מפנקסו של שרלוק הולמס - כל הסיפורים כרך ג'

חווייתו יוצאת הדופן של מר ג'ון סקוט אקלס
ברשימותי אני מוצא כי היה זה יום סוער ועגום לקראת סוף מארס של שנת 1892. בעודנו יושבים לאכול את ארוחת הצהריים קיבל הולמס מברק ושירבט מילות תשובה. הוא לא אמר דבר, אבל העניין המשיך להעסיקו, שכן הוא עמד לפני האח בהבעה מהורהרת, העלה עשן במקטרתו והפנה מדי פעם מבט אל השדר. לפתע פנה אלי וברק שובב מנצנץ בעיניו.

"אני מניח שעלינו להתייחס אליך כאל אדם יודע ספר, ווטסון," אמר. "אם כך, כיצד היית מגדיר את המילה 'גרוטסקי'?"

"מוזר, יוצא דופן," הצעתי.

הוא הניד בראשו להגדרתי.

"בוודאי יש בה יותר מכך," אמר. "מתחת לפני השטח מסתתרת כאן תחושה של הטרגי והנורא. אם תיזכר בעלילות שהרעפת על הציבור הסובלני, תיווכח לדעת באיזו קלות נהפך גרוטסקי לפלילי. חשוב לרגע על סיפורם הפשוט של אדומי השיער. הוא היה גרוטסקי למדי בתחילתו, ובכל זאת הסתיים בניסיון נואש לשוד. ופעם אחרת, היה זה העניין הגרוטסקי להפליא של חמישה גרעיני התפוז, והוא הוביל לקשר רצחני. המילה הזאת העמידה אותי במצב הכן."

"היא מופיעה שם?" שאלתי.

הוא קרא את המברק בקול.

חוויתי עתה הרפתקה משונה וגרוטסקית ביותר. האם אוכל להיוועץ בך?

סקוט אקלֶס

בית הדואר, צ'רינג קרוס.

 

"גבר או אישה?" שאלתי.

"הו, גבר, ללא ספק. שום אישה לא היתה שולחת מברק שתשובתו שולמה מראש. היא היתה באה מיד."

"האם תקבל אותו?"

"ווטסון יקירי, אתה הרי יודע כמה אני משועמם מאז כלאנו את קולונל קָרוֹתֶרס. מוחי הוא כמכונה הפועלת ומכלה את עצמה, משום שאינה מועסקת במלאכה שלמענה נבנתה. החיים אפורים, העיתונים עקרים: ההעזה וההרפתקה נעלמו כנראה לנצח מעולם הפשע. איך תוכל אפוא לשאול אם אני מוכן להתבונן בבעיה חדשה, פשוטה ככל שתהיה? אבל אם אינני טועה, הנה הלקוח שלנו."

צעדים מדודים נשמעו על המדרגות, ומיד לאחר מכן נכנס אל החדר גבר גבוה ועב כרס, צדעיו מאפירים וכל דמותו רצינות אומרת כבוד. סיפור חייו נחרת בתווי פניו הגסים ובהתנהגותו המנופחת. מקפלי מכנסיו ועד למסגרת הזהב של משקפיו היה שמרני, איש כנסייה, אזרח טוב, אורתודוקסי ונכנע למוסכמות עד לתו האחרון. ועם זאת חוויה מדהימה כלשהי הפרה את שלוותו הטבעית והשאירה את עקבותיה בשערו הסתור, בלחייו הסמוקות מזעם ובהתנהגותו הנרגשת והנרעשת. הוא פתח מיד בדבריו.

"זה עתה עברתי חוויה מאוד יוצאת דופן ומאוד לא נעימה, מר הולמס," אמר. "מעולם לא נמצאתי במצב שכזה. זה מאוד לא בסדר — זו שערורייה. עלי לקבל הסבר כלשהו לכך." הוא הזיע והתנשף בזעמו.

"אנא, שב תחילה, מר סקוט אקלס," אמר הולמס בקול מרגיע, "היותר לי לשאול תחילה, מדוע באת דווקא אלי?"

"ובכן, אדוני, זה לא נראה לי נושא השייך למשטרה, ובכל זאת, כשתשמע את העובדות, תודה שלא הייתי יכול להניח לעניין כמות שהוא. בלשים פרטיים הם אנשים מסוג שאינני מחבב כלל וכלל. ובכל זאת, שמעתי את שמך —"

"בהחלט. אבל שוב, מדוע לא באת אלי מיד?"

"למה כוונתך?"

הולמס הציץ בשעונו.

"השעה היא שתיים ורבע," אמר. "המברק שלך נשלח באחת בערך. אבל איש לא יוכל להתבונן בלבושך ובתגלחת שלך מבלי להסיק שהדברים המטרידים אותך מציקים לך מן הרגע שהשכמת הבוקר."

הלקוח שלנו העביר יד בשערו ומישש את סנטרו הבלתי מגולח.

"אתה צודק, מר הולמס. לא הקדשתי אפילו שמץ מחשבה לגילוח. הייתי מאושר להיחלץ מן הבית הזה. אבל בטרם באתי אליך התרוצצתי וערכתי חקירות. הייתי אצל מתווכי הבתים, אתה יודע, והם אמרו שמר גרסיה שילם את שכרו כמו שצריך והכול כשורה לגבי מעון ויסטריה."

"רגע, רגע, אדוני," אמר הולמס בצחוק. "אתה נוהג כמו ידידי, הדוקטור ווטסון, שסיגל לו מנהג מגונה לספר את סיפוריו מן הסוף להתחלה. אנא ארגן את מחשבותיך והנח לי להבין, כסדרם, מה היו המאורעות שהוציאו אותך לרחוב כשבגדיך בלתי מגוהצים, שערך סתור, חזית מעילך מכופתרת שלא כהלכה, וכולך משתוקק לעצה ולעזרה."

הלקוח שלנו התבונן בפנים נפולות על הופעתו הבלתי סדורה.

"אני מניח שזה לא נראה כל כך טוב, מר הולמס, ואינני סבור שדבר כזה קרה לי אי־פעם. אבל אני אספר לך את כל המקרה המוזר הזה, וכשאגמור, אני בטוח כי תודה בעצמך שיש בכך די והותר כדי להצדיקני."

אבל סיפורו נקטע בעודו באבו. רחש נשמע בחוץ, וגברת הדסון פתחה את הדלת והכניסה לחדר שני טיפוסים מגושמים, בעלי הופעה רשמית. אחד מהם היה מיודענו המפקח גרגסון מהסקוטלנד יארד, קצין בעל מרץ ויוזמה ויעיל למדי בהתחשב במגבלותיו. הוא לחץ ידיים עם הולמס והציג את חברו המפקח ביינס ממשטרת סאריי.

"אנחנו עובדים יחד, מר הולמס, והעקבות הובילו אותנו לכיוון הזה."

הוא הפנה את עיני הבולדוג שלו אל אורחנו. "האם אתה מר ג'ון סקוט אקלס, מבית פופהאם, בלי?"

"כן."

"עקבנו אחריך כל הבוקר."

"מצאתם אותו באמצעות המברק, ללא ספק," אמר הולמס.

"בדיוק, מר הולמס, עלינו על העקבות בצ'רינג קרוס ובאנו הנה."

"אבל למה אתם עוקבים אחרי? מה רצונכם?"

"אנחנו זקוקים להצהרה שלך, מר סקוט אקלס, לגבי האירועים שהביאו בלילה האחרון למותו של מר אֵלוֹיסִיוּס גרסיה ממעון ויסטריה, סמוך לאֵשֶר."

הלקוח שלנו הזדקף בכיסאו, עיניו לטושות, וכל שמץ של צבע נעלם מפניו הנדהמות.

"מותו? האם אמרתם שהוא מת?"

"כן, אדוני, הוא מת."

"אבל כיצד? בתאונה?"

"אם מישהו נרצח אי־פעם, הרי היה זה הוא."

"אלוהים אדירים, זה נורא! אינך מתכוון — זאת אומרת שאני חשוד?"

"מכתב שלך נמצא בכיסו של המת, וממנו נודע לנו שתיכננת לשהות אמש בביתו."

"וכך עשיתי."

"הו, כך עשית! האומנם?"

פנקס הרשימות הרשמי נשלף.

"המתן רגע, גרגסון," אמר שרלוק הולמס. "אינך רוצה אלא הצהרה בלבד, נכון?"

"ומתפקידי להזהיר את מר סקוט אקלס, שהצהרה זו עשויה לשמש עדות נגדו."

"מר אקלס עמד לספר לנו את כל סיפורו ברגע שנכנסתם לחדר. ווטסון, דומני שברנדי וסודה לא יזיקו לו. ועתה, אדוני, אני מציע שתתעלם מן המאזינים שנוספו לך ותמשיך בסיפור העלילה בדיוק כפי שהיית נוהג לולא הפריעו."

אורחנו לגם מהברנדי והצבע שב לפניו. הוא העיף מבט ספקני בפנקסו של המפקח ומיד שב ושקע בהצהרתו המוזרה.

"אני רווק," אמר. "ובהיותי בעל נטייה חברתית, אני מטפח חוג חברים רחב. ביניהם נמצא מזקק משקאות שפרש מעבודתו ושמו מלוויל, אשר גר במעונות אַבֶּרְמָארְל, בקנסינגטון. ליד שולחנו פגשתי לפני כמה שבועות איש צעיר ששמו גרסיה. הבנתי כי האיש ממוצא ספרדי וקשור בדרך כלשהי עם השגרירות. האנגלית בפיו היתה מושלמת, הוא היה נעים הליכות ואחד האנשים הנאים שראיתי אי־פעם בחיי.

