הציפור של עזרא וולוול זבארושי

1

 

 

הריח החריף של אווה ממלא עדיין את חלל אפי ושפתיי עדיין נפוחות למרות שהיא עזבה כבר לפני כמה שעות. אני זוקף ראשי אל התקרה ונועץ מבט בכתם האדום המנציח את זכרו של היתוש שמחצתי בעזרת כרית שעפה בנתיב המדויק למטרה, ובול פגיעה.

מוזר שהורי עדיין לא חזרו מבית הספר. איזה מזל שהם לא חזרו ופגשו את המורה להיסטוריה עירומה לגמרי במיטה שלי ועושה את מה שהיא עשתה. אימא בטח היתה צורחת ומנקה אותה עם מטאטא ואבא לא היה שורד את זה. בטח היה מקבל שבץ ומת על המקום.

אני יכול לנחש מה הם אמרו שם בחדר המורים כי הם אמרו את זה גם לי כמה פעמים.

"תימהוני ומבולבל, קורא ספרים שהוא לא מבין בכלל כי הוא קטן מידי, מבלה את רוב זמנו בספרייה במקום לשחק עם הילדים בהפסקות, מתבודד וממלמל שטויות על "התפיסה המרחבית" ו"איזון בין הכוחות."

בטח המורה להיסטוריה גם סיפרה להם על ״המעמקים החשוכים של אלוהים״ החיבור האחרון שהגשתי לה במסגרת הנושא החופשי שהיא כתבה לי בתחתית הדף כתיבה מבולבלת, אין קשר לנושא, אי אפשר להבין שום דבר, ונתנה לי ציון נכשל.

אני מהרהר במורה להיסטוריה שנכנסה אליי הביתה לבושה בשמלה אדומה ודחפה אותי אל המיטה.

הייתי חסר אונים ולא עלה בידי למחות או להוציא הגה מפי כשהיא הפשיטה אותי מבגדיי, תלשה ממני את התחתונים ואמרה שההורים שלי היו נורא עייפים ונשארו לישון בבית הספר. זה בכלל לא מתקבל על הדעת. איך הם יכולים לישון בבית הספר? הרי אין שם חדרי שינה ואין מיטות. אז היא שיקרה ולא האמנתי לאף מילה שלה. אבל איך זה שהם עדיין לא הגיעו הביתה ואווה דווקא כן באה, עשתה מה שעשתה והלכה?

אני מפסיק לחשוב ומתמסר לריח החריף והממכר של אווה המורה שמרוח לי על הפנים ומתחיל לאהוב אותו למרות שבזמן שהיא גהרה עליי כמעט ולא הצלחתי לנשום ופחדתי שאני עומד למות מחנק. מסתבר שבכיתי זמן רב כי פתאום אני מבחין באור היום המבצבץ בין חרכי התריס, וכמו תמיד כשאני שרוי במצבים מאיימים אני מדמיין עצמי נשאב אל חיקו של ים ענק שמפריד בינינו לאמריקה שאמי סיפרה לי עליו פעמים רבות. ״אוקיינוס רב תעתועים״ היא מכנה אותו.

אפי, שפתיי וגם החניכיים קצת כואבים עדיין כתוצאה מן הלחץ הכבד של הגוף של אווה, אך הריח החריף שלה מקבל עכשיו גוון של מתיקות.

״שלא תעז לספר להורים! אף לא מילה אחת ממה שקרה כאן הלילה!״ אמרה טרם שהלכה.

״אני לא הייתי כאן בכלל אתה מבין? תישבע שלא תספר על זה להורים שלך והחל ממחר אשאל אותך בכיתה רק על דברים שאתה יודע ובסוף השנה אתן לך ציון גבוה. אולי אפילו יותר גבוה משמונים."

"לא אכפת לי מהציונים אבל אני נשבע״ אמרתי לה והיא נתנה לי נשיקה במצח והלכה.

