אפלות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אפלות
הוספה למועדפים

אפלות

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ד"ר סיגלית דיל ילידת ותושבת חולון, גדלה בבית ציוני והתחנכה על אהבת התנ"ך, האדם והארץ.
בנוסף להיותה סופרת ילדים ונוער אהודה, סיגלית הינה עורכת-דין במקצועה (בוגרת המרכז הבינתחומי בהרצליה), וכן רואת-חשבון (בוגרת המסלול האקדמי של המכללה למנהל). מידי פעם חוטאת סיגלית אף בכתיבה עיתונאית.
סיגלית נבחרה לאשת השנה 2006 בתחום הספרות על שפרצה דרך בז'אנר הפנטזיה לבני הנוער .

תקציר

מיהי קורי, הילדה החיוורת והנוגעת ללב שבני הזוג ברונו מוצאים בלב היער בליל סערה?
בני הזוג חשוכי הילדים מאמצים את קורי, וגברת ברונו מטפלת בה במסירות על אף היותה ילדה מוזרה ומסתורית. היא מעניקה את אהבתה לקורי נטולת שיער הראש ושחורת השיניים הסולדת מאור השמש, רואה היטב באפלה ומתעקשת להתרחץ באמבטיות קרח אפילו בימי החורף. אולם כאשר האם נלקחת בעל כורחה למוסד סגור, קורי נשארת לבדה עם אביה המרושע, מר ברונו המכור להימורים, אשר נחוש להתעלל בילדה המסכנה בכל דרך אפשרית.
כדי להיפטר מקורי מר ברונו שולח אותה לבית ספר צופן סוד במעבה היער. חפצי הזהב והפאר במקום אינם מפצים על אכזריותן של נשות הצוות האפלות. כששער כפר הבנות ננעל חברות הצוות חושפות את פרצופן האימתני. במשימות חסרות רחמים הן בוחנות את החניכות בחיפוש אחר ילדה אחת, מיוחדת במינה, שנועדה לשנות את גורלו של העולם.
 
מהיכן הגיעה קורי?
האם היא אכן האחת המיוחלת?
מיהן האפלות ומה סודן?
 
בסיפור מסתורין מרתק ומטלטל, מחברת רבי־המכר סיגלית דיל טווה עלילה חדשה העוסקת בחברות, בנאמנות, באהבה, בקנאה ובנקמה.
לא תוכלו להניח את הספר מהיד עד סופו המצמרר!

פרק ראשון

פתח דבר

 
 
באחד מלילות החורף הקרים והסוערים בעודי שוקדת על כתיבת ספר חדש נשמעו נקישות על דלת ביתי. השתוממתי. מי זה יכול להיות בשעה כה מאוחרת? מיהרתי אל הדלת והתפלאתי לגלות שאין שם איש. חזרתי אל המחשב, אולם הנקישות נשנו והפעם חזקות ונמרצות יותר. שוב ניגשתי אל הדלת, אך הפעם הצצתי קודם דרך העינית. להפתעתי ראיתי נערה נסערת. פתחתי לה מיד, כולי דאגה.
 
