הקדמה
ספר זה החל להתגלגל במוחי בעת שכתבתי את חץ בערפל.1 אז עסקתי בהרחבה בסיפורו של אביו של ליאון ברז'ה, כנתבע מהתפקידים השונים שמילא האב ביישוב בעת ההיא. אז גם הבנתי את חשיבותו של התיעוד הזר ובעיקר תיעוד פולני וצרפתי, כתשתית הכרחית לשחזור, ניתוח והערכה של חלקו של הבן — גיבור הספר שלפנינו — בגלגוליהן ונפתוליהן של הפרשות השונות המתוארות כאן. על כן ספר זה הוא גם סיפורם של גיבור ותקופה, אבל הוא גם סיפורה הנפתל של ההתחקות אחר התיעוד הזר שנדרש לנו, שנמצא לאחר שנים של חיפוש, ואשר הד רב לו ימצא הקורא לכל אורכו של הספר. לצד התיעוד הזר ניסינו, כמיטב יכולתנו, להגיע לתיעוד מגוון אחר — יישובי, ישראלי — אשר נמצא בשורה של ארכיונים, ספריות ואוספים פרטיים שונים בארץ. במרבית המקומות שאליהם פניתי נעניתי במקצועיות ובמאור פנים.
אני שמח להודות לאנשי הארכיון הלאומי הפולני בוורשה ולגב' נלי אורן אשר שימשה חוליה חשובה במהלך הזה. כמו כן אני מבקש להודות לאנשי ארכיון מוזיאון אושוויץ ובעיקר לגב' טרזה שביבוז'קה סגנית המנהלת; אני מודה גם לאנשים ולגורמים אשר העמידו לי באדיבותם את אוסף התיעוד הצרפתי רב המשקל.
אני מבקש להודות גם להנרי מאייר, מנהל הארכיון, לגב' מישלין אמיר ולמר וינסנט סלאט, שלושתם ממערך השירות המקצועי והאדיב של הארכיון והספרייה במוזיאון השואה בוושינגטון. ד"ר גליה חלד־גלזנר, מר ערן טורבינר וד"ר לבנה פרנק, חוקרת ומרצה על השואה, העמידו לרשותי — כל אחד בדרכו האדיבה — אוספים פרטיים ומידע רב חשיבות על סיפורו של הגיבור.
המתרגמים מר שמואל כ"ץ (מפולנית) ומר דורון מודן (מצרפתית) סייעו לי לצלוח את מעקשי השפות השונות שנדרשו להתמודדות עם ים התיעוד שעמד לפניי, ואני אסיר תודה להם על מקצועיותם וסבלנותם.
חברי פרופ' שמואל טריגנו הושיט לי גם הוא סיוע שערכו לא יסולא בפז.
תודה מיוחדת אני חב לחברתי הגב' אירנה שטנפלד, כיום ראש מחלקת חסידי אומות העולם ב"יד ושם". הגב' שטנפלד עזרה לי במגוון תחומים — החל באיסוף תיעוד במקומות שונים בארץ ובעולם, עבור בסיוע בתרגומים וכלה בקריאה מוקפדת של כתב היד. אני מודה לה על הערותיה, הארותיה, סיועה המגוון ובעיקר על חברותה העמוקה.
שורה של עמיתים וחברים קראו את כתב היד של הספר, ואני מודה לכולם על הערותיהם והארותיהם החשובות. האחריות, בסופו של דבר, כתמיד וכמובן, היא עליי. הנה רשימת הקוראים לפי סדר האל"ף־בי"ת:
פרופ' שלמה אהרונסון, הגב' הדס בלום, פרופ' דני גוטווין, ד"ר גליה חלד־גלזנר, פרופ' חנה יבלונקה, ד"ר ליסה יבנאי, שרה ויופי מאור, פרופ' יהושע פורת, ד"ר קימי קפלן, הגב' סמדר רוטמן.
פרופ' דן בר־און ז"ל היה הקורא הראשון של כתב היד המלא. פגשתי אותו במוזיאון השואה בוושינגטון, שם שימשנו שנינו כעמיתי מחקר. כבר אז היה דן חולה מאוד. סיפרתי לו כי סיימתי באותם ימים ממש את כתיבת הספר. הוא ביקש לקרוא אותו. הייתה זאת זכות גדולה לפגוש אותו שוב, לזכות בתשומת לבו באותם ימים ולשמוע את רשמיו של האיש היקר והיפה הזה.
הגב' רעות בן חורין ליוותה אותי בחלק ניכר מתהליך המחקר והכתיבה. אני מודה לה על עבודתה הנפלאה, המסורה והשקדנית וגם על סבלנותה וחברותה. הגברות הדס בלום, גלי לוי־שטל, נעה פרייליך וסיון צידון סייעו לי בהשלמת פרטים בהערות, בהכנת האינדקס והרשימות הביבליוגרפיות. אני מודה מאוד לכולן.