אני מתהפך על בטני ומחשבותיי נודדות לאלוהים, למסדרונות האפלים של בית הספר ולאוקיינוס רב תעתועים שמפריד בינינו לאמריקה. הכאב בחלציי מחזיר אותי אל המציאות ואני חש בצורך עז להשתין. לא יודע כמה זמן ישבתי שם על האסלה ושיפשפתי ושיפשפתי את ציפור ההשתנה שלי עד להתפרצות שהביאה אותי לרגיעה. לפתע, מתוך ערפול חושים אני שומע את קולות הורי המתקרבים. כהרף עין אני מזנק מן האסלה אל מיטתי, מתכרבל מתחת לשמיכה ומעמיד פני ישן. אני חש במבטה המלטף של אימא ממפתן הדלת ומקשיב לדבריה כשהם יושבים אל שולחן האוכל במטבח.

״מטומטמות המורות האלה. כל כך הרבה שטויות הן דיברו שם, והמורה להיסטוריה! שמעת מה היא אמרה? שהדבר החיובי היחידי שהיא יכולה להגיד על עזרא זה שהוא מן ילד סקסי כזה שבטח כל הילדות חולמות עליו בלילות, אבל חוץ מזה הוא תלמיד גרוע שהראש שלו נמצא תמיד במקום אחר ולא איפה שהוא צריך להיות. אז מה אתה אומר על זה? איך יכולה אישה בת ארבעים לומר על ילד בן ארבע עשרה שהוא סקסי? אני לא מבינה איך הם בוחרים שם ברשות את המורים לבית הספר. חבל שאנחנו חייבים לשלוח אותו לשם. הוא הרבה יותר חכם מהם וגם מהמנהל הזה שהתחת נדבק לו לכיסא."

"די, די״ אני שומע את קולו של אבי." אנחנו עושים כל מה שצריך בשביל לחיות כאן בשלום ואת צריכה להפסיק לבלבל לעזרא את המוח עם חלום האמריקה שלך. עוד מעט הוא עולה לתיכון ואני בטוח ששם יהיה לו יותר טוב. גם שמעתי שבשנת הלימודים האחרונה יש להם שעורים בפילוסופיה ואז כבר לא יתייחסו אליו כאל מפגר."

"הם כולם מפגרים שם.״ משיבה לו אימא.

״את המורים הטובים שולחים לעבודה בבתי הספר של העשירים.״

שתיקה. שוב אני חש בנוכחותה של אמי בחדר, ומיד גם את ידה המלטפת את מצחי.

אני פוקח את עיניי אל מבטה העצוב.

״וולוולה מותק, אני כל כך מצטערת שנשארת לבד כל הלילה. בטח פחדת שקרה משהו נורא."

"אז למה לא חזרתם בערב אחרי הפגישה?"

"זאת היתה טעות. משהו מוזר קרה אחרי שהסתיימה השיחה. המנהל איחל לנו בהצלחה למרות הנסיבות הקיימות וכולם יצאו מהחדר מלבד המורה שלך להיסטוריה שנשארה לעמוד ליד הדלת וביקשה שנישאר לשבת קצת ולהרהר במצב. אז באמת נשארנו קצת לשבת, וכמו שאתה מכיר את ההורים שלך התחלנו לריב, ואחר כך ישבנו כמה דקות בשקט. כשרצינו כבר ללכת הביתה הדלת היתה נעולה אז כנראה שמישהו או מישהי, אולי המנקה נעלה את הדלת בטעות. אנחנו צעקנו וצעקנו אבל אף אחד לא בא לפתוח אז נשארנו כל הלילה, ובבוקר המנקה פתחה לנו סוף סוף את הדלת. אבא שלך נחר כל כך חזק על הכיסא, והרעש שהוא עשה היה יכול להחריש את האוזניים של הלווייתנים באוקיינוס התעתועים.״

אני מזדקף במיטתי ומנער את ראשי כדי לפזר את הערפל.

אימא רוצה שאהיה מנצח על תזמורת לכשאגדל או לפחות מוזיקאי כי היא סבורה שיש לי כישרון מוזיקלי נדיר ואני יודע שהיא טועה. וחוץ מזה אין שום כלי נגינה בבית ומעולם לא היה.

