צמאה לך נפשי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
צמאה לך נפשי
מכר
מאות
עותקים
צמאה לך נפשי
מכר
מאות
עותקים

צמאה לך נפשי

5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

נעמי רגן

נעמי רגן (נולדה ב-1949) היא סופרת ישראלית, ילידת ארצות הברית, שיצירותיה מתארות את הווי החברה היהודית הדתית והחרדית. רגן חויבה פעמיים בתשלום פיצויים, בשל הפרת זכויות יוצרים שביצעה ביצירותיה.

כתיבתה של רגן עוסקת בתחומים רגישים בחברה הדתית בכלל ובחברה החרדית בפרט. בכתיבתה היא לעתים מעבירה ביקורת על הנוקשות והשמרנות שבחברה זו, ובפרט על מעמד האישה בה. בספריה של רגן עולים נושאים שחלקם נחשבים טאבו אצל חלקים מרכזיים בחברה זו, כגון: התאהבות, יחסי מין ובגידה. 
ספרים אחרים שלה עוסקים בהיסטוריה יהודית ובהתמודדות עם הטרור הערבי בישראל. ספריה של רגן שנכתבו עד כה באנגלית ותורגמו לעברית. חלקם תורגמו גם לשפות נוספות. חלק מספריה הפכו לרבי-מכר.

תקציר

אמא שלה קראה לה לולה, אבל היא החליטה להיות לאה.
אמא שלה לא נישאה מעולם לאביה, אבל היא השתוקקה להקים בית יהודי. אמא שלה התפקרה, אבל היא בחרה באמונה. 
לאה מניחה מאחוריה את עברה הפרוע, את ג'וש — ארוסה האהוב אותו איבדה באופן טרגי — ואת הבגידות והאכזבות של החיים המודרניים, בחיפוש אחר מענה לכמיהתה הרוחנית, ומוצאת תשובה מפתיעה בבורו פארק, בחיק העדה החרדית. 
אבל כפי שמוכיחים השידוכים שמציעים לה, כחוזרת בתשובה מעמדה בשרשרת המזון נמוך מאוד. גבר כמו יעקב — עילוי, תלמיד חכם, שקדן, מוערך, בעל ייחוס — כלל לא בא בחשבון. כאשר לאה מקבלת על עצמה שליחות של חסד, לסייע בניהול משק הבית שלו לאחר מות אשתו, היא לא מצפה שדווקא בדירה המוזנחת של האלמן שבור הלב, המלאה ביגונם של יתומים אומללים, מסתתר המענה לכמיהותיה. לו משפחתו והקהילה רק ירשו...
צמאה לך נפשי, ספרה האחד־עשר של מחברת רבי המכר הבינלאומיים נעמי רגן, הוא רומן רווי רגש, שזור הומור ורצוף אהבה.

פרק ראשון

1

לאה הווארד ישבה שם, מבטה מופנה אל כיסאו הריק של הרב ויינטראוב, וחזרה בראשה על מה שהיא עומדת להגיד לו. העצבנות שלה הפתיעה אותה. אחרי הכול, היא היתה מנהלת שיווק מעולה בסטארט־אפ בעלת הצלחה מסחררת. מכירות היו תמצית הווייתה, והרי כאן מדובר, בסופו של דבר, בעוד מוצר שהיא מנסה למכור, גם אם המוצר הזה הנו היא עצמה.

עד כמה כנה עליה להיות? תהתה. האם כדאי לה לדבר על הוריה? על ילדותה? על חקירות האף־בי־איי ומבול התביעות המשפטיות שהביאו את החברה שלה לפשיטת רגל, ואותה עצמה אל התורים לקבלת דמי אבטלה? ואולי מוטב שתתחיל מאל"ף, שתספר על הפארק השומם, המפוקפק, שבו פגשה לראשונה את אלוהים, שהושיט מטה את ידו ותלש אותה — ילדונת מפוחדת בת שמונה — מזוועת הגורל שהלכה ונפרשה מול עיניה? ואולי עדיף שתצלול אל ההווה המיידי ואל המסע הרוחני בן השנתיים, אשר הוביל אותה כעת לנסות להתקבל לתוכנית לימודים לחוזרות בתשובה, המתקיימת במובלעת החרדית של בורו פארק בברוקלין?

היא פתחה את תיק היד שלה — מיני־קֵלי יקר בטירוף מתוצרת הרמס שקנתה בבונוס הראשון שלה, כשטעתה לחשוב שהיא יכולה להרשות זאת לעצמה — שלפה ממנו ממחטת נייר והספיגה את עיניה. למה להיכנס לכל זה? היא רק תישמע יותר פתטית. גרוע מזה — היא תצטייר כאחת מאותם חוזרים־בתשובה־אינסטנט, מסוממים דחויים, שמידפקים על דלתותיהן של תוכניות הקירוּב החסידיות בשעת הצורך לחילוצם מחייהם שלהם.

הדלת נפתחה ונסגרה כשהמזכירה — בפֵאה חומה ועליה ברט אנגורה לבן פלומתי — נכנסה לחדר ויצאה ממנו, מדפדפת בדפי נייר. "ייקח לו רק עוד רגע," אמרה בחיוך, בהתעלם מכך שאמרה בדיוק את אותו הדבר לפני רבע שעה.

לאה הינהנה וחייכה בחזרה. שום דבר לא בער לה. היא הציצה מן החלון החוצה אל רחובות ברוקלין הקפואים, סחופי הגשם, ומפעם לפעם נפל מבטה על גברים במעילי חורף שחורים, שקיות ניילון מכסות את מגבעותיהם השחורות רחבות־התיתורה מפני הרס; על נשים אצות־רצות לדרכן, במעילי גשם כחולים קודרים עד אמצע השוק ובמגפיים נמוכי עקב. היא חשבה על השיחה האחרונה שלה עם אמה.

"זאת לא כת, אמא. זאת בדיוק הדרך שבה הורייך חינכו אותך. בדיוק הדרך שהסבים והורי־הסבים שלי חיו כל חייהם! הדרך שבה עמנו חי זה אלפי שנים..."

"שזאת בדיוק הסיבה לכך שאני, בגיל שבע־עשרה, קפצתי לתוך ואן של היפּים ונעלמתי! למה את עושה את זה, לולה? בגלל מה שקרה עם החֶברה שלך? או עם אנדרו? או שזה... עדיין... ג'וש?"

"לאה. קוראים לי לאה עכשיו," תיקנה את אמה ברתיעה. לולה, נערת המופעים מהשיר, עם נוצות מוזהבות בשערה, עד כמה לאה שנאה את השם תמיד! היא סירבה לענות לאמה. בטנה התהפכה משאלותיה.

"אני לא מאמינה שאת חוזרת לברוקלין, שוקעת בתוך כל מה שאני ברחתי ממנו! חינכתי אותך לחופש!"

"חופש. כן, הדור שלך עשה מזה עניין גדול. ולאן זה הביא אותנו? בכל שש דקות מתרחש אונס במדינה הזאת. ארבעים ושלושה אלף איש מתים בכל שנה ממנת יתר של סמים. וחצי מהילדים מתחת לגיל שמונה־עשרה חוו גירושים של הוריהם. כמה מהם יותר מפעם אחת. ארבעים אחוז מהילדים גדלים בלי אבא. יופי של עבודה עשיתם!"

השתררה הפוגה. הלם שתיקה? מן הסתם, לא. רק כיול מחדש, אם היא מכירה את אמא שלה.

"את יודעת איך האנשים האלה מתייחסים לנשים, לולה? למה שאת — עם ההשכלה שלך — תרצי להיות שפחת מטבח ויצרנית תינוקות של איזה גבר? למה שתרצי להיות אזרחית סוג ב'? ואל תחשבי שהוא לא ישלח אותך לפרנס אותו בזמן שהוא שותה קפה ומדפדף בספרי הקודש שלו. איך פמיניסטית יכולה לקנות את כל זה?"