תמונת השער של הצייר יוסל ברגנר הועמדה לי בנדיבותו של הצייר ומכוח טיפולם המסור של מר משה אביר וגלריה דן, מייצגיו. אני מודה מאוד לה"ה ברגנר ואביר על נדיבותם ואדיבותם.
הספר נכתב בהיותי עמית מחקר במכון ללימודי שואה מתקדמים בוושינגטון הבירה. אני מודה לד"ר פול שפירו, לד"ר ליסה יבנאי, לד"ר רדו יואניד ולשאר אנשי המכון על האירוח מאיר הפנים ועל הסביבה המעשירה והמחכימה שיצרו והעמידו לאורחיהם.
ספר זה יצא לאור בסיועם של המוסד למחקר ביד יערי, גבעת חביבה; של המוסד לתיעוד ולמחקר יד טבנקין; של קרן דיקן הפקולטה למדעי הרוח והחברה; ושל מנהל מכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן גוריון בנגב, ואני מודה לכל האישים והמוסדות על תמיכתם.
רעייתי ליוותה את כתיבת הספר לכל אורכו והייתה השותפה המלאה להתחבטות המסעירה בשאלה המייסרת — מיהו, אם כן, ליאון ברז'ה?
הספר — מוקדש לה, באהבה.
ארצות הברית, וושינגטון הבירה, 2008/2007.
1
ירושלים, י"ג באייר תש"ח, 22 במאי 1948,
שעות הבוקר
גם שוכניו הקבועים של טעמון, כבר אז מוסד לכל דבר,2 וגם עוברי האורח בפינת הרחובות הלל והמלך ג'ורג' בירושלים יכולים היו להבחין בקבוצת הצעירים אשר התגודדה באותו בוקר בסמוך לחלון בית הקפה. כ-30 גברים, כבני 30-40, על ציודם האישי, המתינו לאיסוף. סימן נוסף למצבה הקשה של העיר הנצורה, הנתונה בעיצומה של מתקפת הצבא המצרי מדרום והצבא הירדני מצפון וממזרח. חיילים זה שבוע ב"עתודה החבלית" של גדודי חיל משמר העם של ההגנה בירושלים, אחד הכוחות בפיקודו של דוד שאלתיאל, מפקד החזית השנוי במחלוקת.3
בתוך הקבוצה עמד גם א'. איש מוצק כבן 39, שתקן, מסוגר, חיוך מריר קבוע בזווית הפה וסיגריה נצחית תקועה לו בין שפתיו. חבוש היה ברט פריזאי שחור שהסתיר קרחת יול ברינרית, כך כתבו עליו באחת הכתבות בעיתון. ספק אם רבים בקבוצה הספיקו להבחין במספר שנצרב על זרועו,4 לדעת את הסערות שחרצו בו את סימניהן למן הרגע שבו נמלט ב-1931 מפולין אל פריז ועד שהתגלגל בעל כורחו לירושלים של אביב 1946.
גם הוא וגם חבריו לקבוצה יכלו לדעת, לאסונם, כי חלק מהם לא יוציאו את היום, והם עתידים לאכלס את שורת הקברים אשר הוכנו מבעוד יום בבית הקברות הצבאי הזמני בשייח באדר, הסמוך לכניסה המערבית לירושלים.5 שהרי, זאת ידע כל ירושלמי, בירושלים, ובמיוחד, אין נוהגים להלין את המת.
עשרה ימים בלבד חלפו מאז שתי הישיבות הרות הגורל שהתקיימו בתל אביב ובסביבתה. חברי מרכז מפא"י וחברי "מִנהלת העם"6 התכנסו לדון בשאלה כיצד לנהוג בתום משטר המנדט ויציאת הבריטים מארץ ישראל. האם לקבל את הצעתה של ארצות הברית ל"משטר נאמנות" ועל כן לדחות את ההכרזה על המדינה למועד אחר, או להתעלם ממנה ו"לאחוז את ההיסטוריה בקרניה", כפי שיכנו את ההזדמנות הזאת, וכדרכם מתוך התבונה שבדיעבד, החוקרים לעת לבוא. בדיון במפא"י השלים משה שרת מהפך שלם בדעתו. הוא קרא לחבריו המהססים להצטרף לתמיכה בהכרזה על המדינה לאלתר וניגב מעליו את סימני המצבטיים שהפעילו עליו ראשי הממשל בארצות הברית וכמה מראשי הקהילה היהודית בה במהלך הביקור המדיני שממנו חזר אך זה עתה.
