נלחם בגורילות ובאריות, וחיי חיים נעימים ונטולי דאגות. אך דבר אחד מפריד לבסוף בינו לבין שבט קופי האדם, התבונה האנושית. כשטרזן מגלה באחד הימים את הבקתה הנטושה של הוריו על חוף הים, אין דבר שיעמוד בפני תשוקתו לדעת מיהו ומנין הוא בא. וכשפרופסור פורטר ובתו היפה, ג'יין, מגיעים לאפריקה בחיפוש אחר אוצר ספרדי עתיק, אהבתו של טרזן לג'יין מניעה אותו לעזוב את שבט הקופים הגדולים ולהיות לבן תרבות.

בהתקרב שנת המאה להוצאה הראשונה, אנו מתכבדים להגיש לקורא העברי מהדורה חדשה וחגיגית של הספר ששבה את לבם של עשרות מיליוני קוראים ברחבי העולם בתרגום חדש. צעירים שטרם ניתנה להם ההזדמנות להכיר את הספר ישאבו הנאה רבה מאחד מסיפורי ההרפתקאות המלהיבים ביותר בכל הזמנים. אלה שכבר קראו ונהנו מהספר ישמחו לשוב ולחזות בגיבור האהוב של ימי ילדותם בתרגום מודרני וקולח.

על המחבר:

אדגר רייס בורוז (1950-1875) נולד בשיקגו למשפחה אמידה וחלם על קריירה צבאית. לאחר ששלח את ידו בעבודות רבות ומשונות, שהאחרונה שבהן הייתה כסוחר מחדדים, הוא פרסם בשנת 1912 את הספר "טרזן איש הקופים". הספר הפך להצלחה מסחררת ויצר את אחד הגיבורים המוכרים והאהובים ביותר בכל הזמנים. בעקבות ההצלחה כתב בורוז למעלה מ-20 המשכים לספר, ובכל חייו פרסם למעלה מ-70 ספרים.

פרק ראשון

פרק 1
אל הים


שמעתי את הסיפור הזה מאדם שלא הייתה לו זכות לספר אותו לי, או לכל אחד אחר. את תחילתו אני עשוי לייחס להשפעה המפתה של בציר ישן על המספר, ואת המשכו במהלך הימים הבאים לספקנות שלי.
כשהמארח העליז שלי גילה שחשף בפניי כל כך הרבה, ושאני נוטה לפקפק בדבריו, המשיכה גאוותו המטופשת במשימה בה החל הבציר הישן והוא שלף ראיה כתובה בצורת כתב-יד מעופש, ורשומות מטעם משרד המושבות הבריטי על מנת לתמוך ברבות מהנקודות החשובות בסיפור הבלתי רגיל שלו.
אני לא טוען שזהו סיפור אמיתי, מאחר שלא ראיתי את האירועים שאותם הוא מתאר, אך העובדה שכדי לספר לכם אותו בדיתי מלבי שמות לדמויות הראשיות מוכיחה לכל הדעות את האמונה הכנה שלי שעשויה להיות בו אמת.
דפי היומן הצהובים ומכוסי הטחב של אדם שמת כבר מזמן, יחד עם רשומות משרד המושבות, משתלבים בשלמות בסיפור של מארחי העליז, וכך אני מעניק לכם אותו כפי שצירפתי אותו בשקידה מתוך המקורות השונים.
גם אם לא תאמינו לסיפור, לפחות תסכימו אתי שהוא מיוחד, יוצא-דופן ומעניין.
מרשומות משרד המושבות ומיומנו של הנפטר אנו לומדים שאציל אנגלי צעיר, שלו נקרא ג'ון קלייטון, לורד גרייסטוק, התמנה לבצע חקירה רגישה ומשונה על התנאים במושבה בריטית בחוף המערבי של אפריקה, על סמך הידיעה כי מעצמה אירופאית אחרת מגייסת את תושביה הילידים הפשוטים כחיילים לצבא הילידים שלה, לשם איסוף גומי ושנהב בכוח הזרוע משבטי הפרא לאורך הקונגו והארובימי [1]. ילידי המושבה הבריטית התלוננו שבנים רבים פותו בהבטחות זוהרות, אך רק מעטים שבו למשפחותיהם.
האנגלים באפריקה אף הרחיקו לכת וטענו שאותם שחורי עור מסכנים היו למעשה עבדים, מאחר שבתום תקופת הגיוס ניצלו הקצינים הלבנים את הבורות שלהם וטענו שנותרו להם עוד כמה שנים לשרת.
וכך מינה משרד המושבות את ג'ון קלייטון לתפקיד חדש במערב אפריקה הבריטית, אך פקודותיו הסודיות התמקדו בעריכת חקירה מקיפה על ניצול פסול של נתינים בריטים שחורי עור בידי קצינים של מעצמה אירופאית ידידותית.
יחד עם זאת, הסיבה ששלחו אותו אינה חשובה לסיפור, מאחר שמעולם לא ערך את החקירה, ולמעשה בכלל לא הגיע ליעדו.
קלייטון היה מסוג האנגלים שהגיעו להישגים ההיסטוריים המכובדים ביותר באלפי שדות קרב עטורי נצחון. גבר חזק ונמרץ, בדעתו, ברוחו ובגופו.
קומתו הייתה גבוהה מן הממוצע. עיניו היו אפורות ותווי פניו רגילים וחזקים. הופעתו הייתה של אדם בריא וחסון משנים רבות של אימונים בצבא. השאיפות הפוליטיות שלו גרמו לו לבקש העברה מהצבא למשרד המושבות וכך הוטל עליו, בגילו הצעיר, תפקיד רגיש וחשוב בשירות המלכה.
