שרלוק הולמס - כל הסיפורים כרך ד'
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שרלוק הולמס - כל הסיפורים כרך ד'
הוספה למועדפים

שרלוק הולמס - כל הסיפורים כרך ד'

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

סר ארתור‏ קונן-דויל

סר ארתור קונאן דויל (1930-1859) נולד בסקוטלנד למשפחה קתולית שמרנית ואמידה ממוצא אירי. בבחרותו למד רפואה באוניברסיטת אדינבורו ובמקביל החל לשלוח את ידו בכתיבה. חלק ניכר מהכשרתו המעשית כרופא עשה על גבי אוניה במסעות בים. 
דויל התקשה להתפרנס מעיסוק ברפואה, ואת המרפאות שפתח, תחילה בפורטסמות ולאחר מכן בלונדון, פקדו מטופלים מעטים. לצד מיעוט ההכנסות, הביא עמו המצב שפע של זמן, אותו ניצל דויל לכתיבה.
בשנת 1887 התפרסם בעיתון הסיפור הבלשי המשמעותי הראשון שלו, בו הופיעו לראשונה דמויותיהם הבלתי נשכחות של שרלוק הולמס ועוזרו, ד"ר ווטסון, אשר עלילותיהם נפרשות על פני ארבעה רומנים ועשרות רבות של סיפורים קצרים, ואשר הקנו לדויל את פרסומו ותהילתו.
עבודתו הספרותית הענפה כוללת בעיקר סיפורת בלשית, אך גם רומנים היסטוריים, ספרי מדע בדיוני, מאמרים, ספרי שירה ומחזות.

תקציר

תרגום מחודש ומעודכן על ידי אורי בלסם לקובץ הסיפורים הרביעי המגולל את הרפתקאותיו של הבלש הנודע ביותר בכל הזמנים, שרלוק הולמס.
 
56 הסיפורים שכתב ארתור קונן דויל, המתארים את הרפתקאותיהם של הולמס וידידו הרופא, ד"ר ווטסון, התפרסמו בקביעות בכתב העת "הסטרנד" באנגליה בשנים 1891-1893, ובהמשך קובצו בארבעה קבצי סיפורים קצרים.
 
סיפורי שרלוק הולמס ראו אור בעברית בהוצאת זמורה ביתן באמצע שנות ה-80, אך מאז אזלו מזמן בדפוס. כך קרה שדור שלם התוודע לבלש הבריטי מרחוב בייקר דרך דמותו בתרבות הפופולרית (המקטרת, הגלימה והכובע המשובץ), אך רק מעטים קראו את סיפוריו ממש.

