פונטי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פונטי

פונטי

3.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Ponti
  • תרגום: איריס ברעם
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: יולי 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 273 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 33 דק'

תקציר

סינגפור 2003. סו‭ ‬בת‭ ‬השש–עשרה, ‬נערה‭ ‬גמלונית‭ ‬ודחויה,‭ ‬חיה‭ ‬עם‭ ‬אימהּ‭ ‬אמיסה,‭ ‬יפהפייה‭ ‬עוצרת‭ ‬נשימה. ‬לפני‭ ‬שנים‭ ‬זכתה‭ ‬אמיסה‭ ‬לרגעי‭ ‬תהילה‭ ‬כאשר‭ ‬כיכבה‭ ‬בטרילוגיית‭ ‬סרטי‭ ‬האֵימה‭ ‬‮'‬פּוֹנטי‮'‬,‭ ‬אולם‭ ‬עתה‭ ‬היא‭ ‬לא‭ ‬יותר‭ ‬מהצל‭ ‬של‭ ‬עצמה. ‬כאשר‭ ‬סו‭ ‬פוגשת‭ ‬בבית–הספר‭ ‬את‭ ‬סירסי‭ ‬העשירה‭ ‬וחדת‭ ‬הלשון, ‬החיבור‭ ‬ביניהן‭ ‬מיידי.‭ ‬סירסי‭ ‬מוקסמת‭ ‬מהבית‭ ‬המוזנח‭ ‬של‭ ‬סו,‭ ‬מהסיאנסים‭ ‬שעורכת‭ ‬דודתה,‭ ‬ובעיקר‭ ‬מאמיסה‭ ‬הקרה‭ ‬והמרוחקת. ‬מנגד‭,‬ סו‭ ‬מוצאת‭ ‬בסירסי‭ ‬מפלט‭ ‬מבדידותה, ‬רגע‭ ‬לפני‭ ‬שהכול‭ ‬עומד‭ ‬להשתנות‭.‬

סינגפור 2020. סירסי‭ ‬בת‭ ‬השלושים‭ ‬ושלוש‭ ‬מנסה‭ ‬להתאושש‭ ‬מגירושיה,‭ ‬כאשר‭ ‬משרד‭ ‬יחסי‭ ‬הציבור‭ ‬שבו‭ ‬היא‭ ‬עובדת‭ ‬מקבל‭ ‬פרויקט‭ ‬מיוחד:‭ ‬גרסה‭ ‬מחודשת‭ ‬לסרט‭ ‬הנשכח‭ ‬'פונטי'. ‬העבודה‭ ‬החדשה‭ ‬מטלטלת‭ ‬את‭ ‬סירסי‭ ‬ומחזירה‭ ‬אותה‭ ‬באחת‭ ‬אל‭ ‬העבר,‭ ‬אל‭ ‬הקשר‭ ‬שלה‭ ‬עם‭ ‬סו‭ ‬שנגמר‭ ‬מזמן‭ ‬אך‭ ‬עדיין‭ ‬מעיק‭ ‬על‭ ‬מצפונה,‭ ‬ואל‭ ‬דמותה‭ ‬הבלתי‭ ‬מפוענחת‭ ‬של‭ ‬אמיסה,‭ ‬שאולי‭ ‬ממרחק‭ ‬השנים‭ ‬תצליח‭ ‬סוף‭ ‬סוף‭ ‬להבין.‭ ‬

ביכולת‭ ‬תיאור‭ ‬נהדרת‭ ‬ובחום‭ ‬אנושי,‭ ‬פורשת‭ ‬שרלין‭ ‬טאו‭ ‬את‭ ‬סיפורן‭ ‬של‭ ‬שלוש‭ ‬הנשים‭ ‬משלוש‭ ‬נקודות‭ ‬מבט‭ ‬שונות, ‬ועל‭ ‬רקע‭ ‬סינגפור‭ ‬הססגונית‭ ‬והמיוזעת‭ ‬אורגת‭ ‬אותן‭ ‬לכדי‭ ‬יצירה‭ ‬אחת‭ ‬חזקה‭ ‬ומשכנעת:‭ ‬על‭ ‬חברות‭ ‬וזיכרון, ‬ועל‭ ‬הדברים‭ ‬שאנו‭ ‬עושים‭ ‬בצעירותנו‭ ‬וממשיכים‭ ‬לרדוף‭ ‬אותנו‭ ‬שנים‭ ‬רבות.