"בדרך כלשהי נרקמה בינינו, ביני לבין אותו איש צעיר, ידידות. נראה שהוא חיבב אותי מן ההתחלה ויומיים לאחר פגישתנו בא לבקר אותי בלי. דבר הוליך לדבר, ולבסוף הוא הזמין אותי לבלות כמה ימים בביתו, מעון ויסטריה, שנמצא בין אֵשֶר לאוקשוט. אמש נסעתי לאֵשֶר כדי לממש את ההזמנה.

"הוא תיאר בפני את בני ביתו בטרם יצאתי לשם. גרסיה התגורר עם משרת נאמן, בן ארצו, שדאג לכל מחסורו. אותו איש דיבר אנגלית וניהל את משק ביתו. נוסף על הכול היה לו טבח מעולה — כך סיפר — בן תערובת שמצא במסעותיו ואשר היה מגיש לו ארוחות נפלאות. אני זוכר שהעיר כי מוזר להחזיק צוות כזה בלבה של סאריי, ואני הסכמתי לדעתו, אם כי התברר שהצוות הזה מוזר יותר משחשבתי.

"נסעתי למקום — כשלושה קילומטרים דרומית לאֵשֶר. היה זה בית מידות, שעמד בגבו אל הכביש, והדרך שהובילה אליו עוטרה בשיחים ירוקים, אך הבניין היה ישן ומט לנפול ונתון במצב של הזנחה מדהימה. כאשר עצרה הכרכרה על הדרך שעשבים עלו בה, לפני דלת מוכתמת הנושאת את עקבות מזג האוויר, פיקפקתי באשר לחוכמתי לבקר אדם שהיכרותי עמו כה קלושה. הוא פתח את הדלת בעצמו וקיבל את פני בהפגנת לבביות נלהבת. הוא מסרני לידי משרתו, דמות שזופה ועצובה, וזה הוביל אותי, כשתיקי בידי, אל חדר השינה. המקום כולו היה מדכא. ארוחת הערב שלנו היתה בשניים, ולמרות שמארחי יצא מגדרו כדי לבדר אותי, נראה כי מחשבותיו נדדו שוב ושוב: הוא דיבר דברים כה מוזרים ולא ברורים, עד כי בקושי יכולתי להבינו. הוא תופף באצבעותיו על השולחן, כסס את ציפורניו והראה סימנים רבים אחרים של חוסר סבלנות ועצבנות. הארוחה עצמה לא הוכנה ולא הוגשה כראוי, ונוכחותו הקודרת של המשרת השתקן לא שיפרה את האווירה. אני יכול להבטיח לכם כי פעמים רבות במשך הערב השתוקקתי להמציא תירוץ כלשהו ולחזור ללי.

"דבר אחד חוזר ועולה בזיכרוני, וייתכן שיש לו קשר לחקירתכם, רבותי. לא חשבתי על כך בזמנו. סמוך לסופה של הסעודה הביא המשרת פתק. שמתי לב שלאחר קריאתו היה מארחי מוזר ומוטרד עוד יותר. הוא נטש כל העמדת פנים של שיחת חולין וישב ועישן סיגריה אחרי סיגריה, שקוע במחשבותיו, בלי להשמיע שום הערה לגבי תוכנן. קרוב לשעה אחת־עשרה שמחתי לעלות על משכבי. זמן־מה לאחר מכן הופיע גרסיה ליד דלת חדרי — החדר היה חשוך — ושאל אם צילצלתי. אמרתי שלא. הוא התנצל על ההפרעה המאוחרת כל כך, ואמר שהשעה כבר קרובה לאחת. אחר כך נרדמתי וישנתי היטב כל הלילה.

"ועתה אני מגיע לחלק המדהים בסיפורי. כאשר התעוררתי, כבר היה אור יום מלא. הצצתי בשעוני והשעה היתה כמעט תשע. ביקשתי במיוחד שיעירו אותי בשמונה, הופתעתי מאוד מן השכחנות הזאת. קמתי וצילצלתי למשרת. לא היתה תגובה. צילצלתי שוב ושוב, אך התוצאה היתה זהה. הגעתי למסקנה שהפעמון התקלקל. מיהרתי להתעטף בבגדי וירדתי למטה במצב רוח עכור ביותר כדי לבקש מעט מים חמים. תארו לעצמכם את פליאתי כאשר לא מצאתי איש. צעקתי באולם הכניסה, אך לא היתה תשובה. רצתי מחדר לחדר. כולם היו נטושים. מארחי הראה לי את חדרו בלילה הקודם, על כן הקשתי על דלתו. לא היתה כל תשובה. סובבתי את הידית ונכנסתי. החדר היה ריק, ואיש לא ישן במיטה. המארח הנוכרי, המשרת הנוכרי, הטבח הנוכרי, כולם נעלמו בן לילה! זה היה סוף ביקורי במעון ויסטריה."

שרלוק הולמס חיכך את כפות ידיו זו בזו וגיחך בצרפו את הסיפור המוזר הזה אל אוסף המקרים המופלאים שלו.

"החוויה שעברה עליך היא, עד כמה שאני יודע, יחידה במינה," אמר. "יותר לי לשאול, אדוני, מה עשית אז?"

"רתחתי מזעם. חשבתי שנפלתי קורבן לאיזו מתיחה אבסורדית. ארזתי את חפצי, לקחתי את תיקי, טרקתי את דלת הכניסה מאחורי ויצאתי לאֵשֶר. תחילה ערכתי ביקור אצל האחים אלן, המתווכים הגדולים בכפר, ומצאתי שהם־הם שהשכירו את הווילה. עלה בדעתי כי לא ייתכן שכל הטרחה נועדה רק כדי לעשות ממני צחוק, וכנראה מטרתם היתה להימלט מתשלום דמי השכירות: סוף מארס עתה ויום התשלום בפתח. אבל הנחה זו התבדתה עד מהרה. המתווך הודה לי על אזהרתי, אך סיפר לי שדמי השכירות שולמו מראש. נסעתי העירה ופניתי לשגרירות ספרד. האיש לא נודע שם. אחר כך הלכתי לראות את מלוויל, שבביתו פגשתי בגרסיה לראשונה, אבל נוכחתי לדעת שהוא מכיר אותו אף פחות ממני. לבסוף, כאשר קיבלתי את תשובתך למברק שלי, באתי אליך, מאחר שאני מבין שאתה נותן ייעוץ במקרים מסובכים. אבל אתה, אדוני המפקח, מכל מה שאמרת בהיכנסך לחדר, אני מסיק כי תוכל להוסיף לסיפור וכי אירעה טרגדיה כלשהי. אני יכול להבטיח לך שכל מילה שלי — אמת היא, ומלבד מה שסיפרתי, אינני יודע דבר על גורלו של איש זה. רצוני היחיד הוא לסייע לחוק בכל דרך אפשרית."

"אני בטוח בכך, מר סקוט אקלס, אני בטוח בכך," אמר המפקח גרגסון בטון חביב מאוד. "עלי להודות שכל מה שאמרת מתאים לעובדות כפי שהגיעו לידיעתנו. למשל, הפתק שהגיע בעת הארוחה, האם שמת לב במקרה מה עלה בגורלו?"

"כן, שמתי לב. גרסיה קימט אותו והשליכו לאש."

"מה תאמר על זה, מר ביינס?"

המפקח הכפרי היה איש שמן, נפוח וסמוק, שרק שתי עיניים בורקות להפליא, שכמעט נחבאו בקיפולים העבים של הלחיים והמצח, גאלו את פניו מגסות. בחיוך אטי הוא הוציא פיסת נייר מקומטת ומהוהה מכיסו.

"היה זה קמין דולק, מר הולמס, והוא זרק רחוק מדי. הוצאתי אותה שלמה מאחורי האש."

הולמס חייך בהערכה.

"סרקת את הבית בדקדקנות רבה כדי למצוא פיסת נייר אחת."

"כך עשיתי, מר הולמס. זהו מנהגי. שאקרא אותו, מר גרגסון?"

איש לונדון הינהן.

"ההודעה רשומה על נייר רגיל בצבע קרם, ללא סימן מים. זהו נייר בגודל רבע גיליון. הוא נחתך בשני חיתוכים, במספריים שלהביהם קהים. הוא קופל שלושה קיפולים ונחתם בשעווה אדומה, שהונחה במהירות ונלחצה על ידי חפץ מעוגל ושטוח. ההודעה ממוענת למר גרסיה, מעון ויסטריה. וזה תוכנה:

הצבעים שלנו, ירוק ולבן. ירוק פתוח, לבן סגור. מדרגות ראשיות, מסדרון ראשון, שביעית ימינה, ציפוי ירוק. בשם האל. ד'

 

"זהו כתב יד של אישה שנכתב בציפורן מחודדת, אבל הכתובת נרשמה בעט אחר, או על ידי מישהו אחר. כפי שאתה רואה, היא עבה ועזה יותר."

"פתק הראוי לתשומת לב," אמר הולמס, כשהוא מתבונן בו. "עלי להחמיא לך, מר ביינס, על בדיקתך ותשומת לבך לפרטים. ניתן אולי להוסיף כמה דברים חסרי חשיבות. החותמת המעוגלת היא בלי ספק סיכת שרוול פשוטה — איזה חפץ מלבדן הוא בעל צורה כזאת? המספריים היו מספרי ציפורניים שלהביהם מעוגלים. אפילו בחתכים הקצרים אפשר להבחין בעיגול קל בסוף כל חתך."

הבלש הכפרי גיחך.