פרק ראשון

מר שרלוק הולמס

בשנת 1878 הוסמכתי כדוקטור לרפואה באוניברסיטת לונדון, ומשם עברתי לקורס מנתחים צבאיים בבית החולים הצבאי נֵטלי. לאחר שסיימתי את לימודי, הוצבתי בגדוד החמישי של רובאי נורתַמבֶּרלנד כעוזר מנתח. הגדוד חנה באותה עת בהודו, ולפני שיכולתי להצטרף אליו פרצה המלחמה האפגנִית השנייה. כשירדתי לחוף בבומביי הודיעו לי שהכוח שאני משתייך אליו כבר חצה את המעברים ונמצא עתה הרחק בעומק ארץ האויב. למרות זאת יצאתי בעקבות הצבא בחברתם של קצינים רבים אחרים שהיו במצבי, והצלחתי להגיע בשלום לקנדהר, שם מצאתי את הגדוד שלי, והתחלתי מיד למלא את חובתי.
המערכה הביאה כבוד וקידום לרבים, אבל לי לא הסבה אלא עוגמת נפש ותלאות. הועברתי מהחטיבה שלי וצורפתי לחטיבת בֶּרקשָׁיֵיר, ועמה השתתפתי בקרב מֵייווֹנד הגורלי. שם נפגעתי בכתף מקליע ג'יזל שריסק את העצם וקרע את העורק התת־בריחי. לולא מסירותו ואומץ לבו של החייל שלי, מוּרֵיי, שהטיל אותי על גבו של סוס משא והצליח להביא אותי אל קווי האנגלים, הייתי ללא ספק נופל בידיהם של ה"גָאזים"1 הרצחניים.
תשוש מכאבים ומכל הקשיים שעברתי, נשלחתי ברכבת פצועים ארוכה לבסיס בית החולים בפֶּשְוואר, שבו התאוששתי עד שהיה בכוחי לטייל בין אגפי בית החולים בכוחות עצמי ואפילו להשתזף מעט במרפסת, אך לפתע לקיתי בקדחת צהובה, קללת המושבות בהודו. במשך כמה חודשים ריחפתי בין חיים למוות וכבר אמרו נואש לחיי, אלא שלבסוף התגברתי והחלמתי. הייתי חלש ושפוף כל כך עד שוועדה רפואית קבעה שיש להחזיר אותי לאנגליה ללא דיחוי. בהתאם לכך, הועליתי על סיפונה של אוניית המשלוח אוֹרוֹנטֶס והגעתי לרציפי פורטְסמות כעבור חודש, כשבריאותי הרוסה ללא תקנה. ואולם, באישורה של הממשלה הרחומה שלנו, הותר לי לנסות לשפר את המצב במשך תשעת החודשים הבאים.
לא היה לי שום מכר או קרוב משפחה באנגליה, והייתי חופשי לנפשי — או, ליתר דיוק, חופשי עד כמה שיאפשר לי תקציב של חמישה שילינגים ושישה פני ליום. לאור הנסיבות הללו, המשכתי באופן טבעי אל לונדון, אותו ביוב שאליו נשפכים כל דגי הרקק וחסרי הבית מרחבי האימפריה. שם התאכסנתי זמן־מה במלון קטן בסטרנד. קיומי היה חסר נוחות וחסר משמעות. את מעט הכסף שהיה לי ביזבזתי ביד רחבה יותר משיכולתי להרשות לעצמי. מצבי הכספי החמיר, עד שהתברר לי שעלי לעזוב את המטרופולין ולהשתקע במקום אחר, או לשנות כליל את סגנון חיי. בחרתי באפשרות השנייה, והחלטתי שראשית כול עלי לעזוב את המלון ולהשתכן במקום שלא יהיה כה יומרני ויקר.
ביום שבו הגעתי לאותה החלטה, עמדתי לי בבר "קריטריון", ולפתע טפח מישהו על כתפי. פניתי לאחור וזיהיתי את סטמפורד הצעיר שהיה עוזר מנתח שלי בבית החולים האוניברסיטאי סנט בארת'ס. פנים ידידותיות בלב השיממון של לונדון הן באמת מראה משמח לאדם בודד. באותם ימים רחוקים לא היה סטמפורד הצעיר קרוב אלי במיוחד, אך עתה בירכתי אותו בחום ואף הוא נראה שמח לראות אותי. מתוך אותו פרץ של שמחה, הזמנתי אותו לסעוד עמי בהולבורן, ויצאנו יחד לדרך בכרכרה.
"מה עשית לעצמך, ווטסון?" שאל בפליאה בלתי מוסווית בשעה שהיטלטלנו ברחובותיה של לונדון. "אתה רזה כאטרייה ושחום כאגוז."
מסרתי לו תקציר של הרפתקאותי, ובקושי סיימתי לספר, כשלפתע הגענו למחוז חפצנו.
"מסכן שכמוך," אמר, משתתף בצערי, לאחר שהאזין לסיפור תלאותי. "ומה תעשה עכשיו?"
"אני מחפש לי דירה," עניתי, "מנסה להשיג מה שמכונה 'דיור נוח במחיר מתקבל על הדעת'."
"מוזר," ענה חברי. "אתה האדם השני שפונה אלי היום באותן מילים ממש."
"ומי היה הראשון?" שאלתי.
"בחור אחד שעובד במעבדת הכימיה של בית החולים. כל הבוקר רטן ורגן על כך שהוא לא מצליח למצוא שותף לדירה טובה אבל יקרה מדי שמצא."
"בחיי!" קראתי. "אם באמת הוא מחפש מישהו להתחלק עמו בדירה ובהוצאות, אני האיש. אני מעדיף למצוא לי שותף מאשר לגור לבד."
סטמפורד הצעיר נעץ בי מבט מוזר מעל למסגרת משקפיו.
"אתה עדיין לא מכיר את שרלוק הולמס," אמר. "אולי לא תאהב להיות בחברתו באופן קבוע."
"למה? מה יש לך נגדו?"
"הו, לא אמרתי שיש לי משהו נגדו. יש לו כל מיני רעיונות מוזרים — הוא נלהב למדי כשמדובר בענפי מדע מסוימים. עד כמה שאני מכיר אותו, הוא בחור טוב."
"אני משער שהוא סטודנט לרפואה?" אמרתי.