‬ ‭***‬ ‮

"‬יוצא‭ ‬דופן‭...‬ הדמויות‭ ‬קורנות‭ ‬בחיוּת‭ ‬ובהומור‭.‬‮"‬‭ ‬איאן‭ ‬מקיואן

פרק ראשון

סוּ 
2003
 
היום ימלאו לי שש־עשרה שנים על האדמה החמה והאיומה הזאת. אני תקועה בבית הספר, עומדת מול קיר ירוק וידיי לחוצות כנגדו. אני לוחצת עליו חזק כל כך שאצבעותיי כואבות. אני נדבקת לקיר הזה מכוח הבושה.
אני שוב בצרות. אני כל הזמן בצרות. לוקח לי שבועות להיחלץ מהן. יש משהו בפנים שלי שמשדר היעדר כנות, גם כשאני דוברת אמת. מה אפשר לעשות כשנולדים עם פרצוף דפוק? נדמה לי שזו הסיבה לכך שרוב האנשים לא נוטים להימשך אליי. כן, נוטים להימשך, כפי שברווזים נמשכים אל המים או שילדים נוטים לכישרונות מסוימים. כפי שבנות אחרות בבית הספר מתחברות ונהיות החברות הכי טובות בתוך שניות, מצחקקות ומספרות בדיחות סודיות.
כשהייתי בת אחת־עשרה קיוויתי שגיל ההתבגרות ישנה אותי, שיום אחד אגיח מהגולם שלי ואפרח ואהיה יפהפייה. אבל זה לא קרה. במקום זה קיבלתי פצעונים. שיער מגעיל. דם. נראה שאני דומה למשפחה של אבא שלי, בני משפחת נֶג פשוטי המראה, האפרוריים, משפחה של נוכלים ומהמרים, מבריחים ופורעי חוק. אנשים נוטים להיות שטחיים, בין שהם מודים בזה ובין שלא. לא הייתי תקועה כאן אילו הייתי דומה אפילו במעט לאימא שלי, שהיא מפלצת אבל כל כך מהממת שהיא יכולה לעשות הכול בלי לשלם מחיר. אפילו כשהיא לא נמצאת בסביבה אני מרגישה את המבט שלה נעוץ בגב שלי, אותו מבט זועם ודוקר של אי שביעות רצון.
חובבים מושבעים של סרטי אימה מכירים אותה בשם אָמִיסָה טָאן. שם במה: אָמִיסָה טָאן שִיאוֹפַנג. בחיי היום־יום היא אישה כזו שלעולם אינה מזיעה ולא תיתפס בשום אופן מדברת בפה מלא. היא אוכלת כמו ציפור ומעשנת כמו קטר. בעבר, כשהייתה יוצאת מהבית לעיתים קרובות יותר, היא הייתה מקבלת פרחים ופירות (כמו איזו אלילה פגאנית) בשוק הרטוב מגברים המומים ומגמגמים מכל הגילים, והם גם התחרו על הזכות לשאת את הסלים שלה. היא נהגה לקבל את המתנות שהוגשו לה אבל דחתה את ההצעות לשאת את הסלים והכריחה אותי לסחוב אותם. בדרך הביתה מכוניות היו מאיטות והנהגים היו סוגדים לאימי שצעדה על המדרכה, ואני בעקבותיה. ידיות הפלסטיק חתכו את ידיי ומשקל הארוחות העתידיות העיק על כתפיי וזרועותיי.
עכשיו אני בוהה בקיר כי אם אעצום את עיניי אני חוששת שאירדם לרגע בעמידה, כמו סוס. לקיר הזה יש צבע של קיא וגלידת מנטה זולה. מאחוריי נמצא חדר המורים. אני שומעת את המורים נכנסים ויוצאים ומטלטלים את דלתות העץ. אם אאמץ את אוזניי אני אומרת לעצמי שאוכל לשמוע את צליל חריטת העטים שלהם על הנייר. חריטה צורמנית, תשובה לא נכונה, שגיאה. כרגע גברת גוֹה וגברת פוֹק ומר סינג בודקים את המבחנים שלנו. לשון וחשבון וכימיה. אני כבר יודעת, יש לי תחושה כבדה ומוכרת בבטן שאני עומדת להיכשל. מצבך לא טוב, סו. את צריכה להשתפר, אומרת לי גברת פוֹק, וזו אחת הסיבות לכך שנענשתי בריתוק פומבי. הסיבה השנייה היא שאני ״מפריעה״, וגם כפי שאומרת גברת פוק גדולה מכדי להציק לבני כיתתי בדברים שאני אומרת.
אליזבת קְווי היא הילדה החדשה שעברה לפני שבועיים מתיכון סנט מגדלנה. היא נמוכה ממני בחצי ראש והיא מתוקה כמו ממתק יפני. יש לה על לחייה הימנית המון פצעונים נפוחים שכנראה נוצרים בגלל שהיא ישנה על כרית מלוכלכת ומשום שהיא ישנה כל הזמן על צד ימין. חשבתי שאולי נוכל להיות חברות. אבל היא זו שאמרה לגברת פוק שאני שקרנית כפייתית ושכל היום אני לוחשת לה באוזן ״דברים מוזרים ומפחידים״.
זה נכון שאני מדברת אליה כל היום, בעיקר במשך השעות הנמתחות אחר הצהריים. אבל אני לא מסכימה עם הדברים המוזרים. אני הבן אדם הכי נורמלי שאני מכירה.
סינגפור נמצאת מעלה אחת מצפון לקו המשווה, ונדמה שהיא במרכז לוח המטרה כשהשמש יורה את קרניה על כדור הארץ כדי להשמיד אותו. בשעות אחר הצהריים הבניין מתחמם כמו תנור סלילים. הכיתה לוהטת כל כך שכל שלושים ושלוש התלמידות בה מאבדות מחצית ממשקל גופן בהזעה, וזה עינוי שהילדות עם הפרעות האכילה החמורות ביותר רואות כמשהו שמועיל להן ומייפה אותן. בכיתה המבושלת עומד ריח של דיאודורנט אימפולס ותחבושות וסת מלוכלכות. הזיעה הופכת את חולצות הכפתורים המעומלנות שלנו לשקופות כקליפות בצל והבד נדבק לנו לגוף. רצועות דהויות ושולי חזיות הפוש־אפ בולטים מבעד לחולצות כקווים על נייר לקמוס: ורוד ניאון, ירוק חומצה, אדום של חדרי שינה; כולם צבעים לא ממש מהוגנים לנערות בבית ספר לבנות. אני תמיד לובשת חזייה בצבע בז'.
גברת צ'אן, שאחראית על הפיקוח הדתי, העבירה אותי מקום כבר חמש פעמים השנה. כולן היו מותשות ממני. בנות כיתתי קוראות לי סָדָאקוֹ על שם הנערה מסרט האימה 'רינגו', זו שטבעה, ומעדיפות להתעלם ממני. כלומר עד שהן משתגעות משעמום ומחליטות להציק לי ולמרר את חיי. כרגע, אפילו הבנות האכזריות והמושלמות ביותר מעדיפות להתרחק ממני.
קלרה צ'וּאָה, לִי מֵייקְסִי וטְרִיסִי קְווֹק הן יצור תלת־ראשי בעלות צווארים דקים כגבעול, עור לבן כבהט, תיקי מעצבים ומיניות מאופקת. הן שקטות ונכלוליות כתנינים. הן מסתוריות ובלתי מנוצחות. עיניהן השלוות שופטות ומנצנצות באזהרה. בכל בוקר שלושתן כאחת אוספות את שערן החפוף והמטופח בעדינות בידיהן ומניחות אותו על כתף אחת כרצועת רובה.
בית הספר שלנו שייך למנזר, מנזר וַמפּוֹאָה של המבורכים הנצחיים, אבל אין שום דבר חסוד בדברים שנערות בנות־עשרה מעוללות זו לזו. במקום הזה לא הבנות המוזרות, שקשה לתקשר איתן, סובלות מהתעללות, אלא הבנות הפחות אמידות, אלה שאינן יכולות לקנות לעצמן תיקים טובים או נעלי ספורט יוקרתיות, וגם החלשות, הבכייניות והחנפניות. ראיתי איך קורעים לגזרים בנות כי תמכו בדבר הלא־נכון, ראיתי בנות שנתלו כברווזים מטוגנים בבתי השימוש המטונפים ביותר כשתחתוניהן חשופים והן בולעות את דמעותיהן, משום שהעליבו את אחת התנינים או מישהי מקורבת לתנינים. ותמיד בגלל משהו שקרה כהרף עין — אם הן מצמצו זמן רב מדי ובכך היה נדמה שהן משדרות בוז, אם השתעלו בצורה מגוחכת, אם אמרו משהו טיפשי שלא הובן כהלכה.
אני לא מאמינה ברוחות ובאלילים, אבל מייד אחרי שהגעתי לכאן (לפני שלוש שנים נצחיות, בגיל שלוש־עשרה חסר המזל) נשאתי בכל בוקר את התפילה הזאת. התפללתי במהירות, לפי קצב צעדיי, לפני שעברתי בשערי בית הספר.
 
אני מתפללת אל פֶּרֶש ציפורים,
אני מתפללת אל העצים,
אני מתפללת אל שביל הגישה,
אני מתפללת אל עגורני הבנייה,
שאף אחד לא יתעלל בי,
תנו לי לעבור את זה בשלום.
אמן, אמן, אמן.
 
