כשהספר הראשון נפל מהמדף, שמעה לידיה מרחוק רשרוש של כנפי נייר. היא הרימה את מבטה מהקופה, הטתה את ראשה וחשבה לעצמה שכנראה שוב חדר פנימה איזה דרור, ועכשיו הוא מתעופף לו בקומותיה העליונות ורחבות הידיים של החנות ומחפש דרך יציאה.

כמה שניות לאחר מכן נפל עוד ספר. הפעם נשמע קול חבטה עמום, והיא היתה משוכנעת שזאת לא ציפור.

השעה היתה קצת אחרי חצות, הלקוחות האחרונים היו בדרכם החוצה והחנות עמדה להיסגר. לידיה היתה לבד בקופה וסרקה את הברקוד של ספרי הורות בכריכה רכה שקנתה נערה עם שפתיים מתקלפות מיוֹבש ולחיים מצולקות מפצעי בגרות. הנערה שילמה במזומן ולידיה חייכה אליה אבל לא אמרה כלום, לא שאלה אותה מה היא עושה לבד בחנות ספרים בשעה מאוחרת כל כך בליל שישי ולא שאלה מתי היא אמורה ללדת. כשהנערה קיבלה את העודף, הצטלבו מבטיהן לרגע, ואז היא מיהרה לצאת לפני שלידיה הספיקה לתת לה סימניות.

עוד ספר נפל, ללא ספק איפשהו למעלה.

אחד מעמיתיה של לידיה, בחור מקריח בשם ארנסט, שהלך כמו אחת החבובות אבל תמיד נראה עצוב, עמד ליד דלת הכניסה והשגיח על יציאתם של הקונים האחרונים אל הרחוב של הלוֹאֶר דאונטאון.

"אתה שומע את זה?" שאלה לידיה מצדה השני של החנות, אבל הקול שלה היה שקט מדי, וחוץ מזה ארנסט היה עסוק. היא צפתה בו כשפתח את הדלת שזה עתה נעל כדי להכניס זוג בליינים שנראו שיכורים.

"הם צריכים להשתין," אמר ארנסט ומשך בכתפיו לעבר לידיה.

על המדרכה בחוץ השתהו כמה צְפַרדעֵי ספרים מוזנחים למראה. הם רכסו תרמילי גב וצ'ימידנים, ושתו מים מבקבוקים גדולים שמילאו מחדש בשירותי החנות. בכיס המכנסיים האחורי של אחד מהם היה תחוב רומן מתח זול. לחגורה של אחד אחר היה קשור בחוט עיפרון. הם עמדו יחד אבל לא דיברו ואז התפזרו בזה אחר זה למקומות לינה שונים ברחבי העיר, אולי מרתף מוזנח בקפיטול היל, ספסל ביוּניוֹן סטֵיישן, או באחת הסמטאות המטונפות והקפואות של דֶנוֶור.

לידיה שמעה עוד צליל עמום של חבטה מלמעלה, ללא ספק ספר שנפל, ובעקבותיו נפלו עוד ספרים בזה אחר זה: טראח־טראח־טראח. מלבד זאת היתה החנות שקטה.

"ריק למעלה?" היא שאלה את ארנסט.

"חוץ מג'ואי," אמר ארנסט, אבל עיניו היו נעוצות בפינת כתבי העת והעלונים שלצד חדרי השירותים, שם נעלם עכשיו הזוג השיכור. "את חושבת שהם מזדיינים שם?"

"הוא יודע שסגרנו?"

"ג'ואי?" הוא שאל. "קשה לדעת מה ג'ואי יודע. אגב, הוא שאל עלייך קודם. זאת היתה אולי השיחה הארוכה ביותר שניהלנו אי־פעם. 'ראית את לידיה?' התרגשתי."

לידיה השתדלה תמיד להגיע אל ג'ואי, ולא משנה היכן התמקם באותו יום — שולחן פינתי בבית הקפה, באגף ספרי הרוחניות על ספסל כנסייה ישן או אפילו מתחת לעץ הסיפורים באגף הילדים — כדי לברר מה הוא קורא, מה שלומו ואם מצא איזו עבודה מזדמנת בזמן האחרון. הבחור הזה באמת נגע ללבה. אבל היום היא היתה עסוקה עד מעל לראש עם המולת הקונים של הערב ולא הצליחה להגיע אליו.

"לַייל איתו, נכון?" שאלה לידיה. על אף הפרש של כמה עשורים ביניהם, ג'ואי ולייל היו בלתי נפרדים, כמו שני חצאים של חיה חכמה ומוזרה.

"לייל לא כאן. לא הערב. כשראיתי את ג'ואי לאחרונה הוא היה לבד באגף ההיסטוריה. היה לו נייר דבק על האצבעות."

"על האצבעות?"

"הוא כנראה נחתך או חטף כווייה וחבש את עצמו עם טישו ונייר דבק." הוא הביט בשעון שלו. "הוא לא על קראק, נכון? כאלה תמיד שורפים לעצמם את האצבעות."