"לא, אין לי מושג מה הוא עושה או מתכוון לעשות. אני חושב שהוא יודע אנטומיה ושהוא כימאי ממדרגה ראשונה; אבל עד כמה שידוע לי, הוא מעולם לא למד רפואה באופן שיטתי. הוא בעל תערובת ידע משונה, אבל רכש לעצמו כל מיני התמחויות בנושאים שוליים שהיו ודאי מדהימות את הפרופסורים שלו."
"שאלת אותו פעם לשם מה הוא עושה את זה?" שאלתי.
"לא, הוא לא אדם שקל לחלוב מפיו ידיעות על עצמו, אף שהוא יודע לדבר יפה מאוד כשמתחשק לו."
"הייתי רוצה לפגוש אותו," אמרתי. "אם עלי להתגורר עם מישהו, הייתי מעדיף אדם שאורח חייו למדני ושקט. אני לא חזק מספיק לסבול רעש והתרגשות. מאלה היו לי באפגניסטן די והותר לכל החיים. איך אוכל לפגוש את החבר שלך?"
"אני בטוח שתמצא אותו במעבדה," הוא ענה לי. "או שלא רואים אותו שם בכלל במשך כמה שבועות, או שהוא עובד יומם ולילה. אם אתה רוצה, נוכל לנסוע לשם אחרי הארוחה."
"מצוין," עניתי, והשיחה זרמה לה לאפיקים אחרים.
בדרכנו מהמסעדה לבית החולים, עידכן אותי סטמפורד בפרטים נוספים על אודות האדון שהייתי אמור לגור עמו.
"אל תאשים אותי אם לא תוכל להסתדר איתו," אמר. "אני לא יודע עליו שום דבר חוץ ממה שנודע לי בפגישותינו המקריות במעבדה. הסידור הזה הוא הצעה שלך, ואני מתנער מאחריות."
"אם לא נסתדר, יהיה קל לנתק את הקשר," עניתי. "נראה לי, סטמפורד," הוספתי ונעצתי בו את עיני, "שיש לך סיבה כלשהי להתחמק מאחריות. האם המזג של הבחור נורא כל כך או מה? דבר ברורות."
"לא קל לומר את מה שלא ניתן לביטוי," ענה לי בחיוך. "הולמס קצת יותר מדי מדעי לטעמי; קר כקרח. הוא עלול לתת לידידו לטעום אלקָלוֹאיד צמחי כלשהו, ולא מתוך כוונה רעה חלילה, אלא מתוך סקרנות מדעית טהורה, כדי לדעת בדיוק מה יהיו התוצאות. עלי להיות הוגן ולהודות שבאותה מידה יהיה מוכן לטעום מן הרעל בעצמו. הוא מונַע כנראה על ידי תשוקה בלתי נדלית לידיעה מדויקת ומוגדרת."
"ובצדק."
"כן, אבל הוא עלול להגזים. כשהדבר מגיע לידי כך שהוא חובט במקל בגוויות בחדר המתים, זה נראה מוזר למדי."
"חובט בגוויות?"
"כן, כדי לבדוק עד כמה ניתן להשאיר עליהן סימני חבורות. ראיתי אותו במו עיני."
"ועדיין אתה טוען שהוא לא סטודנט לרפואה?"
"לא. השד יודע מה המקצוע שלו. אך הנה, הגענו. עכשיו תוכל להתרשם ממנו בעצמך." תוך כדי כך, פנינו אל סמטה צרה ונכנסנו בפתח צדדי קטן לתוך אחד מאגפי בית החולים. השטח היה מוכר ולא נזקקתי להדרכה. עלינו במעלה מדרגות האבן ופנינו למסדרון ארוך, מקומר ומסויד לבן, שהוביל אותנו למעבדת הכימיה.
היה זה חדר שתקרתו גבוהה, מלא בקבוקים מכל עבר. שולחנות רחבים ונמוכים ניצבו פה ושם ועליהם שפע מבחנות, צנצנות ומבערי בּוּנזֶן קטנים שלהבות הגז הכחולות הזעירות שלהם מהבהבות. בחדר היה רק סטודנט אחד, שהיה רכון מעל שולחן מרוחק, כולו שקוע בעבודתו. למשמע צעדינו הציץ סביבו וזינק על רגליו בקריאה של שמחה. "מצאתי אותו, מצאתי!" צעק לעברו של חברי ורץ לעברנו כשהוא מנפנף במבחנה. "מצאתי חומר שיוצר משקע רק בנוכחות המוגלובין ולא בהשפעת שום חומר אחר." אילו גילה מכרה זהב, לא היו פניו זוהרות יותר משזהרו עתה.
"ד"ר ווטסון, זהו מר שרלוק הולמס," הציג אותנו סטמפורד זה לפני זה.
"נעים מאוד," אמר בנימוס ולפת את ידי בכוח שלפי מראהו לא יכולתי לשער כי ניחן בו. "אני מבין שחזרת מאפגניסטן."
"איך ידעת?" נדהמתי.
"לא חשוב," אמר וציחקק בינו לבין עצמו. "העניין העומד על הפרק הוא ההמוגלובין. אתה ללא ספק מבין את חשיבות התגלית שלי?"
"זה מעניין, כמובן, מבחינה כימית־מדעית," עניתי, "אבל באופן מעשי..."
"באמת, בן אדם, זאת התגלית המעשית ביותר שהתגלתה ברפואה המשפטית מזה שנים. אתה לא רואה שיש בידינו עכשיו אמצעי שאינו ניתן לערעור לבדיקת כתמי דם? בוא לכאן!" הוא אחז בהתלהבות בשרוול מעילי וגרר אותי אל שולחן העבודה שלו. "הנה, נוציא מעט דם טרי," אמר, תקע מחט ארוכה לתוך אצבעו ומצץ את טיפת הדם לתוך צינורית זכוכית דקיקה. "עכשיו אני מערבב את כמות הדם הקטנה הזאת בחצי ליטר מים. אתה ודאי רואה שהתערובת שקיבלנו נראית ממש כמו מים נקיים. היחס בין דם למים בתערובת הוא אחד למיליון בערך. עם זאת, אין לי ספק שנוכל לקבל את התגובה האופיינית." תוך כדי דיבור הוא השליך גבישים לבנים אחדים אל תוך הכלי, והוסיף כמה טיפות של נוזל שקוף. הנוזל שבכלי התעמעם מיד, וצבעו נעשה כעין המהגוני. משקע חום דק הצטבר על תחתית הכלי.