"חשבתי שסחטתי את כל המיץ מתוכו, אבל אני רואה שהיה עוד משהו," הוא אמר. "עלי להודות שאינני מבין הרבה מן הפתק, מלבד העובדה שמשהו עמד להתרחש ושאישה עמדה מאחורי כל זה, כרגיל."

מר סקוט אקלס התפתל בכיסאו במהלך השיחה הזאת.

"אני שמח שמצאתם את הפתק, כיוון שהוא מאשר את סיפורי," אמר. "אבל אני מבקש להפנות את תשומת לבכם לכך שעוד לא שמעתי מה קרה למר גרסיה ולבני ביתו."

"באשר לגרסיה," אמר גרגסון, "התשובה פשוטה. הוא נמצא מת הבוקר בדרך אוקשוט, מרחק של קילומטר וחצי מביתו כמעט. ראשו נמחץ לגמרי בחבטות קשות בשקית חול או מכשיר דומה, אשר רוצץ יותר מאשר פָּצַע. זהו מקום מבודד, ואין שום בית ברדיוס של כחצי קילומטר מן המקום. נראה שהוא הוכה תחילה מאחור, אבל תוקפו המשיך להכותו זמן רב לאחר מותו. היתה זאת התקפה נזעמת ביותר. אין שום עקבות או סימנים שיעידו על הפושעים."

"האם נשדד?"

"לא, לא היה כל ניסיון שוד."

"זה מכאיב מאוד. מכאיב ואיום," אמר מר סקוט אקלס בקול טרוניה. "אבל עבורי זה באמת מאוד לא נעים. לא היה לי שום קשר לטיולי הלילה של מארחי או לסופו העגום כל כך, איך קרה שאני מעורב במקרה כזה?"

"פשוט מאוד, אדוני," ענה המפקח ביינס. "המסמך היחיד שנמצא בכיסו של הנפטר היה מכתב ממך, ובו אתה כותב כי תשהה איתו בליל מותו. ממעטפת המכתב למדנו את שם האיש ואת כתובתו. אחרי השעה תשע הבוקר הגענו לביתו, ושם לא מצאנו אותך ואף לא איש אחר. הברקתי למר גרגסון בלונדון לאתרך כאן, בעוד אני בוחן את מעון ויסטריה. לאחר מכן באתי העירה, הצטרפתי למר גרגסון והנה אנחנו כאן."

"אני חושב," אמר גרגסון וקם, "כי מוטב שנַקנה לעניין אופי רשמי. אתה תתלווה אלינו לתחנה, מר סקוט אקלס, ושם נרשום את הצהרתך."

"כמובן, אבוא מיד. אבל אני שוכר את שירותיך, מר הולמס. אני מבקש ממך לא לחסוך במאמצים או בהוצאות כדי להגיע אל האמת."

חברי פנה אל המפקח הכפרי.

"אני מניח שאין לך התנגדות לשתף עמי פעולה, מר ביינס?"

"לכבוד רב ייחשב לי הדבר, אדוני."

"נראה שאתה דייקן וענייני בכל מה שעשית עד עתה. האם היה סימן כלשהו, אם יותר לי לשאול, לשעה המדויקת שבה מצא האיש את מותו?"

"הוא היה שם מאז אחת לפנות בוקר. בשעה זאת בערך ירד גשם, ומותו התרחש בוודאות לפני כן."

"אבל זה לא ייתכן, מר ביינס," קרא הלקוח שלנו. "לא היה אפשר לטעות בקולו. יכולתי להישבע שהוא דיבר אלי בחדרי באותה שעה ממש."

"זה מוזר, אבל לא בלתי סביר," אמר הולמס בחיוך.

"האם גילית משהו?" שאל גרגסון.

"למראית עין אין זה מקרה מורכב במיוחד, אף שללא ספק יש בו קווים חדשים ומעניינים. נחוצות לי עובדות נוספות בטרם אשמיע חוות דעת סופית ומוחלטת. אגב, מר ביינס, האם מצאת בעת חיפושיך בבית משהו ראוי לתשומת לב מלבד הפתק הזה?"

החוקר העיף בידידי מבט מיוחד במינו.

"כן," אמר. "שניים או שלושה דברים הראויים לתשומת לב. אולי תואיל להצטרף אלי, לאחר שאסיים את ענייני בתחנת המשטרה, ותחווה דעתך עליהם."

"אני עומד לשירותך," אמר שרלוק הולמס וצילצל בפעמון. "אנא, הובילי את האדונים האלה אל דלת היציאה, גברת הדסון, ושלחי בטובך את הנער עם המברק הזה. עליו לשלם חמישה שילינגים על חשבון מברק התשובה."

לאחר צאת אורחינו ישבנו זמן־מה בדממה. הולמס התעמק בעישון, גבותיו משוכות מעל עיניו החודרות, וראשו נוטה קדימה במעין להיטות האופיינית לאיש.

"ובכן, ווטסון," פנה אלי פתאום ושאל, "מה דעתך על העניין?"

"אינני מוצא את ידי ורגלי במסתורין של מר סקוט אקלס."

"והפשע?"

"טוב, בהתחשב בהיעלמם של ידידי האיש, הייתי אומר שהם מעורבים בדרך זו או אחרת במותו, ופשוט נמלטו מידי החוק."

"זוהי, כמובן, אפשרות שיש להביאה בחשבון. אבל עליך להודות שמוזר מאוד מצד משרתיו, שקשרו קשר נגדו, לתקוף אותו דווקא בלילה שבו היה לו אורח. הוא היה נתון לחסדיהם, לבדו, בכל הלילות האחרים באותו שבוע."

"אז מדוע נמלטו?"

"בדיוק. מדוע נמלטו? זוהי נקודה חשובה. נקודה חשובה אחרת היא החוויה המוזרה שעברה על הלקוח שלנו, סקוט אקלס. האם הסבר מניח את הדעת לשתי הנקודות הללו הוא מעבר ליכולת ההמצאה האנושית, ווטסון יקירי? אילו הסבר זה היה שופך אור גם על הפתק, על ניסוחו המעניין מאוד, היינו יכולים לקבלו כהיפותזה זמנית. ואם העובדות החדשות שיובאו לידיעתנו יתאימו למערכת, אז תיהפך ההיפותזה שלנו באופן הדרגתי לפתרון הפרשה כולה."

"אבל מה היא ההיפותזה שלנו?"

הולמס נשען אחורה בכיסאו, בעיניים עצומות למחצה.

"עליך להודות, ווטסון יקירי, שרעיון המתיחה אינו בא בחשבון. דברים הרי גורל עמדו על הפרק, כפי שהוכיח ההמשך, ולפיתויו של סקוט אקלס למעון ויסטריה היה קשר כלשהו עמם."

"אבל איזה קשר?"

"הבה נבחן זאת חוליה אחר חוליה. למראית עין יש משהו בלתי רגיל בידידות המוזרה והפתאומית בין הספרדי הצעיר לסקוט אקלס. הוא ביקר את סקוט אקלס בצדה השני של לונדון למחרת היום שבו נפגשו לראשונה והתמיד בקשרים קרובים עמו עד שהביאו לאֵשֶר. מה הוא רצה מאקלס? מה היה לאקלס להציע לו? אינני רואה שום קסם באיש. הוא איננו חכם במיוחד: על כל פנים — לא עד כדי ידידות עם בן הגזע הלטיני השנון. מדוע אפוא היה דווקא הוא מכל האנשים שהכיר גרסיה מתאים במיוחד למטרותיו? האם יש בו תכונה בולטת כלשהי? הייתי אומר שיש לו. הוא התגלמות ההגינות הבריטית המסורתית, והוא האדם שעדותו תטביע את רישומה על בריטי אחר. בעצמך ראית כיצד קיבלו שני המפקחים את הצהרתו ללא שמץ ערעור חרף מוזרותה."

"אבל על מה היה עליו להעיד?"

"על שום דבר, כפי שהתברר, אבל על הכול — אילו התגלגלו המאורעות אחרת. כך אני מפרש את העניין."

"אני מבין, הוא היה יכול להוכיח אליבי."

"בדיוק, ווטסון יקירי: הוא היה יכול להוכיח אליבי. נניח, לצורך הדיון, שבני הבית במעון ויסטריה הם בעלי ברית בקשר כלשהו. המשימה, תהיה אשר תהיה, עומדת לצאת לפועל, נאמר, לפני אחת אחר חצות. ייתכן בהחלט שהם הצליחו להביא את סקוט אקלס למיטה מוקדם יותר משחשב על ידי תעתוע כלשהו בשעונים: אבל בכל מקרה, מתקבל על הדעת שגרסיה יצא מגדרו לומר לו שהשעה אחת, כשלאמיתו של דבר עוד לא היתה שעת חצות. אילו היה יכול גרסיה לבצע את אשר התכוון ולחזור בשעה שציין, היתה בפיו תשובה ניצחת לכל האשמה. הנה ניצב אותו אנגלי בלתי מעורער, המוכן להישבע בכל בית דין שהנאשם היה בביתו כל אותה עת. היתה זו תעודת ביטוח נגד הגרוע ביותר."

"כן, כן, אני מבין את זה. אבל מה בדבר היעלמם של האחרים?"

"עדיין לא כל העובדות נמצאות בידי, אבל אינני סבור שניתקל כאן בקשיים מיוחדים במינם. ובכל זאת, זוהי שגיאה להסיק מסקנות לפני שכל הנתונים בידך. אתה עשוי לעוות אותן, כדי שיתאימו לתיאוריות שלך."

"והשדר?"