אבא רוצה שאהיה בנקאי או איש ביטחון שמגן על יהודים כדי שלא יתעללו בהם. אבל לעבוד בבנק נראה לי לא פחות משעמם מאשר לספור כוכבים כשהשמים מלאים בהם. ובאשר לאיש הביטחון ששומר על יהודים, עדיין איני מבין דבר בנושא היהודים וברור שאני לא מתכוון לבזבז את זמני על דברים שאיני מבין בהם. ואני גם מבין בעוד כמה דברים. למשל שמה שאימא ואבא עושים לפעמים בלילה במיטה כשהם חושבים שאני ישן ואימא קצת גונחת ואבא מתנשף חזק, זה משהו שעושה נורא כיף. פעם חשבתי שאבא עושה משהו נורא לאימא אבל מאז שלמדתי בעצמי להתנשף כמוהו בזמן שאני משפשף את הציפור שלי בעת הישיבה על האסלה, ולגנוח כמוהו כשהזרם הלבן והמוזר הזה פורץ בתענוג שאני לא יודע איך להסביר אותו, אני מבין שזה הדבר הכי נעים שיש, רק שהם עושים את זה ביחד ואני עושה את זה לבד.

אבל עכשיו, אחרי מה שהמורה להיסטוריה ואני עשינו, אני קצת מבין בזה, אפילו שזה מאד שונה ממה שראיתי אותם עושים פעם כשהם שכחו לסגור לגמרי את הדלת ואני הצצתי וראיתי את אבא גוהר על אימא, עולה ויורד על הגוף שלה כשהוא נושך לה בצוואר ומשמיע צלילים מוזרים שדומים קצת לנחירות החזירים בחצר הבית של אמיל בדרך לאגם, ואימא התנשפה ועשתה קולות של צמרמורת חתולים. מעניין אם הם עושים לפעמים גם מה שאווה עשתה איתי. בעצם זה לא יכול להיות כי אבא מתנגד לאימא כמעט בכל דבר שהיא אומרת ובטח לא היה מסכים לעשות את זה איתה. טוב, ברור שאני לא יכול לשאול אותם על זה.

מרוב מחשבות ודאגות שכחתי לגמרי שאמי עומדת לידי ולפתע אני חש בה ומבחין שהיא מתבוננת בי במבט מוזר.

"חמוד שלי, מה קורה לך? אתה נראה כאילו שאתה בכלל לא כאן. כאילו שהראש שלך בשמיים או בים.״

מוזר שהיא תמיד מדברת על הים כי אני יודע שהיא אף פעם לא ראתה אותו וגם אבא לא וגם אני לא.

״אתה רעב? רוצה שאכין לך משהו לאכול? כי אתה תיכף צריך ללכת לבית הספר."

"לא הולך היום."

"מה פתאום? אתה לא מרגיש טוב?"

"מרגיש טוב מאד אבל לא הולך."

"נו טוב, כולנו עברנו לילה קשה ואולי עדיף שנבלה היום ביחד כשאבא ילך למרעה עם הכבשים.״

אבא שעומד כל העת ליד הדלת ומאזין, מעווה פניו אך מבליג ולא מוציא מלה מפיו.

״אני רוצה לחם עם ביצה.״

אימא נפנית אל המטבח ואבא בעקבותיה.