"אה, פמיניזם, האורים והתומים! הפמיניזם מזמן פשט את הרגל. אין לו תשובות לנשים שרוצות להיות נשים, להיות רעיות ואימהות, לחיות חיים אמיתיים. הוא די חיסל את עולם הנישואים והחיזורים. אם האישה שווה לגבר, למה שלא תשלם במסעדה? שתפתח לעצמה את הדלת? אם היא שווה, למה שלא תחזור לעבודה יומיים אחרי שילדה? הרי זה מה שהאבות עושים! את יודעת מה ג'ואן דידיון אמרה על פמיניזם? היא אמרה שהוא 'כבר לא גורם אלא תסמין'. עשיתי את הקטע של אשת־קריירה־מצליחה, זוכרת? ולאן זה הביא אותי? אני בת שלושים וארבע, אמא. את רואה איזה גבר סביבי שרוצה להתחתן ולהתיישב ולעזור לי לגדל משפחה? גברים כבר לא רוצים את זה, לא הגברים המודרניים בכל אופן. הם רוצים לשחק בך עד שנמאס להם ממך. אין להם שום מוסר, שום מחויבות, שום משמעת עצמית.

"העולם שאני נכנסת אליו הוא בדיוק ההפך. שם מכבדים נשים כרעיות וכאימהות. שם לא משחקים ברגשות של אישה. נפגשים כמה פעמים, ואז הגבר מציע לך נישואים — או לא. אבל הוא לא ישאיר אישה תלויה באוויר במשך שנים על גבי שנים על גבי שנים... אסור לו." גרונה של לאה השתנק, והיא נאבקה לעצור את הדמעות. "הגברים שם לא בורחים מנישואים ומהורוּת. הם רצים לקראתם. הם חייבים אישה בחייהם. הם זקוקים לה. הם מחויבים לה. והם חייבים לנהוג בה בכבוד. זאת ההלכה. החוק היהודי."

"כן... וברור שכל אחד שם הוא אזרח שומר חוק..." אמה גיחכה.

לאה עשתה מאמץ אדיר לשלוט בעצמה. כבד את אביך ואת אמך. "תראי, אמא, אני מכבדת את דעתך ואני יודעת שאת מנסה לעזור לי. את צודקת. גידלת אותי עם החופש להיות בדיוק כמוך. אבל האם את לא ברחת מהבית ועשית דברים שזיעזעו את הורייך? אז עכשיו זאת הבחירה שלי. אלה החיים שאני רוצה."

"זה מה שאת אומרת עכשיו. אבל זה דבר אחד להעריץ מבחוץ חיים של מישהו, ודבר אחר לחיות אותם. וכשתחיי אותם מבפנים, העיניים ייפקחו לך ותראי את האמת המכוערת. ולא תהיי מסוגלת להמשיך לבלוע את זה כמו איזו כבשה צייתנית, או אישה מושלמת מבחוץ אבל רובוטית מבפנים. זה לא מתאים לך. את תעזבי, זה ברור, אבל אז כשתצאי לחפש עבודה, איך תסבירי את החלל הגדול בקורות החיים שלך? את זורקת הכול, לולה — את ההשכלה שלך, הקריירה שלך. את תצטערי על זה. את תשני את דעתך. את פשוט בדיכאון, מותק. אני מבינה את זה. רָאוִוי ואני רוצים שתדעי..."

"רָאווי?! מה אכפת לי מה ראווי חושב? אתם אפילו לא נשואים."

"נכון, טכנית אנחנו לא נשואים, אבל אכפת לו ממך."

"בגלל זה הוא שאל אותי יום אחרי שהגעתי 'מה התוכניות שלך'...?"

"הוא לא התכוון לשום דבר. הוא פשוט דאג לך."

"כן, ממש. הוא דאג מפני שאיבדתי את העבודה, ושעכשיו אגור במרתף שלכם ואחיה על חשבונו... תודי. זה מה שהדאיג את שניכם."

שתיקה קצרה השתררה.

"הם אורבים לאנשים מדוכאים, את יודעת. כל כך קל להתעסק להם בראש. מתוקה, את מסוחררת לגמרי מכל שטיפות המוח האלה, ואלוהים יודע מה עבר עלייך בשנה ההיא שחיית במזרח התיכון..."

"בישראל, אמא! בירושלים! לא באיזה מקום נידח. ישראל היא מעצמת ההייטק המובילה בעולם היום!"

"שיהיה. אבל מתחת לכל המילים היפות האלה יש מציאות מכוערת ממש."

משום־מה מכל מה שאמה אמרה זה הכי הציק לה. מה אם היא צודקת, לולה תהתה. היא לא, ענתה לעצמה בנחרצות. לאורך כל חייה היא אף פעם לא צדקה בשום דבר.

"אני אוהבת אותך, אמא. רק תקבלי את זה שאת ואני שונות מאוד. תמיד היינו."

"את יודעת, אילו היית בורחת עם הארי קרישנה, הייתי יכולה לקבל את זה. רק לא עם האנשים האלה. זאת טרגדיה."

"זאת לא. כבר עברתי טרגדיה. זוכרת?"

זה שם סוף לשיחה. הן לא החליפו מילה מאז. חלפו שלושה חודשים.

לולה לא יכלה לומר שהיא מופתעת. אחרי הכול, אמא שלה היתה בבואה הפוכה של דמות הילדה שהוריה — יהודים מחמירים משכונת פלטבוש, בני המעמד הבינוני — נאבקו לגדל. לדברי אמה, סבה וסבתה היו קנאים נטולי היגיון, בלתי־אמריקאים בעליל. מניפסט ההוכחות הארוך שלה כלל את הדרישה שלהם ממנה ללבוש חצאיות עד הברכיים ושרוולים עד המרפקים גם בשיא הקיץ, ואת האיסור שהטילו עליה בגיל חמש־עשרה ללכת לבדה למופעי רוק במנהטן, גם כשהרולינג סטונס הגיעו לניו יורק. לדבריה, כל המריבות המרות איתם היו באשמתם המלאה, כך שרק הגיוני שלילה אחד היא קפצה מחלון חדרה בקומה הראשונה והסתלקה בחברת אנשים שפגשה בקונצרט פאנק רוק, שהיו בדרכם לקליפורניה. עד שהוריה הצליחו לאתר אותה, היא כבר היתה בּגירה ומחוץ לסמכותם השיפוטית.

אמה מעולם לא הביטה לאחור.

כשלאה פגשה סוף־סוף את סבה וסבתה זמן קצר אחרי יום הולדתה השמיני, היא היתה המומה למראה שני הקשישים השבריריים שהרעיפו עליה חיוכים חמים, חיבקו ונישקו אותה כאילו לא ירפו ממנה לעולם. הם לא דמו כלל למפלצות הכוחניות שכיכבו בסיפורים של אמה. הם נתנו לה שרשרת זהב עם מגן דויד, שהיא מעולם לא הסירה מאז. וכשנפטרו בזה אחר זה כשהיתה בת אחת־עשרה, הם השאירו לה זוג פמוטי כסף שירשו מהוריהם בפולין. היא שמרה על האוצר הזה.

היא תמיד קינאה בילדותה של אמה. ובהוריה.

כמו רוב בני האדם, חשבה לאה, אמה השתדלה לגדל אותה בדרך שבה היתה רוצה שיגדלו אותה. וכמו רוב בני האדם היא הרחיקה לכת, ולכוונותיה הטובות היו השלכות איומות. היעדר הכללים והגבולות, אפילו היעדר עצה טובה, לא עוררו תחושת חופש, אלא תחושת נטישה. לאה היתה במבי קטנה שמשוטטת לבדה בסוואנה, חשופה לכל טורף. את אמצעי ההגנה היחידים שלה למדה בעצמה ממה שהורי חברותיה אסרו עליהן לעשות.