"מה היה נוסחו? 'הצבעים שלנו, ירוק ולבן.' נשמע כמו מרוץ סוסים. 'ירוק פתוח, לבן סגור.' זהו בבירור אות. 'גרם מדרגות ראשי, מסדרון ראשון, שביעית ימינה, ציפוי ירוק.' זהו ציון המטרה. ייתכן שבעל קנאי נמצא מאחורי כל הפרשה. היה זה ללא ספק מסע מסוכן. היא לא היתה כותבת 'בשם האל', אלמלא נזקקה לעזרתו. 'ד' — זה צריך להבהיר משהו."

"האיש היה ספרדי. אני מניח ש'ד' פירושו דולורס, שם נשי שכיח בספרד."

"טוב, ווטסון, טוב מאוד — אבל לא מתקבל על הדעת. ספרדייה היתה כותבת לספרדי בספרדית. כותבת השדר היא ללא ספק אנגלייה. טוב, עלינו להתאזר בסבלנות, עד שאותו מפקח מעולה ישוב אלינו. בינתיים נוכל להודות למזלנו הטוב שחילץ אותנו לכמה שעות קצרות מן הטרדות הבלתי נסבלות של חוסר המעש."

התשובה למברקו של הולמס הגיעה בטרם חזר הקצין מסאריי. הולמס קרא אותה ועמד לשים אותה בין דפי פנקסו, עד שנתקל בפני מלאות הציפייה. הוא השליך אותה לעברי בצחוק.

"אנחנו נעים במעגלים מתרחבים," אמר.

המברק היה רשימת שמות וכתובות:

 

לורד הארינגבי, הגיא; סר ג'ורג' פוליוט, מגדלי אוקשוט; מר היינס היינס, ג'יי־פי, אחוזת פורדלי; מר ג'יימס בקר ויליאמס, היכל פורטון הישן; מר הנדרסון, קורת הגג; הכומר ג'ושוע סטון, ואלסלינג התחתונה.

"זוהי דרך מובנת מאליה לצמצם את שדה פעולתנו," אמר הולמס. "אין ספק שביינס, עם שכלו השיטתי, כבר פועל לפי תוכנית דומה."

"אינני יורד לסוף דעתך."

"ובכן, ידידי היקר, הרי כבר הגענו למסקנה שהשדר אשר הגיע לגרסיה בעת ארוחת הערב זימן אותו לפגישה או למשימה. ועתה, אם הפענוח המובן מאליו הוא הנכון, וכדי להגיע למקום המפגש חייב האיש לעלות בגרם המדרגות הראשי ולחפש את הדלת השביעית במסדרון, הרי הבית שבו מדובר הוא בית גדול מאוד. כמו כן ודאי שהבית אינו יכול להיות מרוחק יותר משניים־שלושה קילומטרים מאוקשוט, כיוון שגרסיה הלך בכיוון זה וקיווה — בהתאם להבנתי את העובדות — לחזור למעון ויסטריה בזמן כדי להשיג לעצמו אליבי שיהיה אמין אך ורק עד לשעה אחת. כיוון שמספר הבתים הגדולים הקרובים לאוקשוט חייב להיות מוגבל, בחרתי בשיטה הפשוטה: שלחתי מברק לסוכני הבתים שסקוט אקלס הזכיר והשגתי את רשימת הכתובות. הנה היא במברק, והקצה השני של החוט הסבוך שלנו חייב להימצא ביניהן."

מחוגי השעון קרבו לשש כאשר הגענו לכפר אֵשֶר היפה שבמחוז סאריי, והמפקח ביינס נלווה אלינו בדרכנו.

הולמס ואני לקחנו עמנו ציוד ללינת לילה ומצאנו חדרים נוחים בפונדק "השור". לבסוף יצאנו בחברת החוקר בדרכנו לביקור במעון ויסטריה. היה זה ערב קר ואפל של חודש מארס. רוח חותכת וגשם שוטף הצליפו בפנינו — ליווי נאות לשדות הפרועים שבהם עברה הדרך אל המטרה הטרגית שאליה הובילה אותנו.

 

הנמר מסן־פדרו
הליכה קרה ומלנכולית של כמה קילומטרים הביאה אותנו לשער עץ גבוה, שנפתח אל שדרה קודרת של ערמונים. דרך הגישה המוצלת והמתפתלת הובילה אותנו לבית נמוך וחשוך, שחור ואפל על רקע השמים האפורים. מן החלון הקדמי שמשמאל לדלת הבליח אור חלש.

"שוטר נמצא במקום," אמר ביינס. "אקיש על החלון." הוא צעד על חלקת הדשא והקיש בידו על הזגוגית. דרך הזכוכית המעורפלת ראיתי במטושטש גבר מזנק מכיסאו שליד האח, וצעקה חדה נשמעה מן החדר. מיד לאחר מכן פתח שוטר חיוור פנים ומתנשם בכבדות את הדלת, נר מיטלטל בידו הרועדת.

"מה העניין, וולטרס?" שאל ביינס בחדות.

האיש הספיג את מצחו בממחטה והשמיע אנחת רווחה ארוכה.

"אני שמח שבאת, אדוני. זה היה ערב ארוך ואני לא חושב שעצבי יצליחו לעמוד בזה."

"עצביך, וולטרס? לא הייתי מעלה על דעתי שיש לך עצבים בגופך."

"טוב, אדוני, זה הבית הדומם והבודד הזה והדבר המוזר במטבח. וכשהקשת על החלון, חשבתי שזה בא עוד פעם."

"מה בא עוד פעם?"

"לפי דעתי, אדוני, זה השטן. זה היה בחלון."

"מה היה בחלון, ומתי?"

"בערך לפני שעתיים. השמש התחילה לשקוע. ישבתי בכיסא וקראתי. אני לא יודע למה הרמתי את המבט, אבל היה שם פרצוף שהסתכל בי דרך השמשה התחתונה. אלוהים, אדוני, איזה פרצוף! הוא יופיע לי בחלומות."

"שטויות, וולטרס! כך לא מדבר שוטר."

"אני יודע, אדוני, אני יודע. אבל זה זיעזע אותי, אדוני, ואני לא מכחיש את זה. הוא לא היה שחור, אדוני, אבל גם לא לבן ולא כל צבע שאני מכיר, אלא מין גוון מוזר של חרס עם כתם של חלב עליו. וגם הממדים שלו — כפליים משלך, אדוני. וכל המראה — העיניים הבולטות, הענקיות והלטושות, וקו השיניים הלבן, כמו של חיה מורעבת. אני אומר לך, אדוני, לא הספקתי להניד עפעף או לנשום נשימה אחת — והוא כבר קפץ ונעלם. רצתי החוצה אל השיחים, אבל תודה לאל, לא היה שם כלום."

"אלמלא ידעתי כי אתה איש מהימן, וולטרס, הייתי נוזף בך קשות על כך. גם אם זה היה השטן בכבודו ובעצמו, שוטר במילוי תפקידו לא יודה לאלוהים על שלא הצליח להניח את ידו עליו. אני מקווה שכל העניין אינו בדיה או התקף עצבים?"

"את זה, לפחות, אפשר לבדוק בקלות," אמר הולמס והדליק את פנס הכיס הקטן שלו. "כן," דיווח לאחר בדיקה קצרה של כר הדשא. "נעל מספר ארבעים ושמונה, הייתי אומר. אם כולו עשוי בקנה המידה של כף רגלו, הרי הוא ענק."

"ומה עלה בגורלו?"

"נראה שחמק דרך השיחים אל הדרך."

"טוב," אמר המפקח בפנים רציניות ומהורהרות. "יהיה מי שיהיה וירצה מה שירצה, בינתיים הוא לא כאן, ולנו יש דברים דוחקים לעשות. ועתה, מר הולמס, אראה לך את הבית."

בחדרי השינה ובחדרי המגורים השונים לא נמצא דבר גם אחרי חיפוש מדוקדק. הדיירים כנראה לא הביאו עמם דבר, והריהוט כולו, עד לפרטיו הקטנים, הושכר עם הבית. כמות ניכרת של פריטי לבוש הנושאים תווית של חברת מארקס ושות', היי הולבורן, הושארה במקום. חקירה באמצעות הטלגרף העלתה שמארקס לא ידע דבר על לקוחו, מלבד העובדה כי הלה שילם במועד. כמה מקטרות, כמה רומנים, שניים מהם בספרדית, אקדח ישן עם נוקר וגיטרה — כל אלה היו בין החפצים האישיים שנמצאו במקום.

"אין כאן כלום," אמר ביינס, שעבר עם נר בידו מחדר לחדר. "אבל עתה, מר הולמס, אני מפנה את תשומת לבך למטבח."

המטבח היה חדר גבוה ואפל באחורי הבית, בפינתו האחת ערמת שחת, ששימשה כנראה מיטתו של הטבח. על השולחן נערמו צלחות מלוכלכות ומלאות למחצה בשרידי ארוחת אמש.

"הבט בזה," אמר ביינס. "מה דעתך?"

הוא הגביה את נרו לפני חפץ מיוחד במינו שניצב מאחורי הארון. הוא היה כל כך מקומט, מכווץ ומהוה, עד כי היה קשה לדעת מה טיבו. לא ניתן לומר אלא שצבעו שחור, הוא עשוי מחומר דמוי עור ומזכיר במידת־מה דמות אנושית מגומדת. כשבדקתיו תחילה היה נדמה לי שזוהי גופה חנוטה של תינוק כושי, ואז נראה לי כקוף עתיק יומין ומעוות מאוד. בסופו של דבר לא הייתי בטוח אם מדובר בחיה או באדם. מחרוזת כפולה של צדפים לבנים היתה כרוכה סביב מותניו.

"מעניין מאוד, מעניין מאוד, באמת!" אמר הולמס בהתבוננו בקמע מזרה האימה. "עוד משהו?"

