רומן וינאי

1

לפני עשרים שנה הופיע מיכאל רוסט באחת מבירות אירופה שמלכהּ כבר ישיש היה, קצת מטומטם ומגודל זקן לשני צדי הסנטר המגולח. העיר היתה עתיקה, משויה מערפלי ימי הביניים על צריחיה ובתי כנסיותיה הגותיים, והיתה יושבת על נהר שוטף. ומיכאל רוסט היה בן שמונה עשרה, עלם בלונדי רם קומה בלי מודע ובלי כסף. הוא נמצא באמצע הדרך אל אחת מארצות המזרח הקרוב, ארץ שוממה ונעזבת זה אלפי שנה, שקומץ אנשים בעלי נפש וזיקה אל העבר הרחוק ניסו להקימה לתחייה בעמל ידיים קשה ובכוח ההתלהבות שהתפעם בהם. בעיר מולדתו עזב את אביו המורה, את אמו ומעט אחיות. הוא מצא את העיר שנקלע אליה במקרה לא גרועה מאחרות, ולעצמו של דבר, לא היתה כל סיבה להמשיך את הנסיעה. יכול היה להשתקע כאן כמו בכל מקום אחר. מחמש הקרונות שנשארו לו אחרי הרפתקאות הנסיעה הרחוקה שילם שכר לינת לילה לשבוע בבית פרוֹי שַצְמַן, פשפשים ופרעושים בכלל זה, ואכל כמה סעודות שדופות בבית תמחוי לעם. אחר כך אמרה פרוי שצמן אגב שפשפה אגודל באצבע וזרת: "מוניטין, אברך, מוניטין - אצלי משלמים מראש. ציפורים כאלה!" רוסט לא ידע בדיוק לאיזה סוג ציפורים היא מייחסת אותו. במקום תשובה נשף לה לתוך פניה מלוא פיו עשן סיגריטה ולקח צרורו.

העיר כבר התכוננה לקראת האביב. גושי הקרח האחרונים צפו ועברו על פני הנהר. אולם בבית האוכל "אחדות" למר שטוֹק - תרכובת של מסבאה, ריסטורן, אכסניה ובית קפה "כשר למהדרין מן המהדרין" - אפשר היה לשתות כוס תה בארבע פרוטות ולהתחמם כל היום חינם בתוך אדי עשן טבק גרוע, ריחות חריפים של מטבח, צעקות וּויכוחים. כאן ישב מיכאל רוסט אל שולחן גדול, ושכניו גמעו תה מהביל ולעסו עוגות בצימוקים. יהודי כחוש, חד זקן, כילה לשתות והיטיב את הפַּנסנֶה על החוטם.
"להיכן?" פנה אליו, "לאמריקה?"
"אפשר..."
"החברה רימתה אפוא גם אותך - אש תאכלֶנה! הבטיחה מן הגבול ישר לרוטרדם - ועכשיו השקיעה אותך כאן לאכול את הפרוטות האחרונות! לך ורדוף כל יום אחרי האַגֶ'נט! ואתה, עול ימים, לבוסטון או לפילדלפיה? מי יש לך שם?"
"אין לי איש שם."
"כך, יחידי?"
"יחידי."
"ואימתי מפליגה ספינתך?"
"כבר הפליגה."
"כבר הפליגה? שמא אתה אומר לעבור ברגל את האוקיינוס הגדול?!"
"איני עובר את האוקיינוס הגדול."
"אין אתה נוסע אפוא לאמריקה? אם כן דבר! למה תידום! ראה־נא את המחוצף! אתה מדבר אליו כאל בן אדם, והוא עונה לך כחיה. ואלא מה? שמא אתה אומר לספר לי שאתה נשאר כאן!"
"מצאת," צחק רוסט, "אני נשאר כאן."
"כך, כאן הוא נשאר! יכול אתה למכור את שיניך מיד - לא יהא לך בהן צורך כאן! עיר קשה היא! אין זו אמריקה שכל מי שרוצה יכול להתעשר בה. תראה ותזכור דברי, אני יודע מה שאני אומר. השמעת כבר את השם ינקיל מַרְדֶר? לא שמעת? הנה הגבר!" - הצביע על חזהו - "מפורסם ממוֹהילוֹב ועד לאודסה - בכל פלכי אוקראינה! כשינקיל מרדר אומר מה, יכול אתה ליתן חתימתך עליו בעיניים עצומות!"