אני מהרהר באלוהים. איפה הוא בתוך כל הדברים הללו, ומה הוא חושב על מה שאווה המורה עשתה איתי. האם הוא רואה בזה משהו רגיל שאיש ואשה עושים, או שזה דבר לא מקובל ואולי אף אסור. אבל כמו שאבא אומר, לאלוהים לא אכפת שום דבר מבני אדם אם הם תמיד הורגים אחד את השני בשביל שטויות אז כנראה שלא חשוב בכלל מה אלוהים חושב על זה, ואולי הוא לא חושב על זה בכלל וגם לא על כל דבר אחר. אני לא מבין את ההשתוקקות הזאת. הכי מרגיז שאני לא יכול אפילו להגדיר למה אני משתוקק. אני בן ארבע עשרה וקצת, ואולי מה שאווה עשתה איתי הלילה עשוי לשנות לגמרי את חיי. נורא מוזר איך היא נהייתה מורה להיסטוריה עם כל הרכילות המרושעת שיש עליה בכפר, כי מה לעשות, לפעמים הבנאדם עומד בתור למכולת להביא דברים לאימא על פי מה שכתוב בפתק, והוא לא יכול לאטום את האוזניים אז הוא שומע כל מיני דברים מרושעים על אנשים שהוא מכיר. אז אולי זה אנושי ואנשים זקוקים לזה, להגיד כל מיני דברים מרושעים על אנשים אחרים שלא נמצאים בקרבתם ולא יכולים לשמוע. אבל אם זה אנושי אז האנושות סובלת כנראה מחיידק מוזר שהמדע עדיין לא גילה אותו. חיידק שנכנס לה לתוך הראש והשתלט לה על המוח. וזה שמתנכלים לי בבית הספר בגלל שאבא שלי יהודי ובגלל השם שלי, זה בכלל לא נראה לי הגיוני. אם אני לא יודע מה זה יהודי אז בטוח שגם הם לא. ובאשר לשם שלי, אני יודע שהוא מוזר אבל למדתי לחיות אתו ואם זה השם שאבי נתן לי אז אני מכבד אותו. ובכלל בשנה האחרונה זה כבר מטריד אותי הרבה פחות כי מאז שמצאתי משהו כל כך מרתק להתמסר לו, ואני מתכוון לספרייה ולספרים שאני קורא שם וכל הדברים החדשים שאני מתוודע אליהם בספרות ובהיסטוריה, אז כל השטויות של הילדים בבית הספר נראים לי פתאום חסרי חשיבות מצד אחד, אבל מצד שני לפעמים זה לא כל כך עוזר ואני נפגע בכל זאת. כנראה שככה זה עם בני אדם, או שאני באמת דפוק בשכל כמו שאומרים המורה לפיזיקה וגיאומטריה וגם המחנכת. מה שבטוח, שכל היופי הזה שאני קורא בספרייה ואולי גם הבדידות שלי בבית הספר, זה מה שמביא אותי לכתוב כל מיני מחשבות ולפעמים גם לכתוב אותן בשורות קצרות כמו שיר במחברת הסודית שלי. וזה שלפעמים אני חוטף מכות ועושים עלי ערימה, אני חי עם זה ויודע שמתישהו זה ייפסק.

רק כשאני סופג יריקות על הפנים אני לא מצליח להבליג ואז בדרך כלל אני אומר לעצמי שיגיע יום שבו אני אנקום בהם. אבל אחרי שעה או שעתיים אני מגרש מראשי את השטות הזאת של נקמה. בשביל מה אני צריך את זה, לנקום במישהו שבכלל לא מעניין אותי. ואז אני מבין שמחשבות כאלה רק מפריעות למוח שלי להתעסק בדברים יותר חשובים שלפעמים אני כותב אותם במחברת. ובכלל, עדיף גם לרכז אותן בציפור ההשתנה שלי, וכמה שאני אוהב לשפשף אותה בשירותים בזמן שאני מדמיין את הטוסיק והשדיים של הספרנית ושל העוזרת שלה כשהן מהלכות עירומות בספריה. מעניין מה הן היו אומרות אילו סיפרתי להן על ההזיות שלי. בטח היו זורקות אותי מהספרייה ולא מרשות לי שוב להיכנס אליה.

וכמו שאבי אומר, אם אלוהים היה יודע את כל התשובות האם הוא היה נותן לנו סימן? ואני שעדיין לא באמת יודע מה זה אלוהים של היהודים ומה זה אלוהים של הנוצרים אז אולי הוא לא קיים בכלל וזאת רק מילה שאנשים המציאו. וגם את זה אבא שלי אומר בדרך כלל כשהוא שתוי מכל הבירות שהוא שותה.

״היום אני לא הולך לשום מרעה עם הכבשים!"

"מה זאת אומרת אתה לא הולך! אז מי ילך?"