"אה־הא!" קרא ומחא כפיים. הוא נראה מדושן עונג כילד שקיבל צעצוע חדש. "מה אתה אומר?"
"נראה לי שזאת בדיקה מדויקת מאוד," חיוויתי את דעתי.
"נפלא!" קרא. "נפלא! בדיקת הגוּאֵיאַקוּם הישנה היתה מסורבלת ומאוד בלתי מדויקת, וכמוה גם הבדיקה במיקרוסקופ למציאת כדוריות דם, שהיא חסרת ערך לחלוטין אם הכתמים הם בני כמה שעות ויותר. הבדיקה הזאת פועלת כנראה גם על דם ישן. אילו התגלתה הבדיקה הזאת קודם לכן, היו מאות אנשים שמהלכים חופשי באים על עונשם."
"באמת!" מילמלתי.
"פענוח מקרי פשע רבים תלוי לא פעם בנקודה החשובה הזאת. אדם נחשד בביצוע פשע, לפעמים חודשים רבים לאחר מעשה. לבניו ובגדיו נבדקים, וכתמים בגוון חום מתגלים עליהם. האם אלה כתמי דם, בוץ, חלודה או פירות? בפתרון השאלה הזאת מתחבטים לא פעם מומחים רבים. ומדוע? כיוון שלא נמצאה להם בדיקה מהימנה. עכשיו עומדת לרשותנו 'בדיקת שרלוק הולמס', וחסל סדר קשיים ובעיות."
עיניו נצצו, והוא הניח את ידו על לוח לבו וקד לקהל מריע דמיוני.
"עלי לברך אותך," אמרתי, מופתע למדי מהתלהבותו.
"הנה, למשל, המקרה של פון־בישוף בפרנקפורט בשנה שעברה. אילו שיטת הבדיקה הזאת היתה קיימת, היו תולים אותו ללא ספק. וכך גם את מייסון בבְּרַדְפוֹרד, ומילר הנודע לשמצה, לֶפֶבְר במונפלייה, וסמסון בניו־אורלינס. אני יכול למנות לך עשרות מקרים שבהם הבדיקה הזאת היתה מכריעה את הכף."
"אתה נשמע כמו אנציקלופדיה מהלכת לפשע," אמר סטמפורד וצחק. "אתה יכול לכתוב ספר: 'חדשות העבר של המשטרה'."
"זה יכול היה להיות חומר קריאה מעניין ביותר," ענה שרלוק הולמס, ותוך כדי כך הדביק פיסת פלסטר קטנה על החתך באצבעו. "עלי להיזהר," המשיך ופנה אלי בחיוך. "אני מרבה להתעסק ברעלים." הוא הושיט לי את ידו, והבחנתי שהיא מכוסה בפלסטרים דומים וצבעה מושחת מחומצות חריפות.
"באנו לכאן בענייני עסקים," אמר סטמפורד, התיישב על כיסא גבוה בעל שלוש רגליים ודחף ברגלו כיסא דומה לעברי. "ידידי כאן מחפש דירה, וכיוון שהתלוננת שאינך יכול למצוא שותף לדירה — החלטתי להפגיש אתכם."
נראה שהרעיון מצא חן בעיניו של שרלוק הולמס. "שמתי עין," אמר, "על דירה ברחוב בייקר שתתאים לנו בדיוק. אני מקווה שאתה מוכן לסבול ריח של טבק חריף?"
"אני עצמי מעשן תמיד טבק שִׁיפְּס," עניתי.
"יפה. בדרך כלל אני מחזיק כל מיני חומרים כימיים, ומדי פעם אני עורך ניסויים. האם זה עלול להטריד אותך?"
"לא ולא."
"ועכשיו, מה הם שאר חסרונותי... לפעמים אני מתכנס לתוך עצמי, ואז אני לא פותח את הפה ימים על גבי ימים. אם זה יקרה, אל תחשוב שאני מתנכר. הנח לי, ואתאושש. על מה יש לך להתוודות? שניים שעומדים לגור יחד כדאי שידעו מראש זה את חסרונותיו של זה."
צחקתי למשמע החקירה הצולבת הזאת. "יש לי גור כלבים," אמרתי, "ואני שונא רעש כיוון שהעצבים שלי מעורערים. אני קם מהמיטה בכל מיני שעות שונות ומשונות, ואני עצלן מושבע. כשבריאותי תקינה, אני נכנע גם לחולשות אחרות, אך כרגע אלו העיקריות."
"האם נגינת כינור כלולה במה שאתה מכנה רעש?" שאל בחשש.
"תלוי במנגן," עניתי. "על נגינת כינור טובה מתענגים גם האלים, אבל נגינה גרועה..."
"אה, אם כך — הכול בסדר," קרא בצחוק עליז. "אני חושב שעשינו עסק; כלומר, אם הדירה תמצא חן בעיניך."
"מתי אראה אותה?"
"בוא לכאן מחר בצהריים ונלך לסדר את הכול," ענה.
"בסדר, מחר בצהריים," עניתי ולחצתי את ידו.
השארנו אותו להמשיך בעבודתו בין הכימיקלים שלו, וצעדנו יחד אל המלון שלי.
"דרך אגב," שאלתי כשאני עוצר ופונה אל סטמפורד. "איך לכל הרוחות הוא ידע שהייתי באפגניסטן?"
ידידי חייך חיוך מסתורי. "זאת בדיוק הסגולה הקטנה והמיוחדת שלו," אמר. "רבים היו רוצים לדעת כיצד הוא מגלה כל מיני דברים."
"אה, מסתורין!" אמרתי, וחיככתי את ידי זו בזו. "ממש נחמד. תודה לך על שהפגשת בינינו. 'מושא המחקר הראוי לבני האדם הוא האדם', כפי שידוע לך."
"אם כך, חקור אותו," אמר סטמפורד ונפרד ממני לשלום. "תמצא שהוא חידה סבוכה. לדעתי, הוא ילמד עליך יותר משתלמד אתה עליו. שלום."
"שלום," עניתי, ופסעתי אל המלון כשאני מהרהר במכר החדש שלי.