אבל דעתו של ינקיל מרדר לא התקררה עדיין. "ולדבריך שלך, מה הנך חושב לעשות כאן, למשל?"
"אשא אישה, למשל..."
"אישה תישא? מה אתה אומר עליו, שֶבתיל?" פנה אל בחור ארוך בחולצה רוסית שחורה, שפיקת גרגרתו נודדת והוא טרוד בנטילת ציפורניו באולר מתוך כוונה יתרה, "אישה יישא! מי ייתן לך אישה, פרחח שכמותך?!"
"ייתנו!"
"הנח שטויות אלו! חבל על בחור שכמותך, תסתאב כאן! אני מייעץ לך לנסוע לאמריקה. לא תתחרט! שם תראה חיים, תחיה כנסיך, כמלך! כלום אתה יודע אמריקה מהי?! שאל אותי ואגידך! הדולרים מתגוללים שם בראש כל חוצות. אין לך אלא לשלוח יד ולאוספם! היֶנקים הטיפשים זורקים את הכסף בעד החלונות ואתה בא ואוספו, כזו היא אמריקה!"
"מאין לך זאת? כבר היית שם?"
"מה שייך? מי אינו יודע מהי אמריקה?! תינוק בעריסה יודע! הנה, הבט!" הוא העלה תמונה מכיס מעילו ונפנף אותה לפני עיניו של רוסט. "אתה רואה? אחי! שארי ובשרי, עשיר כקורח!" התמונה הראתה ברנש עם מגבעת אבטיח על הראש וסיגריטה בפיו, "רק לפני שלוש שנים עלה לשם, ועכשיו - מיליונר! יכול הוא לקנות לך את הארמון של הצאר, אם ירצה!"
"מה אתה מפטפט לו שם על אמריקה, מיסטר?" התערב מן השולחן הסמוך ברנש, ששלוש שיני זהב לו, חוטם בולבוסי ועיני דג בולטות. הוא היה מגודל ספיח זקן בן כמה ימים וקולו צרוד מאוד. "אני הייתי שם, באמריקה שלך - שהאדמה תבלענה! אמריקה, חה־חה־חה! לאמריקה הוא הולך! נוח לו לאדם להיקבר עמוק באדמה מאשר ללכת למדינה ארורה זו! שמע לעצתי, מיסטר. לך אל החברה שיחזירו לך דמי כרטיס האונייה ושוב למקום שבאת משם, בלי הבט על ימין ועל שמאל! ברח, אני אומר לך, ברח לכל אשר יישאוך רגליך ואל תלך למדינה זו!"
"ואחי?!" התלהב ינקיל מרדר, "אחי המיליונר?! הנה התמונה! הבט!"
"אחיך? - עורבא פרח!" התווה בן שיחו בידו תנועה של זלזול מבלי להטיל מבט בתמונה. "אחיו מיליונר! קבצן, רוכל, פֶּדלר* עלוב! מרוויח חמישים סנט ליום - תפסת מרובה! יֶ־ס מיסטר! חמישים סנט ליום, אף לא חצי סנט יותר, ועובד כסוס - זהו אחיך! על טיבה של אמריקה שאל נא אותי!"
[* יידיש: רוכל.]
"ודאי לא שיחק לך מזלך שם באמריקה, שאתה מוציא עליה לעז, אחי."
"לי לא שיחק המזל באמריקה?! כלום אתה יודע עם מי הנך מדבר, מיסטר? לפניך הזמר המפורסם ארנולד קרוין! שמע את השם ארנולד קרוין! ידוע בכל העולם. טנור גיבורים! הזמר הראשון בכל תאטראות אמריקה! אריות של כרמן, של לה טרוויאטה ושל טוסקה! אני לא הצלחתי באמריקה?!"
הבחור הארוך בחולצה הרוסית השחורה סיים לעשות ציפורניו, קיפל אולרו ואמר בצחוק: "טנור גיבורים, הזמר הראשון - בקול זה?"
"מה אתה מבין בקולות! הנה לך בר סמכא חדש!"