כשהוענק לו המינוי הרגיש בו-זמנית התרוממות רוח ותדהמה. הקידום לו כגמול ראוי על שירות חרוץ ונבון, וכמקפצה לתפקידים בעלי חשיבות ואחריות רבות יותר. מצד שני, הוא היה נשוי רק שלושה חודשים לגברת אליס רותרפורד, והמחשבה לקחת את הבחורה הצעירה לבדידות ולסכנות של אפריקה הפראית הפחידה אותו.
הוא היה מסרב למינוי למענה, אך היא לא הסכימה לכך. תחת זאת היא התעקשה שיקבל זאת על עצמו ושייקח אותה אתו.

היו די והותר אמהות, אחים, אחיות, דודות ודודנים שהביעו דעות שונות בנושא, אבל פרטיהן אבדו בין דפי ההיסטוריה. ידוע לנו רק כי בבוקר בהיר במאי 1888 הפליגו ג'ון, הלורד גרייסטוק, וליידי אליס מנמל דובר בדרכם לאפריקה. כעבור חודש הגיעו לפריטאון ושכרו ספינת מפרש קטנה, הפואלדה, שתשא אותם ליעדם הסופי.
וכך ג'ון, הלורד גרייסטוק, וליידי אליס, אשתו, נעלמו מעין.
חודשיים אחרי שהרימו עוגן ויצאו מנמל פריטאון, סרקו תריסר ספינות מלחמה בריטיות את דרום האוקיינוס האטלנטי בחיפוש אחריהם או אחרי ספינתם הקטנה. שרידי הספינה שנמצאו במהרה על חופי סנט הלנה [2] שכנעו את העולם שהפואלדה ירדה למצולות יחד עם נוסעיה, והחיפוש הסתיים עוד לפני שהחל, למרות שבלבבות רבים עוד נותרה התקווה שנים רבות.
הפואלדה הייתה ברקנית [3] במשקל מאה טונות בקירוב, מסוג הספינות המשמשות למסחר בחופי דרום האוקיינוס. צוות הספינה התבסס על חלאת הים – רוצחים ופושעים שהתחמקו מחבל התליה, בני כל גזע וכל אומה.
הפואלדה לא הייתה יוצאת דופן. קציניה היו בריונים כהי עור, ששנאו את הצוות והצוות שנא אותם. רב-החובל, למרות שהיה ימאי מוכשר, התנהג לצוותו באכזריות. הוא הכיר, או יישם, רק שתי דרכים לטפל בהם – פין השליבה [4] והרובה, ובכל מקרה הסבירות הייתה נמוכה שחבורת הגברים שאסף תבין משהו אחר.

וכך היה, שמהיום השני ליציאתם מפריטאון, היו ג'ון קלייטון ואשתו הצעירה עדים למחזות על סיפון הפואלדה שלא האמינו שקיימים מחוץ לספרים העוסקים בעלילות הימאים.
בבוקר היום השני חושלה החוליה הראשונה בקורות חיו של אדם, שעדיין לא נולד, שאין כמותן בתולדות המין האנושי.
שני מלחים עסקו בשטיפת סיפון הפואלדה, החובל הראשון היה בתפקיד, ורב-החובל היה שקוע בשיחה עם ג'ון קלייטון וליידי אליס. המלחים העובדים פסעו אחורה לכיוון הקבוצה הקטנה, שגבה היה מופנה אליהם. הם התקרבו עוד ועוד, עד שאחד מהם ניצב ישר מאחורי רב-החובל. לו היה חולף עוד רגע על פניו, הסיפור המשונה הזה לעולם לא היה עולה על הכתב.
אך באותו רגע פנה הקצין מלורד וליידי גרייסטוק, מעד על המלח והשתטח אפיים ארצה על הסיפון. בדרכו הוא הפיל את דלי המים ותכולתו המלוכלכת נספגה בבגדיו.
לרגע, אבל רק לרגע, זה היה מחזה מבודח. רב-החובל קם על רגליו כשפניו מאדימים מבושה וזעם, פלט שטף של גידופים איומים, והשכיב את המלח לסיפון בחבטה כבירה.
הגבר היה קטן וזקן למדי, כך שאכזריות המעשה הייתה בולטת לעין. המלח השני, יש לציין, לא היה זקן וקטן אלא שור בדמות אדם, עם שפם שחור פראי וצוואר עבה בין כתפיים אדירות. שריריו התכווצו כשראה את חברו נופל, והוא התנפל על רב-החובל בנהמה עמומה והפיל אותו על ברכיו בחבטה אחת.
פניו האדומים של רב-החובל הלבינו בבת אחת: זה היה מרד; במהלך הקריירה האכזרית שלו כבר פגש והכניע מרידות. הוא שלף אקדח מכיסו בלי לקום על רגליו וירה מטווח אפס בהר השרירים המתנשא מעליו. אך למרות זריזותו, ג'ון קלייטון היה זריז כמעט כמוהו, והקליע שכוון ללבו של המלח ננעץ במקום זאת ברגלו, מאחר שלורד גרייסטוק הכה בזרועו של רב-החובל ברגע שהבחין בקרני השמש מבהיקות על כלי הנשק.
קלייטון ורב-החובל החליפו ביניהם כמה מילים, כשהראשון מבהיר שהוא נגעל מהאכזריות שמפגין האחרון כלפי צוותו, ושהוא לא מרשה כל התנהגות כזו כל עוד הוא והליידי גרייסטוק מתגוררים בספינה.
תשובה חריפה עמדה על קצה לשונו של רב-החובל, אבל במחשבה שנייה הוא הסתובב והתרחק לירכתי הספינה במבט זועף. הוא העדיף לא להכעיס את האציל האנגלי, מאחר שידע את הכוח של זרוע הענישה של המלכה, ופחד ממנה – הצי האנגלי המכיר כל פינה בים.