על מפתן דלתי ניצבה נערה חיוורת ומבוהלת כבת שלוש עשרה לבושה בגדים שחורים רטובים מזיעה. היא התבוננה בי בתחינה בעיניים עצובות ודומעות שסביבן עיגולים שחורים המעידים על מחסור ניכר בשינה. היא התנשפה בחוזקה, קראה בשמי בקול חלש ואמרה: "סיגלית, צוות הממונות עליי רודף אחריי, את מוכרחה לעזור לי. בבקשה!"
ריחמתי עליה, ניסיתי להרגיעה ומודאגת התעניינתי מי הן הממונות עליה ומה מבוקשן.
היא לא השיבה לשאלותיי ורק סיפרה כי במקום שבאה ממנו כל ספר שלי נהפך למציאות אימתנית, והיא חוששת להיות הגיבורה של ספרי הבא.
"את חייבת להאמין לי. אנא ממך, חוסי עליי ועל שאר הילדים גיבורי ספרייך. איננו מסוגלים לחיות עוד בצל הסבל והפחד, עייפנו... אינני יכולה עוד לעמוד במשימות הקשות שחבורת המרשעות מטילה עלינו ללא הרף בבית הספר".
"אל דאגה, מה שאת מתארת אינו דומה כלל לעלילת הספר שעליו אני שוקדת, ואת אינך דומה לגיבורת ספרי", השבתי והוספתי בעוקצנות, "אל תחמיאי לעצמך".
תהיתי מי היא אותה נערה חצופה שהחליטה להגיע אל ביתי באמצע הלילה ולנסות למתוח אותי. היא מחתה את דמעותיה, הרימה את שולי חולצתה הבלויה והושיטה לי ערימת דפים מקומטים שהיו מוסתרים מתחת לחגורת חצאיתה. נרתעתי למראה גופה החבול והשדוף, למראה הסימנים הכחולים שעל בטנה וצלעותיה הבולטות. הצעתי להביא לה קערית חלב, אך היא עיוותה את פניה בחלחלה, והתפלאתי לגלות שכמה שיניים חסרות בפיה. העברתי מבט מסוקרן אל ערימת הדפים הלחים שבידיה המלאים בשורות כחולות דהויות ובראשן הכותרת: אפלות.
"כשתקראי את הסיפור שלי תביני הכול", הסבירה לי הנערה. היא סיפרה לי בעיניים מלאות תקווה כי היא חולמת להיות סופרת אימה בדיוק כמוני, ואחר כך בירכה אותי בברכת הצלחה משונה בנוגע להמשך דרכי.
"אם לא קשה לך, אנא קראי את הסיפור שכתבתי בהשראת ספרייך ואמרי לי אם יש לי פוטנציאל להיות סופרת כשאגדל. ניצלתי כל רגע שהממונות לא השגיחו עליי וכתבתי בסתר ובחופזה. אמש סיימתי לכתוב את הסיפור הראשון שלי. אני מקווה בכל ליבי שאוכל למצוא כאן מקלט, ושבבוא היום אצליח בעזרתך להגשים את חלומי להפוך את הסיפור הזה לרב־מכר, והוריי ירוו סוף־סוף קצת נחת מבתם היחידה". היא הסירה את משקפיה, מחתה את דמעותיה והתקדמה לעברי, בקושי גוררת את רגליה החלשות. "לצערי הסיפור הזה הוא לא כולו פרי דמיוני", התוודתה. "חלק ניכר ממנו הוא המציאות המבעיתה שאיש אינו מודע לה".
מקרוב הצלחתי להבחין בסמל קטן של עטלף מזהב שמתנוסס על חולצתה. מיד נטלתי את ערימת הדפים, תחבתי אותם בחיקי וניגשתי למטבח להביא כוס מים לנערה המסכנה שהשתעלה בחוזקה. כשחזרתי לדלת, לא היה שם איש.
לשמע זעקות עזרה הצצתי בבהלה החוצה דרך הדלת שנותרה פתוחה. מבעד לחשיכה ראיתי שהנערה נגררת בכוח על ידי אישה נמוכת קומה ורזה, שלראשה מטפחת שחורה, ששום מאמץ לא ניכר על פניה הלבנות כפני המת. לרגע נעצרה האישה, האזינה בהנאה לרעש הרעמים ואז הסבה את ראשה, נעצה בי את עיניה וחייכה חיוך שחשף שתי שורות של שיניים שחורות. החוורתי, וצמרמורות של פחד חלפו בגופי. הבנתי שאין זו מתיחה. הנערה המסכנה הזאת, שנעלמה באפלה עם אותה אישה מסתורית, דיברה אמת.
סגרתי את הדלת בבהלה, ומהורהרת חזרתי אל המחשב שלי אובדת עצות, גומעת מכוס המים ומנסה להירגע. הופתעתי לגלות שהנערה הספיקה לנתק את המחשב מן החשמל. הכנסתי בחזרה את הכבל לשקע שבקיר, התיישבתי מול מסך המחשב והמתנתי מעט. כשהמחשב נדלק נדהמתי לגלות שהקובץ של הספר החדש שלי, שעמלתי עליו זה זמן רב ולא גיביתי אותו בשום מקום אחר, נמחק כולו. הצטערתי על כך מאוד. ידעתי שאותה נערה הסובלת מהעלילות שאני טווה, היא האחראית לכך, וכעסתי עליה. בניסיון להתנחם שלפתי מחיקי את ערימת הדפים, התחלתי לקרוא את הכתוב בהם ועד מהרה שקעתי בעולם קסום ורותקתי לעלילה המותחת. קראתי בשקיקה, דף אחר דף, עד לדף האחרון בעודי מתפעלת מדמיונה הפורה של אותה נערה משונה.
כשסיימתי לקרוא כבר עלה השחר. אספתי את הדפים המפוזרים סביבי ויישרתי את שוליהם המקומטים. לפתע הרגשתי כי מישהו צופה בי, ומזוויות עיניי הבחנתי בדבר־מה מנצנץ על השטיח בחדרי. מקרוב הבחנתי כי זהו סמל עטלף מזהב שככל הנראה נפל מחולצתה השחורה של הנערה אשר התגנבה לחדרי. מיששתי אותו בסקרנות והידקתי אותו לדש חולצת הפיג'מה שלי בלי להבחין במבטו הנוקב.
חייכתי לעצמי, לקחתי נשימה עמוקה, נעצתי את עיניי בשורות הכחולות, רכנתי לעבר מקלדת המחשב שלי והעתקתי במרץ מהשורה הראשונה עד האחרונה את ספרי החדש המובא כאן לפניכם.
אך אל תגלו זאת לאיש, שיישאר בינינו.
 