"הלוא אתה צרוד כתרנגולת. אריות, כרמן, טוסקה! כבר פסו שוטים כאלה מן העולם, מיסטר! אם אתה היית הזמר הראשון באמריקה, הריני מסכים עמך שמדינה ארורה היא!"
"ראה נא את הגרוגרת דרבי צדוק! מאין באת! כבר שמעת מימיך זמר אמתי? הן צריך עוד לחתלך בחיתולים! אתה יודע מהו טנור גיבורים?! דוֹ - רֶה - מִי - פָה - סוֹל - חכה לי ימים אחדים עד שתפוג ההצטננות ותשמע את ארנולד קרוין!"
"לא מעניין אותי!"
"הוא אשר אמרתי, אתה מבין בזמרה כצפרדע בפילוסופיה!"
"מוטב שתיתן את טנור הגיבורים שלך מתנה לבית הנכוֹת, ברייה משונה כזאת עדיין לא נזדמנה להם."
"מה יש לדבר עם מליח שכמוך! צריך לתלות אותך לייבוש!"
"מה אתה אומר עליו, שבתיל," סייע עכשיו ינקיל מרדר, "אסימון זה זמר באמריקה! מקום הזמרים הכי גדולים שבעולם! מי פתי ויאמין!"
"ולך, זקן תיש, לא יניחו אפילו לדרוך על היבשת! יחזירוך באותה אונייה שבה באת. לשכמותך אין מחכים שם!"
"סבורני שגם אתה בעצמך לא היית שם. מה אתה אומר, שבתיל?"
"לא היה!" פסק הלה קצרות.
"אין זה כלל לפי כבודי לדבר עם שכמותכם. ארנולד קרוין עם פריצי חיות כאלה!"
"לא, לא, אל תדבר! מוטב שתשמור על הטנור שלך לבל יתמסמס."

מיכאל רוסט עדיין לא ידע אז היכן ילון הלילה, אלא שלא הוגיע את מוחו יותר מדי בשאלה זו. ברי היה לו שימצא איזה מוצא. התנועה מרובה היתה והרעש גדול. שלושת האולמות היו מלאים אוכלוסים, טיפוסים שונים מכל הגילים וכל האומנויות ובני ארצות שונות. במעומד ובמיושב התווכחו, שוחחו, עשו עסקים מפוקפקים, דיברו דברים בטלים, שתו תה, שֵׁכר, יי"ש, והקימו רעש בלתי פוסק.
מאחורי המזנון, בחולצה צחורה, התנוססה מַלְווינה, בתו של ר' חיים שטוק בעל הריסטורן, וסרט קטיפה שחור כרוך על תסרוקתה השחורה שברק זהב לה. היו לה עיני שקדים שחורות, חוטם נשר דק, פה מחוק נטול שפתיים, סגור על מסגר. כשצחקה חשפה שיניים קטנות יפות, אולם כשנגלתה אמה על פתח המטבח הגובל באחד האולמות, מיד ידעו הכול מה תהא מראיתה של הבת כעבור ארבעים שנה. האם מרובעת היתה, גוצה, קפלט חום על ראשה עד לגבות עיניה. פניה רחבים כקערה, גרמיים, משולהבים תמיד במין שלהבת לבנונית בלי כל סומק, נוצצים משומן המטבח, וכמה תלתולים שעירים של שׂער שב על סנטרה ולסתותיה. היתה מתייצבת בפתח, מקשקשת כבנשק איום בצרור המפתחות הגדול שעל מותניה הרחבים, ומטיחה אל החלל: "מעט שקט, רבותי! האוזניים תצִלינה!" אז קמה לרגע דממה כי אימתה על הכול. אך נעלמה במטבח ומיד שב השאון ליושנו. אחר כך היה קולה הפגום מיטלטל שוב מן המטבח, מקום שהטילה מרותה על הטבחת והמשרתות בצעקות ובנזיפות בגרמנית של טַרנוב, או שהיתה מופיעה וקוראת: "מלווינה, לכי נא לראות להיכן נעלם אבא!"