ביינס הוביל אותנו בדממה אל הכיור, ושוב הגביה את נרו. גפיים וגוף של עוף גדול ולבן שנקרע לגזרים בפראות בעודו בלבוש נוצותיו היו מפוזרים בכיור. הולמס הצביע על הכרבולת שעל הראש החתוך.

"תרנגול לבן," אמר. "מעניין מאוד! זאת באמת פרשייה מוזרה."

אבל מר ביינס שמר את המוצג האיום ביותר לסוף. מתחת לכיור הוציא דלי נחושת שבתוכו דם. אחר כך נטל מן השולחן צלחת שבה נערמו שרידי עצמות חרוכות.

"משהו נהרג ומשהו נשרף. את אלה הוצאנו מן האש. רופא היה כאן הבוקר. הוא אומר שאלה אינן עצמות של בני אדם."

הולמס חייך וחיכך את כפותיו.

"כל הכבוד, המפקח, על ניהול חקירה כל כך מאלפת. מעלותיך, אם יותר לי להעיר בלי לפגוע בכבודך, הן הרבה מעבר לאפשרויות תפקידך."

עיניו הקטנות של המפקח ביינס הבריקו בהנאה.

"אתה צודק, מר הולמס, אנחנו נרקבים בפרובינציה. חקירה מסוג זה נותנת לך הזדמנות, ואני מקווה שלא להחמיצה. מה דעתך על העצמות האלו?"

"טלה או גדי."

"והתרנגול הלבן?"

"מוזר, מר ביינס, מאוד מוזר. הייתי אומר אפילו יחיד במינו."

"כן, אדוני, כנראה היו בבית הזה אנשים מוזרים בעלי מנהגים מוזרים. אחד מהם מת. האם חבריו עקבו אחריו והרגו אותו? אם כן, הרי הם בידינו, כי משמרות ניצבים בכל נמל. אבל דעתי שונה. כן, אדוני, דעתי שונה לגמרי."

"כלומר, יש לך תיאוריה?"

"ואוכיח אותה בעצמי, מר הולמס. אני חייב זאת לעצמי. שמך הולך לפניך, ועלי עוד להוליך את שמי. אשמח מאוד לומר לאחר מעשה שפתרתי את התעלומה ללא עזרתך."

הולמס צחק ברוח טובה.

"יפה, יפה, המפקח," אמר. "לך אתה בדרכך ואני אלך בדרכי. מסקנותי עומדות תמיד לרשותך, אם תואיל לבקשן. אני חושב שראיתי בבית מספיק ואוכל להעביר את זמני ביתר תועלת במקומות אחרים. Au revoir ובהצלחה!"

בסימנים דקים רבים שאיש חוץ ממני לא היה מבחין בהם, יכולתי לראות שהולמס עלה על עקבות טריים. ואף שלעיני משקיף מן הצד נראה שלֵו לחלוטין, היתה בו בכל זאת להיטות מאופקת. המתיחות בעיניו הבהירות והתנהגותו הנמרצת — כל אלה אמרו לי שהמשחק בעיצומו. כהרגלו — לא אמר דבר, ואני כהרגלי לא שאלתי. שמחתי בחלקי בחקירה וביכולתי להושיט את עזרתי הצנועה לציד, מבלי להפריע למוח המושחז שלא לצורך. הכול יובהר לי בעתו.

חיכיתי אפוא — אבל לאכזבתי ההולכת וגדלה חיכיתי לשווא. יום רדף יום וידידי לא התקדם אפילו צעד. בוקר אחד בילה בעיר, ומהערת אגב נודע לי שביקר במוזיאון הבריטי. מלבד מסע זה העביר את ימיו בטיולי בדידות ארוכים, או בפטפוטים עם רכלני הכפר שעמם טיפח קשרי היכרות.

"ווטסון, אני בטוח ששבוע בכפר יועיל לך ביותר," העיר. "כל כך מהנה לראות את הניצנים הירוקים שעל השיחים ואת הפרחים על הגבעולים. ימים מאלפים אפשר לבלות כאן עם רשת לציד פרפרים וספר בוטניקה למתחילים." הוא עצמו נסחב עם ציוד זה, אבל אוסף הצמחים שהביא מדי ערב היה עלוב למדי.

לעתים היינו פוגשים בנדודינו במפקח ביינס. פניו השמנות והאדומות נתקמטו בחיוכים, ועיניו נצצו כאשר בירך את ידידי לשלום. הוא אמר מעט מאוד על החקירה, ומן המעט שאמר הסקנו שגם הוא לא היה אומלל ביותר ממהלך העניינים. ולכן עלי להודות כי הייתי מופתע במידת־מה, כאשר חמישה ימים אחרי הפשע פתחתי את עיתון הבוקר ומצאתי בו כותרת באותיות של קידוש לבנה:

 

מסתרי אוקשוט

התעלומה נפתרה!

החשוד ברצח נעצר

 

כאשר קראתי את הכותרות, זינק הולמס מכיסאו כאילו נעקץ.

"באלוהים!" קרא. "אינך מתכוון לומר שביינס תפס אותו?"

"כפי הנראה," אמרתי וקראתי את הדיווח העיתונאי.

 

הידיעה, שעל פיה נמסר אמש כי בוצע מעצר בנוגע לרצח אוקשוט, עוררה התרגשות רבה באֵשֶר ובסביבתה. כזכור, מר גרסיה ממעון ויסטריה נמצא מת בדרך אוקשוט, כשעל גופו סימני אלימות קשים. באותו לילה נעלמו גם טבחו ומשרתו ונראה שהדבר מוכיח את השתתפותם ברצח. הועלתה השערה שלא הוכחה, כי המנוח היה בעל חפצי ערך והיעלמם הוא המניע לרצח. הקצין החוקר, המפקח ביינס, עשה כל מאמץ לגלות את מקום מחבואם של הנמלטים. הנחתו היתה שהשניים לא הרחיקו לכת, אלא הסתתרו במחבוא שהוכן מבעוד מועד בקרבת מקום. מלכתחילה היה ברור למדי שהשניים יתגלו, מאחר שהטבח — כדברי סוחרים שראוהו דרך החלון — היה איש בעל הופעה יוצאת דופן, מולָטי ענק ומפלצתי, שתווי פניו בעלי גוון כהה צהבהב. מאז הרצח, השוטר וולטרס ראה את האיש ודלק אחריו כאשר בא לפקוד באותו ערב את מעון ויסטריה. המפקח ביינס הניח שהביקור לא נערך ללא סיבה, ועל כן מן הדין שיחזור. הוא הפקיר אפוא את הבית, אך הציב מארב בין השיחים. האיש נכנס לתוך המלכודת ונתפס אמש לאחר מאבק שבו ננשך השוטר דאונינג באצבעו על ידי הפרא. יש להניח כי כאשר יובא העציר בפני השופט, תבקש המשטרה להאריך את מעצרו וצפויות התפתחויות מרעישות בעקבות מעצר זה.

 

"עלינו לדבר עם ביינס מיד," קרא הולמס ונטל את כובעו. "נתפוס אותו בדיוק כשיצא." מיהרנו ברחובות הכפר וכפי שציפינו, נתקלנו במפקח בדיוק כשיצא מדירתו.

"ראית את העיתון, מר הולמס?" שאל וניפנף בגיליון לעומתנו.

"כן, ביינס, ראיתי. אני מקווה שלא תראה במילת אזהרה מצדי משום חוצפה."

"אזהרה, מר הולמס?"

"התעמקתי בפרשה ואינני משוכנע שאתה נמצא בדרך הנכונה. לא הייתי רוצה שתתחייב, אלא אם כן אתה בטוח לחלוטין."

"זה נאה מאוד מצדך, מר הולמס."

"אני מבטיח לך שאני מדבר אך ורק לטובתך."

היה נדמה לי כי משהו דמוי קריצה הופיע לרגע בעיניו הקטנות של מר ביינס.

"הסכמנו לעבוד איש־איש בדרכו, מר הולמס. זה מה שאני עושה."

"טוב מאוד," אמר הולמס. "אל נא תיטור לי."

"לא, אדוני. אני מאמין שרצונך להועיל לי. אבל לכל אחד מאיתנו שיטותיו, מר הולמס. לך השיטות שלך, ואולי לי יש שיטות משלי."

"לא נוסיף לדבר על כך."

"תמיד אשמח לשתף אותך בחדשות שבידי. האיש הוא פרא גמור, חזק כסוס ומשתולל כשטן. כמעט תלש את אצבעו של דאונינג לפני שהשתלטנו עליו. הוא בקושי מדבר אנגלית, וכל מה שהוצאנו ממנו היה המהומים."

"ולדעתך, יש בידך הוכחות שהוא רצח את אדונו המנוח?"

"זאת לא אמרתי, מר הולמס. זאת לא אמרתי. לכל אחד מאיתנו שיטותיו המיוחדות. אתה תנסה את שלך ואני אנסה את שלי. זה ההסכם."

כשהלכנו לדרכנו, משך הולמס בכתפיו. "אינני מבין את האיש הזה. הוא ממש מחפש את כישלונו. טוב, כדבריו, כל אחד ינסה את שיטותיו ונראה את התוצאות. אבל יש משהו במפקח ביינס זה שאינני מבין."

"שב רגע בכיסא הזה, ווטסון," אמר שרלוק הולמס כשחזרנו לחדרינו ב"השור". "אני רוצה להעמידך על מצב העניינים, מאחר שייתכן שאזדקק לעזרתך הלילה. בוא ואגולל בפניך את התפתחות הפרשה, ככל שביכולתי לשחזר אותה. אף שנראתה פשוטה בקוויה העיקריים, נוצרו בה בכל זאת קשיים מפתיעים לאור המעצר הזה. בכיוון זה עדיין יש פערים שעלינו למלא.