 
קוראיי הנאמנים, אני מאחלת לכם הצלחה רבה! עלו והצליחו ושאו ברכה!
קריאה מהנה ומרתקת!
שלכם כמו תמיד
סיגלית דיל
 

פרק 1

 
עשרים ואחת שנים חלפו מאז נישאו בני הזוג בְּרוּנוֹ בעודם צעירים לימים. אולם למרות הזמן שחלף ורצונם העז להיות הורים, עדיין היו חשוכי ילדים. הרופאים כבר מזמן הרימו ידיים. לא אחת הגישו בקשה לאמץ ילד, לא משנה באיזה גיל, אך בכל פעם שהגיע תורָם ברשימות האימוץ הארוכות, לאחר שנים ממושכות של ציפייה מורטת עצבים, התאכזבו מחדש. בתור הארוך של אין־ספור זוגות נואשים שממתינים כמוהם לאמץ ילד היו תמיד זוגות אחרים ששיחדו את פקידי האימוץ וקיבלו את מבוקשם.
 
גברת ברונו פרצה למשרדי הממשלה, דפקה על השולחן, הזילה דמעות של תחנונים וזעקה כי אין בכוונתה לוותר, נמאס לה לקנא בחברותיה, גם היא רוצה לשמוע שקוראים לה "אימא".
נציגה ממשרד הרווחה ניאותה לבקר בביתם של בני הזוג ברונו המתגוררים בשכונת עוני. הדלות במערומיה קיבלה את פניה. היא הזדעזעה מדירתם הקטנה והמוזנחת ומהמקרר הישן שהיה כמעט ריק, וכך פעם אחר פעם נפסלו פניותיהם ובקשותיהם החוזרות ונשנות לאימוץ.
"מצבכם הכלכלי הירוד אינו מאפשר לכם לגדל ילד", היה ההסבר הקבוע שקיבלו מלשכת הרווחה. נואשים עבדו יומם ולילה בעבודות קשות ומפרכות, אך לשווא.
"אני מבטיח לך שיבוא היום שתיהפכי לאם", נהג מר ברונו לעודד את אשתו. אך זו ידעה כי להבטחותיו של בעלה אין שום אחיזה במציאות הקודרת.
 
באישון לילה גשום וסוער צלצל הטלפון בביתם של בני הזוג ברונו. מר ברונו הרים את שפופרת הטלפון מנומנם ומבוהל. אשתו הביטה בו בדאגה.
"מה? מי מדבר? אתה רציני? לבוא ממש עכשיו? באמצע הלילה? איפה???" ירה מר ברונו צרור שאלות מופתעות לתוך השפופרת.
"מה קרה? מי זה היה?" שאלה אשתו לאחר שסיים את שיחת הטלפון המשונה.
מר ברונו נטל את כפות ידיה ולחש, "יקירתי, את אימא! הבטחתי לך שיבוא היום וזה יקרה. הלילה החלום שלנו מתגשם".
"על מה אתה מדבר? מי העז להתקשר אלינו באמצע הלילה?" שאלה גברת ברונו בסקרנות ובחרדה. וכשלא השיב לה ורק דמע בהתרגשות, הוסיפה בקול שבור, "די, אתה מפחיד אותי".
"זה עתה התקשרו אלינו ממשרד ראש הממשלה", השיב בעלה הנרגש. "לא ייאמן, בקשת האימוץ שלנו סוף־סוף אושרה. ממש עכשיו פעוטה מתוקה כבת שלוש ממתינה לנו, לך ולי, הוריה החדשים".
"אבל... אבל..." גמגמה גברת ברונו, "אבל זה לא ייתכן. הרי רק לפני כמה ימים קיבלנו תשובה שלילית ונאמר לנו שבקשתנו לאימוץ נדחתה שוב. אתה בטוח ששמעת נכון?"
מר ברונו הנהן בראשו בביטחון, והשניים נפלו זה בזרועות זה. גברת ברונו פרצה בבכי של אושר ורווחה. לשיחת הטלפון הזאת, חשבה, המתינה שנים ארוכות.
 