"עזרא ילך. אם הוא מרגיש כל כך טוב כמו שהוא אומר, ולא רוצה ללכת לבית הספר אז שילך עם הכבשים."

"עצלן שכמוך אברם וולוול זבארושי. וולוולה עדיין ילד ואתה לא יכול לדרוש ממנו ללכת לבד עם הכבשים."

"זה בסדר, הוא כבר הלך איתי כמה פעמים והוא יודע את העבודה. חוץ מזה אנחנו צריכים לדבר."

"על מה יש לנו לדבר?"

"על הרבה דברים, אבל נדבר אחרי שעזרא ילך עם הכבשים.״

בזמן שהם מדברים אני יושב על כיסא בפינת המטבח, מעיף מבט בחלון ומזהה בו פתח צר שנראה לי בהחלט מספיק. ״זה בסדר אימא, אני יודע את העבודה. אל תדאגי,״ אני פולט תוך כדי ריצה החוצה וטורק את הדלת מאחוריי. אני פוסע כמה פסיעות בכיוון דיר הכבשים ומיד חוזר על עקבותיי ומתגנב בשקט אל בין השיחים הגבוהים שמאחורי חלון המטבח.

״בסדר גמור״ אני שומע את אמי אומרת.

״ותדע לך שבכלל לא אכפת לי אם תלך כבשה אחת לאיבוד או אפילו שתיים או שלוש. אבל אם יקרה משהו לילד, מה שיישאר ממך זה רק הזבארושי. ועכשיו, על מה רצית לדבר?״

דממה למשך כמה שניות ואז אני שומע את אבי בקולו המתרפס.

״אינגה מותק, למה את לא אוהבת אותי? ואני הרי כל כך אוהב אותך.״

מבעד לפתח הצר בין החלון למשקוף אני רואה את אמי בוהה בו במבט המזלזל שלה, ואחר משיבה במיאוס,

״מה קרה לך? אתה נורמלי? מה יש כאן לדבר על אהבה? אתה חושב שבגלל שפעם לפני חמש עשרה שנה נתתי לך לזיין אותי באיזה בור שהיינו מחביאים בו יהודים אני צריכה גם לאהוב אותך?"

"היי חכי רגע, הרי עשינו פוצ׳י מוצ׳י עוד הרבה פעמים, וגם אחרי שוולוולה נולד."

"נו אז מה, אני זקוקה לזה לא פחות ממך ותאמין לי שאם היתה לי אפשרות לעשות את זה עם גברים אחרים בלי שאף אחד יידע כולל אתה, לא הייתי נותנת לך בכלל להתקרב אליי. ועל איזה פוצ׳י מוצ׳י אתה מדבר, אף פעם לא עשינו שום פוצ׳י מוצ׳י כמו שאתה קורא לזה. היו רק זיונים ללא שום רגש, ותפסיק כבר לקשקש כי גם אתה לא אוהב אותי. אתה צריך אותי רק בשביל הזיונים וכדי לשרוד בכפר בתור היהודי היחידי."

אני לוקח כמה נשימות עמוקות כדי להשתלט על הבכי העומד לפרוץ.

נראה שתנוכי אוזניו של אבא עולים באש. הוא לוקח הרבה אוויר ואחר נושף אותו לאט לאט החוצה.

״בסדר גמור. אני יהודי ואת לא. אני מנסה לחנך את עזרא כך שהוא יקבל את מוצאו ושורשיו היהודיים מתוך השלמה והזדהות, ואת עושה הכל על מנת לסכל את זה. אז טוב, אני מודה שאני חייב לך את חיי כי הצלת אותי מפגעי הלינקה כשהחבאת אותי בבור, אבל אני לא יכול להתעלם מן המורשת ארוכת השנים ורבת הפוגרומים שילדה אותי."