שערי הברזל המחושל של בית הספר צבועים בגוון צהבהב של סוכריות גומי־בננה ונראים גמישים כמו מרשמלו, כשלמעשה אין כל אפשרות להימלט. הקירות והמתקנים בבית הספר שלנו צבועים כולם בגוני סוכריות מבחילים כדי לרכך את האימה שבפנים; ירוק מנטה בחדר המורים, לילך סנילי באולם הכינוסים, ורוד סמוק ותכלת עננים במגדלים שבהם שוכנים האגף המזרחי והאגף המערבי. אני נמצאת במתחם הזה יותר מאשר בכל מקום אחר, ומייחלת שיישרף בשנתי.
אתמול ראיתי חזיון תעתועים על הלוח. אילו האמנתי באלוהים, הייתי קוראת לזה חזיון קדוּשה. השרבוטים המסולסלים של המרקר של גברת פוק החלו לקפץ על פני הלוח ולזרום ולנתר כקווים על צג. חשבתי שאני עלולה להתעלף, או לזנק מכיסאי ולהתחיל לרקוד. דמי געש. עצמותיי להטו בתחושת ציפייה מהממת, כאילו הדבר שחיכיתי לו כל חיי, בלי שאוכל לנקוב במהותו, מתרחש סוף־סוף לנגד עיניי. ובדיוק באותו הרגע עבר בי דחף בלתי נשלט לדבר עם אליזבת קווי. אוזנה הוורודה הקטנה הייתה כלי הקיבול לחוכמה אינסופית; כאילו הזמינה אותי לדבר אליה. כפות ידיי וכפות רגליי היו קרות, בעוד יתר חלקי גופי בערו.
״אוי, אליזבת, את רוצה לשמוע משהו?״ לחשתי.
היא מיקדה את מבטה בנחישות בלוח.
״אוי, רוצה לשמוע משהו מגניב?״
״לא,״ לחשה אליזבת. היא תופפה בידה הימנית על שולחן הפלסטיק האפור. כף ידה השמנמנה הייתה מוכתמת בדיו כחול. גחנתי לעבר אוזנה.
״אימא שלי מפלצת,״ לחשתי. הייתי כל כך קרובה אליה. ידעתי עד כמה חם ומסריח עלול להיות הבל פי בחום האינסופי הזה של שעה שתיים וחצי, בלחות הזאת. מישהי מאחוריי זעה בכיסאה. אליזבת התרחקה ממני בעדינות. היא לא רצתה להסתכן בריתוק.
״תשתקי,״ לחשה.
״אף אחד לא שומע,״ השבתי. ״את לא תסתבכי. שמעת על אימא שלי?״
״כן. אז מה?״
״עדיין אפשר להשיג עותקי וידיאו של הסרט שלה, במלזיה, עותקים פיראטיים —״
״הסרט על הפּוֹנטיאָנָק, רוח הרפאים הערפדית. כן, כן, הייתי חולה באותו היום. אבל שמעתי שעשית מצגת.״
ביום שישי שעבר בשיעור חינוך לאומי העליתי בכיתה מצגת פאוורפוינט על קריירת המשחק של אימי. הקול שלי רעד במשך כל ההרצאה. הבנות בשורה האחורית בכיתה צחקקו בלעג. הסרט 'פונטי!' (לא לבלבל בינו לבין הסרטים 'פונטיאנק 1957', 'הפונטיאנק', 'קללת הפונטיאנק' או 'שובה של הפונטיאנק') היה הסרט הכי טוב והכי לא מוערך כראוי שיצא בסינגפור ב-1978.
'פונטי!' הוא סרט פולחן. הוא הראשון וללא עוררין הטוב ביותר בסרטי הטרילוגיה, אם כי כמעט אף אחד לא מכיר אותם וקשה מאוד להשיג עותקים מהם. אבל שוחרי קולנוע אדוקים תמיד ימצאו דרך. אימי קיבלה ארבעה מכתבים מאמריקה, שלושה מאינדונזיה, שניים מיפן ואחד מהולנד מהמעריצים המכורים האלה שסיפרו לה כמה הם אוהבים אותה. מדי פעם היא שולפת את המכתבים האלה מהמעטפות, מחליקה את הקפלים וקוראת אותם בשתיקה. אמרתי לה שאם נקנה מחשב, היא תוכל לקבל עוד מכתבי מעריצים, אבל היא לא אוהבת אינטרנט וגם דודתי לא. דודתי אומרת שכבלים רבים מדי מרגיזים את הרוחות המקומיות, וכשאני אומרת לה שזה לא עובד ככה היא מחייכת חיוך קטן ורומזת לי בהינף יד שאשתוק.
בתפקידה הקולנועי הטוב ביותר (והיחיד), אימי, שלגופה מחוברות תותבות זולות, משחקת נערה גיבנת ומעוותת ששמה פונטי, שעושה עסקה עם שמאן כדי שיהפוך אותה ליפה. היא מוכנה לעשות כל דבר ולשלם כל מחיר. חיים שלמים של כיעור הם בלתי נסבלים. אימי הייתה בת תשע־עשרה כששיחקה בסרט, כמעט בגילי. אנא ממך, דאטוּק, אני מתחננת, היא אומרת למצלמה — והקול שיוצא מפיה הוא קול זר לחלוטין של מדבבת אמריקאית, מתוק וקטן ונוכרי.
רופא האליל נענה לבקשתה. היא מגיחה מתוך ענן אבק, ולמרות הצילום המטושטש היא כולה קורנת כפנינה.
אבל יחד עם יופייה, פונטי מפתחת גם צמא לדמם של גברים. עכשיו היא הפונטיאנק, מפלצת קניבלית. עליה למצוא קורבנות ולהיזון מהם על מנת לשמר את מראיה. היא לובשת שמלה הדוקה בצבע קרם ומפתה גברים שנוסעים לבדם בדרכי העפר החשוכות של פַּנטאי דאלָם. כל פרטי העלילה תואמים את אגדת הפונטיאנק, שרעיות מודאגות מספרות לבעליהן כדי שייזהרו מנשים צעירות ויפות שמסתובבות לבדן בלילה. מובן שהגברים לא מקשיבים לאזהרות. והיא נראית כה מפתה. היא מקרבת אליה את קורבנותיה ומנשקת אותם, נשיקה ארוכה ורטובה ששואבת מתוכם את נעוריהם ואת נשמתם. כשאני רואה את אימי מנשקת שחקן אני מתכווצת במושבי. הדם ניתז. ואז המצלמה עוברת אל צמרות עצי הדקל. אפשר לראות את העלים רועדים. צליל של ליקוק רעבתני ברקע. כנראה לא היה להם תקציב לכמות נוספת של נוזל דמוי דם, ולכן נחסכו מאיתנו המראות הקשים.
בסצנה הבאה היא עומדת לבדה בקרחת יער המוארת באור מלאכותי. זה הקטע שבחרתי להראות בכיתה, ולא את סצנת הפיתוי והרצח הקודמת. זוהי סצנה ללא מילים, והיא החביבה עליי בכל הסרט. אימי מתנשמת בכבדות ונראית מיוזעת ומובסת. כתפיה שמוטות באופן לא טיפוסי לה. חזית שמלתה מוכתמת בסירופ תירס מדולל, יותר ורוד מאדום. היא מרימה את מבטה לאט לעבר המצלמה, וכאשר מבטה ממוקד בה היא ממצמצת כאילו היא יוצאת מתוך טראנס. ואז נופלות פניה. היא עייפה אפילו מכדי לבכות. אני תמיד רוצה לחבק אותה בנקודה הזאת בסרט. המקרן רעד מעט ברגע זה, כמו לאות הסכמה. הסתכלתי סביבי בכיתה החשוכה כדי לבדוק שכל הצופות מתבוננות בתשומת לב במסך. טריסי הביטה בחיוך במסך הטלפון הנייד שלה. עיניה של מֵייקסי היו עצומות. וַאניָה ולִין, לעומת זאת, ישבו מרותקות למסך.
אימי מרימה את ידה ומסלקת מעט עפר מזרועה. היא רועדת, זו לא רק המצלמה הבלתי יציבה. שערה השחור הארוך גולש בסגנון שהיה נפוץ כל כך בשנות השבעים. באור החלבי שמוטל עליה מאחור היא נראית כאילו היא עומדת על הירח. בצילום מקרוב פניה נראות רכות וחשופות. מעולם לא ראיתי הבעה כזו על פניה בחיים האמיתיים. היא נראית שם כמו מישהי שהייתי יכולה להסתדר איתה, נערה מודאגת ומלאת חיבה שיום אחד תגלם את אימי, אבל לא כרגע.
'פונטי!' מסתיים בסצנת מרדף. המפלצת שלי חיוורת ותזזיתית, אבל עדיין גאה. היא מרימה את ראשה בגאווה בזמן שהיא רצה בשדה שיבולי לאלַנג. הגבעולים הירוקים הארוכים רועדים סביבה. הגיבור רודף אחרי אימי והוא עומד להדביק אותה. בקטע הזה תמיד נהגתי לצפות כשידיי מכסות על עיניי, בין המרווחים שבין אצבעותיי. רציתי שהיא תימלט ממנו, אבל הוא נועד לנצח. הוא יודע איך להביס את הפונטיאנק: מסמר קדוש חלוד שיינעץ בתוך חור שנמצא בראשה מאחור, אותו החור שהשמאן קדח כדי להמיט עליה את קללת יופייה. על פי האגדה עליו גם לדחוף כמה קווצות משערה אל תוך החור. השחקן עושה זאת לבסוף בהבעה משועממת של מי שדוחף עלון פרסום לפיצה לתאי דואר. שמרתי בזיכרוני את התמונות האחרונות הללו: רשרוש העלים ספוגי הגשם, כפות רגליה החשופות, העדינות, של אימי, המדשדשות בבוץ, ובעקבותיה המגפיים הכבדים. ברק מבזיק כשהגיבור לוכד אותה. הוא מניף את הפטיש ונועץ את המסמר ואיתו כמה קווצות שיער. ואז צליל ריסוק נוראי, ועיניה של אימי כמעט יוצאות מחוריהן.
״אבטיחים, זו השיטה,״ אמרה לי אימי. ״אם חותכים את האבטיח במרכז במהירות בעזרת סכין ארוכה, זה נשמע כמו דקירה בבטן. אם מפילים אבטיח מגובה של שלושה מטרים זה נשמע כמו גולגולת שמתנפצת. אם מטלטלים פולי קפה בתוך פחית שימורים זה נשמע כמו סופה. אבל כולם מכירים את השיטה האחרונה.״
זה היה לפני שנים רבות, כשעדיין הייתי ילדה חמודה. היינו יושבות ביחד וצופות בטרילוגיה שוב ושוב עד שהכרתי כל רגע ורגע בכל סרט, והיא נהגה לספר לי איך צילמו אותם, באותם ימים נהדרים וחופשיים לפני שהיא ילדה אותי.
״וָוא לָאוּ, עושים כזה לכלוך באתר ההסרטה,״ לחשתי לאליזבת. ״חתיכות אבטיח בכל מקום, חצילים מפוצצים וגזרים לבנים ועגבניות וצנוניות על הרצפה, הכול כל כך דביק. הם צילמו באולפן בג'וֹהוֹר, ביוני, כשהיה ממש חם. והאולפן כולו הסריח מירקות נרקבים.״
״לא אכפת לי,״ אמרה אליזבת. היא הביטה קדימה בעיניים מזוגגות וחדלה לתופף באצבעותיה על השולחן; היא קירבה את הכיסא שלה לשולחן, כאילו ניסתה להגן על גופה. רגלי המתכת של הכיסא חרקו על הרצפה.
״בכל מקרה, למרות שאימא שלי מתה ב'פונטי!', היא חוזרת לחיים ב'פונטי 2'. ולמרות שעורפים לה את הראש ב'פונטי 3', הסרט נשאר עם סוף פתוח. את יודעת איך זה בסרטי אימה. תמיד משאירים אפשרות לסרט המשך.״
אליזבת הפנתה אליי את ראשה בהבעה נרגזת ונחושה.
״את מוכנה בבקשה לסתום את הפה?״ לחששה.
״בסדר, בסדר,״ אמרתי. שתינו פנינו לעבר הלוח. לא הצלחתי להבין שום דבר ממה שהיה כתוב שם. מתמטיקה ואנשים אחרים היו שפה זרה בשבילי. שמעתי את הזמזום האיטי והמאומץ של מאוורר התקרה מעלינו. יתוש ריחף ליד אוזני השמאלית והמשיך הלאה. אפילו היתוש לא רצה להתעסק איתי. חשתי מועקה בסרעפת, שעלתה אל קנה הנשימה שלי. לא ידעתי אם אני רעבה או עצובה או שמחה או הכול ביחד. ניסיתי לדבר עם אליזבת שוב.
״אני יכולה להשאיל לך את קלטת הווידיאו, את יודעת. גברת צ'וֹנג עזרה לי להעביר את הסרט לקלטת וידיאו.״
אליזבת הצמידה את כף ידה לאוזנה השמאלית, זו הקרובה אליי. בכף ידה האחרת היא הכתה בשולחן. דממה נפלה בכיתה.
״אליזבת וסו, הכול בסדר?״ שאלה גברת פוק והצביעה לעברי במרקר נטול המכסה שבידה.
הרגשתי איך שכל העדר בכיתה פונה לעברנו. עכשיו המבטים שלהן הם שנחו כקרני שמש לוהטות על עורפי, על לחיי המאדימות וכתפיי הלחות מזיעה.
הנהנתי ובלעתי רוק, ושתקתי.
״גברתי, היא כל הזמן מדברת ומפריעה לי להתרכז בשיעור,״ אמרה אליזבת בקול יבבני של מי שנעשה לו עוול.
״סו מין, את זוכרת מה קרה בשבוע שעבר?״ אמרה הגברת פוק ונופפה במרקר שלה. ״הזהרתי אותך כבר פעמיים. מה אמרתי לך, ילדה?״
הרמתי אליה את מבטי מבעד לריסיי. השתדלתי להתנהג כמו כבשה. למה המורות שואלות כאלה שאלות רטוריות איומות? ראיתי את מייקסי בזווית עיני, מנופפת בשערה המבריק, המסודר כתמיד. על פניה הייתה הבעת סלידה, אבל בעיקר של שעמום, ממני.
״ריתוק פומבי,״ הוסיפה הגברת פוק בתשובה לשאלתה. ״יום שלישי, העמוד הירוק ב', ליד חדר המורים. תגיעי לשם בשעה שתיים. תעמדי בשקט. אתן, בנות, צריכות ללמוד להיות שקטות ולא לזוז. אני אבוא לפקח עלייך.״
 