"יקירי, היכן הם קבעו איתך?" שאלה גברת ברונו כשישבו במכוניתם הישנה הדוהרת אל תוך החשיכה.
גשם זלעפות ניתך על שמשות המכונית, מר ברונו אימץ את עיניו, ומבעד לעלטה הכבדה המכסה את הכביש הצליח לראות את הדרך רק במקצתה.
"הם אמרו לי להגיע בזריזות ליער הגדול שמחוץ לעיר", השיב.
"משונה, קשה לי להאמין שבקור הזה יביאו פעוטה רכה ליער שומם ועוד באמצע הלילה", העירה גברת ברונו בחשד, "אינני מבינה, מדוע המסתורין?"
בעלה היה מרוכז בחיפוש הכביש המוביל ליער והתעלם מדבריה.
"האם הבאת את מעטפת הכסף שאספנו?" שאלה. "אני בטוחה שהם לא יסתפקו בה".
מר ברונו שתק ולבסוף סינן מבין שיניו, "לא ייאמן, אבל מי ששוחח איתי בטלפון אמר שאין צורך שנשלם אפילו פרוטה אחת".
פיה של גברת ברונו נפער. היא חשדה שבעלה מסתיר ממנה משהו. אולי הוא חושש לספר לה ששילם לפקידים הון עתק כדי לשחד אותם. אולם לגברת ברונו לא היה אכפת, לא הפעם, והיא הייתה קצרת רוח לחבק את בתה החדשה ולהרעיף עליה את תעצומות האהבה שהצטברו בליבה במשך השנים הרבות.
הכבישים החשוכים היו ריקים ממכוניות. לפתע אחז מר ברונו היטב בהגה וסובב אותו בתנועה חדה, סטה מן הכביש הראשי בחריקת בלמים ופנה במהירות לשביל עפר עקלקל.
"הדריכו אותי בטלפון כיצד להגיע", הסביר לאשתו המופתעת. היא אחזה בזרועו בעוד הרכב הישן קיפץ בין המהמורות עד שנתקלו בשלט משולש ישן המודיע בכתב נוצץ: יער אפל.
הם לא הבחינו בסמל עטלף שמתנוסס על השלט ומביט בהם.
ד"ר סיגלית דיל ילידת ותושבת חולון, גדלה בבית ציוני והתחנכה על אהבת התנ"ך, האדם והארץ.
בנוסף להיותה סופרת ילדים ונוער אהודה, סיגלית הינה עורכת-דין במקצועה (בוגרת המרכז הבינתחומי בהרצליה), וכן רואת-חשבון (בוגרת המסלול האקדמי של המכללה למנהל). מידי פעם חוטאת סיגלית אף בכתיבה עיתונאית.
סיגלית נבחרה לאשת השנה 2006 בתחום הספרות על שפרצה דרך בז'אנר הפנטזיה לבני הנוער .

עוד על הספר

אפלות סיגלית דיל

פתח דבר

 
 
באחד מלילות החורף הקרים והסוערים בעודי שוקדת על כתיבת ספר חדש נשמעו נקישות על דלת ביתי. השתוממתי. מי זה יכול להיות בשעה כה מאוחרת? מיהרתי אל הדלת והתפלאתי לגלות שאין שם איש. חזרתי אל המחשב, אולם הנקישות נשנו והפעם חזקות ונמרצות יותר. שוב ניגשתי אל הדלת, אך הפעם הצצתי קודם דרך העינית. להפתעתי ראיתי נערה נסערת. פתחתי לה מיד, כולי דאגה.
 
