כעבור חמש עשרה שנה
מוסקבה
נוֹבְיֶה צֶ'רֶמוּשְׁקי
פרויקט השיכונים של חרושצ'וב
דירה מספר 1312
24 ביולי 1965
לב דמידוב טיפס במדרגות עד שחולצתו נרטבה מזיעה ונצמדה לגבו ולבטנו בכתמים שקופים. גרביו נסחטו עם כל לחיצה של אצבעות רגליו. המעלית בקומת הקרקע הייתה מקולקלת: הדלת נשארה פתוחה למחצה, והאורות במעלית הבהבו כמו עיניה של חיה גוססת. אף על פי שנאלץ לטפס שלושה גרמי מדרגות לא פגש נפש חיה. השקט המוחלט ששרר בבניין הדירות באמצע היום עורר תחושה של אי-נוחות. ילדים לא שיחקו במסדרונות, אמהות לא חזרו הביתה עם קניות, דלתות לא נטרקו ושכנים לא התווכחו - את ההמולה של חיי היומיום עמעם גל החום שכבר היה ביומו השישי. בבנייה שאפיינה את השיכונים בפרויקט הדיור אגר הבטון חום בחמדנות של כילי האוסף זהב. בראש המדרגות נעצר לב והסדיר את נשימתו ורק אז נכנס לדירה 1312 בלא ששאר דיירי הקומה יראו אותו.
הוא סקר את הסביבה העלובה וצבט מעל גוו את החולצה כאילו לא הייתה אלא קבוצה של עלוקות הניזונה מדמו. הוא חצה את אזור המגורים, נכנס למטבח והכניס את ראשו מתחת למים. הלחץ היה חלש והמים, למרבה האכזבה, היו פושרים. למרות זאת התחושה הייתה נעימה והוא עצם את עיניו ונשאר מתחת לזרם המגמגם ואפשר למים לשטוף את פניו, שפתיו ועפעפיו. הוא סגר את הברז והמים טפטפו מפניו והתפתלו מצווארו. כשניסה לפתוח את החלון הקטן, מצא שהציר נוקשה, אם כי הבניין בן כמה שנים בלבד. האוויר בחוץ לא זע, לא נשבה, רוח וגוש של חוֹם עמד כטריז סביב הבניין. מגדל מגורים זהה לשלו ריצד מולו כמו חזיון תעתועים: קוויהם האנכיים של אלפי חלונות רטטו באור השמש.
הדירה דמתה לכל הדירות האחרות כמעט מכל הבחינות. היה רק חדר שינה נפרד אחד ומכיוון שכך הסלון חולק בצורה גסה כדי ליצור אזור שינה נוסף. החלוקה הארעית הזאת הייתה מקובלת בדירות רבות:
חוט שנמתח מקיר לקיר וסדין שנתלה עליו כדי לשמור מעט על הפרטיות הפריד שתי מיטות יחיד צרות מהמטבח. לב ניגש לקו הגבול שהפריד בין השטח המשותף ובין האזור שיועד לשינה. התיקים נארזו והיו מוכנים לתזוזה, תיק אחד ליד כל מיטה. הוא בחן את משקלם. הם היו כבדים, אחד כבד בהרבה מהאחרים. במשך שנים רבות ערך חיפושים בדירות רבות, והוא פיתח חוש חד לכל מה שלכאורה אינו יוצא מגדר הרגיל. ביתו של אדם חשף סודות כמו שחשוד גילה את אשמתו, דרך הפרטים הקטנים ביותר. בדירות עשויים הרמזים לכלול את כמות האבק על משטח, שריטות קטנות על לוחות הריצוף או טביעת אצבע מפויחת על שולחן כתיבה. עיניו של לב נמשכו לאחת המיטות. בגלל חום הקיץ העז לא היו עליה שמיכות אלא רק סדין דק שדרכו היה אפשר לראות ביתר קלות את המזרן. הייתה בו גבשושית קטנה, שטוחה כמו פצעון ללא ראש, כמעט בלתי נראית, בקושי ראויה לתשומת לב חוץ מאשר בעיניו של אדם שאומן במשטרה החשאית.