סר ארתור קונאן דויל (1930-1859) נולד בסקוטלנד למשפחה קתולית שמרנית ואמידה ממוצא אירי. בבחרותו למד רפואה באוניברסיטת אדינבורו ובמקביל החל לשלוח את ידו בכתיבה. חלק ניכר מהכשרתו המעשית כרופא עשה על גבי אוניה במסעות בים. 
דויל התקשה להתפרנס מעיסוק ברפואה, ואת המרפאות שפתח, תחילה בפורטסמות ולאחר מכן בלונדון, פקדו מטופלים מעטים. לצד מיעוט ההכנסות, הביא עמו המצב שפע של זמן, אותו ניצל דויל לכתיבה.
בשנת 1887 התפרסם בעיתון הסיפור הבלשי המשמעותי הראשון שלו, בו הופיעו לראשונה דמויותיהם הבלתי נשכחות של שרלוק הולמס ועוזרו, ד"ר ווטסון, אשר עלילותיהם נפרשות על פני ארבעה רומנים ועשרות רבות של סיפורים קצרים, ואשר הקנו לדויל את פרסומו ותהילתו.
עבודתו הספרותית הענפה כוללת בעיקר סיפורת בלשית, אך גם רומנים היסטוריים, ספרי מדע בדיוני, מאמרים, ספרי שירה ומחזות.