שני המלחים קמו על רגליהם, כשהזקן תומך בחברו הפצוע. הבחור הגדול, שבין חבריו נודע בכינוי מייקל השחור, נשען בזהירות על רגלו, וכשגילה שהיא נושאת את משקלו, פנה לקלייטון במילות תודה זועפות. למרות נימת קולו הקודרת של הבחור, לא היה ספק שדבריו כנים. הוא בקושי סיים את נאומו הדל וכבר פנה והתחיל לצלוע לעבר חרטום הספינה בכוונה ברורה למנוע כל דיון נוסף.
חלפו כמה ימים עד שהם ראו אותו שוב, וגם רב-החובל לא העניק להם דבר מלבד נהמה זועפת כשהיה חייב לשוחח אתם.
הם אכלו את ארוחותיהם בתאו, כמו שעשו לפני התקרית המצערת, אך רב-החובל הקפיד שחובותיו ימנעו ממנו לסעוד באותו הזמן.
שאר הקצינים היו חבורה גסה ובורה, שמעמדה היה רק מעט יותר גבוה מזה של הצוות המפוחד שסבל תחת מרותם, והם שמחו על ההזדמנות להימנע מלשוחח עם האציל האנגלי המגונדר וגבירתו, כך שמר ומרת קלייטון נותרו רוב הזמן לבדם.
אמנם זה מה שרצו, אך זה גם בודד אותם מהחיים בספינה הקטנה ומנע מהם להיות מעודכנים באירועים שהובילו לטרגדיה הקשה.
בספינה הייתה אווירה שלא ניתן להגדירה, אך היא בישרה רעות. למיטב ידיעתם של מר ומרת קלייטון, למראית עין הכל התנהל כשורה על הספינה הקטנה, אך שניהם הרגישו שמתחת לפני השטח רוחשת סכנה בלתי ידועה, אם כי לא דנו בה זה עם זו.
ביום השני אחרי פציעתו של מייקל השחור עלה קלייטון לסיפון בדיוק כשגופו הרפוי של אחד מאנשי הצוות נסחב למטה בידי ארבעה מחבריו. החובל הראשון, שהחזיק פין שליבה כבד בידו, לטש מבט זועם בחבורת המלחים המדוכדכים.
קלייטון לא שאל שאלות – לא היה בזה צורך – ולמחרת, כשהופיעו באופק המפרשים של ספינת מלחמה בריטית, הוא שקל לדרוש שהוא וליידי אליס יעלו על הסיפון שלה. בתוכו התגברו החששות ששום דבר טוב לא יצמח מהישארות בפואלדה הקודרת, המאיימת.
לקראת צהריים הגיעו לטווח דיבור מהספינה הבריטית, אך כשקלייטון כמעט וקיבל החלטה לבקש מרב-החובל לעלות על סיפונה, עלתה בדעתו הטיפשות הברורה שבמעשה. איזו סיבה יוכל לתת לקצין המפקד על ספינה הוד מלכותה לרצונו לשוב לכיוון ממנו הגיע!
אם יאמר להם ששני מלחים סוררים קיבלו עונשים כבדים ממפקדיהם, הם ינסו להחניק את צחוקם וייחסו את רצונו לעזוב את הספינה לדבר אחד בלבד – פחדנות.
ג'ון קלייטון, הלורד גרייסטוק, לא ביקש העברה לספינת המלחמה הבריטית. לקראת ערב נעלם תורן הספינה באופק, אך לא לפני שנודע לקלייטון כי יש אמת בפחדיו, והוא קילל את גאוותו הטיפשית שמנעה ממנו לפני כמה שעות לבקש מקלט לאשתו הצעירה, כשהבטחון היה במרחק נגיעה – בטחון שכעת אבד לנצח.
אחר הצהריים ניגש המלח הקטן והזקן, אותו אחד שסבל מנחת זרועו של רב-החובל לפני כמה ימים, למקום עומדם של קלייטון ואשתו, שצפו במפרשיה המתרחקים של ספינת המלחמה הגדולה. הזקן עסק בהברקת חלקי המתכת של הספינה, וכשהתקרב לאיטו לקלייטון אמר חרישית:
"גיהינום, אדוני, פה על הספינה, תזכור מה שאני אומר לך, אדוני. גיהינום."
"למה אתה מתכוון, ידידי?" שאל קלייטון.
"מה, לא ראית מה קורה? לא שמעת ת' רב-חובל השטן והעוזרים שלו שמפרקים לצוות ת'צורה? אתמול הם פיצצו שני ראשים, והיום עוד שלושה. מייקל השחור כבר בריא והוא לא פראייר שיסכים לזה, לא הוא. תזכור מה שאני אומר לך, אדוני."
"אתה אומר שהצוות שוקל מרד?" שאל קלייטון.
"מרד!" קרא הזקן. "מרד! הם מתכוונים לרצח, אדוני, תזכור מה שאני אומר לך, אדוני."
"מתי?"
"זה מגיע, אדוני, זה מגיע אבל אני לא יודע מתי, וגם ככה אמרתי יותר מדי, אבל היית בסדר באותו יום וחשבתי שכדאי שאני יזהיר אותך. אבל תשמור על הפה שלך כשאתה שומע יריות ותרד למטה ותישאר שם. זהו, רק תשמור על הפה שלך או שיכניסו לך כדור בצלעות, ותזכור מה שאני אומר לך, אדוני." הזקן שב לענייניו וחלף על פני בני הזוג קלייטון.
"תחזית מרה, אליס," אמר קלייטון.
"אתה צריך להזהיר מיד את רב-החובל, ג'ון. יתכן שעוד ניתן למנוע את האסון," אמרה.
"אני משער שזה מה עלי לעשות, אבל ממניעים אנוכיים לחלוטין אני נוטה 'לשמור על הפה שלי'. לא משנה מה הם יעשו, הם יחוסו עלינו כי תמכתי במייקל השחור. אבל אם הם יגלו שבגדתי בהם לא יפגינו כלפינו טיפת רחמים, אליס."