"שרק תגדלי להיות מאושרת," היתה המנטרה של אמה.

את העצה הזאת היה קל לתת וקשה לבצע בסן חוזה, קליפורניה, מקום שמשך אליו תימהונים חסרי שורשים, שהגיעו בכבישים הראשיים ממזרח ארצות הברית ומהמערב התיכון במנוסה מנישואים כושלים, מדמי מזונות או ממרדף חם של כוחות שיטור ואכיפה. במשך כל ילדותה חוותה לאה זרם תמידי של פחד מינורי.

הן אמנם גרו ברחוב טוב, אבל ממש מעבר לפינה היו שורות של בתים להשכרה שדייריהם נהגו בטנדרים מלוכלכים, וקרטוני פיצה רטובים קישטו את חלקות הדשא בחזיתם. היו שם המון מהגרים טריים וכל מיני נוודים, אנשים שישנו על מזרנים בחדרים שעמד בהם ריח של כלים מלוכלכים וצואת חתולים. היו הרבה רעש, הרבה צרחות של ילדים ועל ילדים, הרבה אלימות בתוך המשפחה. שאון סירנות של ניידות משטרה, נביחות של כלבים משוטטים והתנפצויות בקבוקי בירה על גדר הבית שלהן היו פסקול ילדותה, שהתנגן על רקע מגרשים למכירת מכוניות משומשות ורצועות של מרכזים מסחריים, שנמשכו לאורך קילומטרים רבים בכביש אל קמינו.

פעם קראה בעיתון סיפור על אישה שמכוניתה נתקעה בכביש המהיר הזה. לא עברו חמש דקות, ושומרוני טוב לכאורה עצר ולקח אותה. התברר, כמובן, שהוא אנס ורוצח שפשוט עבר שם במקרה. כעבור שעות אחדות מצאה המשטרה את גופתה של האישה המסכנה. לאה, על אף גילה הצעיר, היתה מזועזעת מהאפשרות שאנשים שנוסעים בדרך שעוברת כה קרוב אליה, אנשים שיודעים לנהוג ונראים נורמלים לגמרי מאחורי ההגה, הם בעצם מפלצות.

היא ערגה לביטחון וליציבות, לחיי שגרה שמרניים, כמו ב"משפחת קוסבי" ובקומדיות מצבים אחרות משנות החמישים שראתה עכשיו בווידיאו — "אבא יודע הכי טוב" או "דונה ריד" — הטפות מוסר של חצי שעה, עם צחוקים מוקלטים והפסקות לפרסומות, שבהן האימהות חגורות סינרים, והאבות חוזרים לבתיהם בשכונות הפרווריות, חבושי כובעים ומקטורנים מושלכים באגביות על כתפי החולצות הלבנות המעומלנות שלהם. אחרי הלימודים היתה יושבת לבד בבית הריק שאת דלתותיו וחלונותיו נעלה על מנעול ובריח, צופה בסדרות פרק אחר פרק ומחכה שאמה תחזור הביתה מעבודתה במספרה.

יותר מכול היא ערגה לאב, למישהו נבון, חזק, אוהב ומגונן.

אביה החורג, דון הווארד — האב היחיד שזכרה — מת בפתאומיות כשמלאו לה ארבע. הוא היה איש שמח שאהב לשחק בכדור עם ילדים, טיפוס של "בואו נצא לפיצה ובאולינג". היא בקושי זכרה אותו. השאר, כל בני הזוג האחרים של אמה, היו זרים.

ואז יום אחד קרה סוף־סוף מה שקורה פחות או יותר לכל ילד של הורה מזניח. אף שנחלצה מהאירוע בקלות שלא תיאמן, החוויה היתה בלתי נשכחת, נקודה שאין ממנה חזרה לעולם אל האמון התמים ביכולת ובתבונה של אמה בכל הקשור לשמירה על ביטחון בתה.

***

הדלת נפתחה. "סליחה על האיחור," אמר הרב ויינטראוב בחיוך.

היא קמה ממקומה, דרוכה, והושיטה את ידיה לוודא ששערה עדיין מהודק בקפידה אל הקודקוד בעזרת גומיות וסיכות. רעמת השיער הטבעית שלה היתה מסה אדירה של תלתלים חריגים בלתי נשלטים בצבע בלונד־אדמדם, וסידורה בצורה מכובדת היה משימה כה נואשת, שלאה חשבה פעם ברצינות לגזוז את כולה או לעשות החלקה ולצבוע את השיער בחום. היא עמדה בדחף וסירבה להיכנע לשנאה העצמית שלה, תכונה שפגשה לעתים קרובות למדי אצל חוזרות בתשובה טריות. היה גבול למה שהיא יכולה לעשות מבלי לאבד כליל את עצמיותה.

היא משכה מטה את החצאית שלה, שהגיעה ממילא עד אמצע השוק. החצאית היתה חדשה, אבל התפרים כבר נראו מתוחים. מאז הפסיקה את הריצה היומית שלה, נעטף גופה במין שכבת שומן. זה עורר בה גועל, אבל כרגע הרגישה חסרת אונים לעשות משהו בעניין. האנשים שלתמיכתם ולקִרבתם נכספה עכשיו לא היו רואים בעין יפה ריצה, של גבר או של אישה, ברחוב בבגדי אימון. וגם אילו עשתה זאת במנהטן, בין זרים שלא היו מזכים אותה במבט שני, זה לא נראה לה הגון. אם היא באמת רוצה להיות חלק מהקהילה הזאת, עליה לעשות מאמץ כֵּן להתאים את עצמה לכלליה.

הרב ויינטראוב לבש מעיל שחור ארוך, חבש מגבעת שחורה בעלת תיתורה מרשימה והרכיב משקפיים. פניו היו עטורות זקן שאילו היה לבן, ולא שחור כפחם, היה משווה לו מראה תואם־סנטה־קלאוס. עיניו היו חכמות, וצבען כחול עז.

היא חיה די זמן בקרב אנשים דתיים כדי שלא להיעלב מכך שלא הושיט לה את ידו. גברים דתיים נוגעים אך ורק בנשותיהם, בבנותיהם או בנכדותיהם. מאז ומעולם סברה שההקפדה הזאת על גבולות ברורים ראויה להערצה, מין נווה מדבר מפתיע בעולם גדוש הטרדות והתעללויות מיניות.

"שבי בבקשה," החווה בידו בנעימות. הוא הרים את כנפי מעילו השחור הארוך והתיישב מאחורי שולחן הכתיבה שלו. "אז מה, מיס...?"

"לאה," השלימה במקומו. "לאה הווארד."

"כן, כמובן, לאה. מה מביא אותך אלינו היום?" הוא הסתכל אליה בציפייה.

"אני רוצה להירשם לתוכנית הנשים שלכם."

הוא הינהן. "טוב ויפה. את מוכנה לספר לי קצת על עצמך?"

"הייתי בתוכניות אחרות. התחלתי ב'בית חנה' של חב"ד וביליתי קצת ב'אוהל שרה' בישראל. כשחזרתי לניו יורק התחלתי ללכת למניין מתחילים בבית הכנסת של שדרות וושינגטון במנהטן."

הוא נשען לאחור. "עברת מהחסידות לישיבה לאורתודוקסיה מודרנית, ועכשיו את חוזרת לכאן, אלינו ה'שחורים'?"

היא היתה נבוכה. זה באמת מה שהיא עשתה? "תראה, כבוד הרב," אמרה לו בכנות. "האמת היא שבהתחלה לא ידעתי כלום, והיום אני יודעת קצת על השם, על יהדות, ובעיקר על עצמי. לאורך הדרך התברר לי מה אני רוצה ומה לא." כאן עצרה לרגע. "לכן אני כאן, בבית הספר שלכם, בקהילה שלכם. זה מה שאני רוצה."