ואבא, יהודי נכבד בזקן שיבה נהדר, ארוך, טרוד היה בעצם אותו רגע בזווית אפלה של המסדרון או באחד מחדרי האורחים הלא מושכרים בצביטת אחת המשרתות הבריאות וסמוקות הפנים והידיים, שסירובה הוחלש באמצעות כמה מטבעות. פעמים שב ר' חיים שטוק מן המסדרונות ולחי אחת של פניו הנכבדים סמוקה כלשהו מסטירה שבצנעה, אך חוץ מזה לא ניכר בפניו כלום. ממתינותם ומכבודם לא נגרע אף כמלוא נימה. הכיפה המציצה על הקודקוד מתחת למגבעת היתה שוב במקומה, העיניים המימיות הזעירות הביטו קרות וחודרות בעד הפַּנסנֶה, שפתיל שחור נמשך ממנו עד לכיס המקטורן, והזקן יורד ומתאשד ברוב הדרה. תנועותיו שקולות ומדודות כתמיד ודיבורו מתון ושקט. רק מרת שטוֹק, שידעה נפש בעלה, היתה לוחשת לו שאיש לא ישמע: "אשמאי זקן!" בלי לקבל שום תשובה.
כך ניגר הזמן בפינה זו של הכרך, מתוך חילוף משרתות תמידי, שגרמה לו קפדנותה של מרת שטוק מצד אחד והסברת הפנים היתרה של ר' חיים שטוק מצד שני. אולם מלווינה, מבלי לעזוב את מקומה מאחורי המזנון, היתה מתלחשת ארוכות עם מקס קַרְפּ, בחור מגליציה שראשו עגול וגדול כדלעת ולו מגבעת פלוּסין ירקרקת ושמוטת שוליים על בלורית צהובה. הוא היה מופיע תמיד בשעות הסעודה ותיק נפוח תחת בית שחיו. סוד כמוס היה בין מלווינה ובין בחור בלונדי זה, והיא המתינה לשעת הכושר להשיא עצמה לו. לפי שעה היתה מפטמת אותו בחדר המיוחד המוקצה לאורחים נכבדים במטעמים אשר אהב, בכרכשת ממולאה, צלי עוף בדייסה של גריסים, כבד אווזים קצוץ. בפה מלא הערצה היתה קוראת למלצר לכל אורך האולם: "אלפרד, שוק תרנגולת יפה בשביל אדון קרפ, מטוגנת כראוי!"
מקס קרפ ביקר בקורסים של ערב והתכונן בנסתר לבחינות הבגרות. כפי עדותו של חברו הקרוב, שנמסרה מתוך לטישת עיניים שבדבקות ומפה לאוזן אך ורק לכדאים לכך, חיבר שירים נפלאים והתעתד להיות אדם גדול. הוא עדיין לא פרסם כלום משום שעדיין לא הוכשר הדור, "מפני, אה, אבאר לך בפעם אחרת," היה ידידו מצניע בדבר ברוב דבקות ובסוד. האדם הגדול לעתיד נעל נעלי לכה שחורות, מרופטות קצת, על גרביים ירוקים. תכופות היה ניצב לפני המזנון ומתלחש עם מלווינה. היא פניה קורנים בחיוך מצודד, אוכלת אותו בעיניה בין מזיגת גביע יי"ש אחד למשנהו בשביל האורחים, והוא כאנוס וכמעביר על כבודו לצורך השעה.

מיכאל רוסט לא היה אז איש אבוד. לגמרי לא. נסתייע הדבר וקיבל תשובה חיובית על שאלתו, ובחדרם המשותף של שבתיל וינקיל מרדר אשר בדיוטה הראשונה של "אחדות" נמצאה ספה פנויה. יוכל ללון אצלם כמה לילות, ובלבד שייזהר שלא יראהו איש בבואו ובצאתו, ויתרה מזו: הוא הוזמן גם לכוס תה ועוגה - דבר בעתו.
בינתיים התחיל היום מחשיך והולך, ויאשה האודסאי הופיע לבוש חליפת בד לבנה ומלוכלכת בצבעים. בזמן האחרון, משדללוּ שאר האפשרויות, היה יאשה לסייד והצליח בעמלו. לפנות ערב, עם גמר פועל יומו, היה מחליף בגדיו והולך עם פריצי העבה אל הקינו לבכות על גורלה המר של הֶנִי פּוֹרְטֶן המסכנה, שנתפתתה ונעזבה לאנחות עם בטן צבה. עכשיו היה לו צורך בעוזר לכמה ימים ולא מצא טוב לכך ממיכאל רוסט. הם נדברו למחר בבוקר.