״הו, סו, את עדיין כאן,״ אומרת הגברת פוק. הצל שלה מוטל על העמוד הירוק. ״את יכולה להוריד את הידיים.״
אני מסתובבת ומביטה בה. הזרועות שלי כואבות ואני שונאת אותה בגלל זה. היא נמוכה ממני. רוב האנשים נמוכים ממני. שערה שחור ושמנוני עם קווצות כסופות, ודבוק לראשה. עורה נראה כמו נייר קרפ צהבהב. היא נראית כמו עציץ ששכחו להשקות אותו בימות החופשה.
״ההערכה השוטפת שלך תהיה בעוד חמישה שבועות,״ היא אומרת. ״זה לא הרבה זמן להשתפר.״
״כן, גברתי, אני יודעת,״ אני עונה, ולא מוסיפה.
"חמישה שבועות,״ היא אומרת שוב.
היא נותנת בי מבט זועם, ועיניה כשני חרוזים שחורים. היות שהיא מלמדת מתמטיקה כל היום אני חושבת על חרוזים של חשבונייה. אני חושבת על מבחני המתמטיקה המונחים על שולחנה כרגע, ללא השגחה. אני חושבת על המבחן שלי שמונח שם ביניהם, מסומן ונושא ציון, ואני תוהה כמה נמוך הציון הזה עלול להיות. היא יודעת, אני לא. הכישלון שלי מתנדנד בינינו כמו כביסה מטפטפת על החבל.
״סו, את צריכה להתאמץ קצת,״ אומרת גברת פוק. ״אני יודעת שיש לך את זה בפנים.״
אני ממצמצת לעברה באיטיות. אני שואלת את עצמי לְמה היא מתכוונת. מה יש לי? טפילים בגוף? היא לא יודעת שום דבר על מה שיש לי, אבל כרגע אני מתאמנת על הורדת קצב פעימות הלב שלי. אני משקיטה את נשימתי. אני מדמיינת איך אני מתאמצת למרוח שכבת חמאה שמנונית וצהובה על דף המבחן ומכתימה אותו. אני מדמיינת את המספר הדל המתנוסס בפינת הדף ואיך הוא מתכופף ומשתנה למשהו נפלא. ציון 88 נאה, 92 מפואר, 100 מושלם לכל המשוואות שפתרתי נכון, או אפילו מעבר לזה — אם היא תיתן לי 120, כי אני תלמידה יוצאת מן הכלל ובגלל שהיא מעריצה את אישיותי. ואז הייתי יכולה להעביר את 20 האחוזים העודפים לאחד הציונים הנמוכים והמחרחרים שלי, ולנפח אותו. כולם יהיו מרוצים.
״איך את מסתדרת?״ שואלת הגברת פוק.
״מה? סליחה?״
היא נאנחת.
״איך את מתמודדת עם החזרה על החומר?״
״אה... החזרה בסדר.״
זה שקר, כי כדי שתהיה חזרה על החומר צריך לעבור על כולו לפחות פעם אחת. המחברות והדפדפות שלי לא יצאו ממגירת השולחן שלי בכיתה. אני יכולה לדמיין את הניירות החלקים והנקיים מעלים אבק וחיידקים.
רגש האשמה מנפח את הלשון שלי בתוך פי. מתחתיה נקווה הרוק. אני עלולה להזיל ריר. אני מסיטה ממנה את מבטי. אני מלאת אשמה ובושה. הגברת פוק יודעת את זה. היא נאנחת ומשלבת את זרועותיה ואני בוהה בנעליה השחורות המרופטות. רגליה העייפות וזרועותיה הזועמות אמדו אותי נכון. אני מיס פרנקנשטיין. אני תחתית עקומת הפעמון. אני אפילו לא מסוגלת לשזור מילים ארוכות למשפט. מה הילדה הזאת בכלל יודעת? היא בוודאי תוהה. אני מקווה שהבת שלי לא תהיה לא יוצלחית כמוה.
היא משחררת אותי. שתינו מעלות על פנינו חיוכים קטנים וישרים. אנחנו אומרות שלום והולכות בכיוונים מנוגדים — אני הולכת לעבר התיק שלי והיא לעבר ערמת הניירות שלה.
העיניים הצרות שבעורפי מביטות בגברת פוק. הפה שנמצא בתוך המוח שלי מלחשש לעומתה: אני שונאת אותך ואת המקצוע המטופש שאת מלמדת. אני מקווה שתחטפי סרטן. אני מקווה שתמותי מזה.
כשאני יוצאת מבעד לשערים הצהובים כפות ידיי כואבות ורגליי כבדות תחת משקל יום ההולדת שלי. איך מישהו יכול לחגוג את זה, לערוך מסיבה כשאנשים מביטים בו ומעודדים אותו בזמן שהוא חותך את העוגה עקום? איך מישהו יכול ליהנות מלהתקרב בשנה אחת נוספת לכאבי גב, לנדודי שינה ולנסיגת החניכיים מהשיניים המצהיבות? אפילו כשהתבונה הנלווית לזִקנה מונחת לפניי כפיתיון, המחשבה על הזִקנה מדכאת אותי. אני חרדה מפני היום שבו שפתיי יקפאו בטינה המתפתחת לאורך החיים ושוב לא אוכל לעמוד בקצב של מוזיקת פופ מחורבנת.
האוטובוס שלי מגיע בלחישת מנוע. כשאני עולה אני חושבת שאולי הגיע הזמן לשינוי — אם בכל שנה, במקום לשחוק ולצלק את העור המביך שלי, הייתי יכולה להתעורר בעור חדש. להשיל את עצמי כמו נחש. זו הייתה יכולה להיות המתנה היפה ביותר. הלוואי שהייתי יכולה לנסוע מכאן ולחזור כאדם אחר, שוב ושוב. אבל יש לי לפחות עוד שנתיים של חינוך חובה, והיום רק יום שלישי.