"נשוב לפתק שנמסר לגרסיה בערב מותו. אנחנו יכולים להתעלם מהשערתו של ביינס, כי משרתיו של גרסיה מעורבים בעניין. ההוכחה לכך היא העובדה שהיה זה הוא שאירגן את נוכחותו של סקוט אקלס, נוכחות שיכלה להיות נחוצה אך ורק לצורך אליבי. לפיכך היה זה גרסיה שעמד לצאת באותו לילה למשימה — וככל הנראה משימה זדונית — שבמהלכה מצא את מותו. אני אומר זדונית, כי רק אדם בעל כוונות זדון מנסה ליצור לו אליבי. מי, אם כך, יכול היה לרצוח אותו? ללא ספק, האיש שכנגדו כוונה המשימה הזדונית. עד כאן דומני שהגענו ללא צל של ספק כלשהו.

"עתה אנחנו יכולים לראות את הסיבה להיעלמות בני ביתו של גרסיה. הם היו כולם בעלי ברית בפשע בלתי ידוע. אילו היו מצליחים במעשה שתיכננו, היה גרסיה חוזר, כל חשד אפשרי היה נדחה על ידי עדותו של האנגלי, והכול היה בא על מקומו בשלום. אבל המשימה היתה מסוכנת, וכשגרסיה לא חזר עד שעה מסוימת, פירושו של דבר היה שכישלונו עלה לו בחייו. לפיכך נקבע שבמקרה כזה יימלטו שני בעלי הברית למקום שהוסכם מלכתחילה, שבו יהיו חסינים מחקירה, ולאחר מכן יוכלו לחדש את משימתם. זה היה מסביר את העובדות, לא?"

כל התסבוכת המורכבת התבהרה לפתע. תמהתי כרגיל, איך לא הבנתי את כל זה קודם לכן.

"אבל מדוע חזר אחד המשרתים?"

"אנחנו יכולים לשער שבבהלת המנוסה נשכח משהו בעל ערך: משהו שממנו לא היה יכול בשום אופן להיפרד. זה היה מסביר את עקביותו ועקשנותו, לא?"

"אם כך, מה הצעד הבא?"

"הצעד הבא הוא הפתק שגרסיה קיבל בעת ארוחת הערב. הפתק מצביע על בעל ברית במחנה היריב. ועתה, איפה נמצא מחנה זה? כבר הוכחתי לך שהוא יכול להימצא אך ורק בבית גדול כלשהו, ומספר הבתים הגדולים מוגבל למדי. את ימי הראשונים בכפר הקדשתי לכמה טיולים, שבהם סיירתי, תוך כדי מחקרי הבוטניים, בכל הבתים הגדולים וחקרתי את תולדות משפחות תושביהם. רק בית אחד, אחד ויחיד, משך את תשומת לבי. היתה זו הטירה היקוביאנית המפורסמת הקרויה 'קורת הגג', המרוחקת כקילומטר וחצי מצדו הרחוק של אוקשוט, כשמונה מאות מטרים בלבד ממקום הפשע. הבתים האחרים שייכים לאנשים מכובדים ופרוזאיים, החיים הרחק־הרחק מן המחוזות הרומנטיים. אבל מר הנדרסון מ'קורת הגג' הוא טיפוס מוזר לכל הדעות, והרפתקאות בלתי רגילות עשויות להיות מנת חלקו. ריכזתי אפוא את תשומת לבי בו ובבני ביתו.

"חבורת אנשים מיוחדת במינה, ווטסון, והאיש עצמו — מיוחד מכולם. הצלחתי לראותו בתירוץ מתקבל על הדעת, אבל היה נדמה לי שאני קורא בעיניו הכהות והשקועות שהוא יודע בדיוק את מטרת ביקורי. הוא אדם כבן חמישים, חזק, נמרץ, שערו כסוף בגון הפלדה, גבות עיניו עבותות, צעדו כשל חזיר בר והתנהגותו כשל קיסר. בקיצור — איש אלים ושתלטן, בעל רוח לוהטת מאחורי חזות שלווה. הוא נוכרי, ואולי בילה זמן רב באזורים הטרופיים, כיוון שגון פניו צהוב והוא עצמו כחוש, אך נוקשה כמקלו של שוט. ידידו ומזכירו, מר לוקאס, הוא נוכרי, ללא ספק, עורו חום בגון השוקולד; הוא חלקלק, גמיש וחתולי, ואופן דיבורו מנומס וארסי. אתה רואה, ווטסון, כבר נתקלנו בשתי חבורות של נוכרים: האחת במעון ויסטריה, והשנייה ב'קורת הגג' — וכך הפערים שלנו מתחילים להתמלא.

"שני אנשים אלה, חברים קרובים בלב ובנפש, הם לבו של הבית. אבל ישנה דמות נוספת, שלתכליתנו המיידית היא אולי חשובה יותר. להנדרסון שתי ילדות בנות אחת־עשרה ושלוש־עשרה. האומנת שלהן היא העלמה בָּארְנֶט, אנגלייה בת ארבעים בערך. במשק הבית יש גם משרת אישי אחד. קבוצה קטנה זו היא בעצם המשפחה, משום שהם נוסעים לכל מקום יחד, והנדרסון הוא נוסע של ממש — תמיד בדרכים. רק לפני כמה שבועות חזר ל'קורת הגג' לאחר היעדרות של שנה. ניתן להוסיף שהוא עשיר כקורח, ויהיו רצונותיו אשר יהיו — הוא יכול לספקם בקלות רבה. נוסף על כך ביתו מלא משרתים, משרתות, שמשים ומנקות, ושאר הצוות המוכר הסובל מעודף תזונה ומחוסר תעסוקה בבית כפרי אנגלי.

"כל זה נודע לי בחלקו מרכילות בכפר ובחלקו מהתבוננותי שלי. אין לך כלים יעילים יותר מאשר משרתים מפוטרים הנוטרים טינה, ולי היה מזל למצוא אחד כזה. מזל, אני אומר, אבל מזל זה לא היה מנת חלקי אלמלא חיפשתי אותו. כדברי ביינס, כל אחד והשיטות שלו. ושיטתי שלי איפשרה לי למצוא את ג'ון וורנר, גנן לשעבר ב'קורת הגג', שפוטר ברגע של רתחה מצד מעסיקו הרודני. הוא מצדו מיודד עם משרתים אחרים בתוך הבית, כולם מאוחדים בפחדם ובשנאתם למעבידם, וכך היה בידי המפתח לסודות הטירה.

"אנשים מעניינים, ווטסון! עדיין אינני מתיימר לרדת לעומק העניין, אבל אלה אנשים מעניינים ביותר. הבית הוא בעל שני אגפים. המשרתים גרים באגף אחד — והמשפחה באגף השני. הקשר היחיד בין השניים הוא משרתו האישי של הנדרסון, המגיש את ארוחות המשפחה. הכול מובא אל דלת מסוימת, והיא נקודת המפגש היחידה. האומנת והילדות כמעט אינן יוצאות אלא לגן. הנדרסון לעולם אינו מטייל לבדו, מזכירו הכהה הולך אחריו כצל. לפי הרכילות בין המשרתים האדון חושש מאוד ממשהו. 'מכר את נשמתו לשטן תמורת כסף,' אומר וורנר, 'והוא מצפה שהנושה יבוא לדרוש את חובו.' איש אינו יודע מי הם, או מנין באו. הם אלימים מאוד. פעמיים הסתער הנדרסון על משרתיו עם שוט רכיבה. רק ארנקו המלא והפיצוי הנכבד הצילוהו מבית משפט.

"ובכן, ווטסון, הבה נבחן את המצב לפי המידע החדש. נוכל להניח שהפתק בא מן הבית המוזר, והיתה זו הזמנה לגרסיה לבצע משימה שתוכננה קודם לכן. מי כתב את הפתק? היה זה מישהו בתוך המבצר, והיתה זו אישה. מי, אם כן, אם לא האומנת, העלמה בארנט? כל המסקנות שלנו מצביעות לכיוון זה. על כל פנים, נוכל לקבל זאת כהיפותזה ולראות לאילו מסקנות נוספות נגיע. אני יכול להוסיף ולומר שגילה ואופייה של העלמה בארנט הוציאו מכלל חשבון את הנחתי הראשונית בדבר פרשת אהבים בסיפור שלנו.

"אם היא כתבה את הפתק, יש להניח שהיא־היא ידידתו ובעלת בריתו של גרסיה. אם כך, מה עלינו לצפות שהיא תעשה כאשר תשמע על מותו? אילו מצא את מותו במשימה נתעבת כלשהי, היו שפתיה חתומות. ובכל זאת, בלבה היא נושאת ודאי מרירות ושנאה כלפי אלה שהרגוהו, ויש להניח שתסייע ככל יכולתה לנקום בהם. האם נוכל אפוא לראותה ולנסות להשתמש בה? כך חשבתי תחילה. אבל עכשיו אנחנו מגיעים לעובדה המבשרת רעות. העלמה בארנט לא נראתה לעין איש מאז ליל הרצח. מאותו ערב היא נעלמה לחלוטין. האם היא חיה? אולי גם היא מצאה את מותה באותו לילה עם הרֵע שהזעיקה? ואולי היא רק אסירה? בנקודה זו עלינו עדיין להחליט.