על מפתן דלתי ניצבה נערה חיוורת ומבוהלת כבת שלוש עשרה לבושה בגדים שחורים רטובים מזיעה. היא התבוננה בי בתחינה בעיניים עצובות ודומעות שסביבן עיגולים שחורים המעידים על מחסור ניכר בשינה. היא התנשפה בחוזקה, קראה בשמי בקול חלש ואמרה: "סיגלית, צוות הממונות עליי רודף אחריי, את מוכרחה לעזור לי. בבקשה!"
ריחמתי עליה, ניסיתי להרגיעה ומודאגת התעניינתי מי הן הממונות עליה ומה מבוקשן.
היא לא השיבה לשאלותיי ורק סיפרה כי במקום שבאה ממנו כל ספר שלי נהפך למציאות אימתנית, והיא חוששת להיות הגיבורה של ספרי הבא.
"את חייבת להאמין לי. אנא ממך, חוסי עליי ועל שאר הילדים גיבורי ספרייך. איננו מסוגלים לחיות עוד בצל הסבל והפחד, עייפנו... אינני יכולה עוד לעמוד במשימות הקשות שחבורת המרשעות מטילה עלינו ללא הרף בבית הספר".
"אל דאגה, מה שאת מתארת אינו דומה כלל לעלילת הספר שעליו אני שוקדת, ואת אינך דומה לגיבורת ספרי", השבתי והוספתי בעוקצנות, "אל תחמיאי לעצמך".
תהיתי מי היא אותה נערה חצופה שהחליטה להגיע אל ביתי באמצע הלילה ולנסות למתוח אותי. היא מחתה את דמעותיה, הרימה את שולי חולצתה הבלויה והושיטה לי ערימת דפים מקומטים שהיו מוסתרים מתחת לחגורת חצאיתה. נרתעתי למראה גופה החבול והשדוף, למראה הסימנים הכחולים שעל בטנה וצלעותיה הבולטות. הצעתי להביא לה קערית חלב, אך היא עיוותה את פניה בחלחלה, והתפלאתי לגלות שכמה שיניים חסרות בפיה. העברתי מבט מסוקרן אל ערימת הדפים הלחים שבידיה המלאים בשורות כחולות דהויות ובראשן הכותרת: אפלות.
"כשתקראי את הסיפור שלי תביני הכול", הסבירה לי הנערה. היא סיפרה לי בעיניים מלאות תקווה כי היא חולמת להיות סופרת אימה בדיוק כמוני, ואחר כך בירכה אותי בברכת הצלחה משונה בנוגע להמשך דרכי.
"אם לא קשה לך, אנא קראי את הסיפור שכתבתי בהשראת ספרייך ואמרי לי אם יש לי פוטנציאל להיות סופרת כשאגדל. ניצלתי כל רגע שהממונות לא השגיחו עליי וכתבתי בסתר ובחופזה. אמש סיימתי לכתוב את הסיפור הראשון שלי. אני מקווה בכל ליבי שאוכל למצוא כאן מקלט, ושבבוא היום אצליח בעזרתך להגשים את חלומי להפוך את הסיפור הזה לרב־מכר, והוריי ירוו סוף־סוף קצת נחת מבתם היחידה". היא הסירה את משקפיה, מחתה את דמעותיה והתקדמה לעברי, בקושי גוררת את רגליה החלשות. "לצערי הסיפור הזה הוא לא כולו פרי דמיוני", התוודתה. "חלק ניכר ממנו הוא המציאות המבעיתה שאיש אינו מודע לה".
מקרוב הצלחתי להבחין בסמל קטן של עטלף מזהב שמתנוסס על חולצתה. מיד נטלתי את ערימת הדפים, תחבתי אותם בחיקי וניגשתי למטבח להביא כוס מים לנערה המסכנה שהשתעלה בחוזקה. כשחזרתי לדלת, לא היה שם איש.
לשמע זעקות עזרה הצצתי בבהלה החוצה דרך הדלת שנותרה פתוחה. מבעד לחשיכה ראיתי שהנערה נגררת בכוח על ידי אישה נמוכת קומה ורזה, שלראשה מטפחת שחורה, ששום מאמץ לא ניכר על פניה הלבנות כפני המת. לרגע נעצרה האישה, האזינה בהנאה לרעש הרעמים ואז הסבה את ראשה, נעצה בי את עיניה וחייכה חיוך שחשף שתי שורות של שיניים שחורות. החוורתי, וצמרמורות של פחד חלפו בגופי. הבנתי שאין זו מתיחה. הנערה המסכנה הזאת, שנעלמה באפלה עם אותה אישה מסתורית, דיברה אמת.
סגרתי את הדלת בבהלה, ומהורהרת חזרתי אל המחשב שלי אובדת עצות, גומעת מכוס המים ומנסה להירגע. הופתעתי לגלות שהנערה הספיקה לנתק את המחשב מן החשמל. הכנסתי בחזרה את הכבל לשקע שבקיר, התיישבתי מול מסך המחשב והמתנתי מעט. כשהמחשב נדלק נדהמתי לגלות שהקובץ של הספר החדש שלי, שעמלתי עליו זה זמן רב ולא גיביתי אותו בשום מקום אחר, נמחק כולו. הצטערתי על כך מאוד. ידעתי שאותה נערה הסובלת מהעלילות שאני טווה, היא האחראית לכך, וכעסתי עליה. בניסיון להתנחם שלפתי מחיקי את ערימת הדפים, התחלתי לקרוא את הכתוב בהם ועד מהרה שקעתי בעולם קסום ורותקתי לעלילה המותחת. קראתי בשקיקה, דף אחר דף, עד לדף האחרון בעודי מתפעלת מדמיונה הפורה של אותה נערה משונה.
כשסיימתי לקרוא כבר עלה השחר. אספתי את הדפים המפוזרים סביבי ויישרתי את שוליהם המקומטים. לפתע הרגשתי כי מישהו צופה בי, ומזוויות עיניי הבחנתי בדבר־מה מנצנץ על השטיח בחדרי. מקרוב הבחנתי כי זהו סמל עטלף מזהב שככל הנראה נפל מחולצתה השחורה של הנערה אשר התגנבה לחדרי. מיששתי אותו בסקרנות והידקתי אותו לדש חולצת הפיג'מה שלי בלי להבחין במבטו הנוקב.
חייכתי לעצמי, לקחתי נשימה עמוקה, נעצתי את עיניי בשורות הכחולות, רכנתי לעבר מקלדת המחשב שלי והעתקתי במרץ מהשורה הראשונה עד האחרונה את ספרי החדש המובא כאן לפניכם.
אך אל תגלו זאת לאיש, שיישאר בינינו.
 