עוד על הספר

  • שם במקור: Ponti
  • תרגום: איריס ברעם
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: יולי 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 273 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 33 דק'
פונטי שרלין טאו
סוּ 
2003
 
היום ימלאו לי שש־עשרה שנים על האדמה החמה והאיומה הזאת. אני תקועה בבית הספר, עומדת מול קיר ירוק וידיי לחוצות כנגדו. אני לוחצת עליו חזק כל כך שאצבעותיי כואבות. אני נדבקת לקיר הזה מכוח הבושה.
אני שוב בצרות. אני כל הזמן בצרות. לוקח לי שבועות להיחלץ מהן. יש משהו בפנים שלי שמשדר היעדר כנות, גם כשאני דוברת אמת. מה אפשר לעשות כשנולדים עם פרצוף דפוק? נדמה לי שזו הסיבה לכך שרוב האנשים לא נוטים להימשך אליי. כן, נוטים להימשך, כפי שברווזים נמשכים אל המים או שילדים נוטים לכישרונות מסוימים. כפי שבנות אחרות בבית הספר מתחברות ונהיות החברות הכי טובות בתוך שניות, מצחקקות ומספרות בדיחות סודיות.
כשהייתי בת אחת־עשרה קיוויתי שגיל ההתבגרות ישנה אותי, שיום אחד אגיח מהגולם שלי ואפרח ואהיה יפהפייה. אבל זה לא קרה. במקום זה קיבלתי פצעונים. שיער מגעיל. דם. נראה שאני דומה למשפחה של אבא שלי, בני משפחת נֶג פשוטי המראה, האפרוריים, משפחה של נוכלים ומהמרים, מבריחים ופורעי חוק. אנשים נוטים להיות שטחיים, בין שהם מודים בזה ובין שלא. לא הייתי תקועה כאן אילו הייתי דומה אפילו במעט לאימא שלי, שהיא מפלצת אבל כל כך מהממת שהיא יכולה לעשות הכול בלי לשלם מחיר. אפילו כשהיא לא נמצאת בסביבה אני מרגישה את המבט שלה נעוץ בגב שלי, אותו מבט זועם ודוקר של אי שביעות רצון.
חובבים מושבעים של סרטי אימה מכירים אותה בשם אָמִיסָה טָאן. שם במה: אָמִיסָה טָאן שִיאוֹפַנג. בחיי היום־יום היא אישה כזו שלעולם אינה מזיעה ולא תיתפס בשום אופן מדברת בפה מלא. היא אוכלת כמו ציפור ומעשנת כמו קטר. בעבר, כשהייתה יוצאת מהבית לעיתים קרובות יותר, היא הייתה מקבלת פרחים ופירות (כמו איזו אלילה פגאנית) בשוק הרטוב מגברים המומים ומגמגמים מכל הגילים, והם גם התחרו על הזכות לשאת את הסלים שלה. היא נהגה לקבל את המתנות שהוגשו לה אבל דחתה את ההצעות לשאת את הסלים והכריחה אותי לסחוב אותם. בדרך הביתה מכוניות היו מאיטות והנהגים היו סוגדים לאימי שצעדה על המדרכה, ואני בעקבותיה. ידיות הפלסטיק חתכו את ידיי ומשקל הארוחות העתידיות העיק על כתפיי וזרועותיי.
עכשיו אני בוהה בקיר כי אם אעצום את עיניי אני חוששת שאירדם לרגע בעמידה, כמו סוס. לקיר הזה יש צבע של קיא וגלידת מנטה זולה. מאחוריי נמצא חדר המורים. אני שומעת את המורים נכנסים ויוצאים ומטלטלים את דלתות העץ. אם אאמץ את אוזניי אני אומרת לעצמי שאוכל לשמוע את צליל חריטת העטים שלהם על הנייר. חריטה צורמנית, תשובה לא נכונה, שגיאה. כרגע גברת גוֹה וגברת פוֹק ומר סינג בודקים את המבחנים שלנו. לשון וחשבון וכימיה. אני כבר יודעת, יש לי תחושה כבדה ומוכרת בבטן שאני עומדת להיכשל. מצבך לא טוב, סו. את צריכה להשתפר, אומרת לי גברת פוֹק, וזו אחת הסיבות לכך שנענשתי בריתוק פומבי. הסיבה השנייה היא שאני ״מפריעה״, וגם כפי שאומרת גברת פוק גדולה מכדי להציק לבני כיתתי בדברים שאני אומרת.
אליזבת קְווי היא הילדה החדשה שעברה לפני שבועיים מתיכון סנט מגדלנה. היא נמוכה ממני בחצי ראש והיא מתוקה כמו ממתק יפני. יש לה על לחייה הימנית המון פצעונים נפוחים שכנראה נוצרים בגלל שהיא ישנה על כרית מלוכלכת ומשום שהיא ישנה כל הזמן על צד ימין. חשבתי שאולי נוכל להיות חברות. אבל היא זו שאמרה לגברת פוק שאני שקרנית כפייתית ושכל היום אני לוחשת לה באוזן ״דברים מוזרים ומפחידים״.
זה נכון שאני מדברת אליה כל היום, בעיקר במשך השעות הנמתחות אחר הצהריים. אבל אני לא מסכימה עם הדברים המוזרים. אני הבן אדם הכי נורמלי שאני מכירה.
סינגפור נמצאת מעלה אחת מצפון לקו המשווה, ונדמה שהיא במרכז לוח המטרה כשהשמש יורה את קרניה על כדור הארץ כדי להשמיד אותו. בשעות אחר הצהריים הבניין מתחמם כמו תנור סלילים. הכיתה לוהטת כל כך שכל שלושים ושלוש התלמידות בה מאבדות מחצית ממשקל גופן בהזעה, וזה עינוי שהילדות עם הפרעות האכילה החמורות ביותר רואות כמשהו שמועיל להן ומייפה אותן. בכיתה המבושלת עומד ריח של דיאודורנט אימפולס ותחבושות וסת מלוכלכות. הזיעה הופכת את חולצות הכפתורים המעומלנות שלנו לשקופות כקליפות בצל והבד נדבק לנו לגוף. רצועות דהויות ושולי חזיות הפוש־אפ בולטים מבעד לחולצות כקווים על נייר לקמוס: ורוד ניאון, ירוק חומצה, אדום של חדרי שינה; כולם צבעים לא ממש מהוגנים לנערות בבית ספר לבנות. אני תמיד לובשת חזייה בצבע בז'.
גברת צ'אן, שאחראית על הפיקוח הדתי, העבירה אותי מקום כבר חמש פעמים השנה. כולן היו מותשות ממני. בנות כיתתי קוראות לי סָדָאקוֹ על שם הנערה מסרט האימה 'רינגו', זו שטבעה, ומעדיפות להתעלם ממני. כלומר עד שהן משתגעות משעמום ומחליטות להציק לי ולמרר את חיי. כרגע, אפילו הבנות האכזריות והמושלמות ביותר מעדיפות להתרחק ממני.
קלרה צ'וּאָה, לִי מֵייקְסִי וטְרִיסִי קְווֹק הן יצור תלת־ראשי בעלות צווארים דקים כגבעול, עור לבן כבהט, תיקי מעצבים ומיניות מאופקת. הן שקטות ונכלוליות כתנינים. הן מסתוריות ובלתי מנוצחות. עיניהן השלוות שופטות ומנצנצות באזהרה. בכל בוקר שלושתן כאחת אוספות את שערן החפוף והמטופח בעדינות בידיהן ומניחות אותו על כתף אחת כרצועת רובה.
בית הספר שלנו שייך למנזר, מנזר וַמפּוֹאָה של המבורכים הנצחיים, אבל אין שום דבר חסוד בדברים שנערות בנות־עשרה מעוללות זו לזו. במקום הזה לא הבנות המוזרות, שקשה לתקשר איתן, סובלות מהתעללות, אלא הבנות הפחות אמידות, אלה שאינן יכולות לקנות לעצמן תיקים טובים או נעלי ספורט יוקרתיות, וגם החלשות, הבכייניות והחנפניות. ראיתי איך קורעים לגזרים בנות כי תמכו בדבר הלא־נכון, ראיתי בנות שנתלו כברווזים מטוגנים בבתי השימוש המטונפים ביותר כשתחתוניהן חשופים והן בולעות את דמעותיהן, משום שהעליבו את אחת התנינים או מישהי מקורבת לתנינים. ותמיד בגלל משהו שקרה כהרף עין — אם הן מצמצו זמן רב מדי ובכך היה נדמה שהן משדרות בוז, אם השתעלו בצורה מגוחכת, אם אמרו משהו טיפשי שלא הובן כהלכה.
אני לא מאמינה ברוחות ובאלילים, אבל מייד אחרי שהגעתי לכאן (לפני שלוש שנים נצחיות, בגיל שלוש־עשרה חסר המזל) נשאתי בכל בוקר את התפילה הזאת. התפללתי במהירות, לפי קצב צעדיי, לפני שעברתי בשערי בית הספר.
 