הוא השעין את מרפקיו על שולחן הכתיבה שלו והצמיד את כפות הידיים זו לזו. בעיניו היה מבט חקרני, היא הבחינה. אך גם משועשע.

"תסבירי לי למה."

"טוב, אז כמו שכבר אמרתי, התחלתי בחב"ד. נתקלתי בהם באינטרנט. 'מחנה קיץ למבוגרים' הם קראו לזה. במודעה נאמר שלא חשוב בת כמה את או מה הרקע שלך, אם את יהודייה — זה המקום בשבילך. בדיוק פוטרתי אז מהעבודה ונפרדתי מהחבר. לא יכולתי עוד להרשות לעצמי לשכור דירה במנהטן, והמשפחה שלי הבהירה לי היטב שהם לא רוצים שאעבור לגור איתם. המחנה היה במינסוטה, והציעו לי מלגה. אמרתי לעצמי, אולי אקח לי פסק זמן לחשוב על החיים שלי."

"אז... חב"ד לא התאימו לך?"

היא היססה. "האמת היא שנהניתי שם מאוד בהתחלה. כולם היו כל כך ידידותיים! אהבתי את השירה, את מנהגי השבת הנהדרים, את הרגשת הקדושה והקִרבה לאחרים ולהשם. למדתי כל כך הרבה... למדתי הכול, בעצם. אבל אז נתקלתי בקיר."

היא היססה.

"בבקשה, ספרי לי בכנות."

"טוב. נמאס לי מכל הסיפורים האלה על גברים ונשים עם בעיות נוראות שהולכים לרבי, והרבי אומר להם בדיוק מה לעשות, והעצות שלו תמיד מושלמות ופותרות הכול. לא הצלחתי להבין מה לזה ולי. אחרי הכול, הרבי נפטר לפני יותר מעשרים שנה. וגם אילו עדיין היה כאן, איזו מין דרך חיים זאת, לבקש ממישהו לקבל את כל ההחלטות בשבילך? לפחד לחשוב אפילו מחשבה אחת, אפילו רעיון אחד משל עצמך? דיברתי על זה עם אחד המורים שלי. הוא היה מאוד נחמד וכיוון אותי לתוכנית לימוד אחרת בירושלים."

"ואיך הלך שם?"

"זאת היתה הפעם הראשונה שלי בישראל. הייתי המומה. ראיתי אנשים, קהילות שלמות, שממש חיות את חיי היומיום לפי החוקים שאני ידעתי עליהם רק מקריאה. הרבה מורים שלי הזמינו אותי לבתיהם. יש להם את המשפחות הגדולות, הרעשניות והמאושרות האלה, שכל אחד בהן, מהפעוט הכי צעיר ועד לסבא רבא, חי מתוך מחויבות גמורה למסורות בנות מאות שנים. איכשהו זה המחיש לי את העניין. הראה לי עד כמה הדבר אפשרי. לא הרגשתי שמדובר באורח חיים פרימיטיבי או שמרני. זאת היתה הרגשה ביתית ראויה. הרגשה של קדושה."

"אז למה לא נשארת? אני בטוח שב'אוהל שרה' יש המון שדכנים שמחפשים אותך," חייך.

היא חייכה חזרה בחוסר ביטחון כלשהו. "באוהל שרה היה לי טוב. נהניתי מכמה מהדברים שם..." ושוב השתתקה בהיסוס. "אבל זה היה כל כך גדול! הייתי אחת מאיזה שבע מאות נשים. נדמה לי שהלכתי קצת לאיבוד שם. ובערך באותו הזמן הרגשתי רצון להעמיק את ההבנה העיונית שלי בהלכה, באורח החיים. שלא יגידו לי רק תעשי ככה, אל תעשי ככה... אבל בהרבה שיעורים לא היתה מגמה כזאת. הרבה נשים רק הוציאו בדיוק את נזמי הלשון שלהן..." היא הסמיקה מאוד ונשאה את מבטה אליו. "אני... אני..."

הוא נופף בידו בביטול, ועיניו הכחולות הביעו משובה. "תאמיני לי, גם בתוכנית שלנו כבר ראינו הכול..."

"כן, בכל אופן, הן עברו ישר משם לניסיון לחקות את כל מה שהמורים אמרו או עשו, גם אם לא הבינו מזה מילה. והן היו מאוד שיפוטיות זו כלפי זו. לפעמים זה הזכיר לי את התיכון עם כל הבנות הנבזיות. ובכל זאת היו לי שם כמה מורים מעוררי השראה בהחלט, וטיפסתי שם כמה שלבים בסולם הרוחני. אבל הכסף שלי עמד להיגמר, והאמת היא שלא הייתי מוכנה לחיות מחוץ לאמריקה. אז חזרתי וחיפשתי עבודה. קיבלתי משרה בחברת הייטק גדולה במנהטן. שכרתי דירה לא רחוק ממקום המגורים הקודם שלי. פחדתי נורא שאגלוש חזרה לסגנון החיים הקודם שלי... לא רציתי לשכוח את כל מה שלמדתי. אז כשהצטרפתי לקהילת בית הכנסת של שדרות וושינגטון, הוקל לי. זאת קהילה אורתודוקסית מודרנית עם אנשים ברמת השכלה דומה לשלי, שעובדים במשרות בכירות במקצועות החופשיים. הרבה מהם חוזרים בתשובה, ויש לא מעט רווקים. בבית הכנסת הזה היו הרבה פחות הגבלות מאשר בחב"ד או באוהל שרה. האנשים שם מחזיקים טלוויזיה בבית, הולכים לקולנוע ולתיאטרון וקוראים את הספרים האחרונים ברשימת רבי־המכר של ה'ניו יורק טיימס'. הם בדיוק כמו שאני הייתי פעם, רק שהם שומרי שבת וכשרות. אבל אצלם לא הגעתי לשיאים שחוויתי בירושלים או אפילו בחב"ד, התרוממות הרוח עקב תפילה ותחושה של דו־שיח עם אלוקים. זה הזכיר לי מדי את הסגנון של הרפורמים והקונסרבטיבים, שמצמצמים את הדרישות של השם כך שיהיו יותר פופולריות וקלות לביצוע. אבל אני לא חיפשתי קלוּת. רציתי אמת שעמדה במבחן. משהו נצחי. אבל גם הייתי עייפה מחיפושים. קיוויתי שאקבל שם מספיק, גם אם ההתאמה לא מושלמת. חלק מזה, אני מודה, קשור לכך שהיו בקהילה לא מעט גברים שבאו בחשבון. כל כך רציתי להתיישב כבר ולהביא ילדים!"

היא עצרה מתוך מודעות עצמית והחניקה אנחה רמה. "הכרתי שם מישהו. בן גילי. מנתח מערכות. גם הוא חוזר בתשובה. יצאנו שישה חודשים, נפגשנו פעמיים־שלוש בשבוע. ציפיתי, קיוויתי... אבל אז פנה אלי מישהו מהקהילה, לקח אותי הצידה ואמר שאני לא היחידה בקהילה שהגבר הזה יוצא איתה. יש עוד שתי נשים לפחות."

היא הרימה את עיניה ושלחה מבט אל מעבר לשולחן הכתיבה הדומם במשרד הסתמי הזה בברוקלין, ובזר המזוקן שיושב מולה. גבותיו התכווצו פתאום בכאב. הוא מבין, היא חשבה, אסירת תודה.

"זאת אומרת שהיתה קצת יותר מדי מודרנה באורתודוקסיה הזאת..."

היא הינהנה בלי לפצות פה. כמו הוונציאנים שברחו מפני אויב היישר לתוך האוקיינוס ובנו לעצמם בניינים על כלונסאות, היא ברחה מהמוסריות ומכללי העסקים של העולם המודרני, עד שהגיעה סוף־סוף לקצה אמריקה, עולם שאין מנוכר ומנוגד ממנו לכל דבר "מודרני".