 
קוראיי הנאמנים, אני מאחלת לכם הצלחה רבה! עלו והצליחו ושאו ברכה!
קריאה מהנה ומרתקת!
שלכם כמו תמיד
סיגלית דיל
 

פרק 1

 
עשרים ואחת שנים חלפו מאז נישאו בני הזוג בְּרוּנוֹ בעודם צעירים לימים. אולם למרות הזמן שחלף ורצונם העז להיות הורים, עדיין היו חשוכי ילדים. הרופאים כבר מזמן הרימו ידיים. לא אחת הגישו בקשה לאמץ ילד, לא משנה באיזה גיל, אך בכל פעם שהגיע תורָם ברשימות האימוץ הארוכות, לאחר שנים ממושכות של ציפייה מורטת עצבים, התאכזבו מחדש. בתור הארוך של אין־ספור זוגות נואשים שממתינים כמוהם לאמץ ילד היו תמיד זוגות אחרים ששיחדו את פקידי האימוץ וקיבלו את מבוקשם.
 
גברת ברונו פרצה למשרדי הממשלה, דפקה על השולחן, הזילה דמעות של תחנונים וזעקה כי אין בכוונתה לוותר, נמאס לה לקנא בחברותיה, גם היא רוצה לשמוע שקוראים לה "אימא".
נציגה ממשרד הרווחה ניאותה לבקר בביתם של בני הזוג ברונו המתגוררים בשכונת עוני. הדלות במערומיה קיבלה את פניה. היא הזדעזעה מדירתם הקטנה והמוזנחת ומהמקרר הישן שהיה כמעט ריק, וכך פעם אחר פעם נפסלו פניותיהם ובקשותיהם החוזרות ונשנות לאימוץ.
"מצבכם הכלכלי הירוד אינו מאפשר לכם לגדל ילד", היה ההסבר הקבוע שקיבלו מלשכת הרווחה. נואשים עבדו יומם ולילה בעבודות קשות ומפרכות, אך לשווא.
"אני מבטיח לך שיבוא היום שתיהפכי לאם", נהג מר ברונו לעודד את אשתו. אך זו ידעה כי להבטחותיו של בעלה אין שום אחיזה במציאות הקודרת.
 