"יש לך חובה אחת בלבד, ג'ון, והיא להיות נתין נאמן לכתר. אם לא תזהיר את רב-החובל יש לך חלק במה שיקרה כאילו סייעת לתכנן את המזימה ולהוציא אותה אל הפועל במו ידיך."
"את לא מבינה, יקירתי," השיב קלייטון. "חובתי היא בראש ובראשונה אלייך. רב-החובל הביא את זה על עצמו, אז מדוע אני צריך להעמיד את אשתי בפני סכנות שאין להעלותן על הדעת במאמץ עקר להצילו מטיפשותו? יקירתי , אין לך מושג מה יקרה אם חבורת מרצחים זו תשתלט על הפואלדה."
"חובה היא חובה, ג'ון, ואף התפלפלות לא תשנה זאת. לא אהיה אישה נאותה ללורד אנגלי אם אניח לו להשתמט מחובתו. אני מבינה את הסכנה המתקרבת, אבל אני מוכנה להתייצב נגדה לצדך."
"כרצונך, אליס," ענה קלייטון בחיוך. "אולי אנחנו כורים לעצמנו בור. אף על פי שמצב העניינים בספינה אינו לרוחי, יתכן שהוא לא כל כך גרוע. אולי אותו יורד-ים עתיק רק ביטא את תשוקות לבו הזקן והמרושע ולא סיפר את האמת. מרד בלב ים היה אולי שכיח לפני מאה שנה, אך בשנת 1888 זה לא סביר.
"הנה רב-החובל. אם אני מתכוון להזהיר אותו מוטב שאסיים מוקדם ככל האפשר עם המלאכה הבזויה, מאחר שאין לי כל רצון לשוחח עם הבריון."
הוא פסע שווה נפש במעלה גרם המדרגות שבו פנה רב-החובל, וכעבור רגע נקש על דלתו.
"יבוא," נשמעה נימתו הגסה של הקצין הזועף.
קלייטון נכנס וסגר את הדלת מאחוריו.
"כן?"
"באתי לדווח על תמצית השיחה ששמעתי היום, מפני שאני חש שמוטב להזהיר אותך, גם אם אין לזה שחר. בקצרה, הצוות זומם מרד ורצח."
"שקר!" שאג רב-החובל. "ואם אתה שוב מפריע למשמעת על הספינה, או מתערב בעניינים שלא קשורים אליך, אז תישא בתוצאות ותלך לעזאזל. לא אכפת לי שאתה אציל אנגלי. אני רב-החובל של הספינה, ואני מודיע לך שמרגע זה ואילך אתה לא תדחוף את האף שלך לעניינים שלי."
פניו של רב-החובל הפכו סגולים מזעם, והמילים האחרונות בקעו מגרונו בצווחה בליווי חבטה רמה בשולחן באגרוף עצום אחד ונפנוף אגרוף שני מול פניו של קלייטון.
גרייסטוק לא הפגין כל רגש ורק לטש מבט יציב בגבר הנסער.
"רב-החובל בילינגס," אמר לבסוף באיטיות, "סלח לי, אבל אתה אדם טיפש."
הוא הסתובב ועזב את רב-החובל באותו שוויון נפש מוכר, שללא ספק ירתיח אדם כמו רב-החובל יותר ממטר של קללות. וגם אם קלייטון היה מצליח לפייס אותו ולגרום לו בקלות להתחרט על מילותיו הפזיזות, הרי שכעת מנע מצב רוחו כל סיכוי אחרון ששניהם יפעלו יחדיו למען מטרה משותפת.
"ובכן, אליס," אמר קלייטון כששב לצד אשתו, "זה היה בזבוז של אוויר. נתקלתי בכפיות טובה מוחלטת, הוא תקף אותי כמו כלב שוטה. אם זה היה תלוי בי, הוא והספינה הארורה שלו יכולים לרדת למצולות, ועד שנרד ממנה בבטחה אני אשקיע את מאמציי בדאגה לרווחתנו. והצעד הראשון בכיוון יהיה ללכת לתא שלנו ולהביא את האקדחים שלי. חבל שארזנו את הרובים הגדולים והתחמושת עם שאר החפצים למטה."
הם מצאו את חדרם הפוך לחלוטין. בגדים מתוך הארגזים והתיקים שלהם היו מפוזרים לכל עבר, ואפילו מיטותיהם נקרעו לגזרים.
"נראה שמישהו מצא עניין רב יותר מאתנו בחפצים שלנו," אמר קלייטון. "אליס, בואי נבדוק אם משהו חסר."
חיפוש דקדקני גילה שדבר לא נלקח מלבד שני האקדחים של קלייטון ומצבור קטן של תחמושת ששמר עבורם.
"דווקא אותם קיוויתי שישאירו לנו," אמר קלייטון, "והעובדה שלקחו דווקא אותם בהחלט מבשרת רעות."
"מה נעשה, ג'ון?" שאלה אשתו. "אולי צדקת והסיכוי הכי טוב שלנו הוא לשמור על עמדה ניטרלית. אם הקצינים יצליחו למנוע את המרד, אין לנו ממה לפחד, ואם המורדים ינצחו, תקוותנו הקלושה נמצאת בכך שלא ניסינו לסכל את מזימתם או לעורר את כעסם."
"את צודקת, אליס. נשאר באמצע."
בזמן שהחלו לסדר את תאם, הבחינו קלייטון ואשתו בו-זמנית בפיסת נייר שבצבצה מתחת לדלת החדר. קלייטון התכופף לעברה והופתע לראות שהיא מתקדמת לתוך החדר, עד שהבין שמישהו מבחוץ דוחף אותה פנימה.
הוא פסע לעבר הדלת במהירות ובדממה, אך כשהושיט ידו לפתוח אותה, נחה לפתע כף ידה של אשתו על פרק ידו.
"לא, ג'ון," לחשה. "הם לא רוצים שיראו אותם, אז אסור לנו לראות אותם. אל תשכח שאנחנו נשארים באמצע."