"כבוד הרב, אני בת שלושים וארבע. אני רוצה להפסיק לרוץ. אני רוצה לחיות כאן, להקים בית יהודי, למצוא בעל טוב, ללדת ילדים. אני יודעת שנשים שמסיימות את התוכנית שלכם מוצאות שידוכים בקהילה הזאת. אני מקווה..."

"לאה, עד כמה את שומרת מצוות בשלב הזה של חייך?"

היא ידעה למה הוא מתכוון. הוא לא דיבר רק על נאמנות לחוקי התורה, אלא גם על כל ההגבלות שנוספו עליהם במשך אלפי שנים של הלכה — גזרות ומנהגים שרבנים קבעו. האמת היא שמעולם לא פגשה שני יהודים ששומרים מצוות באותה רמה. כי אין לדבר סוף, לפי מה שראית בבית ולמדת בבית הספר. ולה לא היה יֶדע לא מכאן ולא מכאן. היא רק ליקטה באקראי מנהגים ואיסורים פה ושם ועשתה כמיטב יכולתה.

רק תהיי ישרה, אמרה לעצמה מתוך אמון בעיניים הטובות והנבונות שהסתכלו בה בריכוז. "אני מתפללת בכל בוקר, אבל באנגלית. אני עוד לא יודעת מספיק עברית. אני שומרת שבת וחגים בקפידה: לא משתמשת בחשמל, מנתקת את הטלפון ומכבה את המחשב. אני לא משתמשת בכסף, לא סוחבת דברים ולא נוהגת. אני מדליקה נרות והולכת לבית הכנסת, אף על פי שלפעמים אני האישה היחידה בעזרת הנשים (ככל שבית הכנסת יותר אורתודוקסי, גילתה להפתעתה, מגיעות אליו פחות נשים. למה?). אני מכינה סעודות שבת וחג או מוזמנת אליהן. אני מקפידה מאוד לקנות רק מוצרים עם הכשר רבני ראוי. ויותר מכול, אני מנסה להיזהר במה שאני אומרת לאנשים ועליהם. אני משתדלת לא לפגוע לעולם ברגשות של מישהו אחר, ומשתדלת תמיד להיות ישרה במילים או במעשים. וכשאני יכולה, אני משתדלת לעשות מעשים טובים."

הוא התיישר בכיסאו. "אני לא יודע אם את צריכה עוד שיעורים, לאה. נדמה לי שכבר למדת את כל הדברים החשובים יותר."

היא נרגעה. "ועדיין אני מרגישה כמו בור ועם הארץ."

דממה קצרה השתררה. "יש הרבה מקומות שאת יכולה לקחת בהם שיעורים. אבל למען האמת, אני לא חושב שהתוכנית שלנו מתאימה לך. את מבינה," הוא אמר במרב העדינות, "רוב התלמידות שלנו בנות פחות מעשרים וחמש."

דבריו דקרו את לבה כחרב, עקרו ממנו את מעט התקוות שנותרו בו. זקנה מדי! היא פשוט זקנה מדי. היא הינהנה לעברו בלי לומר מילה והתחילה לאסוף את חפציה. "תודה שהקשבת לי, הרב ויינטראוב. אני מצטערת שביזבזתי את זמנך."

הוא לא ענה, ורק הישיר מבט אליה.

היא קמה מכיסאה בתנועה פתאומית.

הוא החווה בידו תנועה של קוצר רוח. "את ממהרת? שבי, שבי."

היא צנחה חזרה לכיסא, מבולבלת. פניה היו סמוקות מעלבון ומאכזבה.

"תגידי לי, לאה'לה. מה באמת קרה לפני שהצטרפת לחב"ד?"

עכשיו שקעה בכיסאה וכיחכחה בגרונה בכבדות, מודעת למבטו העז המפענח של הרב שנח עליה בלי שום שיפוט, אך גם בלי חמלה.

"החברה שבה עבדתי, PureBirth, היתה חברת סטארט־אפ שפיתחה מבחן סינון גנטי מהפכני, שהיה אמור לאתר, באמצעות בדיקת דם פשוטה, ציסטיק פיברוזיס, מחלת הנטינגון, אנמיה חֶרמֵשית, טאי זקס ועוד הרבה מחלות תורשתיות. אני עבדתי במחלקת השיווק, עזרתי למכור מיליוני ערכות בדיקה כאלה לכל העולם. גרפנו רווחים עצומים. כולנו קיבלנו בונוסים ואופציות בבורסה.

"ואז, יום אחד נכנסתי למשרד וראיתי שוטרים בכל מקום. אנשים עמדו ליד שולחנות העבודה, מילאו ארגזים ובכו. הבוסית שלי, ג'וליאנה האגֶר, אישה שהערצתי והערכתי כמעט יותר מכל אדם אחר שפגשתי, נעצרה. אזקו את ידיה מול כולנו! התברר שהמוצר שלנו 'המהפכני, חוד החנית בתחום', היה הונאה! זוגות ברחבי העולם התחילו להביא לעולם ילדים בעלי מומים גנטיים, שאנחנו התחייבנו שלא יהיו להם. תביעות משפטיות התחילו לזרום, ואז נפתחה גם חקירה פלילית."

היא קימטה את ממחטת הנייר שבידה. "אני יודעת שזאת לא אשמתי. הייתי בורג קטן במכונה ענקית. אבל אלמלא שיכנעתי את הקונים בבתי המרקחת לרכוש מלאי מהמוצר שלנו, אולי הזוגות האלה היו הולכים לרופאים שהיו מעבירים אותם בדיקות אמינות. בגללי היתה להם גישה לבדיקה הכוזבת הזאת. הם בטחו בה, ועכשיו הילדים שלהם יסבלו עד סוף חייהם." היא הספיגה את דמעותיה שהחלו לזלוג. "והחלק הכי גרוע, הכי נורא, היה זה —" היא הרימה את תיק היד שלה. "קיבלתי פרס על העבודה שלי!! אבל אלוקים הסתכל מלמעלה, הרב ויינטראוב. הוא העניש אותי. לא רק שאיבדתי את המשרה שלי, אלא שמערכת יחסים ארוכה, שהייתי בטוחה שתוביל לחתונה ולילדים, קרסה פתאום. השקעתי בה חמש שנות חיים, חמש שנות נעורים. ונשארתי בלי כלום."

הוא הינהן. "אלוקים מנסה ללכוד את תשומת לבך, לאה הווארד. לפעמים משבר אישי כזה הוא הדרך שלו לדחוף אותנו להתבוננות פנימית, אל תוך לבנו, ואחר כך החוצה, אליו." הוא תופף על השולחן בעיפרון, נשען לאחור בהרהור בכיסאו ונאנח. "לאה'לה, לאה'לה," הוא אמר, הניע את ראשו מצד לצד וסקר אותה במבטו. "מה נעשה איתך? מה נעשה איתך?"

נעמי רגן

נעמי רגן (נולדה ב-1949) היא סופרת ישראלית, ילידת ארצות הברית, שיצירותיה מתארות את הווי החברה היהודית הדתית והחרדית. רגן חויבה פעמיים בתשלום פיצויים, בשל הפרת זכויות יוצרים שביצעה ביצירותיה.

כתיבתה של רגן עוסקת בתחומים רגישים בחברה הדתית בכלל ובחברה החרדית בפרט. בכתיבתה היא לעתים מעבירה ביקורת על הנוקשות והשמרנות שבחברה זו, ובפרט על מעמד האישה בה. בספריה של רגן עולים נושאים שחלקם נחשבים טאבו אצל חלקים מרכזיים בחברה זו, כגון: התאהבות, יחסי מין ובגידה. 
ספרים אחרים שלה עוסקים בהיסטוריה יהודית ובהתמודדות עם הטרור הערבי בישראל. ספריה של רגן שנכתבו עד כה באנגלית ותורגמו לעברית. חלקם תורגמו גם לשפות נוספות. חלק מספריה הפכו לרבי-מכר.