"אתה רואה את הקושי שבמצב, ווטסון. אין לנו דבר לבסס עליו צו מעצר. כל התיאוריה שלנו תיראה בדיונית לגמרי בפני בית המשפט. היעלמותה של האישה אינה אומרת דבר, מאחר שבמשק בית מוזר זה כל בן בית יכול להיעלם מן העין לשבוע. ועם זאת, ייתכן שהיא נתונה בסכנת חיים ברגע זה ממש. כל מה שאני יכול לעשות הוא לצפות על הבית ולהשאיר את המרגל שלי וורנר על המשמר בשער. איננו יכולים להניח למצב כזה להימשך. אם החוק אינו יכול לעשות דבר, עלינו ליטול את הסיכון בעצמנו."

"מה אתה מציע?"

"אני יודע איפה החדר שלה. אפשר להגיע אליו מבחוץ. אני מציע שאתה ואני נלך הלילה ונראה אם נוכל לחדור אל לב המסתורין."

עלי להודות שלא היתה זאת תחזית מלבבת. הבית הישן עם אווירת הרצח שבו, הדיירים המוזרים ויוצאי הדופן, הסכנות הלא ידועות של הפריצה, העובדה שאנחנו עוברים על החוק במעשינו — כל אלה רק הגבירו את דכדוכי. אבל היה משהו בהגיונו הקר כקרח של הולמס, שהפך את הסלידה מכל הרפתקה שהציע לבלתי אפשרית. היה ברור שכך ורק כך ניתן לפתור את התעלומה. לחצתי את ידו בדממה, והגורל הוכרע.

אבל נראה שלא נועד לחקירה שלנו סוף כל כך הרפתקני. בשעה חמש בערך, כשהחלו צללי הערב של חודש מארס לרדת, פרץ בן כפר נרגש לחדרנו.

"הם ברחו, מר הולמס. ברכבת האחרונה. הגברת ברחה מהם, והיא בכרכרה איתי, למטה."

"נפלא, וורנר!" קרא הולמס וזינק על רגליו. "ווטסון, הפערים נסגרים במהירות."

בכרכרה היתה אישה מעולפת למחצה השרויה במצב של התמוטטות עצבים. בפניה הכחושות והנשריות ניכרו אותות טרגדיה שאירעה לא מכבר. ראשה ניטלטל בחוסר אונים על חזה, אך היא הרימה אותו והפנתה אלינו זוג עיניים עמומות. ראיתי את אישוניה כנקודות שחורות במרכז הקרנית האפורה. היא סוממה באופיום.

"שמרתי בשער, כמו שאמרת לי, מר הולמס," אמר המרגל שלנו, הגנן המפוטר. "כשהמרכבה יצאה, עקבתי אחריה עד לתחנה. היא הלכה כמו מתוך שינה, אבל כשניסו להעלות אותה לרכבת, היא התעוררה לחיים ונאבקה. הם דחפו אותה לתוך הקרון. היא הצליחה להיחלץ. אני התערבתי, הכנסתי אותה לכרכרה, והנה אנחנו. אף פעם לא אשכח את הפנים שנראו בחלון קרון הרכבת כשלקחתי אותה איתי. אילו הצליח השטן הקודר והצהוב בעל העיניים השחורות לבצע את זממו היו חיי מתקצרים מאוד."

נשאנו אותה במעלה המדרגות, השכבנו אותה על הספה, וכמה ספלים של קפה חזק טיהרו את מוחה מהשפעת הסם. הולמס הזעיק את ביינס והסביר לו במהירות את מצב העניינים.

"אדוני, הלוא סיפקתם לי את ההוכחה שחיפשתי," אמר המפקח בחום ולחץ לידידי את היד. "עליתי על אותם עקבות כבר מההתחלה."

"מה! גם אתה חשדת בהנדרסון?"

"ודאי, מר הולמס. כשאתה זחלת בין השיחים ליד 'קורת הגג', הייתי אני על אחד העצים במטע וראיתי אותך למטה. השאלה היתה מי יקדים למצוא את ההוכחה."

"אם כן, מדוע עצרת את המולָטי?"

ביינס גיחך.

"הייתי בטוח שהנדרסון, כפי שהוא קורא לעצמו, חש שהוא חשוד וייזהר בתנועותיו כל עוד יחשוב שהוא נמצא בסכנה. עצרתי את האיש הלא נכון, כדי שיאמין שהסרנו עינינו ממנו. ידעתי שינסה להסתלק וייתן לנו את ההזדמנות להשיג את העלמה בארנט."

הולמס הניח את ידו על כתפו של המפקח.

"עוד תגיע רחוק במקצועך. אתה בעל אינסטינקט ואינטואיציה," אמר.

ביינס הסמיק בהנאה.

"שוטר חרש ארב בתחנת הרכבת במשך כל השבוע. לכל מקום שהלכו בני 'קורת הגג' — עקב אחריהם. הוא בוודאי מצא את עצמו במצב קשה כשנמלטה העלמה בארנט. אבל האיש שלך אסף אותה, והכול בא על מקומו בשלום. איננו יכולים לעצור איש ללא העדות שלה, וככל שנקדים לקבל את הצהרתה כן ייטב."

"כוחה שב אליה עם כל דקה שחולפת," אמר הולמס והביט באומנת. "אבל אמור לי, ביינס, מי הוא הנדרסון הזה?"

"הנדרסון," ענה המפקח, "הוא דון מוּריוֹ, מי שכונה פעם הנמר מסן־פדרו."

הנמר מסן־פדרו! מעלליו של האיש עברו לנגד עיני ברגע אחד. הוא זכה לכינויו בהיותו אחד הרודנים הנבזים וצמאי הדם ששלטו אי־פעם בארץ המתיימרת להיות תרבותית. בהיותו חזק, אמיץ ובעל מרץ, היו בו די תכונות חיוביות שהביאו עם נפחד לשאת את התנהגותו המחפירה במשך עשר או שתים־עשרה שנה. שמו עורר אימה בכל רחבי אמריקה המרכזית, אבל בסוף התקופה התעוררה נגדו התקוממות כללית. ואולם הוא היה ערמומי כשם שהיה אכזר, ועם השמועה הראשונה של צרות קרבות העלה את אוצרותיו בחשאי על ספינה שאוישה על ידי נאמניו. למחרת היום כבשו המהפכנים ארמון ריק. הרודן, שתי בנותיו, מזכירו ואוצרותיו נמלטו מידיהם. מאז נעלם מעיני העולם, וזהותו היתה נושא בלתי נדלה למאמרים בעיתונות האירופית.

"כן, כן, אדוני: דון מוריו, הנמר מסן־פדרו," אמר ביינס. "אם תבדוק, תמצא שצבעיה של סן־פדרו הם ירוק ולבן. ממש כמו בפתק, מר הולמס. הוא קרא לעצמו הנדרסון, אבל התחקיתי על צעדיו, בפריז, רומא, מדריד וברצלונה, שם עגנה ספינתו ב-1886. הם חיפשו אותו כל אותו הזמן כדי לנקום, אבל רק עכשיו עלו על עקבותיו."

"הם גילו אותו לפני שנה," אמרה העלמה בארנט, שהתיישבה ועקבה במתח אחרי השיחה. "ניסיון התנקשות אחד בחייו כבר היה, אבל איזו רוח רעה הגנה עליו. ועתה — שוב: גרסיה האציל והאבירי נפל חלל, ואילו המפלצת נמלטה למקום מבטחים. אבל יבוא עוד ניסיון, ואחריו עוד אחד, וסופו של הצדק להיעשות: זה ודאי כשם שוודאית זריחת השמש מחר." ידיה הדקות התאגרפו ופניה העייפות החווירו בתשוקת שנאתה.

"אבל איך את מעורבת בכל זה, העלמה בארנט?" שאל הולמס, "איך יכולה ליידי אנגלייה לקחת חלק בעניין רצחני שכזה?"

"אני מעורבת בעניין, משום שאין דרך אחרת בעולם שבה יכול הצדק לבוא על סיפוקו. מה אכפת לחוק האנגלי כמה דם נשפך לפני שנים בסן־פדרו, וכמה אוצרות נגנבו על ידי איש זה? לגבי החוק האנגלי, העברות האלה בוצעו בכוכב לכת אחר. אבל אנחנו יודעים. אנחנו למדנו את האמת בדרך של סבל וכאב. עבורנו בגיהינום כולו אין עוד נבל כדון מוריו, ואין לנו שלווה בחיינו כל עוד קורבנותיו זועקים לנקמה."

"אין ספק," אמר הולמס. "הוא הולם את תיאורך. שמעתי על אכזריותו. אבל איך את נפגעת מידיו?"

"אספר לכם הכול. מנהגו של הנבל היה לרצוח, בתירוץ זה או אחר, כל מי שהראה ולוּ צל של יכולת להיהפך ברבות הימים ליריב של ממש. בעלי — כן, שמי האמיתי הוא סיניורה ויקטור דוּרַאנדוֹ — היה השגריר של סן־פדרו בלונדון. הוא פגש בי ונישאנו שם. מעולם לא חי על אדמה זאת איש אצילי ממנו. לרוע המזל, שמע מוריו על מעלותיו, החזיר אותו בתירוץ כלשהו והוציאו להורג בירייה. מתוך הכרת גורלו סירב בעלי לקחת אותי עמו. נכסיו הוחרמו ואני נותרתי ללא פרוטה ובלב שבור.