בתיווכם של האינסטינקטים האלה נכנס לב לאזור השינה ותחב את ידו מתחת למזרן. אצבעותיו נגעו בקצהו של ספר. הוא משך אותו החוצה. זו הייתה מחברת עם כריכה קשה. דבר לא נכתב עליה, לא היו על חזיתה לא כותרת ולא תמונה. זו הייתה אחת מאותן מחברות של נייר דק שתלמידי בית ספר השתמשו בהן. הנייר הוא מצרך יקר ערך. השדרה הייתה תפורה. הוא הפך את הספר כדי לבדוק כמה מהדפים מקומטים. מחצית היומן הייתה כתובה בכתב יד, אולי שווה ערך למאתיים עמודים. הוא שוב הפך את המחברת והפעם ניער אותה. שום דבר לא נפל החוצה. אחרי שסיים את הבדיקה הראשונית, פתח את המחברת בדף הראשון. כתב היד היה מסודר, קטן ומדויק, כתוב בעיפרון מחודד. היו כמה כתמים קלושים במקומות שבהם מילים נמחקו ואחרות נכתבו במקומן. זמן ותשומת לב הוקדשו להן. הוא בחן כמה וכמה יומנים בחייו. פעמים רבות נכתבו הרשומות בחופזה, והמילים המשורבטות הוטחו מטה ללא מחשבה יתרה. ההקפדה לנסח מחדש הייתה עדות מבטיחה לכך שהיומן מכיל הודאות רבות-ערך.
הרשומה הראשונה נכתבה לפני שנה ולב תהה אם התאריך ציין את תחילתו של הכרך הזה או את היום שבו החל הכותב לכתוב את היומן הראשון. שאלתו נענתה במשפט הפתיחה:
בפעם הראשונה בחיי אני מרגישה צורך לתעד את מחשבותי.
לב סגר את המחברת בטפיחה. הוא כבר לא סוכן: הוא כבר לא עובד במשטרה החשאית. זו לא דירתו של חשוד - זה ביתו. והיומן שייך לבתו.
כשעמד להחזיר את המחברת למקום המסתור הגרוע שלה שמע לב את המפתח מסתובב בדלת. בפרץ של פאניקה הוא חישב שאין לו די זמן להחזיר את המחברת - יתפסו אותו בשעת מעשה. הוא הסתיר את הידיים ואת היומן מאחורי הגב. הוא הלך אל עבר הדלת, התרחק מהמיטה ונשא את מבטו כמו חייל העובר לעמידת דום.
ראיסה אשתו עמדה בפתח, תיק בידה, והתבוננה בו. היא הייתה לבדה. היא סגרה את הדלת, נכנסה לדירה והתפוגגה לצל. אפילו בחשכה הרגיש לב שעיניה בוחנות אותו. לחייו להטו ממבוכה, להט שלא נבע מחום היום, תחושת בעירה מתחת לעורו. ראיסה הפכה למצפונו. הוא לא יכול לשקר לה ואך לעתים נדירות קיבל החלטה בעלת חשיבות בלי לדמיין את תגובתה. היא הקרינה כוח מוסרי, השפיעה על רגשותיו באותה העוצמה שהירח השפיע על השפל והגאות. ככל שהתפתחו יחסיו עם ראיסה, נחלשו יחסיו עם המדינה - הוא תהה אם תמיד חשד שזה מה שיקרה, אם ידע שמרגע שיתאהב בה נישואיו למג"ב יגיעו לקצם. עתה עבד לב כמנהל של בית חרושת קטן, פיקח על משלוחים, טיפל בקבלות, והיה ידוע בקרב עובדיו כאדם הוגן ומצפוני.
היא התקרבה קצת, יצאה מבין הצללים ונכנסה אל האור שהטילה השמש. בעיני לב הייתה יפה יותר היום מכפי שהייתה בצעירותה. את עיניה הקיפו קווים דקים ועורה לא היה עוד מתוח ועדין כשהיה. רכות חלחלה אל תווי פניה. אבל לב אהב את השינויים האלה יותר מכל אידיאל של יופי ושל שלמות נעורים. הוא היה עד לשינויים האלה: השינויים שהתחוללו בזמן שחי לצדה, הצלקות שהותירו יחסיהם, השנים שחיו יחד, כל אלה הזכירו לו את השינוי החשוב מכולם. עכשיו היא אוהבת אותו. קודם לא אהבה אותו.
תחת מבטה נטש לב את כוונתו להחזיר את היומן בלי שהיא תשים לב. להיפך, הוא הושיט לה אותו. ראיסה לא לקחה את היומן ורק הביטה בכריכתו. הוא אמר:
"זה של אלנה."