יאשה היה בחור אמיץ, ופניו הגרמיים ארשת עריצה להם וילדותית כאחת. אימתו היתה על כל הבריונים ובני החיל של אותו רובע, וכולם פחדו ממנו. כבר לן לא אחת במשטרה בשביל שריסק עצמותיו של אחד מהללו. הוא התגורר כאן זה חודשים מספר ועברו היה לוט בערפל. התהלכו עליו שמועות שבאודסה היה ראש חבר גנבים ושרצח כמה נפשות. אלה היו שמועות בלי הוכחות ברורות ואפשר היה לפקפק באמתותן, אף כי עלול היה למעללים ממין זה על פי אופיו. סיפרו עליו כמו כן שבשעת הפרעות עשה שַמות בפורעים שנתפרצו אל פרוור המולדבַנקא, הוא ושישה מרעיו.
לרוסט נטה חסד מיוחד ונטל אותו תחת חסותו. בימים שלאחר כך עבד רוסט עם יאשה. ניקה, קרצף כתלים ותקרה, בלל צבעים, נשא דליים מלאים, למד לתפוס מצבוע, דחף השכם והערב את קרון היד עם הסולם ושאר המכשירים. יאשה זימר בשעת העבודה / "מיין טאַטע איז אַ שמאָראָוואָזניק"* / וכיוצא בזה, והחדרים הריקים נתנו הֵדם.
[* יידיש: "אבא שלי הוא פועל מלוכלך."]

האביב נהר בתוקפו דרך העיר, זרם אל תוך הבתים בעד החלונות הפתוחים. המשרתות והאומנות בסינריהן הלבנים הדיפו ריח אינטימי של עמל והעלו על הדעת את בית אמא, והחיים מפולשים היו ושקופים, כדי השגה בהושטת יד בלבד. רוסט התחיל בלי משים מזמר אף הוא: / "מיין טַטֶה איז אַ שמאָראָוואָזניק" / ויתר שיריו של יאשה. בשבתו באחד הערבים עמו ועם פריצי העבה בקינו, שלחה זו בחשכה את ידה אליו. רוסט שם לה מעצור. מוטב היה לו לאדם למנוע עצמו מעסקים כאלה עם יאשה.
הוא הוסיף ללון במתגנב על הספה בחדרם של שבתיל וינקיל מרדר. אחר כך כלתה העבודה. ינקיל מרדר ושבתיל יכלו סוף־סוף להמשיך נסיעתם לרוטרדם. רוסט היה לו עכשיו מעט כסף, והוא שכר חדר בשותפות עם בֶּריל קַנפֶר, בחור שפני נערה לו. בחור זה התפרנס מאצבע מרוסקת. חודשיים עבד בבית חרושת ומזלו שיחק לו לרסק אחת מאצבעותיו. מאז חי על חשבון קופת החולים והמתין לפיצויים שיקבל מבעלי בית החרושת תמורת האצבע המרוסקת כדי לנסוע לשוויצריה ולנסות שם מזלו במסחר. לפי שעה היה בריל קנפר מבלה רוב יומו ב"אחדות" בשתיית תה ובוויכוחים עם מרקוס שוורץ הדרמטורג, שחשב כנראה להשתמש בו כטיפוס לאחת הדרמות הנסתרות שלו.