עוד על הספר

שרלוק הולמס - כל הסיפורים כרך ד' סר ארתור‏ קונן-דויל

מר שרלוק הולמס

בשנת 1878 הוסמכתי כדוקטור לרפואה באוניברסיטת לונדון, ומשם עברתי לקורס מנתחים צבאיים בבית החולים הצבאי נֵטלי. לאחר שסיימתי את לימודי, הוצבתי בגדוד החמישי של רובאי נורתַמבֶּרלנד כעוזר מנתח. הגדוד חנה באותה עת בהודו, ולפני שיכולתי להצטרף אליו פרצה המלחמה האפגנִית השנייה. כשירדתי לחוף בבומביי הודיעו לי שהכוח שאני משתייך אליו כבר חצה את המעברים ונמצא עתה הרחק בעומק ארץ האויב. למרות זאת יצאתי בעקבות הצבא בחברתם של קצינים רבים אחרים שהיו במצבי, והצלחתי להגיע בשלום לקנדהר, שם מצאתי את הגדוד שלי, והתחלתי מיד למלא את חובתי.
המערכה הביאה כבוד וקידום לרבים, אבל לי לא הסבה אלא עוגמת נפש ותלאות. הועברתי מהחטיבה שלי וצורפתי לחטיבת בֶּרקשָׁיֵיר, ועמה השתתפתי בקרב מֵייווֹנד הגורלי. שם נפגעתי בכתף מקליע ג'יזל שריסק את העצם וקרע את העורק התת־בריחי. לולא מסירותו ואומץ לבו של החייל שלי, מוּרֵיי, שהטיל אותי על גבו של סוס משא והצליח להביא אותי אל קווי האנגלים, הייתי ללא ספק נופל בידיהם של ה"גָאזים"1 הרצחניים.
תשוש מכאבים ומכל הקשיים שעברתי, נשלחתי ברכבת פצועים ארוכה לבסיס בית החולים בפֶּשְוואר, שבו התאוששתי עד שהיה בכוחי לטייל בין אגפי בית החולים בכוחות עצמי ואפילו להשתזף מעט במרפסת, אך לפתע לקיתי בקדחת צהובה, קללת המושבות בהודו. במשך כמה חודשים ריחפתי בין חיים למוות וכבר אמרו נואש לחיי, אלא שלבסוף התגברתי והחלמתי. הייתי חלש ושפוף כל כך עד שוועדה רפואית קבעה שיש להחזיר אותי לאנגליה ללא דיחוי. בהתאם לכך, הועליתי על סיפונה של אוניית המשלוח אוֹרוֹנטֶס והגעתי לרציפי פורטְסמות כעבור חודש, כשבריאותי הרוסה ללא תקנה. ואולם, באישורה של הממשלה הרחומה שלנו, הותר לי לנסות לשפר את המצב במשך תשעת החודשים הבאים.
לא היה לי שום מכר או קרוב משפחה באנגליה, והייתי חופשי לנפשי — או, ליתר דיוק, חופשי עד כמה שיאפשר לי תקציב של חמישה שילינגים ושישה פני ליום. לאור הנסיבות הללו, המשכתי באופן טבעי אל לונדון, אותו ביוב שאליו נשפכים כל דגי הרקק וחסרי הבית מרחבי האימפריה. שם התאכסנתי זמן־מה במלון קטן בסטרנד. קיומי היה חסר נוחות וחסר משמעות. את מעט הכסף שהיה לי ביזבזתי ביד רחבה יותר משיכולתי להרשות לעצמי. מצבי הכספי החמיר, עד שהתברר לי שעלי לעזוב את המטרופולין ולהשתקע במקום אחר, או לשנות כליל את סגנון חיי. בחרתי באפשרות השנייה, והחלטתי שראשית כול עלי לעזוב את המלון ולהשתכן במקום שלא יהיה כה יומרני ויקר.
ביום שבו הגעתי לאותה החלטה, עמדתי לי בבר "קריטריון", ולפתע טפח מישהו על כתפי. פניתי לאחור וזיהיתי את סטמפורד הצעיר שהיה עוזר מנתח שלי בבית החולים האוניברסיטאי סנט בארת'ס. פנים ידידותיות בלב השיממון של לונדון הן באמת מראה משמח לאדם בודד. באותם ימים רחוקים לא היה סטמפורד הצעיר קרוב אלי במיוחד, אך עתה בירכתי אותו בחום ואף הוא נראה שמח לראות אותי. מתוך אותו פרץ של שמחה, הזמנתי אותו לסעוד עמי בהולבורן, ויצאנו יחד לדרך בכרכרה.
"מה עשית לעצמך, ווטסון?" שאל בפליאה בלתי מוסווית בשעה שהיטלטלנו ברחובותיה של לונדון. "אתה רזה כאטרייה ושחום כאגוז."
מסרתי לו תקציר של הרפתקאותי, ובקושי סיימתי לספר, כשלפתע הגענו למחוז חפצנו.
"מסכן שכמוך," אמר, משתתף בצערי, לאחר שהאזין לסיפור תלאותי. "ומה תעשה עכשיו?"
"אני מחפש לי דירה," עניתי, "מנסה להשיג מה שמכונה 'דיור נוח במחיר מתקבל על הדעת'."
"מוזר," ענה חברי. "אתה האדם השני שפונה אלי היום באותן מילים ממש."
"ומי היה הראשון?" שאלתי.
"בחור אחד שעובד במעבדת הכימיה של בית החולים. כל הבוקר רטן ורגן על כך שהוא לא מצליח למצוא שותף לדירה טובה אבל יקרה מדי שמצא."
"בחיי!" קראתי. "אם באמת הוא מחפש מישהו להתחלק עמו בדירה ובהוצאות, אני האיש. אני מעדיף למצוא לי שותף מאשר לגור לבד."
סטמפורד הצעיר נעץ בי מבט מוזר מעל למסגרת משקפיו.
"אתה עדיין לא מכיר את שרלוק הולמס," אמר. "אולי לא תאהב להיות בחברתו באופן קבוע."
"למה? מה יש לך נגדו?"
"הו, לא אמרתי שיש לי משהו נגדו. יש לו כל מיני רעיונות מוזרים — הוא נלהב למדי כשמדובר בענפי מדע מסוימים. עד כמה שאני מכיר אותו, הוא בחור טוב."