אני מתפללת אל פֶּרֶש ציפורים,
אני מתפללת אל העצים,
אני מתפללת אל שביל הגישה,
אני מתפללת אל עגורני הבנייה,
שאף אחד לא יתעלל בי,
תנו לי לעבור את זה בשלום.
אמן, אמן, אמן.
 
שערי הברזל המחושל של בית הספר צבועים בגוון צהבהב של סוכריות גומי־בננה ונראים גמישים כמו מרשמלו, כשלמעשה אין כל אפשרות להימלט. הקירות והמתקנים בבית הספר שלנו צבועים כולם בגוני סוכריות מבחילים כדי לרכך את האימה שבפנים; ירוק מנטה בחדר המורים, לילך סנילי באולם הכינוסים, ורוד סמוק ותכלת עננים במגדלים שבהם שוכנים האגף המזרחי והאגף המערבי. אני נמצאת במתחם הזה יותר מאשר בכל מקום אחר, ומייחלת שיישרף בשנתי.
אתמול ראיתי חזיון תעתועים על הלוח. אילו האמנתי באלוהים, הייתי קוראת לזה חזיון קדוּשה. השרבוטים המסולסלים של המרקר של גברת פוק החלו לקפץ על פני הלוח ולזרום ולנתר כקווים על צג. חשבתי שאני עלולה להתעלף, או לזנק מכיסאי ולהתחיל לרקוד. דמי געש. עצמותיי להטו בתחושת ציפייה מהממת, כאילו הדבר שחיכיתי לו כל חיי, בלי שאוכל לנקוב במהותו, מתרחש סוף־סוף לנגד עיניי. ובדיוק באותו הרגע עבר בי דחף בלתי נשלט לדבר עם אליזבת קווי. אוזנה הוורודה הקטנה הייתה כלי הקיבול לחוכמה אינסופית; כאילו הזמינה אותי לדבר אליה. כפות ידיי וכפות רגליי היו קרות, בעוד יתר חלקי גופי בערו.
״אוי, אליזבת, את רוצה לשמוע משהו?״ לחשתי.
היא מיקדה את מבטה בנחישות בלוח.
״אוי, רוצה לשמוע משהו מגניב?״
״לא,״ לחשה אליזבת. היא תופפה בידה הימנית על שולחן הפלסטיק האפור. כף ידה השמנמנה הייתה מוכתמת בדיו כחול. גחנתי לעבר אוזנה.
״אימא שלי מפלצת,״ לחשתי. הייתי כל כך קרובה אליה. ידעתי עד כמה חם ומסריח עלול להיות הבל פי בחום האינסופי הזה של שעה שתיים וחצי, בלחות הזאת. מישהי מאחוריי זעה בכיסאה. אליזבת התרחקה ממני בעדינות. היא לא רצתה להסתכן בריתוק.
״תשתקי,״ לחשה.
״אף אחד לא שומע,״ השבתי. ״את לא תסתבכי. שמעת על אימא שלי?״
״כן. אז מה?״
״עדיין אפשר להשיג עותקי וידיאו של הסרט שלה, במלזיה, עותקים פיראטיים —״
״הסרט על הפּוֹנטיאָנָק, רוח הרפאים הערפדית. כן, כן, הייתי חולה באותו היום. אבל שמעתי שעשית מצגת.״
ביום שישי שעבר בשיעור חינוך לאומי העליתי בכיתה מצגת פאוורפוינט על קריירת המשחק של אימי. הקול שלי רעד במשך כל ההרצאה. הבנות בשורה האחורית בכיתה צחקקו בלעג. הסרט 'פונטי!' (לא לבלבל בינו לבין הסרטים 'פונטיאנק 1957', 'הפונטיאנק', 'קללת הפונטיאנק' או 'שובה של הפונטיאנק') היה הסרט הכי טוב והכי לא מוערך כראוי שיצא בסינגפור ב-1978.
'פונטי!' הוא סרט פולחן. הוא הראשון וללא עוררין הטוב ביותר בסרטי הטרילוגיה, אם כי כמעט אף אחד לא מכיר אותם וקשה מאוד להשיג עותקים מהם. אבל שוחרי קולנוע אדוקים תמיד ימצאו דרך. אימי קיבלה ארבעה מכתבים מאמריקה, שלושה מאינדונזיה, שניים מיפן ואחד מהולנד מהמעריצים המכורים האלה שסיפרו לה כמה הם אוהבים אותה. מדי פעם היא שולפת את המכתבים האלה מהמעטפות, מחליקה את הקפלים וקוראת אותם בשתיקה. אמרתי לה שאם נקנה מחשב, היא תוכל לקבל עוד מכתבי מעריצים, אבל היא לא אוהבת אינטרנט וגם דודתי לא. דודתי אומרת שכבלים רבים מדי מרגיזים את הרוחות המקומיות, וכשאני אומרת לה שזה לא עובד ככה היא מחייכת חיוך קטן ורומזת לי בהינף יד שאשתוק.
בתפקידה הקולנועי הטוב ביותר (והיחיד), אימי, שלגופה מחוברות תותבות זולות, משחקת נערה גיבנת ומעוותת ששמה פונטי, שעושה עסקה עם שמאן כדי שיהפוך אותה ליפה. היא מוכנה לעשות כל דבר ולשלם כל מחיר. חיים שלמים של כיעור הם בלתי נסבלים. אימי הייתה בת תשע־עשרה כששיחקה בסרט, כמעט בגילי. אנא ממך, דאטוּק, אני מתחננת, היא אומרת למצלמה — והקול שיוצא מפיה הוא קול זר לחלוטין של מדבבת אמריקאית, מתוק וקטן ונוכרי.
רופא האליל נענה לבקשתה. היא מגיחה מתוך ענן אבק, ולמרות הצילום המטושטש היא כולה קורנת כפנינה.
אבל יחד עם יופייה, פונטי מפתחת גם צמא לדמם של גברים. עכשיו היא הפונטיאנק, מפלצת קניבלית. עליה למצוא קורבנות ולהיזון מהם על מנת לשמר את מראיה. היא לובשת שמלה הדוקה בצבע קרם ומפתה גברים שנוסעים לבדם בדרכי העפר החשוכות של פַּנטאי דאלָם. כל פרטי העלילה תואמים את אגדת הפונטיאנק, שרעיות מודאגות מספרות לבעליהן כדי שייזהרו מנשים צעירות ויפות שמסתובבות לבדן בלילה. מובן שהגברים לא מקשיבים לאזהרות. והיא נראית כה מפתה. היא מקרבת אליה את קורבנותיה ומנשקת אותם, נשיקה ארוכה ורטובה ששואבת מתוכם את נעוריהם ואת נשמתם. כשאני רואה את אימי מנשקת שחקן אני מתכווצת במושבי. הדם ניתז. ואז המצלמה עוברת אל צמרות עצי הדקל. אפשר לראות את העלים רועדים. צליל של ליקוק רעבתני ברקע. כנראה לא היה להם תקציב לכמות נוספת של נוזל דמוי דם, ולכן נחסכו מאיתנו המראות הקשים.