באישון לילה גשום וסוער צלצל הטלפון בביתם של בני הזוג ברונו. מר ברונו הרים את שפופרת הטלפון מנומנם ומבוהל. אשתו הביטה בו בדאגה.
"מה? מי מדבר? אתה רציני? לבוא ממש עכשיו? באמצע הלילה? איפה???" ירה מר ברונו צרור שאלות מופתעות לתוך השפופרת.
"מה קרה? מי זה היה?" שאלה אשתו לאחר שסיים את שיחת הטלפון המשונה.
מר ברונו נטל את כפות ידיה ולחש, "יקירתי, את אימא! הבטחתי לך שיבוא היום וזה יקרה. הלילה החלום שלנו מתגשם".
"על מה אתה מדבר? מי העז להתקשר אלינו באמצע הלילה?" שאלה גברת ברונו בסקרנות ובחרדה. וכשלא השיב לה ורק דמע בהתרגשות, הוסיפה בקול שבור, "די, אתה מפחיד אותי".
"זה עתה התקשרו אלינו ממשרד ראש הממשלה", השיב בעלה הנרגש. "לא ייאמן, בקשת האימוץ שלנו סוף־סוף אושרה. ממש עכשיו פעוטה מתוקה כבת שלוש ממתינה לנו, לך ולי, הוריה החדשים".
"אבל... אבל..." גמגמה גברת ברונו, "אבל זה לא ייתכן. הרי רק לפני כמה ימים קיבלנו תשובה שלילית ונאמר לנו שבקשתנו לאימוץ נדחתה שוב. אתה בטוח ששמעת נכון?"
מר ברונו הנהן בראשו בביטחון, והשניים נפלו זה בזרועות זה. גברת ברונו פרצה בבכי של אושר ורווחה. לשיחת הטלפון הזאת, חשבה, המתינה שנים ארוכות.
 
"יקירי, היכן הם קבעו איתך?" שאלה גברת ברונו כשישבו במכוניתם הישנה הדוהרת אל תוך החשיכה.
גשם זלעפות ניתך על שמשות המכונית, מר ברונו אימץ את עיניו, ומבעד לעלטה הכבדה המכסה את הכביש הצליח לראות את הדרך רק במקצתה.
"הם אמרו לי להגיע בזריזות ליער הגדול שמחוץ לעיר", השיב.
"משונה, קשה לי להאמין שבקור הזה יביאו פעוטה רכה ליער שומם ועוד באמצע הלילה", העירה גברת ברונו בחשד, "אינני מבינה, מדוע המסתורין?"
בעלה היה מרוכז בחיפוש הכביש המוביל ליער והתעלם מדבריה.
"האם הבאת את מעטפת הכסף שאספנו?" שאלה. "אני בטוחה שהם לא יסתפקו בה".
מר ברונו שתק ולבסוף סינן מבין שיניו, "לא ייאמן, אבל מי ששוחח איתי בטלפון אמר שאין צורך שנשלם אפילו פרוטה אחת".
פיה של גברת ברונו נפער. היא חשדה שבעלה מסתיר ממנה משהו. אולי הוא חושש לספר לה ששילם לפקידים הון עתק כדי לשחד אותם. אולם לגברת ברונו לא היה אכפת, לא הפעם, והיא הייתה קצרת רוח לחבק את בתה החדשה ולהרעיף עליה את תעצומות האהבה שהצטברו בליבה במשך השנים הרבות.
הכבישים החשוכים היו ריקים ממכוניות. לפתע אחז מר ברונו היטב בהגה וסובב אותו בתנועה חדה, סטה מן הכביש הראשי בחריקת בלמים ופנה במהירות לשביל עפר עקלקל.
"הדריכו אותי בטלפון כיצד להגיע", הסביר לאשתו המופתעת. היא אחזה בזרועו בעוד הרכב הישן קיפץ בין המהמורות עד שנתקלו בשלט משולש ישן המודיע בכתב נוצץ: יער אפל.
הם לא הבחינו בסמל עטלף שמתנוסס על השלט ומביט בהם.