"ואז באה נפילת העריץ. הוא נמלט כפי שתיארת. אבל רבים מאלה שאת חייהם הרס, שקרוביהם ואהוביהם סבלו עינויים ומוות מידיו, לא הניחו לעניין. הם חברו לארגון, ושורותיו לא יתפרקו עד שתושלם המלאכה. היה זה תפקידי, לאחר שגילינו שהנדרסון המחופש הוא הרודן הנמלט, למצוא דרך אל משק ביתו ולהודיע לאחרים על תנועותיו. יכולתי לעשות זאת באמצעות מילוי תפקיד האומנת במשפחתו. הוא לא ידע שבכל ארוחה סעדה עמו אישה שאת בעלה שלח לעולם האמת ללא הודעה מוקדמת. אני חייכתי אליו, מילאתי את תפקידי עם בנותיו וחיכיתי להזדמנות. ניסיון התנקשות ראשון נעשה בפריז — ונכשל. התפתלנו במהירות פה ושם באירופה כדי להטעות את רודפינו, ולבסוף חזרנו לבית הזה, שאותו רכש כשהגיע לאנגליה לראשונה.

"אבל גם כאן המתינו לו שליחי הצדק. גרסיה, שהיה בנו של אחד מנכבדי סן־פדרו, ידע שישוב הנה והמתין לו כאן בחברת שני מלווים נאמנים וצנועים, שלושתם לוהטים באותה אש נקמה. הוא לא היה יכול לעשות דבר במשך היום, כי מוריו נקט אמצעי זהירות ולא יצא אלא בחברת מלווהו לוקאס, או לופז, כפי שנודע בימי גדולתו. אבל בלילה, כשישן לבדו, היה יכול הנוקם להשיגו. בערב מסוים, שהוסכם עליו מראש, שלחתי לחברי את ההוראות האחרונות, כי האיש היה דרוך תמיד וישן בחדר שונה מדי יום. תפקידי היה לפתוח את הדלתות ולתת סימן בחלון המשקיף לדרך באור ירוק או לבן שהמעבר בטוח — או שיש לדחות את ביצוע המשימה.

"אבל כישלוננו היה מוחלט. בדרך זו או אחרת עוררתי את חשדו של לופז, המזכיר. הוא התגנב מאחורי ותפס אותי בדיוק כשסיימתי לכתוב את הפתק. הוא ואדונו גררו אותי לחדרי והאשימו אותי בבגידה. הם היו קורעים אותי בסכיניהם עוד באותו חדר, אם היתה עולה על דעתם דרך להימלט מתוצאות המעשה הזה. לבסוף, אחרי דיון ארוך, הגיעו למסקנה שמסוכן מדי לרצוח אותי. אבל מגרסיה החליטו להיפטר אחת ולתמיד. הם סתמו את פי, ומוריו סובב את ידי עד שנכנעתי ומסרתי לו את הכתובת. אני נשבעת שהייתי מניחה לו לתלוש את ידי מעלי, לו ידעתי מה יביא הגילוי הזה על גרסיה. לופז רשם את הכתובת על הפתק שכתבתי, חתם אותו בחפת שרוולו ושלח אותו בידי המשרת חוזה. אינני יודעת איך רצחו אותו, אבל אני יודעת שהיתה זו ידו של מוריו שהכתה אותו, בעוד לופז נשאר לשמור עלי. אני מניחה שהסתתר בין השיחים שדרכם מתפתל השביל והכה בו כשעבר שם. תחילה רצו לתת לו להיכנס לבית ולהרוג אותו כפורץ שנלכד, אבל חששו להיות מעורבים בחקירה שתחשוף את זהותם ותסכן אותם בהתקפות נוספות. במותו של גרסיה יסתיים המרדף, כיוון שמותו ירתיע את האחרים, כך טענו.

"הכול היה מתגלגל לטובתם אלמלא ידעתי אני על מעשיהם. אין לי ספק שהיו רגעים שבהם היו חיי נתונים בסכנת מוות. נסגרתי בחדרי, הופחדתי על ידי איומים שונים ומשונים, עוניתי באכזריות — ראו את הפצע בכתפי ואת הצלקות בזרועותי וכאשר ניסיתי לצעוק מהחלון, הושם מחסום בפי. המעצר האכזרי נמשך חמישה ימים, והמזון שקיבלתי הספיק בקושי לאחוז את הגוף והנשמה בכפיפה אחת. היום אחר הצהריים הובאה לחדרי ארוחה דשנה, אבל ברגע שסיימתי אותה ידעתי שסוממתי. במעין חלום אני זוכרת שחלקי הובלתי וחלקי נישאתי אל המרכבה, ובאותו מצב הובאתי אל הרכבת. רק אז, כשהגלגלים החלו לנוע, הבנתי פתאום שחירותי מונחת בידי. זינקתי החוצה, הם ניסו למשוך אותי פנימה, ואלמלא עזרתו של האיש הטוב הזה, שהוביל אותי לכרכרה, לא הייתי מצליחה להימלט לעולם. ועתה, תודה לאל, נחלצתי מהם לעד."

כולנו האזנו בדריכות להצהרה המופלאה הזאת. הולמס הפר את הדממה.

"הקשיים שלנו עדיין לא תמו," העיר ונד בראשו. "עבודת המשטרה הסתיימה, אבל עבודת החוק טרם החלה."

"בדיוק," אמרתי. "עורך דין מקצועי יוכל להוכיח שהיתה זו הגנה עצמית. ייתכן שהוא נושא מאה פשעים בקופת שרציו, אבל רק על פשע אחד זה ניתן להעמידו לדין."

"אנא, אנא," אמר ביינס ברוח טובה. "לי יש דעה טובה יותר על החוק. הגנה עצמית היא עניין אחד, ולהטמין פח לאדם כדי לרוצחו בדם קר הוא עניין אחר, תהיה הסכנה שנושא עמו הקורבן אשר תהיה. לא, לא. כולנו נוכל לצפות בשקט בבני 'קורת הגג' במושב הבא של בית המשפט."

בדפי ההיסטוריה רשום שעתיד לחלוף זמן נוסף בטרם קיבל הנמר מסן־פדרו כגמולו. הוא וחברו הטעו את רודפיהם בערמומיות נועזת, כאשר נכנסו לאכסניה ברחוב אדמונטון ויצאו דרך השער האחורי לכיכר קרזון. מאותו יום ואילך לא נמצאו עוד באנגליה. כשישה חודשים לאחר מכן נרצחו המרקיז מוֹנְטאלְוָוה וסיניור רוּוִי, מזכירו, בחדריהם במלון "אסקוריאל" במדריד. הרצח יוחס לניהיליסטים, והרוצחים לא נעצרו מעולם. המפקח ביינס בא לבקרנו ברחוב בייקר, ובידיו תיאור מודפס של פני המזכיר הכהות ושל התווים המלכותיים, העיניים השחורות והגבות העבותות של אדונו. לא הטלנו עוד ספק בכך שהצדק ניצח, גם אם באיחור־מה.

"פרשה מבולבלת, ווטסון יקירי," אמר הולמס מעל מקטרת הערב שלו. "לא תוכל להציגה בתמצות החביב עליך כל כך. היא משתרעת על שתי יבשות, עוסקת בשתי קבוצות נוכרים מסתוריים, ומסתבכת סיבוך נוסף על ידי הופעתו המכובדת של ידידנו סקוט אקלס, שהכללתו מגלה לי שלגרסיה המנוח היו מוח תככני ויצר קיום מפותח למדי. כל הפרשה ראויה לציון ולו בגלל העובדה שבתוהו ובוהו של האפשרויות התמדנו — עם שותפנו המכובד המפקח — לאחוז במהות העניין, אשר הובילה אותנו בשביל מתפתל ומעוות. האם יש איזו נקודה שאינה נהירה לך?"

"למה חזר הטבח המולָטי?"

"אני חושב שהמפלצת המוזרה במטבח מספקת תשובה לכך. הוא היה פרא פרימיטיבי מיערות סן־פדרו, וזה היה האליל שלו. כשנמלטו הוא וחברו למקום מחבוא שהוכן מראש על ידי בעל ברית, שיכנע אותו החבר להשאיר את הפריט המחשיד, אבל לבו של המולטי היה נתון לאלילו, והוא נמשך למקום למחרת, אז הציץ דרך החלון ומצא את השוטר וולטרס במקום. הוא המתין שלושה ימים נוספים, ואז הביאה אותו אדיקותו — או אמונתו התפלה — שוב למקום. המפקח ביינס, ברוב פיקחותו, המעיט בפני בחשיבות העניין, אבל עמד על חשיבותו האמיתית והציב את המלכודת שלתוכה נפל היצור. עוד משהו, ווטסון?"

"הציפור השסועה, דלי הדם, העצמות החרוכות וכל המסתורין במטבח המוזר?"

הולמס חייך ודיפדף בפנקסו.

"ביליתי בוקר במוזיאון הבריטי, וחקרתי נקודה זאת וכמה נקודות אחרות. הנה ציטוט מספרו של אקרמן "הוודואיזם והדתות הכושיות":

 

המאמין האמיתי בתורת הוודו אינו יוצא לשום משימה בעלת חשיבות ללא קורבנות מסוימים, שנועדו לרצות את אליו הברבריים. במקרים קיצוניים במיוחד מקבלים פולחנים אלה ממדים של קורבנות אדם, שבעקבותיהם בא הקניבליזם. הקורבנות המקובלים יותר הם תרנגול לבן, שנשסע לגזרים בעודו חי, או תיש שחור שגרונו נחתך ועצמותיו נחרכות.

 

"אתה רואה, אם כן, שידידנו הפרא היה שומר מצוות אדוק בפולחניו. זה גרוטסקי, ווטסון," הוסיף הולמס וסגר את פנקסו באטיות. "אבל כפי שהערתי בעבר, אין אלא פשׂע קטן בלבד בין הגרוטסקי למחריד."