"אבל עזרא הוא בכלל לא יהודי על פי החוקים המגוחכים שלכם!״ קוטעת אימא את דבריו ומיד משווה לקולה טון לעגני. ״כי במקרה אם לא שמת לב, אימא שלו היא לא יהודייה, וחוץ מזה, אם גם לזה לא שמת לב, יש לו שיער בלונדיני כמו שלי, ולך היה שיער שחור לפני שהכבשים חירבנו לך על הראש ונשארת רק עם הקרחת. ולוולוולה יהיה הרבה יותר קל לשרוד אם לא תרבוץ עליו קללת היהודים."

מה?״ קולו של אבי נשמע עכשיו כמו לחישה צרודה.

״איזה מן דברים את אומרת? לא מתאים לאימא של הבן שלי לדבר ככה. ואת אומרת שקללה רובצת על היהודים? לא ידעתי שאת חושבת ככה. אף פעם לא אמרת את זה. אתם הלא יהודים מסוגלים לאכזריות נוראה, ואנחנו משתדלים לעשות תמיד רק טוב. אז על איזו קללה את מדברת?"

"בדיוק על זה אני מדברת. כל פעם שיש מחלוקת בין העמים פה באזור, כשפורצות מלחמות וכשיש מצוקות של עוני העם שלך תמיד משלם את המחיר. ואני לא מדברת רק על הנאצים והמלחמה שהם עשו. אתה הרי זוכר מה היה פה בזמן העימות בינינו לסלובקים וגדודי הלינקה, אז מי סבל מזה הכי הרבה? אתם היהודים! וזה היה זמן רב לפני שהנאצים נכנסו לכאן."

"הופ, עכשיו תפסתי אותך״ מתפרץ אבא, "אם זה מה שאת חושבת אז למה מנעת מההורים שלי לעלות על הרכבת בברנו שהרמן פלש מהמשרד בשדרות קולשטצ׳יה אירגן ב1939 וכך הם היו יכולים למות בשיבה טובה בארץ ישראל ובמקום זה הם נרצחו כאן על ידי הנאצים!"

"אהה, אז בגלל זה אתה שונא אותי. אתה כל כך תמים. אז דע לך שניצלתי את הקשרים שלי ובדקתי את התוצאות של המסע הזה. ואנחנו הרי כבר דיברנו על כך המון. אתה באמת חושב שהם היו שורדים את התלאות של המסע ההזוי של האגאוס ניקולאוס? אנשים בגילם? הם היו גוועים על האנייה בדרך לארץ ישראל או בדרך ליוון כשהאגאוס נמלטה מהבריטים, או אחר כך על הסלומאה. ואני גם יודעת שאת המסע הזה התחילו שבע מאות אנשים אבל לא הצלחתי להשיג שום מידע לגבי מספר הניצולים ששרדו אותו. וזה בטוח שאם ההורים שלך היו מצטרפים למסע הזה, השמות שלהם היו כתובים ברשימת הנספים שאף אחד לא יודע מה אירע לה. כנראה שקרעו אותה לחתיכות. אבל בשביל להיות כנה אתך לגמרי, הסיבה היחידה שאני קצת מצטערת על שמנעתי מהם לעלות על הרכבת, היא שלפחות לפני שהם מתים הם היו יכולים ליהנות קצת מהשייט על הדנובה, לראות מהאנייה את בודה ואת פשט בדרך לטולצ׳ה. וחוץ מזה חשבתי שכאן אולי יהיה להם יותר סיכוי לשרוד אם נצליח להחביא אותם ללא שפטר המסריח יגלה וילשין, ואז לוולוולה שלנו היו יכולים להיות סבא וסבתא לפחות מהצד שלך אחרי שההורים שלי חסרי האחריות הצטרפו למחתרת ונפלו למלכודת של הנאצים."

"אבל גם אנחנו היינו במחתרת. אז מה, גם אנחנו היינו חסרי אחריות? אנחנו פעלנו כמו שהמצפון הנחה אותנו כי רצינו להילחם בשטן שהתגלם בדמותו של הרוע הפאשיסטי של הנאצים וגדודי הלינקה. ואת מדברת על וולוולה שלנו? פתאום את מדברת בלשון 'שלנו.' את הרי טענת תמיד שאני חושב שעזרא רק שלי, ולי זה כבר ברור מזמן שאת מתייחסת אליו כאילו שהוא רק שלך.״

חבל שנולדתי. אני חש בעייפות המשתלטת עליי לאחר לילה שלם ללא שינה ונשכב עמוק בין השיחים. עיניי נעצמות וראשי צונח בצניחה חופשית אל תהומות לא ידועים שחלומות מוזרים מבליחים מהם ומכסה אותם ערפל סמיך שנולד מתוך השקט השקוף שבני אדם הנחשבים כחכמים חוקרים אותו הרבה שנים וכותבים עליו כל מיני תיאוריות משונות.