עוד על הספר

צמאה לך נפשי נעמי רגן

1

לאה הווארד ישבה שם, מבטה מופנה אל כיסאו הריק של הרב ויינטראוב, וחזרה בראשה על מה שהיא עומדת להגיד לו. העצבנות שלה הפתיעה אותה. אחרי הכול, היא היתה מנהלת שיווק מעולה בסטארט־אפ בעלת הצלחה מסחררת. מכירות היו תמצית הווייתה, והרי כאן מדובר, בסופו של דבר, בעוד מוצר שהיא מנסה למכור, גם אם המוצר הזה הנו היא עצמה.

עד כמה כנה עליה להיות? תהתה. האם כדאי לה לדבר על הוריה? על ילדותה? על חקירות האף־בי־איי ומבול התביעות המשפטיות שהביאו את החברה שלה לפשיטת רגל, ואותה עצמה אל התורים לקבלת דמי אבטלה? ואולי מוטב שתתחיל מאל"ף, שתספר על הפארק השומם, המפוקפק, שבו פגשה לראשונה את אלוהים, שהושיט מטה את ידו ותלש אותה — ילדונת מפוחדת בת שמונה — מזוועת הגורל שהלכה ונפרשה מול עיניה? ואולי עדיף שתצלול אל ההווה המיידי ואל המסע הרוחני בן השנתיים, אשר הוביל אותה כעת לנסות להתקבל לתוכנית לימודים לחוזרות בתשובה, המתקיימת במובלעת החרדית של בורו פארק בברוקלין?

היא פתחה את תיק היד שלה — מיני־קֵלי יקר בטירוף מתוצרת הרמס שקנתה בבונוס הראשון שלה, כשטעתה לחשוב שהיא יכולה להרשות זאת לעצמה — שלפה ממנו ממחטת נייר והספיגה את עיניה. למה להיכנס לכל זה? היא רק תישמע יותר פתטית. גרוע מזה — היא תצטייר כאחת מאותם חוזרים־בתשובה־אינסטנט, מסוממים דחויים, שמידפקים על דלתותיהן של תוכניות הקירוּב החסידיות בשעת הצורך לחילוצם מחייהם שלהם.

הדלת נפתחה ונסגרה כשהמזכירה — בפֵאה חומה ועליה ברט אנגורה לבן פלומתי — נכנסה לחדר ויצאה ממנו, מדפדפת בדפי נייר. "ייקח לו רק עוד רגע," אמרה בחיוך, בהתעלם מכך שאמרה בדיוק את אותו הדבר לפני רבע שעה.

לאה הינהנה וחייכה בחזרה. שום דבר לא בער לה. היא הציצה מן החלון החוצה אל רחובות ברוקלין הקפואים, סחופי הגשם, ומפעם לפעם נפל מבטה על גברים במעילי חורף שחורים, שקיות ניילון מכסות את מגבעותיהם השחורות רחבות־התיתורה מפני הרס; על נשים אצות־רצות לדרכן, במעילי גשם כחולים קודרים עד אמצע השוק ובמגפיים נמוכי עקב. היא חשבה על השיחה האחרונה שלה עם אמה.

"זאת לא כת, אמא. זאת בדיוק הדרך שבה הורייך חינכו אותך. בדיוק הדרך שהסבים והורי־הסבים שלי חיו כל חייהם! הדרך שבה עמנו חי זה אלפי שנים..."

"שזאת בדיוק הסיבה לכך שאני, בגיל שבע־עשרה, קפצתי לתוך ואן של היפּים ונעלמתי! למה את עושה את זה, לולה? בגלל מה שקרה עם החֶברה שלך? או עם אנדרו? או שזה... עדיין... ג'וש?"

"לאה. קוראים לי לאה עכשיו," תיקנה את אמה ברתיעה. לולה, נערת המופעים מהשיר, עם נוצות מוזהבות בשערה, עד כמה לאה שנאה את השם תמיד! היא סירבה לענות לאמה. בטנה התהפכה משאלותיה.

"אני לא מאמינה שאת חוזרת לברוקלין, שוקעת בתוך כל מה שאני ברחתי ממנו! חינכתי אותך לחופש!"

"חופש. כן, הדור שלך עשה מזה עניין גדול. ולאן זה הביא אותנו? בכל שש דקות מתרחש אונס במדינה הזאת. ארבעים ושלושה אלף איש מתים בכל שנה ממנת יתר של סמים. וחצי מהילדים מתחת לגיל שמונה־עשרה חוו גירושים של הוריהם. כמה מהם יותר מפעם אחת. ארבעים אחוז מהילדים גדלים בלי אבא. יופי של עבודה עשיתם!"

השתררה הפוגה. הלם שתיקה? מן הסתם, לא. רק כיול מחדש, אם היא מכירה את אמא שלה.

"את יודעת איך האנשים האלה מתייחסים לנשים, לולה? למה שאת — עם ההשכלה שלך — תרצי להיות שפחת מטבח ויצרנית תינוקות של איזה גבר? למה שתרצי להיות אזרחית סוג ב'? ואל תחשבי שהוא לא ישלח אותך לפרנס אותו בזמן שהוא שותה קפה ומדפדף בספרי הקודש שלו. איך פמיניסטית יכולה לקנות את כל זה?"

"אה, פמיניזם, האורים והתומים! הפמיניזם מזמן פשט את הרגל. אין לו תשובות לנשים שרוצות להיות נשים, להיות רעיות ואימהות, לחיות חיים אמיתיים. הוא די חיסל את עולם הנישואים והחיזורים. אם האישה שווה לגבר, למה שלא תשלם במסעדה? שתפתח לעצמה את הדלת? אם היא שווה, למה שלא תחזור לעבודה יומיים אחרי שילדה? הרי זה מה שהאבות עושים! את יודעת מה ג'ואן דידיון אמרה על פמיניזם? היא אמרה שהוא 'כבר לא גורם אלא תסמין'. עשיתי את הקטע של אשת־קריירה־מצליחה, זוכרת? ולאן זה הביא אותי? אני בת שלושים וארבע, אמא. את רואה איזה גבר סביבי שרוצה להתחתן ולהתיישב ולעזור לי לגדל משפחה? גברים כבר לא רוצים את זה, לא הגברים המודרניים בכל אופן. הם רוצים לשחק בך עד שנמאס להם ממך. אין להם שום מוסר, שום מחויבות, שום משמעת עצמית.

"העולם שאני נכנסת אליו הוא בדיוק ההפך. שם מכבדים נשים כרעיות וכאימהות. שם לא משחקים ברגשות של אישה. נפגשים כמה פעמים, ואז הגבר מציע לך נישואים — או לא. אבל הוא לא ישאיר אישה תלויה באוויר במשך שנים על גבי שנים על גבי שנים... אסור לו." גרונה של לאה השתנק, והיא נאבקה לעצור את הדמעות. "הגברים שם לא בורחים מנישואים ומהורוּת. הם רצים לקראתם. הם חייבים אישה בחייהם. הם זקוקים לה. הם מחויבים לה. והם חייבים לנהוג בה בכבוד. זאת ההלכה. החוק היהודי."

"כן... וברור שכל אחד שם הוא אזרח שומר חוק..." אמה גיחכה.

לאה עשתה מאמץ אדיר לשלוט בעצמה. כבד את אביך ואת אמך. "תראי, אמא, אני מכבדת את דעתך ואני יודעת שאת מנסה לעזור לי. את צודקת. גידלת אותי עם החופש להיות בדיוק כמוך. אבל האם את לא ברחת מהבית ועשית דברים שזיעזעו את הורייך? אז עכשיו זאת הבחירה שלי. אלה החיים שאני רוצה."