קלייטון חייך ושמט את ידו לצד גופו. הם המשיכו לצפות בפיסת הנייר הקטנה עד שנחה לבסוף מעבר לדלת.
ג'ון קלייטון התכופף והרים אותה. הייתה זו פיסת נייר לבנה ומלוכלכת, מקופלת בגסות לריבוע בלוי. הוא פרש אותה וחשף הודעה גסה וכמעט בלתי קריאה. לא היה ספק שמי שכתב אותה לא היה מורגל בכתיבה.
לאחר פענוח התברר שהייתה זו אזהרה לזוג קלייטון. אם הם רוצים להישאר בחיים, הם צריכים להימנע מלדווח על אובדן האקדחים, או לחזור באוזני מישהו על דבריו של המלח הזקן.
"אני מאמין שיהיה בסדר," אמר קלייטון בחיוך עגום. "אנחנו יכולים רק לשבת ולחכות."

עוד על הספר

  • תרגום: יונתן בר
  • הוצאה: מנדלי, קמין
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: ילדים ונוער
  • מספר עמודים: 284 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 44 דק'
טרזן איש הקופים אדגר רייס בארוז

פרק 1
אל הים


שמעתי את הסיפור הזה מאדם שלא הייתה לו זכות לספר אותו לי, או לכל אחד אחר. את תחילתו אני עשוי לייחס להשפעה המפתה של בציר ישן על המספר, ואת המשכו במהלך הימים הבאים לספקנות שלי.
כשהמארח העליז שלי גילה שחשף בפניי כל כך הרבה, ושאני נוטה לפקפק בדבריו, המשיכה גאוותו המטופשת במשימה בה החל הבציר הישן והוא שלף ראיה כתובה בצורת כתב-יד מעופש, ורשומות מטעם משרד המושבות הבריטי על מנת לתמוך ברבות מהנקודות החשובות בסיפור הבלתי רגיל שלו.
אני לא טוען שזהו סיפור אמיתי, מאחר שלא ראיתי את האירועים שאותם הוא מתאר, אך העובדה שכדי לספר לכם אותו בדיתי מלבי שמות לדמויות הראשיות מוכיחה לכל הדעות את האמונה הכנה שלי שעשויה להיות בו אמת.
דפי היומן הצהובים ומכוסי הטחב של אדם שמת כבר מזמן, יחד עם רשומות משרד המושבות, משתלבים בשלמות בסיפור של מארחי העליז, וכך אני מעניק לכם אותו כפי שצירפתי אותו בשקידה מתוך המקורות השונים.
גם אם לא תאמינו לסיפור, לפחות תסכימו אתי שהוא מיוחד, יוצא-דופן ומעניין.
מרשומות משרד המושבות ומיומנו של הנפטר אנו לומדים שאציל אנגלי צעיר, שלו נקרא ג'ון קלייטון, לורד גרייסטוק, התמנה לבצע חקירה רגישה ומשונה על התנאים במושבה בריטית בחוף המערבי של אפריקה, על סמך הידיעה כי מעצמה אירופאית אחרת מגייסת את תושביה הילידים הפשוטים כחיילים לצבא הילידים שלה, לשם איסוף גומי ושנהב בכוח הזרוע משבטי הפרא לאורך הקונגו והארובימי [1]. ילידי המושבה הבריטית התלוננו שבנים רבים פותו בהבטחות זוהרות, אך רק מעטים שבו למשפחותיהם.
האנגלים באפריקה אף הרחיקו לכת וטענו שאותם שחורי עור מסכנים היו למעשה עבדים, מאחר שבתום תקופת הגיוס ניצלו הקצינים הלבנים את הבורות שלהם וטענו שנותרו להם עוד כמה שנים לשרת.
וכך מינה משרד המושבות את ג'ון קלייטון לתפקיד חדש במערב אפריקה הבריטית, אך פקודותיו הסודיות התמקדו בעריכת חקירה מקיפה על ניצול פסול של נתינים בריטים שחורי עור בידי קצינים של מעצמה אירופאית ידידותית.
יחד עם זאת, הסיבה ששלחו אותו אינה חשובה לסיפור, מאחר שמעולם לא ערך את החקירה, ולמעשה בכלל לא הגיע ליעדו.
קלייטון היה מסוג האנגלים שהגיעו להישגים ההיסטוריים המכובדים ביותר באלפי שדות קרב עטורי נצחון. גבר חזק ונמרץ, בדעתו, ברוחו ובגופו.
קומתו הייתה גבוהה מן הממוצע. עיניו היו אפורות ותווי פניו רגילים וחזקים. הופעתו הייתה של אדם בריא וחסון משנים רבות של אימונים בצבא. השאיפות הפוליטיות שלו גרמו לו לבקש העברה מהצבא למשרד המושבות וכך הוטל עליו, בגילו הצעיר, תפקיד רגיש וחשוב בשירות המלכה.
כשהוענק לו המינוי הרגיש בו-זמנית התרוממות רוח ותדהמה. הקידום לו כגמול ראוי על שירות חרוץ ונבון, וכמקפצה לתפקידים בעלי חשיבות ואחריות רבות יותר. מצד שני, הוא היה נשוי רק שלושה חודשים לגברת אליס רותרפורד, והמחשבה לקחת את הבחורה הצעירה לבדידות ולסכנות של אפריקה הפראית הפחידה אותו.
הוא היה מסרב למינוי למענה, אך היא לא הסכימה לכך. תחת זאת היא התעקשה שיקבל זאת על עצמו ושייקח אותה אתו.

היו די והותר אמהות, אחים, אחיות, דודות ודודנים שהביעו דעות שונות בנושא, אבל פרטיהן אבדו בין דפי ההיסטוריה. ידוע לנו רק כי בבוקר בהיר במאי 1888 הפליגו ג'ון, הלורד גרייסטוק, וליידי אליס מנמל דובר בדרכם לאפריקה. כעבור חודש הגיעו לפריטאון ושכרו ספינת מפרש קטנה, הפואלדה, שתשא אותם ליעדם הסופי.