מרקוס שוורץ היה מזוין בכל האביזרים של דרמטורג: מגבעת שחורה, רחבת שוליים כגלגל, שׂער ארוך, זקן לסתות, משקפי קרן, עניבה מתעופפת, מעיל קטיפה ומכנסי פסים, נעלי לכה שחורות, טבעת עם גולגולת מת, מקל מקורי, תיק מלא דרמות, עיפרון שחור ועיפרון אדום וספר עב על דבר מבנה הדרמה. רגיל היה לטייל בגן, תיק הדרמות תחת בית שחיו וספר פתוח בידו, מעיין אגב הליכה ומותח קווים מדי רגע בעיפרון האדום ומציב סימני שאלה או סימני קריאה, הכול לפי העניין המוקשה או הראוי לשימת לב לפי דעתו. שגורים היו תמיד על פיו: סופוקלס, אייסכילוס, "פאוסט" של גתה, שייקספיר, "הטווים" של האופטמן וכיוצא באלו, והיה משלב אותם בכל שיחה. הדרמות שלו עמדו כבר פעמים אין־ספור להיות "עולות על הקרשים" בתאטראות שונים בברלין ואף כאן, כך היה מספר לכל מי שרצה לשמוע, אלא שתמיד היתה הצנזורה בעוכריו... איבה ניצחת שררה בינו ובין אלוהים, ובדרמות שלו, שאיש ממכריו לא ראה מעולם, הטיח בכל הזדמנות דברים קשים כלפי מעלה, והצנזורה, כמובן, במדינות חשוכות כאלו... ניתן לומר שהתקיים באופן ישר על ידי הצנזורה שעמדה לו לשטן, שאלמלא היא, שוב לא היתה לו שום אמתלה. רק אתמול היתה לו פגישה עם פורסט, מנהל התאטרון העממי, וזה הבטיח לו שבעוד שני ירחים, לא יאוחר, עוד בעונת תאטרון זו. תראו ותיווכחו! הוא מקווה שהפעם לא תיגע בו הצנזורה לרעה... וכך נמשך הדבר תמיד. בכוח זה היה מקשר קשרים טובים עם האומנות שליד עגלות הילדים בגנים ועם מטרונות נכבדות של גיל ידוע, שהיו נכונות בלב תמים לפרוש כנפיהן על כישרון צעיר ופורה בעל עתיד מזהיר, נרדף בלי חשֹך על ידי הצנזורה.
לבד מזה היתה לו למרקוס שוורץ חולשה, זו החולשה המצויה לפרקים אצל ההדיוטות, לספרים עבי כרס וקשי תוכן בכל מקצועות המדע, הביקורת והפילוסופיה, והיה קונה אותם בכל עת מצוא: מהדורות יקרות המציאות בכריכות הדר ומהדורות ראשונות עם פקסימיליות שכבר אזלו מן השוק. כבר היה לו אוסף של כמה מאות כרכים ועליהם גאוותו. ספק אם קרא מימיו ספר אחד מתחילתו ועד סופו, אבל כמעט כולם היו משורטטים בעיפרון במקומות שונים לצורך ושלא לצורך, למען ידעו הכול ש"עבד" בהם. מכל מקום, היה נושא עמו בכל יום ספר אחר בצירוף עם תיק הדרמות כמי שמחליף צווארונו בכל יום.
הוא התגורר בחדר צר עם צייר מאודסה. המחצית האחת של החדר היתה מלאה ספרים בכוננית, בארגזים ועל השולחן, והאחרת - תמונות, שרטוטים, מסגרות, תיבת צבעים, מכחולים, כַּן וכדומה, עד אפס מקום. כך דרו שניהם, זה בפינתו וזה בפינתו, ובישלו תה בשותפות על מכונת הספיריטוס.

מיכאל רוסט התגורר אפוא עם בריל קַנפֶר שחוק האצבע, המכונה ב"אחדות" "בריל הבתולה". חדרם שבדיוטה תחתית היה צר וארוך כסכין, והחלון שבקצהו פנה אל ריבוע קטן של חצר גבוהה ובה כלוא היה קיץ וחורף יום אפרורי נטול דם, חדגוני. בחצר זו התלבטו ריחות של כיבוס לבנים, של חיתולים בהתייבשם, של מטבח, של כלב וחתול, קולות של תינוקות בוכים, של נשים צועקות, מתקוטטות, מספרות לשון הרע מחלון לחלון, הכול לפי שעות היום. לפני הצהריים היתה החצר מלאה קול חביטת מצעים ותמרות אבק ופרעושים, ולפנות ערב ניתך בה לפעמים קול צעיר של משרתת מזמרת על עלומיה ועל כפרה הירוק. אף על פי כן, למרות החליפות של דור הולך ודור בא שחלו גם כאן, היה הזמן בחצר זו כקפוא ועומד, והחיים התוססים, כבירי התנועה והתמורות, נדמו רחוקים מכאן אלפי פרסה, כבעולם אחר. ומיכאל רוסט, בשבתו מפרק לפרק לפני החלון אחר הצהריים להקנות לעצמו לשון המדינה, וחדרה של בעלת דירתו המלא רהיטים ישנים, תינוקות, צווחה, סירחון, שם מצור על דלתו, היה שולה עיניו מתוך הספר ומהרהר שלא מן העניין ובהנאה קדושה, שחייו שלו מכל מקום לא יהא בהם מן השיעמום שבהרגל וקביעות צורה. הוא ידע כבר עכשיו ששום מצב לא יפחידהו ושעתיד הוא למצות עומקו של כל רגש ואבק רגש, להעביר גופו זה הזקוף והגמיש דרך כל מדורי החיים, בלי הפליה.