אלנה היא בתם הצעירה, בת שבע עשרה, והיא אומצה בתחילת נישואיהם.
"למה הוא אצלך?"
"ראיתי אותו מתחת למזרן..."
"היא הסתירה אותו?"
"כן."
ראיסה חשבה על זה רגע ואז שאלה:
"קראת אותו?"
"לא."
"לא?"
כמו נחקר בחקירתו הראשונה נכנע ללחץ הקל ביותר:
"קראתי את השורה הראשונה ואז סגרתי את המחברת. בדיוק עמדתי להחזיר אותו למקום."
ראיסה התקדמה לעבר השולחן והניחה עליו את סל הקניות. במטבח היא מילאה כוס במים, ובפעם הראשונה מאז שהגיעה הביתה הפנתה את גבה אל לב. היא רוקנה את הכוס בשלוש לגימות ארוכות, החזירה אותה לכיור ואז שאלה:
"ומה היה קורה אילו הבנות היו חוזרות לפנַי? הן מאמינות בך, לב. זה לקח הרבה זמן, אבל עכשיו זה המצב. אתה מוכן לסכן את האמון הזה?"
אמון היה אהבה בלשון נקייה. היה קשה לדעת אם ראיסה מדברת רק על בנותיהם המאומצות או בעקיפין מתייחסת גם אל רגשותיה שלה. היא המשיכה ואמרה:
"למה להזכיר להן את העבר? את האדם שהיית פעם? ואת הקריירה שהייתה לך פעם? כל כך הרבה שנים טרחת כדי להשאיר את העבר הזה מאחוריך. הוא כבר לא חלק מהמשפחה שלנו. סוף-סוף הבנות רואות בך אבא ולא סוכן."
הייתה אכזריות מחושבת בתשובה שפרשה את ההיסטוריה המשותפת שלהם בפירוט לא הכרחי. היא כועסת עליו. היא מכאיבה לו. לב נפגע מהדברים ובפעם הראשונה בשיחה הגיב ברגש.
"ראיתי משהו מוסתר מתחת למזרן. מה, לא סביר שאדם יהיה סקרן? מה, לא כל אבא היה מתנהג כמוני?"
"אבל אתה לא כל אבא."
היא צודקת. הוא אף פעם לא היה בעל רגיל. הוא אף פעם לא היה אב רגיל. הוא יצטרך להישמר מפני העבר באותה תקיפות שבעבר שמר על המדינה מפני אויביה. בעיניה של ראיסה ניכר צער. היא אמרה:
"לא התכוונתי."
"ראיסה, אני נשבע לך, פתחתי את היומן כמו אבא שדואג למשפחה שלו. אלנה מתנהגת בצורה מוזרה. לא שמת לב?"
"היא מתוחה בגלל הנסיעה."
"זה יותר מזה. משהו לא בסדר."
ראיסה הנידה את ראשה.
"בוא לא נתחיל עם זה שוב."
"אני לא רוצה שתיסעו... ההרגשה הזאת לא עוזבת אותי. הנסיעה -"
ראיסה קטעה אותו.
"החלטנו. הכול מסודר. אני יודעת איך אתה מרגיש בקשר לנסיעה. אתה מתנגד לה מההתחלה בלי שום סיבה טובה. אני מצטערת שאתה לא בא. הייתי שמחה אם היית שם איתי. הייתי מרגישה יותר נוח אם היית לצדי. והתחננתי שתבוא איתנו. אבל זה בלתי אפשרי. יותר מזה אני לא יכולה לעשות. חוץ מאשר לחזור בי ברגע האחרון בלי סיבה, וזה יהיה הרבה יותר מסוכן מאשר לנסוע, לפחות זה מה שאני חושבת."
ראיסה העיפה מבט ביומן. הוא פיתה גם אותה.
"עכשיו, בבקשה, תחזיר את היומן."
לב לפת אותו בידיו והתקשה להרפות ממנו.
"הרשומה הראשונה מטרידה אותי -"
"לב."
ראיסה לא הרימה את קולה. היא לא הייתה צריכה.
הוא החזיר את המחברת, הניח אותה בזהירות מתחת למזרן, השדרה מופנית אליו, במרחק כחצי זרוע מן הקצה - בדיוק כשם שמצא אותה. הוא השתופף לראות אם ניכר על המזרן שהזיזו אותו. כשסיים התרחק מהמיטה, ער לעובדה שראיסה לא גורעת ממנו את מבטה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