וכך ג'ון, הלורד גרייסטוק, וליידי אליס, אשתו, נעלמו מעין.
חודשיים אחרי שהרימו עוגן ויצאו מנמל פריטאון, סרקו תריסר ספינות מלחמה בריטיות את דרום האוקיינוס האטלנטי בחיפוש אחריהם או אחרי ספינתם הקטנה. שרידי הספינה שנמצאו במהרה על חופי סנט הלנה [2] שכנעו את העולם שהפואלדה ירדה למצולות יחד עם נוסעיה, והחיפוש הסתיים עוד לפני שהחל, למרות שבלבבות רבים עוד נותרה התקווה שנים רבות.
הפואלדה הייתה ברקנית [3] במשקל מאה טונות בקירוב, מסוג הספינות המשמשות למסחר בחופי דרום האוקיינוס. צוות הספינה התבסס על חלאת הים – רוצחים ופושעים שהתחמקו מחבל התליה, בני כל גזע וכל אומה.
הפואלדה לא הייתה יוצאת דופן. קציניה היו בריונים כהי עור, ששנאו את הצוות והצוות שנא אותם. רב-החובל, למרות שהיה ימאי מוכשר, התנהג לצוותו באכזריות. הוא הכיר, או יישם, רק שתי דרכים לטפל בהם – פין השליבה [4] והרובה, ובכל מקרה הסבירות הייתה נמוכה שחבורת הגברים שאסף תבין משהו אחר.

וכך היה, שמהיום השני ליציאתם מפריטאון, היו ג'ון קלייטון ואשתו הצעירה עדים למחזות על סיפון הפואלדה שלא האמינו שקיימים מחוץ לספרים העוסקים בעלילות הימאים.
בבוקר היום השני חושלה החוליה הראשונה בקורות חיו של אדם, שעדיין לא נולד, שאין כמותן בתולדות המין האנושי.
שני מלחים עסקו בשטיפת סיפון הפואלדה, החובל הראשון היה בתפקיד, ורב-החובל היה שקוע בשיחה עם ג'ון קלייטון וליידי אליס. המלחים העובדים פסעו אחורה לכיוון הקבוצה הקטנה, שגבה היה מופנה אליהם. הם התקרבו עוד ועוד, עד שאחד מהם ניצב ישר מאחורי רב-החובל. לו היה חולף עוד רגע על פניו, הסיפור המשונה הזה לעולם לא היה עולה על הכתב.
אך באותו רגע פנה הקצין מלורד וליידי גרייסטוק, מעד על המלח והשתטח אפיים ארצה על הסיפון. בדרכו הוא הפיל את דלי המים ותכולתו המלוכלכת נספגה בבגדיו.
לרגע, אבל רק לרגע, זה היה מחזה מבודח. רב-החובל קם על רגליו כשפניו מאדימים מבושה וזעם, פלט שטף של גידופים איומים, והשכיב את המלח לסיפון בחבטה כבירה.
הגבר היה קטן וזקן למדי, כך שאכזריות המעשה הייתה בולטת לעין. המלח השני, יש לציין, לא היה זקן וקטן אלא שור בדמות אדם, עם שפם שחור פראי וצוואר עבה בין כתפיים אדירות. שריריו התכווצו כשראה את חברו נופל, והוא התנפל על רב-החובל בנהמה עמומה והפיל אותו על ברכיו בחבטה אחת.
פניו האדומים של רב-החובל הלבינו בבת אחת: זה היה מרד; במהלך הקריירה האכזרית שלו כבר פגש והכניע מרידות. הוא שלף אקדח מכיסו בלי לקום על רגליו וירה מטווח אפס בהר השרירים המתנשא מעליו. אך למרות זריזותו, ג'ון קלייטון היה זריז כמעט כמוהו, והקליע שכוון ללבו של המלח ננעץ במקום זאת ברגלו, מאחר שלורד גרייסטוק הכה בזרועו של רב-החובל ברגע שהבחין בקרני השמש מבהיקות על כלי הנשק.
קלייטון ורב-החובל החליפו ביניהם כמה מילים, כשהראשון מבהיר שהוא נגעל מהאכזריות שמפגין האחרון כלפי צוותו, ושהוא לא מרשה כל התנהגות כזו כל עוד הוא והליידי גרייסטוק מתגוררים בספינה.
תשובה חריפה עמדה על קצה לשונו של רב-החובל, אבל במחשבה שנייה הוא הסתובב והתרחק לירכתי הספינה במבט זועף. הוא העדיף לא להכעיס את האציל האנגלי, מאחר שידע את הכוח של זרוע הענישה של המלכה, ופחד ממנה – הצי האנגלי המכיר כל פינה בים.
שני המלחים קמו על רגליהם, כשהזקן תומך בחברו הפצוע. הבחור הגדול, שבין חבריו נודע בכינוי מייקל השחור, נשען בזהירות על רגלו, וכשגילה שהיא נושאת את משקלו, פנה לקלייטון במילות תודה זועפות. למרות נימת קולו הקודרת של הבחור, לא היה ספק שדבריו כנים. הוא בקושי סיים את נאומו הדל וכבר פנה והתחיל לצלוע לעבר חרטום הספינה בכוונה ברורה למנוע כל דיון נוסף.
חלפו כמה ימים עד שהם ראו אותו שוב, וגם רב-החובל לא העניק להם דבר מלבד נהמה זועפת כשהיה חייב לשוחח אתם.
הם אכלו את ארוחותיהם בתאו, כמו שעשו לפני התקרית המצערת, אך רב-החובל הקפיד שחובותיו ימנעו ממנו לסעוד באותו הזמן.