"זה מה שאת אומרת עכשיו. אבל זה דבר אחד להעריץ מבחוץ חיים של מישהו, ודבר אחר לחיות אותם. וכשתחיי אותם מבפנים, העיניים ייפקחו לך ותראי את האמת המכוערת. ולא תהיי מסוגלת להמשיך לבלוע את זה כמו איזו כבשה צייתנית, או אישה מושלמת מבחוץ אבל רובוטית מבפנים. זה לא מתאים לך. את תעזבי, זה ברור, אבל אז כשתצאי לחפש עבודה, איך תסבירי את החלל הגדול בקורות החיים שלך? את זורקת הכול, לולה — את ההשכלה שלך, הקריירה שלך. את תצטערי על זה. את תשני את דעתך. את פשוט בדיכאון, מותק. אני מבינה את זה. רָאוִוי ואני רוצים שתדעי..."

"רָאווי?! מה אכפת לי מה ראווי חושב? אתם אפילו לא נשואים."

"נכון, טכנית אנחנו לא נשואים, אבל אכפת לו ממך."

"בגלל זה הוא שאל אותי יום אחרי שהגעתי 'מה התוכניות שלך'...?"

"הוא לא התכוון לשום דבר. הוא פשוט דאג לך."

"כן, ממש. הוא דאג מפני שאיבדתי את העבודה, ושעכשיו אגור במרתף שלכם ואחיה על חשבונו... תודי. זה מה שהדאיג את שניכם."

שתיקה קצרה השתררה.

"הם אורבים לאנשים מדוכאים, את יודעת. כל כך קל להתעסק להם בראש. מתוקה, את מסוחררת לגמרי מכל שטיפות המוח האלה, ואלוהים יודע מה עבר עלייך בשנה ההיא שחיית במזרח התיכון..."

"בישראל, אמא! בירושלים! לא באיזה מקום נידח. ישראל היא מעצמת ההייטק המובילה בעולם היום!"

"שיהיה. אבל מתחת לכל המילים היפות האלה יש מציאות מכוערת ממש."

משום־מה מכל מה שאמה אמרה זה הכי הציק לה. מה אם היא צודקת, לולה תהתה. היא לא, ענתה לעצמה בנחרצות. לאורך כל חייה היא אף פעם לא צדקה בשום דבר.

"אני אוהבת אותך, אמא. רק תקבלי את זה שאת ואני שונות מאוד. תמיד היינו."

"את יודעת, אילו היית בורחת עם הארי קרישנה, הייתי יכולה לקבל את זה. רק לא עם האנשים האלה. זאת טרגדיה."

"זאת לא. כבר עברתי טרגדיה. זוכרת?"

זה שם סוף לשיחה. הן לא החליפו מילה מאז. חלפו שלושה חודשים.

לולה לא יכלה לומר שהיא מופתעת. אחרי הכול, אמא שלה היתה בבואה הפוכה של דמות הילדה שהוריה — יהודים מחמירים משכונת פלטבוש, בני המעמד הבינוני — נאבקו לגדל. לדברי אמה, סבה וסבתה היו קנאים נטולי היגיון, בלתי־אמריקאים בעליל. מניפסט ההוכחות הארוך שלה כלל את הדרישה שלהם ממנה ללבוש חצאיות עד הברכיים ושרוולים עד המרפקים גם בשיא הקיץ, ואת האיסור שהטילו עליה בגיל חמש־עשרה ללכת לבדה למופעי רוק במנהטן, גם כשהרולינג סטונס הגיעו לניו יורק. לדבריה, כל המריבות המרות איתם היו באשמתם המלאה, כך שרק הגיוני שלילה אחד היא קפצה מחלון חדרה בקומה הראשונה והסתלקה בחברת אנשים שפגשה בקונצרט פאנק רוק, שהיו בדרכם לקליפורניה. עד שהוריה הצליחו לאתר אותה, היא כבר היתה בּגירה ומחוץ לסמכותם השיפוטית.

אמה מעולם לא הביטה לאחור.

כשלאה פגשה סוף־סוף את סבה וסבתה זמן קצר אחרי יום הולדתה השמיני, היא היתה המומה למראה שני הקשישים השבריריים שהרעיפו עליה חיוכים חמים, חיבקו ונישקו אותה כאילו לא ירפו ממנה לעולם. הם לא דמו כלל למפלצות הכוחניות שכיכבו בסיפורים של אמה. הם נתנו לה שרשרת זהב עם מגן דויד, שהיא מעולם לא הסירה מאז. וכשנפטרו בזה אחר זה כשהיתה בת אחת־עשרה, הם השאירו לה זוג פמוטי כסף שירשו מהוריהם בפולין. היא שמרה על האוצר הזה.

היא תמיד קינאה בילדותה של אמה. ובהוריה.

כמו רוב בני האדם, חשבה לאה, אמה השתדלה לגדל אותה בדרך שבה היתה רוצה שיגדלו אותה. וכמו רוב בני האדם היא הרחיקה לכת, ולכוונותיה הטובות היו השלכות איומות. היעדר הכללים והגבולות, אפילו היעדר עצה טובה, לא עוררו תחושת חופש, אלא תחושת נטישה. לאה היתה במבי קטנה שמשוטטת לבדה בסוואנה, חשופה לכל טורף. את אמצעי ההגנה היחידים שלה למדה בעצמה ממה שהורי חברותיה אסרו עליהן לעשות.

"שרק תגדלי להיות מאושרת," היתה המנטרה של אמה.

את העצה הזאת היה קל לתת וקשה לבצע בסן חוזה, קליפורניה, מקום שמשך אליו תימהונים חסרי שורשים, שהגיעו בכבישים הראשיים ממזרח ארצות הברית ומהמערב התיכון במנוסה מנישואים כושלים, מדמי מזונות או ממרדף חם של כוחות שיטור ואכיפה. במשך כל ילדותה חוותה לאה זרם תמידי של פחד מינורי.

הן אמנם גרו ברחוב טוב, אבל ממש מעבר לפינה היו שורות של בתים להשכרה שדייריהם נהגו בטנדרים מלוכלכים, וקרטוני פיצה רטובים קישטו את חלקות הדשא בחזיתם. היו שם המון מהגרים טריים וכל מיני נוודים, אנשים שישנו על מזרנים בחדרים שעמד בהם ריח של כלים מלוכלכים וצואת חתולים. היו הרבה רעש, הרבה צרחות של ילדים ועל ילדים, הרבה אלימות בתוך המשפחה. שאון סירנות של ניידות משטרה, נביחות של כלבים משוטטים והתנפצויות בקבוקי בירה על גדר הבית שלהן היו פסקול ילדותה, שהתנגן על רקע מגרשים למכירת מכוניות משומשות ורצועות של מרכזים מסחריים, שנמשכו לאורך קילומטרים רבים בכביש אל קמינו.

פעם קראה בעיתון סיפור על אישה שמכוניתה נתקעה בכביש המהיר הזה. לא עברו חמש דקות, ושומרוני טוב לכאורה עצר ולקח אותה. התברר, כמובן, שהוא אנס ורוצח שפשוט עבר שם במקרה. כעבור שעות אחדות מצאה המשטרה את גופתה של האישה המסכנה. לאה, על אף גילה הצעיר, היתה מזועזעת מהאפשרות שאנשים שנוסעים בדרך שעוברת כה קרוב אליה, אנשים שיודעים לנהוג ונראים נורמלים לגמרי מאחורי ההגה, הם בעצם מפלצות.

היא ערגה לביטחון וליציבות, לחיי שגרה שמרניים, כמו ב"משפחת קוסבי" ובקומדיות מצבים אחרות משנות החמישים שראתה עכשיו בווידיאו — "אבא יודע הכי טוב" או "דונה ריד" — הטפות מוסר של חצי שעה, עם צחוקים מוקלטים והפסקות לפרסומות, שבהן האימהות חגורות סינרים, והאבות חוזרים לבתיהם בשכונות הפרווריות, חבושי כובעים ומקטורנים מושלכים באגביות על כתפי החולצות הלבנות המעומלנות שלהם. אחרי הלימודים היתה יושבת לבד בבית הריק שאת דלתותיו וחלונותיו נעלה על מנעול ובריח, צופה בסדרות פרק אחר פרק ומחכה שאמה תחזור הביתה מעבודתה במספרה.