למעלה משבועיים חלפו ואבא מתקשה להבליג ולהתגבר על כעסו אחרי שכל כך הרבה צעק עליי והטיף לי על חוסר האחריות שלי באותו יום בו לא הוצאתי את הכבשים אל המרעה. אני יודע שהוא צודק רק שזה לא בטוח שהכעס עוזר במשהו. אין ברירה. אני אצטרך ללמוד להיות אחראי.

אני אוהב לטייל בשדות הכפר, לשבת על שפת האגם ולצפות בציפורים שמרחפות על פני המים, לעיתים דואות באוויר ומפעם לפעם גם תופסות דג. אני גם אוהב לעמוד עירום מול המראה כשהורי אינם בבית ולעשות פרצופים שמביעים כל מיני רגשות.

״עזרא וולוול זבארושי, התואיל בבקשה לענות לי או לפחות להביט אליי כשאני שואלת אותך שאלה!״

צעקתה של אווה מעירה אותי מההזיות היישר אל המציאות בכיתה.

״סליחה המורה אווה, אני לא שמעתי את השאלה."

"ברור שלא שמעת כי כמו תמיד אתה חולם ומדמיין שאולי אתה שייקספיר או פושקין בזמן שאנחנו פה לומדים. אז אני שואלת שוב. האם אתה הוא שכתב את הדברים המגעילים הללו על דלת השירותים של מזכירות בית הספר?"

"אני לא יודע על מה את מדברת."

"באמת? יש פה כמה תלמידים שאומרים שהם ראו אותך יוצא מחדר השירותים במזכירות."

אני מנענע בראשי. ״נו באמת המורה אווה, עם כל הניסיון שיש לך בכיתה הזאת את עדיין מאמינה לקשקושים הללו? ומה בכלל היה כתוב שם?״

אווה פותחת את פיה לענות אך התלמידה היחידה שלעיתים מראה לי אותות חיבה, מקדימה אותה ומכריזה בקול שחותך את האוויר, "כתוב שם שכל הגברים בכפר זיינו את אווה המורה וגם אני, ויש לה כוס גדול כמו תרנגול ותחת של פרה.״

שאגות הצחוק משתלטות על חלל החדר, ואווה מצווה עליי ללכת לבניין המזכירות ולמחוק את הכתוב על הדלת בחדר השירותים עם סמרטוט וסבון שיתנו לי שם.

"אבל זה לא אני כתבתי ואת יודעת את זה!"

"בוא הנה וולוולה, התקרב אלי!״ אני מתקרב אליה על פי הסימנים של אצבעה והיא לוחשת באוזני,

״אני יודעת שזה לא אתה טמבל, אבל אין לי ברירה״ ומיד גובר קולה עד כדי צעקה,

״ועכשיו תרוץ מהר ותמחק את זה או שאתן לך ציון אפס בסוף השנה."

אני רץ לנקות את דלת השירותים של מזכירות בית הספר ולא מצליח לעצור את הבכי והקללות בזמן שאני משפשף את הקיר עם הספוג המתכתי.

לאחר שהדלת נקיה ומשופשפת לתפארת אני ממהר לרוץ אל האגם כי יש שם ציפורים כל כך יפות, וההשתקפויות שלהן במים כשהן מרחפות על פניהם מרגשות אותי מאד ואז באות לי כל מיני הזיות על ציפורים ששרות על אמריקה וציפורים שמשתינות, וגם על ציפורים יפות שמשפריצות נוזל לבן סמיך ונאנקות מרוב האושר המציף אותן.