שאר הקצינים היו חבורה גסה ובורה, שמעמדה היה רק מעט יותר גבוה מזה של הצוות המפוחד שסבל תחת מרותם, והם שמחו על ההזדמנות להימנע מלשוחח עם האציל האנגלי המגונדר וגבירתו, כך שמר ומרת קלייטון נותרו רוב הזמן לבדם.
אמנם זה מה שרצו, אך זה גם בודד אותם מהחיים בספינה הקטנה ומנע מהם להיות מעודכנים באירועים שהובילו לטרגדיה הקשה.
בספינה הייתה אווירה שלא ניתן להגדירה, אך היא בישרה רעות. למיטב ידיעתם של מר ומרת קלייטון, למראית עין הכל התנהל כשורה על הספינה הקטנה, אך שניהם הרגישו שמתחת לפני השטח רוחשת סכנה בלתי ידועה, אם כי לא דנו בה זה עם זו.
ביום השני אחרי פציעתו של מייקל השחור עלה קלייטון לסיפון בדיוק כשגופו הרפוי של אחד מאנשי הצוות נסחב למטה בידי ארבעה מחבריו. החובל הראשון, שהחזיק פין שליבה כבד בידו, לטש מבט זועם בחבורת המלחים המדוכדכים.
קלייטון לא שאל שאלות – לא היה בזה צורך – ולמחרת, כשהופיעו באופק המפרשים של ספינת מלחמה בריטית, הוא שקל לדרוש שהוא וליידי אליס יעלו על הסיפון שלה. בתוכו התגברו החששות ששום דבר טוב לא יצמח מהישארות בפואלדה הקודרת, המאיימת.
לקראת צהריים הגיעו לטווח דיבור מהספינה הבריטית, אך כשקלייטון כמעט וקיבל החלטה לבקש מרב-החובל לעלות על סיפונה, עלתה בדעתו הטיפשות הברורה שבמעשה. איזו סיבה יוכל לתת לקצין המפקד על ספינה הוד מלכותה לרצונו לשוב לכיוון ממנו הגיע!
אם יאמר להם ששני מלחים סוררים קיבלו עונשים כבדים ממפקדיהם, הם ינסו להחניק את צחוקם וייחסו את רצונו לעזוב את הספינה לדבר אחד בלבד – פחדנות.
ג'ון קלייטון, הלורד גרייסטוק, לא ביקש העברה לספינת המלחמה הבריטית. לקראת ערב נעלם תורן הספינה באופק, אך לא לפני שנודע לקלייטון כי יש אמת בפחדיו, והוא קילל את גאוותו הטיפשית שמנעה ממנו לפני כמה שעות לבקש מקלט לאשתו הצעירה, כשהבטחון היה במרחק נגיעה – בטחון שכעת אבד לנצח.
אחר הצהריים ניגש המלח הקטן והזקן, אותו אחד שסבל מנחת זרועו של רב-החובל לפני כמה ימים, למקום עומדם של קלייטון ואשתו, שצפו במפרשיה המתרחקים של ספינת המלחמה הגדולה. הזקן עסק בהברקת חלקי המתכת של הספינה, וכשהתקרב לאיטו לקלייטון אמר חרישית:
"גיהינום, אדוני, פה על הספינה, תזכור מה שאני אומר לך, אדוני. גיהינום."
"למה אתה מתכוון, ידידי?" שאל קלייטון.
"מה, לא ראית מה קורה? לא שמעת ת' רב-חובל השטן והעוזרים שלו שמפרקים לצוות ת'צורה? אתמול הם פיצצו שני ראשים, והיום עוד שלושה. מייקל השחור כבר בריא והוא לא פראייר שיסכים לזה, לא הוא. תזכור מה שאני אומר לך, אדוני."
"אתה אומר שהצוות שוקל מרד?" שאל קלייטון.
"מרד!" קרא הזקן. "מרד! הם מתכוונים לרצח, אדוני, תזכור מה שאני אומר לך, אדוני."
"מתי?"
"זה מגיע, אדוני, זה מגיע אבל אני לא יודע מתי, וגם ככה אמרתי יותר מדי, אבל היית בסדר באותו יום וחשבתי שכדאי שאני יזהיר אותך. אבל תשמור על הפה שלך כשאתה שומע יריות ותרד למטה ותישאר שם. זהו, רק תשמור על הפה שלך או שיכניסו לך כדור בצלעות, ותזכור מה שאני אומר לך, אדוני." הזקן שב לענייניו וחלף על פני בני הזוג קלייטון.
"תחזית מרה, אליס," אמר קלייטון.
"אתה צריך להזהיר מיד את רב-החובל, ג'ון. יתכן שעוד ניתן למנוע את האסון," אמרה.
"אני משער שזה מה עלי לעשות, אבל ממניעים אנוכיים לחלוטין אני נוטה 'לשמור על הפה שלי'. לא משנה מה הם יעשו, הם יחוסו עלינו כי תמכתי במייקל השחור. אבל אם הם יגלו שבגדתי בהם לא יפגינו כלפינו טיפת רחמים, אליס."
"יש לך חובה אחת בלבד, ג'ון, והיא להיות נתין נאמן לכתר. אם לא תזהיר את רב-החובל יש לך חלק במה שיקרה כאילו סייעת לתכנן את המזימה ולהוציא אותה אל הפועל במו ידיך."
"את לא מבינה, יקירתי," השיב קלייטון. "חובתי היא בראש ובראשונה אלייך. רב-החובל הביא את זה על עצמו, אז מדוע אני צריך להעמיד את אשתי בפני סכנות שאין להעלותן על הדעת במאמץ עקר להצילו מטיפשותו? יקירתי , אין לך מושג מה יקרה אם חבורת מרצחים זו תשתלט על הפואלדה."
"חובה היא חובה, ג'ון, ואף התפלפלות לא תשנה זאת. לא אהיה אישה נאותה ללורד אנגלי אם אניח לו להשתמט מחובתו. אני מבינה את הסכנה המתקרבת, אבל אני מוכנה להתייצב נגדה לצדך."