לידיה שמעה עוד ספר נופל ונחבט ברצפה. חנות הספרים "מנורת קריאה" השתרעה על פני שלוש קומות רחבות ידיים, ועכשיו, כשהיה שקט כל כך, הקולות הדהדו בה בקלות. היא תיארה לעצמה שג'ואי נמצא למעלה ומעיף ספרים בהתאם לאיזו שיטת ניחוש עתיקה שמצא בספר התמורות, "איי צ'ינג", או בספר אחר. בסופו של דבר היא זאת שתצטרך להישאר עד מאוחר ולסדר אותם מחדש במדפים.

"תספור לי את הכסף במגירה, טוב?"

"זוג דפוק," אמר ארנסט, שהקיף את הדלפק בדרכו אל הקופה מבלי להסיר את עיניו מחדרי השירותים. "הם בטוח מזדיינים שם."

לידיה צעדה על רצפת העץ המחוספסת של החנות ועלתה בגרם המדרגות הרחב שחצה את הבניין כמו עמוד שדרה עבה במיוחד. מכיוון שארנסט עבר שם קודם וכיבה את רוב האורות, היא הרגישה כאילו היא עולה לתוך עליית גג.

"ג'ואי?"

בקומה השנייה שרר שקט מוחלט, היו שם רק מדפים על גבי מדפים של ספרים דוממים. היא המשיכה ועלתה לקומה השלישית.

"ג'ואי?"

ג'ואי היה הצעיר מבין צפרדעי הספרים, והחביב על לידיה מביניהם. לא פעם, היא או אחד המוכרים האחרים שעלה לסיבוב אחרון לפני סגירת החנות, מצאו את ג'ואי מוריד ספרים מהמדפים בחיפוש אחר כותר שהיה בנמצא בחנות או שלא היה קיים בכלל. שערו המבריק כיסה את עיניו, והוא תמיד לבש מכנסי ג'ינס שחורים וסוודר שחור שמבעד לצווארונו הפתוח נראה החלק העליון של חזהו המקועקע. על רצפת העץ למרגלותיו תמיד היו מפוזרים ספרים שעסקו בנושאים לא פחות מגוונים ממחשבותיו: מפגשים עם ביגפוּט, הבנק המרכזי, טקסים של תנועת הבונים החופשיים ותורת הכאוס. הוא צעיר מעורער, חשבה לעצמה לידיה לא פעם, רדוף אבל לא מסוכן — תלתל אבק המתגלגל בפינותיה של החנות.

היא שמחה על נוכחותו של ג'ואי בחנות.

"ג'ואי?"

הקומה השלישית היתה אפלולית ושלווה. לידיה נכנסה למבוך המוכר של מדפי ספרים גבוהים, עשויים עץ, והלכה בעקבות הסתעפויותיהם אל כוכים ואגפים שונים שבכל אחד מהם עמדו כיסא או כורסה, שולחן או ספסל: פסיכולוגיה, עזרה עצמית, דת, טיולים, היסטוריה.

משהו חרק.

"ג'ואי, קריאה אחרונה."

כשהיא נכנסה לאגף ההיסטוריה של תרבות המערב, ניסו עיניה למחוק את מה שראתה: ג'ואי, מרחף באוויר, מתנדנד כמו מטוטלת. רצועת הידוק ארוכה ירדה מקורה בתקרה ונכרכה סביב צווארו. גופה של לידיה נרתע באימה, אבל במקום לברוח היא פתאום מצאה את עצמה רצה לעברו, לעבר ג'ואי, מחבקת את רגליו הכחושות ומנסה להרים אותו. היא שמעה צרחה מקפיאת דם מהדהדת בחנות והבינה שזאת היא שצועקת.

לֶחיהּ של לידיה נצמדה לירכו של ג'ואי ולמכנסי הג'ינס שלו שהיו חמימים משתן. בכיס מכנסיו היה משהו גושי שהדיף ריח של שוקולד, והיא תיארה לעצמה שמדובר בכמה מטבעות שוקולד שלקח מהקערה של בית הקפה בחנות ונמסו בתוך המכנסיים. ידיו היו מכווצות בדממה לאגרופים והיא ראתה את תחבושות נייר הדבק על שלוש או ארבע מאצבעותיו, אבל לא הרימה שוב את עיניה ולא הביטה בארובות העיניים הבולטות והסגולות שלו, ולא ברוק המקציף שנזל על סנטרו או בשפתיו המנופחות והכחולות.

היא הסתכלה על בית הקברות לספרים, אלה שנחבטו ברצפה כשג'ואי טיפס על המדפים, ואת האחרים שדחף הצדה כשחיפש אחיזה לרגליו בזמן שתלה את הרצועה על התקרה, וראתה עוד ספרים שנפלו כשבעט ברגליו וניסה שלא למות. כעת כבר שילבה את ידיה סביב ירכיו וניסתה להרים אותו, אבל נעלי הספורט שלה החליקו על רצפת העץ, ובכל פעם שהחליקה התהדקה הרצועה עוד יותר סביב צווארו. היא הפסיקה כנראה לצרוח מאחר שלפתע הכול נבלע בדממה מהדהדת ואז היא ראתה, כמה סנטימטרים מהפנים שלה, תצלום מקופל שלה מציץ מכיס מכנסיו הקדמי של ג'ואי.

לידיה.

בילדותה.