בסצנה הבאה היא עומדת לבדה בקרחת יער המוארת באור מלאכותי. זה הקטע שבחרתי להראות בכיתה, ולא את סצנת הפיתוי והרצח הקודמת. זוהי סצנה ללא מילים, והיא החביבה עליי בכל הסרט. אימי מתנשמת בכבדות ונראית מיוזעת ומובסת. כתפיה שמוטות באופן לא טיפוסי לה. חזית שמלתה מוכתמת בסירופ תירס מדולל, יותר ורוד מאדום. היא מרימה את מבטה לאט לעבר המצלמה, וכאשר מבטה ממוקד בה היא ממצמצת כאילו היא יוצאת מתוך טראנס. ואז נופלות פניה. היא עייפה אפילו מכדי לבכות. אני תמיד רוצה לחבק אותה בנקודה הזאת בסרט. המקרן רעד מעט ברגע זה, כמו לאות הסכמה. הסתכלתי סביבי בכיתה החשוכה כדי לבדוק שכל הצופות מתבוננות בתשומת לב במסך. טריסי הביטה בחיוך במסך הטלפון הנייד שלה. עיניה של מֵייקסי היו עצומות. וַאניָה ולִין, לעומת זאת, ישבו מרותקות למסך.
אימי מרימה את ידה ומסלקת מעט עפר מזרועה. היא רועדת, זו לא רק המצלמה הבלתי יציבה. שערה השחור הארוך גולש בסגנון שהיה נפוץ כל כך בשנות השבעים. באור החלבי שמוטל עליה מאחור היא נראית כאילו היא עומדת על הירח. בצילום מקרוב פניה נראות רכות וחשופות. מעולם לא ראיתי הבעה כזו על פניה בחיים האמיתיים. היא נראית שם כמו מישהי שהייתי יכולה להסתדר איתה, נערה מודאגת ומלאת חיבה שיום אחד תגלם את אימי, אבל לא כרגע.
'פונטי!' מסתיים בסצנת מרדף. המפלצת שלי חיוורת ותזזיתית, אבל עדיין גאה. היא מרימה את ראשה בגאווה בזמן שהיא רצה בשדה שיבולי לאלַנג. הגבעולים הירוקים הארוכים רועדים סביבה. הגיבור רודף אחרי אימי והוא עומד להדביק אותה. בקטע הזה תמיד נהגתי לצפות כשידיי מכסות על עיניי, בין המרווחים שבין אצבעותיי. רציתי שהיא תימלט ממנו, אבל הוא נועד לנצח. הוא יודע איך להביס את הפונטיאנק: מסמר קדוש חלוד שיינעץ בתוך חור שנמצא בראשה מאחור, אותו החור שהשמאן קדח כדי להמיט עליה את קללת יופייה. על פי האגדה עליו גם לדחוף כמה קווצות משערה אל תוך החור. השחקן עושה זאת לבסוף בהבעה משועממת של מי שדוחף עלון פרסום לפיצה לתאי דואר. שמרתי בזיכרוני את התמונות האחרונות הללו: רשרוש העלים ספוגי הגשם, כפות רגליה החשופות, העדינות, של אימי, המדשדשות בבוץ, ובעקבותיה המגפיים הכבדים. ברק מבזיק כשהגיבור לוכד אותה. הוא מניף את הפטיש ונועץ את המסמר ואיתו כמה קווצות שיער. ואז צליל ריסוק נוראי, ועיניה של אימי כמעט יוצאות מחוריהן.
״אבטיחים, זו השיטה,״ אמרה לי אימי. ״אם חותכים את האבטיח במרכז במהירות בעזרת סכין ארוכה, זה נשמע כמו דקירה בבטן. אם מפילים אבטיח מגובה של שלושה מטרים זה נשמע כמו גולגולת שמתנפצת. אם מטלטלים פולי קפה בתוך פחית שימורים זה נשמע כמו סופה. אבל כולם מכירים את השיטה האחרונה.״
זה היה לפני שנים רבות, כשעדיין הייתי ילדה חמודה. היינו יושבות ביחד וצופות בטרילוגיה שוב ושוב עד שהכרתי כל רגע ורגע בכל סרט, והיא נהגה לספר לי איך צילמו אותם, באותם ימים נהדרים וחופשיים לפני שהיא ילדה אותי.
״וָוא לָאוּ, עושים כזה לכלוך באתר ההסרטה,״ לחשתי לאליזבת. ״חתיכות אבטיח בכל מקום, חצילים מפוצצים וגזרים לבנים ועגבניות וצנוניות על הרצפה, הכול כל כך דביק. הם צילמו באולפן בג'וֹהוֹר, ביוני, כשהיה ממש חם. והאולפן כולו הסריח מירקות נרקבים.״
״לא אכפת לי,״ אמרה אליזבת. היא הביטה קדימה בעיניים מזוגגות וחדלה לתופף באצבעותיה על השולחן; היא קירבה את הכיסא שלה לשולחן, כאילו ניסתה להגן על גופה. רגלי המתכת של הכיסא חרקו על הרצפה.
״בכל מקרה, למרות שאימא שלי מתה ב'פונטי!', היא חוזרת לחיים ב'פונטי 2'. ולמרות שעורפים לה את הראש ב'פונטי 3', הסרט נשאר עם סוף פתוח. את יודעת איך זה בסרטי אימה. תמיד משאירים אפשרות לסרט המשך.״
אליזבת הפנתה אליי את ראשה בהבעה נרגזת ונחושה.
״את מוכנה בבקשה לסתום את הפה?״ לחששה.
״בסדר, בסדר,״ אמרתי. שתינו פנינו לעבר הלוח. לא הצלחתי להבין שום דבר ממה שהיה כתוב שם. מתמטיקה ואנשים אחרים היו שפה זרה בשבילי. שמעתי את הזמזום האיטי והמאומץ של מאוורר התקרה מעלינו. יתוש ריחף ליד אוזני השמאלית והמשיך הלאה. אפילו היתוש לא רצה להתעסק איתי. חשתי מועקה בסרעפת, שעלתה אל קנה הנשימה שלי. לא ידעתי אם אני רעבה או עצובה או שמחה או הכול ביחד. ניסיתי לדבר עם אליזבת שוב.
״אני יכולה להשאיל לך את קלטת הווידיאו, את יודעת. גברת צ'וֹנג עזרה לי להעביר את הסרט לקלטת וידיאו.״
אליזבת הצמידה את כף ידה לאוזנה השמאלית, זו הקרובה אליי. בכף ידה האחרת היא הכתה בשולחן. דממה נפלה בכיתה.
״אליזבת וסו, הכול בסדר?״ שאלה גברת פוק והצביעה לעברי במרקר נטול המכסה שבידה.
הרגשתי איך שכל העדר בכיתה פונה לעברנו. עכשיו המבטים שלהן הם שנחו כקרני שמש לוהטות על עורפי, על לחיי המאדימות וכתפיי הלחות מזיעה.
הנהנתי ובלעתי רוק, ושתקתי.
״גברתי, היא כל הזמן מדברת ומפריעה לי להתרכז בשיעור,״ אמרה אליזבת בקול יבבני של מי שנעשה לו עוול.
״סו מין, את זוכרת מה קרה בשבוע שעבר?״ אמרה הגברת פוק ונופפה במרקר שלה. ״הזהרתי אותך כבר פעמיים. מה אמרתי לך, ילדה?״
הרמתי אליה את מבטי מבעד לריסיי. השתדלתי להתנהג כמו כבשה. למה המורות שואלות כאלה שאלות רטוריות איומות? ראיתי את מייקסי בזווית עיני, מנופפת בשערה המבריק, המסודר כתמיד. על פניה הייתה הבעת סלידה, אבל בעיקר של שעמום, ממני.
״ריתוק פומבי,״ הוסיפה הגברת פוק בתשובה לשאלתה. ״יום שלישי, העמוד הירוק ב', ליד חדר המורים. תגיעי לשם בשעה שתיים. תעמדי בשקט. אתן, בנות, צריכות ללמוד להיות שקטות ולא לזוז. אני אבוא לפקח עלייך.״
 