"כרצונך, אליס," ענה קלייטון בחיוך. "אולי אנחנו כורים לעצמנו בור. אף על פי שמצב העניינים בספינה אינו לרוחי, יתכן שהוא לא כל כך גרוע. אולי אותו יורד-ים עתיק רק ביטא את תשוקות לבו הזקן והמרושע ולא סיפר את האמת. מרד בלב ים היה אולי שכיח לפני מאה שנה, אך בשנת 1888 זה לא סביר.
"הנה רב-החובל. אם אני מתכוון להזהיר אותו מוטב שאסיים מוקדם ככל האפשר עם המלאכה הבזויה, מאחר שאין לי כל רצון לשוחח עם הבריון."
הוא פסע שווה נפש במעלה גרם המדרגות שבו פנה רב-החובל, וכעבור רגע נקש על דלתו.
"יבוא," נשמעה נימתו הגסה של הקצין הזועף.
קלייטון נכנס וסגר את הדלת מאחוריו.
"כן?"
"באתי לדווח על תמצית השיחה ששמעתי היום, מפני שאני חש שמוטב להזהיר אותך, גם אם אין לזה שחר. בקצרה, הצוות זומם מרד ורצח."
"שקר!" שאג רב-החובל. "ואם אתה שוב מפריע למשמעת על הספינה, או מתערב בעניינים שלא קשורים אליך, אז תישא בתוצאות ותלך לעזאזל. לא אכפת לי שאתה אציל אנגלי. אני רב-החובל של הספינה, ואני מודיע לך שמרגע זה ואילך אתה לא תדחוף את האף שלך לעניינים שלי."
פניו של רב-החובל הפכו סגולים מזעם, והמילים האחרונות בקעו מגרונו בצווחה בליווי חבטה רמה בשולחן באגרוף עצום אחד ונפנוף אגרוף שני מול פניו של קלייטון.
גרייסטוק לא הפגין כל רגש ורק לטש מבט יציב בגבר הנסער.
"רב-החובל בילינגס," אמר לבסוף באיטיות, "סלח לי, אבל אתה אדם טיפש."
הוא הסתובב ועזב את רב-החובל באותו שוויון נפש מוכר, שללא ספק ירתיח אדם כמו רב-החובל יותר ממטר של קללות. וגם אם קלייטון היה מצליח לפייס אותו ולגרום לו בקלות להתחרט על מילותיו הפזיזות, הרי שכעת מנע מצב רוחו כל סיכוי אחרון ששניהם יפעלו יחדיו למען מטרה משותפת.
"ובכן, אליס," אמר קלייטון כששב לצד אשתו, "זה היה בזבוז של אוויר. נתקלתי בכפיות טובה מוחלטת, הוא תקף אותי כמו כלב שוטה. אם זה היה תלוי בי, הוא והספינה הארורה שלו יכולים לרדת למצולות, ועד שנרד ממנה בבטחה אני אשקיע את מאמציי בדאגה לרווחתנו. והצעד הראשון בכיוון יהיה ללכת לתא שלנו ולהביא את האקדחים שלי. חבל שארזנו את הרובים הגדולים והתחמושת עם שאר החפצים למטה."
הם מצאו את חדרם הפוך לחלוטין. בגדים מתוך הארגזים והתיקים שלהם היו מפוזרים לכל עבר, ואפילו מיטותיהם נקרעו לגזרים.
"נראה שמישהו מצא עניין רב יותר מאתנו בחפצים שלנו," אמר קלייטון. "אליס, בואי נבדוק אם משהו חסר."
חיפוש דקדקני גילה שדבר לא נלקח מלבד שני האקדחים של קלייטון ומצבור קטן של תחמושת ששמר עבורם.
"דווקא אותם קיוויתי שישאירו לנו," אמר קלייטון, "והעובדה שלקחו דווקא אותם בהחלט מבשרת רעות."
"מה נעשה, ג'ון?" שאלה אשתו. "אולי צדקת והסיכוי הכי טוב שלנו הוא לשמור על עמדה ניטרלית. אם הקצינים יצליחו למנוע את המרד, אין לנו ממה לפחד, ואם המורדים ינצחו, תקוותנו הקלושה נמצאת בכך שלא ניסינו לסכל את מזימתם או לעורר את כעסם."
"את צודקת, אליס. נשאר באמצע."
בזמן שהחלו לסדר את תאם, הבחינו קלייטון ואשתו בו-זמנית בפיסת נייר שבצבצה מתחת לדלת החדר. קלייטון התכופף לעברה והופתע לראות שהיא מתקדמת לתוך החדר, עד שהבין שמישהו מבחוץ דוחף אותה פנימה.
הוא פסע לעבר הדלת במהירות ובדממה, אך כשהושיט ידו לפתוח אותה, נחה לפתע כף ידה של אשתו על פרק ידו.
"לא, ג'ון," לחשה. "הם לא רוצים שיראו אותם, אז אסור לנו לראות אותם. אל תשכח שאנחנו נשארים באמצע."
קלייטון חייך ושמט את ידו לצד גופו. הם המשיכו לצפות בפיסת הנייר הקטנה עד שנחה לבסוף מעבר לדלת.
ג'ון קלייטון התכופף והרים אותה. הייתה זו פיסת נייר לבנה ומלוכלכת, מקופלת בגסות לריבוע בלוי. הוא פרש אותה וחשף הודעה גסה וכמעט בלתי קריאה. לא היה ספק שמי שכתב אותה לא היה מורגל בכתיבה.
לאחר פענוח התברר שהייתה זו אזהרה לזוג קלייטון. אם הם רוצים להישאר בחיים, הם צריכים להימנע מלדווח על אובדן האקדחים, או לחזור באוזני מישהו על דבריו של המלח הזקן.
"אני מאמין שיהיה בסדר," אמר קלייטון בחיוך עגום. "אנחנו יכולים רק לשבת ולחכות."