בדיון במִנהלת העם אמדו ישראל גלילי, ראש המטה הארצי של ההגנה, ויגאל ידין, "הרמטכ"ל" בפועל, את סיכוים של הכוחות המזוינים של היישוב לעמוד באתגר הצבאי שהועמס עליהם כסיכויים שקולים, "חמישים־חמישים". גולדה מאיר תיארה את תוצאותיה המתסכלות של הפגישה שלה ושל אליהו ששון עם המלך עבדאללה. לצערו, כך אמר לה, הוא לא יוכל לכבד את ההבנות הקודמות עם ראשי היישוב, ואף על הגדר לא יוכל עוד לשבת. אם תפרוץ מלחמה הלגיון הערבי יצטרף לכוחות הלוחמים במדינת ישראל הצעירה. אולי ראה את עצמו כבר כ"מלך ירושלים". הדיווחים הקשים שהגיעו מגוש עציון — בעוד חברי מנהלת העם יושבים ודנים בסוגיה גורלית זאת — ומה שיחוו א' וחבריו בקרוב מאוד בקרב על רמת רחל הוכיחו כי הפעם המלך אכן עמד בדיבורו.7
על רקע מצע נתונים והערכות עגמומי זה הסביר בן־גוריון ארוכות מדוע עליהם לקבל החלטה "עתה או לעולם לא". מדוע פירושה המעשי של קבלת ההחלטה האמריקאית הוא החלשת כוחו של היישוב והקטנת סיכוייו לעמוד בעימות הוודאי מול הערבים. או אז שילב "האיש שידע להתבונן אל תהומות"8 את זרועו בזרועה של קליאו, מוזת ההיסטוריה, והוליך את חבריו להנהגה להחלטה לדחות את הלחץ ואת ההצעה האמריקאיים, ומניה וביה להכריז על המדינה עם צאתם הצפויה של הבריטים מארץ ישראל. "שעתו הגדולה", "שעתו של יחיד", יגדירו את הרגעים הללו גם מתנגדיו המובהקים. השאלות על מה הצביעו בדיוק בישיבת מנהלת העם, האם נערכה שם הצבעה על עצם ההכרזה, על נושא אחר — שממנו נגזרה ההחלטה להכריז כמה ומי היו בעד וכמה ומי היו נגד — יפרנסו פולמוסים רבים עוד שנים ארוכות לאחר מכן.9
ההדים על עוצמת המערכה המדינית המתחוללת במוסדות הנהגת היישוב, סביב אותם ימים ממש, הגיעו גם לירושלים הנצורה. גם מי שלא היה בקיא בכל רזי האירועים המדיניים במוקדם בתל אביב וגם בהתחלת היישום הנמרץ של התוכניות המפורטות שהכינו ועדות המשנה של "ועדת המצב" למעבר מסודר ומושכל מ"יישוב למדינה" לא יכול היה להיוותר אדיש לגלי השמחה הגדולה שאחזה ביישוב. יומיים לאחר מכן, ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, התכנסו ראשי היישוב בבית הסוכנות בתל אביב. קצת לאחר השעה 16:00 עמד בן־גוריון והקריא בקול חד, בסטקטו בהיר ובלתי רדיופוני בעליל, את הכרזת העצמאות,10 שעל ליטוש נוסחיה הקודמים עבדו ממש עד השעות האחרונות.11
קודם שיצא אל ההתכנסות החגיגית עוד הספיק לספר ליומנו: "באחת מועצת העם. אישרנו הנוסח של הכרזת העצמאות. בארבע הכרזת העצמאות. בארץ צהלה ושמחה עמוקה. ושוב אני אבל בין השמחים, כביום ה-29 בנובמבר [1947]". הנה סימני דאגתו הכבדה ממחירה הצפוי של המלחמה על עצמאות, מה שווייצמן הגדיר כ"מגש הכסף" ואלתרמן שאל והפך בשירו לנכס צאן ברזל ולאחד מסמליה המובהקים של המלחמה. בשובו מן הטקס נטל מחברת יומן חדשה, מה סמלי הדבר. הוא פתח אותה בדחילו ורחימו כי הנה שעה הרת גורל, ובשורה אחת סגפנית ומהודקת קיפל את כל מורכבות השעה: "הכרזנו על המדינה. גורלה בידי כוחות הביטחון".12 אפשר שאלה דברים שכתב כעד המשיח לפי תומו, אפשר היה זה ה—"Ab urbe condita", "סיפור כינונה של העיר", של מדינת ישראל. שורות יסוד ראשונות בכור ההיתוך של הזיכרון הקיבוצי על סיפור לידתה של מדינה בסערה, בדם ואש, ואפשר גם קצת מזה ומעט מזה.13
המתנתם של החיילים, הם הם נציגי "כוחות הביטחון" שאליהם כיוון בן־גוריון, על המדרכה שלפני קפה טעמון לא ארכה זמן רב. האירועים הדוחקים בגבולה הדרומי של ירושלים הנצורה קראו גם להם, אנשי "העתודה החבלית", לקרב. אוטובוס בשירות הצבא הצעיר של ישראל העוברית עצר לידם, והם נבלעו אל תוכו. ליד הנהג ישב מנחם ריצ'מן, המפקד של הכוח הטרי הזה. א' וחבריו ישבו מכונסים בעצמם מאחור.14