״הו, סו, את עדיין כאן,״ אומרת הגברת פוק. הצל שלה מוטל על העמוד הירוק. ״את יכולה להוריד את הידיים.״
אני מסתובבת ומביטה בה. הזרועות שלי כואבות ואני שונאת אותה בגלל זה. היא נמוכה ממני. רוב האנשים נמוכים ממני. שערה שחור ושמנוני עם קווצות כסופות, ודבוק לראשה. עורה נראה כמו נייר קרפ צהבהב. היא נראית כמו עציץ ששכחו להשקות אותו בימות החופשה.
״ההערכה השוטפת שלך תהיה בעוד חמישה שבועות,״ היא אומרת. ״זה לא הרבה זמן להשתפר.״
״כן, גברתי, אני יודעת,״ אני עונה, ולא מוסיפה.
"חמישה שבועות,״ היא אומרת שוב.
היא נותנת בי מבט זועם, ועיניה כשני חרוזים שחורים. היות שהיא מלמדת מתמטיקה כל היום אני חושבת על חרוזים של חשבונייה. אני חושבת על מבחני המתמטיקה המונחים על שולחנה כרגע, ללא השגחה. אני חושבת על המבחן שלי שמונח שם ביניהם, מסומן ונושא ציון, ואני תוהה כמה נמוך הציון הזה עלול להיות. היא יודעת, אני לא. הכישלון שלי מתנדנד בינינו כמו כביסה מטפטפת על החבל.
״סו, את צריכה להתאמץ קצת,״ אומרת גברת פוק. ״אני יודעת שיש לך את זה בפנים.״
אני ממצמצת לעברה באיטיות. אני שואלת את עצמי לְמה היא מתכוונת. מה יש לי? טפילים בגוף? היא לא יודעת שום דבר על מה שיש לי, אבל כרגע אני מתאמנת על הורדת קצב פעימות הלב שלי. אני משקיטה את נשימתי. אני מדמיינת איך אני מתאמצת למרוח שכבת חמאה שמנונית וצהובה על דף המבחן ומכתימה אותו. אני מדמיינת את המספר הדל המתנוסס בפינת הדף ואיך הוא מתכופף ומשתנה למשהו נפלא. ציון 88 נאה, 92 מפואר, 100 מושלם לכל המשוואות שפתרתי נכון, או אפילו מעבר לזה — אם היא תיתן לי 120, כי אני תלמידה יוצאת מן הכלל ובגלל שהיא מעריצה את אישיותי. ואז הייתי יכולה להעביר את 20 האחוזים העודפים לאחד הציונים הנמוכים והמחרחרים שלי, ולנפח אותו. כולם יהיו מרוצים.
״איך את מסתדרת?״ שואלת הגברת פוק.
״מה? סליחה?״
היא נאנחת.
״איך את מתמודדת עם החזרה על החומר?״
״אה... החזרה בסדר.״
זה שקר, כי כדי שתהיה חזרה על החומר צריך לעבור על כולו לפחות פעם אחת. המחברות והדפדפות שלי לא יצאו ממגירת השולחן שלי בכיתה. אני יכולה לדמיין את הניירות החלקים והנקיים מעלים אבק וחיידקים.
רגש האשמה מנפח את הלשון שלי בתוך פי. מתחתיה נקווה הרוק. אני עלולה להזיל ריר. אני מסיטה ממנה את מבטי. אני מלאת אשמה ובושה. הגברת פוק יודעת את זה. היא נאנחת ומשלבת את זרועותיה ואני בוהה בנעליה השחורות המרופטות. רגליה העייפות וזרועותיה הזועמות אמדו אותי נכון. אני מיס פרנקנשטיין. אני תחתית עקומת הפעמון. אני אפילו לא מסוגלת לשזור מילים ארוכות למשפט. מה הילדה הזאת בכלל יודעת? היא בוודאי תוהה. אני מקווה שהבת שלי לא תהיה לא יוצלחית כמוה.
היא משחררת אותי. שתינו מעלות על פנינו חיוכים קטנים וישרים. אנחנו אומרות שלום והולכות בכיוונים מנוגדים — אני הולכת לעבר התיק שלי והיא לעבר ערמת הניירות שלה.
העיניים הצרות שבעורפי מביטות בגברת פוק. הפה שנמצא בתוך המוח שלי מלחשש לעומתה: אני שונאת אותך ואת המקצוע המטופש שאת מלמדת. אני מקווה שתחטפי סרטן. אני מקווה שתמותי מזה.
כשאני יוצאת מבעד לשערים הצהובים כפות ידיי כואבות ורגליי כבדות תחת משקל יום ההולדת שלי. איך מישהו יכול לחגוג את זה, לערוך מסיבה כשאנשים מביטים בו ומעודדים אותו בזמן שהוא חותך את העוגה עקום? איך מישהו יכול ליהנות מלהתקרב בשנה אחת נוספת לכאבי גב, לנדודי שינה ולנסיגת החניכיים מהשיניים המצהיבות? אפילו כשהתבונה הנלווית לזִקנה מונחת לפניי כפיתיון, המחשבה על הזִקנה מדכאת אותי. אני חרדה מפני היום שבו שפתיי יקפאו בטינה המתפתחת לאורך החיים ושוב לא אוכל לעמוד בקצב של מוזיקת פופ מחורבנת.
האוטובוס שלי מגיע בלחישת מנוע. כשאני עולה אני חושבת שאולי הגיע הזמן לשינוי — אם בכל שנה, במקום לשחוק ולצלק את העור המביך שלי, הייתי יכולה להתעורר בעור חדש. להשיל את עצמי כמו נחש. זו הייתה יכולה להיות המתנה היפה ביותר. הלוואי שהייתי יכולה לנסוע מכאן ולחזור כאדם אחר, שוב ושוב. אבל יש לי לפחות עוד שנתיים של חינוך חובה, והיום רק יום שלישי.