"אני משער שהוא סטודנט לרפואה?" אמרתי.
"לא, אין לי מושג מה הוא עושה או מתכוון לעשות. אני חושב שהוא יודע אנטומיה ושהוא כימאי ממדרגה ראשונה; אבל עד כמה שידוע לי, הוא מעולם לא למד רפואה באופן שיטתי. הוא בעל תערובת ידע משונה, אבל רכש לעצמו כל מיני התמחויות בנושאים שוליים שהיו ודאי מדהימות את הפרופסורים שלו."
"שאלת אותו פעם לשם מה הוא עושה את זה?" שאלתי.
"לא, הוא לא אדם שקל לחלוב מפיו ידיעות על עצמו, אף שהוא יודע לדבר יפה מאוד כשמתחשק לו."
"הייתי רוצה לפגוש אותו," אמרתי. "אם עלי להתגורר עם מישהו, הייתי מעדיף אדם שאורח חייו למדני ושקט. אני לא חזק מספיק לסבול רעש והתרגשות. מאלה היו לי באפגניסטן די והותר לכל החיים. איך אוכל לפגוש את החבר שלך?"
"אני בטוח שתמצא אותו במעבדה," הוא ענה לי. "או שלא רואים אותו שם בכלל במשך כמה שבועות, או שהוא עובד יומם ולילה. אם אתה רוצה, נוכל לנסוע לשם אחרי הארוחה."
"מצוין," עניתי, והשיחה זרמה לה לאפיקים אחרים.
בדרכנו מהמסעדה לבית החולים, עידכן אותי סטמפורד בפרטים נוספים על אודות האדון שהייתי אמור לגור עמו.
"אל תאשים אותי אם לא תוכל להסתדר איתו," אמר. "אני לא יודע עליו שום דבר חוץ ממה שנודע לי בפגישותינו המקריות במעבדה. הסידור הזה הוא הצעה שלך, ואני מתנער מאחריות."
"אם לא נסתדר, יהיה קל לנתק את הקשר," עניתי. "נראה לי, סטמפורד," הוספתי ונעצתי בו את עיני, "שיש לך סיבה כלשהי להתחמק מאחריות. האם המזג של הבחור נורא כל כך או מה? דבר ברורות."
"לא קל לומר את מה שלא ניתן לביטוי," ענה לי בחיוך. "הולמס קצת יותר מדי מדעי לטעמי; קר כקרח. הוא עלול לתת לידידו לטעום אלקָלוֹאיד צמחי כלשהו, ולא מתוך כוונה רעה חלילה, אלא מתוך סקרנות מדעית טהורה, כדי לדעת בדיוק מה יהיו התוצאות. עלי להיות הוגן ולהודות שבאותה מידה יהיה מוכן לטעום מן הרעל בעצמו. הוא מונַע כנראה על ידי תשוקה בלתי נדלית לידיעה מדויקת ומוגדרת."
"ובצדק."
"כן, אבל הוא עלול להגזים. כשהדבר מגיע לידי כך שהוא חובט במקל בגוויות בחדר המתים, זה נראה מוזר למדי."
"חובט בגוויות?"
"כן, כדי לבדוק עד כמה ניתן להשאיר עליהן סימני חבורות. ראיתי אותו במו עיני."
"ועדיין אתה טוען שהוא לא סטודנט לרפואה?"
"לא. השד יודע מה המקצוע שלו. אך הנה, הגענו. עכשיו תוכל להתרשם ממנו בעצמך." תוך כדי כך, פנינו אל סמטה צרה ונכנסנו בפתח צדדי קטן לתוך אחד מאגפי בית החולים. השטח היה מוכר ולא נזקקתי להדרכה. עלינו במעלה מדרגות האבן ופנינו למסדרון ארוך, מקומר ומסויד לבן, שהוביל אותנו למעבדת הכימיה.
היה זה חדר שתקרתו גבוהה, מלא בקבוקים מכל עבר. שולחנות רחבים ונמוכים ניצבו פה ושם ועליהם שפע מבחנות, צנצנות ומבערי בּוּנזֶן קטנים שלהבות הגז הכחולות הזעירות שלהם מהבהבות. בחדר היה רק סטודנט אחד, שהיה רכון מעל שולחן מרוחק, כולו שקוע בעבודתו. למשמע צעדינו הציץ סביבו וזינק על רגליו בקריאה של שמחה. "מצאתי אותו, מצאתי!" צעק לעברו של חברי ורץ לעברנו כשהוא מנפנף במבחנה. "מצאתי חומר שיוצר משקע רק בנוכחות המוגלובין ולא בהשפעת שום חומר אחר." אילו גילה מכרה זהב, לא היו פניו זוהרות יותר משזהרו עתה.
"ד"ר ווטסון, זהו מר שרלוק הולמס," הציג אותנו סטמפורד זה לפני זה.
"נעים מאוד," אמר בנימוס ולפת את ידי בכוח שלפי מראהו לא יכולתי לשער כי ניחן בו. "אני מבין שחזרת מאפגניסטן."
"איך ידעת?" נדהמתי.
"לא חשוב," אמר וציחקק בינו לבין עצמו. "העניין העומד על הפרק הוא ההמוגלובין. אתה ללא ספק מבין את חשיבות התגלית שלי?"
"זה מעניין, כמובן, מבחינה כימית־מדעית," עניתי, "אבל באופן מעשי..."
"באמת, בן אדם, זאת התגלית המעשית ביותר שהתגלתה ברפואה המשפטית מזה שנים. אתה לא רואה שיש בידינו עכשיו אמצעי שאינו ניתן לערעור לבדיקת כתמי דם? בוא לכאן!" הוא אחז בהתלהבות בשרוול מעילי וגרר אותי אל שולחן העבודה שלו. "הנה, נוציא מעט דם טרי," אמר, תקע מחט ארוכה לתוך אצבעו ומצץ את טיפת הדם לתוך צינורית זכוכית דקיקה. "עכשיו אני מערבב את כמות הדם הקטנה הזאת בחצי ליטר מים. אתה ודאי רואה שהתערובת שקיבלנו נראית ממש כמו מים נקיים. היחס בין דם למים בתערובת הוא אחד למיליון בערך. עם זאת, אין לי ספק שנוכל לקבל את התגובה האופיינית." תוך כדי דיבור הוא השליך גבישים לבנים אחדים אל תוך הכלי, והוסיף כמה טיפות של נוזל שקוף. הנוזל שבכלי התעמעם מיד, וצבעו נעשה כעין המהגוני. משקע חום דק הצטבר על תחתית הכלי.