עם חשכה נכנס בריל קנפר ורוחו טובה עליו. הוא גבה היום את הכסף הקצוב לו מקופת החולים והזמין את רוסט להשתתף עמו לסעודה שהביא: נקניק, חמאה וגבינה. לסתותיו המלאות של קנפר היו אדומות אודם קל והוא כסס בהנאה ניכרת. "שכחתי לספר לך," סחט מתוך פה מלא, "רייזל שאלה עליך. מסרה לי פתקה בשבילך."
"רייזל?"
"זו של 'אחדות', השטנית."
רוסט קרא בפתקה הכתובה בשגיאות, שרייזל תמתין לו בשמונה בקרן רחוב אחד פלוני.
"לא אלך," אמר רוסט פסקנית.
"נערה טיפ־טופ! - לו הזמינה אותי!"
"רוצה אתה, לך במקומי."
"הנך מתלוצץ."
"אין אני מתלוצץ. תאמר לה שאני עסוק הערב, הנך רשאי לומר לה מה שיעלה על דעתך, לא אכפת לי."
בריל קנפר גמר סעודתו בחיפזון. החליף עניבתו ושימן שערו שנצנוץ אדמוני לו, העביר מגרדת על בגדיו ומגבעתו והיה מוכן. לפני צאתו בא עליו רוסט בעקיפים ועקר ממנו מלווה הגונה, מה שוודאי לא היה עולה בידו בשעה אחרת.
רוחו הטובה של בריל קנפר נמשכה עוד יומיים לאחר אפיזודה זו. אחר נעשו פניו קודרים לפתע והילוכו מתנדנד כהילוכו של מלח. כמה פעמים עג עוגה סביב רוסט כרוצה לומר מה, עד שנתפרץ לבסוף: "זונה בלה כזו! למשטרה צריך היה למוסרה!" רוסט תהה עליו רגע מתוך שתיקה. אחר פלט צחוק קולני מצלצל: "מעשה יפה!"
"מה אתה צוחק, חיית פרא! הן אתה הוא האשם בכל זה!"
"אני? כיצד? אין אני מכיר אותה כלל! לא דיברתי עמה מעולם אף מילה אחת! לך מיד אל רופא!"
"כבר הייתי."
"ומה?"
"ריפוי של שניים עד שלושה חודשים."
"אם כן הרי אין הדבר נורא כל כך! הודה לאל שפטרת עצמך במועט!"
"במועט, במועט!" חיקה קנפר בעקימת פה, "אני מוכרח לסבול בעדו! נקראת לריאיון - צריך היית ללכת! למה אתה שולח אחרים במקומך!"
"איש לא הכריחך. הרודף תענוגות ישלם!"
על זה השתטח בריל קנפר על מיטתו ושתק מדוכדך.

יאשה האודסאי סיפר אחר כך את המעשה ב"אחדות" במסיבת כמה אורחים קבועים ופריצי העבָה וסיים בהצטנפו בצחוקו הבריטוני הרחב: "איזה ממזר, אותו רוסט! עתיד הוא לגמור חייו על הגרדום חה-חה-חה!" לא עברו ימים מועטים עד שרייזל נעלמה מקרב המשרתות של "אחדות", ור' חיים שטוק התחיל מתחמק בכל אחר צהריים בשעה קבועה. הוא סבל מ"מחלת קיבה" שהצריכה ריפוי של שניים עד שלושה חודשים.