"אה־הא!" קרא ומחא כפיים. הוא נראה מדושן עונג כילד שקיבל צעצוע חדש. "מה אתה אומר?"
"נראה לי שזאת בדיקה מדויקת מאוד," חיוויתי את דעתי.
"נפלא!" קרא. "נפלא! בדיקת הגוּאֵיאַקוּם הישנה היתה מסורבלת ומאוד בלתי מדויקת, וכמוה גם הבדיקה במיקרוסקופ למציאת כדוריות דם, שהיא חסרת ערך לחלוטין אם הכתמים הם בני כמה שעות ויותר. הבדיקה הזאת פועלת כנראה גם על דם ישן. אילו התגלתה הבדיקה הזאת קודם לכן, היו מאות אנשים שמהלכים חופשי באים על עונשם."
"באמת!" מילמלתי.
"פענוח מקרי פשע רבים תלוי לא פעם בנקודה החשובה הזאת. אדם נחשד בביצוע פשע, לפעמים חודשים רבים לאחר מעשה. לבניו ובגדיו נבדקים, וכתמים בגוון חום מתגלים עליהם. האם אלה כתמי דם, בוץ, חלודה או פירות? בפתרון השאלה הזאת מתחבטים לא פעם מומחים רבים. ומדוע? כיוון שלא נמצאה להם בדיקה מהימנה. עכשיו עומדת לרשותנו 'בדיקת שרלוק הולמס', וחסל סדר קשיים ובעיות."
עיניו נצצו, והוא הניח את ידו על לוח לבו וקד לקהל מריע דמיוני.
"עלי לברך אותך," אמרתי, מופתע למדי מהתלהבותו.
"הנה, למשל, המקרה של פון־בישוף בפרנקפורט בשנה שעברה. אילו שיטת הבדיקה הזאת היתה קיימת, היו תולים אותו ללא ספק. וכך גם את מייסון בבְּרַדְפוֹרד, ומילר הנודע לשמצה, לֶפֶבְר במונפלייה, וסמסון בניו־אורלינס. אני יכול למנות לך עשרות מקרים שבהם הבדיקה הזאת היתה מכריעה את הכף."
"אתה נשמע כמו אנציקלופדיה מהלכת לפשע," אמר סטמפורד וצחק. "אתה יכול לכתוב ספר: 'חדשות העבר של המשטרה'."
"זה יכול היה להיות חומר קריאה מעניין ביותר," ענה שרלוק הולמס, ותוך כדי כך הדביק פיסת פלסטר קטנה על החתך באצבעו. "עלי להיזהר," המשיך ופנה אלי בחיוך. "אני מרבה להתעסק ברעלים." הוא הושיט לי את ידו, והבחנתי שהיא מכוסה בפלסטרים דומים וצבעה מושחת מחומצות חריפות.
"באנו לכאן בענייני עסקים," אמר סטמפורד, התיישב על כיסא גבוה בעל שלוש רגליים ודחף ברגלו כיסא דומה לעברי. "ידידי כאן מחפש דירה, וכיוון שהתלוננת שאינך יכול למצוא שותף לדירה — החלטתי להפגיש אתכם."
נראה שהרעיון מצא חן בעיניו של שרלוק הולמס. "שמתי עין," אמר, "על דירה ברחוב בייקר שתתאים לנו בדיוק. אני מקווה שאתה מוכן לסבול ריח של טבק חריף?"
"אני עצמי מעשן תמיד טבק שִׁיפְּס," עניתי.
"יפה. בדרך כלל אני מחזיק כל מיני חומרים כימיים, ומדי פעם אני עורך ניסויים. האם זה עלול להטריד אותך?"
"לא ולא."
"ועכשיו, מה הם שאר חסרונותי... לפעמים אני מתכנס לתוך עצמי, ואז אני לא פותח את הפה ימים על גבי ימים. אם זה יקרה, אל תחשוב שאני מתנכר. הנח לי, ואתאושש. על מה יש לך להתוודות? שניים שעומדים לגור יחד כדאי שידעו מראש זה את חסרונותיו של זה."
צחקתי למשמע החקירה הצולבת הזאת. "יש לי גור כלבים," אמרתי, "ואני שונא רעש כיוון שהעצבים שלי מעורערים. אני קם מהמיטה בכל מיני שעות שונות ומשונות, ואני עצלן מושבע. כשבריאותי תקינה, אני נכנע גם לחולשות אחרות, אך כרגע אלו העיקריות."
"האם נגינת כינור כלולה במה שאתה מכנה רעש?" שאל בחשש.
"תלוי במנגן," עניתי. "על נגינת כינור טובה מתענגים גם האלים, אבל נגינה גרועה..."
"אה, אם כך — הכול בסדר," קרא בצחוק עליז. "אני חושב שעשינו עסק; כלומר, אם הדירה תמצא חן בעיניך."
"מתי אראה אותה?"
"בוא לכאן מחר בצהריים ונלך לסדר את הכול," ענה.
"בסדר, מחר בצהריים," עניתי ולחצתי את ידו.
השארנו אותו להמשיך בעבודתו בין הכימיקלים שלו, וצעדנו יחד אל המלון שלי.
"דרך אגב," שאלתי כשאני עוצר ופונה אל סטמפורד. "איך לכל הרוחות הוא ידע שהייתי באפגניסטן?"
ידידי חייך חיוך מסתורי. "זאת בדיוק הסגולה הקטנה והמיוחדת שלו," אמר. "רבים היו רוצים לדעת כיצד הוא מגלה כל מיני דברים."
"אה, מסתורין!" אמרתי, וחיככתי את ידי זו בזו. "ממש נחמד. תודה לך על שהפגשת בינינו. 'מושא המחקר הראוי לבני האדם הוא האדם', כפי שידוע לך."
"אם כך, חקור אותו," אמר סטמפורד ונפרד ממני לשלום. "תמצא שהוא חידה סבוכה. לדעתי, הוא ילמד עליך יותר משתלמד אתה עליו. שלום."
"שלום," עניתי, ופסעתי אל המלון כשאני מהרהר במכר החדש שלי.