יותר מכול היא ערגה לאב, למישהו נבון, חזק, אוהב ומגונן.

אביה החורג, דון הווארד — האב היחיד שזכרה — מת בפתאומיות כשמלאו לה ארבע. הוא היה איש שמח שאהב לשחק בכדור עם ילדים, טיפוס של "בואו נצא לפיצה ובאולינג". היא בקושי זכרה אותו. השאר, כל בני הזוג האחרים של אמה, היו זרים.

ואז יום אחד קרה סוף־סוף מה שקורה פחות או יותר לכל ילד של הורה מזניח. אף שנחלצה מהאירוע בקלות שלא תיאמן, החוויה היתה בלתי נשכחת, נקודה שאין ממנה חזרה לעולם אל האמון התמים ביכולת ובתבונה של אמה בכל הקשור לשמירה על ביטחון בתה.

***

הדלת נפתחה. "סליחה על האיחור," אמר הרב ויינטראוב בחיוך.

היא קמה ממקומה, דרוכה, והושיטה את ידיה לוודא ששערה עדיין מהודק בקפידה אל הקודקוד בעזרת גומיות וסיכות. רעמת השיער הטבעית שלה היתה מסה אדירה של תלתלים חריגים בלתי נשלטים בצבע בלונד־אדמדם, וסידורה בצורה מכובדת היה משימה כה נואשת, שלאה חשבה פעם ברצינות לגזוז את כולה או לעשות החלקה ולצבוע את השיער בחום. היא עמדה בדחף וסירבה להיכנע לשנאה העצמית שלה, תכונה שפגשה לעתים קרובות למדי אצל חוזרות בתשובה טריות. היה גבול למה שהיא יכולה לעשות מבלי לאבד כליל את עצמיותה.

היא משכה מטה את החצאית שלה, שהגיעה ממילא עד אמצע השוק. החצאית היתה חדשה, אבל התפרים כבר נראו מתוחים. מאז הפסיקה את הריצה היומית שלה, נעטף גופה במין שכבת שומן. זה עורר בה גועל, אבל כרגע הרגישה חסרת אונים לעשות משהו בעניין. האנשים שלתמיכתם ולקִרבתם נכספה עכשיו לא היו רואים בעין יפה ריצה, של גבר או של אישה, ברחוב בבגדי אימון. וגם אילו עשתה זאת במנהטן, בין זרים שלא היו מזכים אותה במבט שני, זה לא נראה לה הגון. אם היא באמת רוצה להיות חלק מהקהילה הזאת, עליה לעשות מאמץ כֵּן להתאים את עצמה לכלליה.

הרב ויינטראוב לבש מעיל שחור ארוך, חבש מגבעת שחורה בעלת תיתורה מרשימה והרכיב משקפיים. פניו היו עטורות זקן שאילו היה לבן, ולא שחור כפחם, היה משווה לו מראה תואם־סנטה־קלאוס. עיניו היו חכמות, וצבען כחול עז.

היא חיה די זמן בקרב אנשים דתיים כדי שלא להיעלב מכך שלא הושיט לה את ידו. גברים דתיים נוגעים אך ורק בנשותיהם, בבנותיהם או בנכדותיהם. מאז ומעולם סברה שההקפדה הזאת על גבולות ברורים ראויה להערצה, מין נווה מדבר מפתיע בעולם גדוש הטרדות והתעללויות מיניות.

"שבי בבקשה," החווה בידו בנעימות. הוא הרים את כנפי מעילו השחור הארוך והתיישב מאחורי שולחן הכתיבה שלו. "אז מה, מיס...?"

"לאה," השלימה במקומו. "לאה הווארד."

"כן, כמובן, לאה. מה מביא אותך אלינו היום?" הוא הסתכל אליה בציפייה.

"אני רוצה להירשם לתוכנית הנשים שלכם."

הוא הינהן. "טוב ויפה. את מוכנה לספר לי קצת על עצמך?"

"הייתי בתוכניות אחרות. התחלתי ב'בית חנה' של חב"ד וביליתי קצת ב'אוהל שרה' בישראל. כשחזרתי לניו יורק התחלתי ללכת למניין מתחילים בבית הכנסת של שדרות וושינגטון במנהטן."

הוא נשען לאחור. "עברת מהחסידות לישיבה לאורתודוקסיה מודרנית, ועכשיו את חוזרת לכאן, אלינו ה'שחורים'?"

היא היתה נבוכה. זה באמת מה שהיא עשתה? "תראה, כבוד הרב," אמרה לו בכנות. "האמת היא שבהתחלה לא ידעתי כלום, והיום אני יודעת קצת על השם, על יהדות, ובעיקר על עצמי. לאורך הדרך התברר לי מה אני רוצה ומה לא." כאן עצרה לרגע. "לכן אני כאן, בבית הספר שלכם, בקהילה שלכם. זה מה שאני רוצה."

הוא השעין את מרפקיו על שולחן הכתיבה שלו והצמיד את כפות הידיים זו לזו. בעיניו היה מבט חקרני, היא הבחינה. אך גם משועשע.

"תסבירי לי למה."

"טוב, אז כמו שכבר אמרתי, התחלתי בחב"ד. נתקלתי בהם באינטרנט. 'מחנה קיץ למבוגרים' הם קראו לזה. במודעה נאמר שלא חשוב בת כמה את או מה הרקע שלך, אם את יהודייה — זה המקום בשבילך. בדיוק פוטרתי אז מהעבודה ונפרדתי מהחבר. לא יכולתי עוד להרשות לעצמי לשכור דירה במנהטן, והמשפחה שלי הבהירה לי היטב שהם לא רוצים שאעבור לגור איתם. המחנה היה במינסוטה, והציעו לי מלגה. אמרתי לעצמי, אולי אקח לי פסק זמן לחשוב על החיים שלי."

"אז... חב"ד לא התאימו לך?"

היא היססה. "האמת היא שנהניתי שם מאוד בהתחלה. כולם היו כל כך ידידותיים! אהבתי את השירה, את מנהגי השבת הנהדרים, את הרגשת הקדושה והקִרבה לאחרים ולהשם. למדתי כל כך הרבה... למדתי הכול, בעצם. אבל אז נתקלתי בקיר."

היא היססה.

"בבקשה, ספרי לי בכנות."

"טוב. נמאס לי מכל הסיפורים האלה על גברים ונשים עם בעיות נוראות שהולכים לרבי, והרבי אומר להם בדיוק מה לעשות, והעצות שלו תמיד מושלמות ופותרות הכול. לא הצלחתי להבין מה לזה ולי. אחרי הכול, הרבי נפטר לפני יותר מעשרים שנה. וגם אילו עדיין היה כאן, איזו מין דרך חיים זאת, לבקש ממישהו לקבל את כל ההחלטות בשבילך? לפחד לחשוב אפילו מחשבה אחת, אפילו רעיון אחד משל עצמך? דיברתי על זה עם אחד המורים שלי. הוא היה מאוד נחמד וכיוון אותי לתוכנית לימוד אחרת בירושלים."

"ואיך הלך שם?"

"זאת היתה הפעם הראשונה שלי בישראל. הייתי המומה. ראיתי אנשים, קהילות שלמות, שממש חיות את חיי היומיום לפי החוקים שאני ידעתי עליהם רק מקריאה. הרבה מורים שלי הזמינו אותי לבתיהם. יש להם את המשפחות הגדולות, הרעשניות והמאושרות האלה, שכל אחד בהן, מהפעוט הכי צעיר ועד לסבא רבא, חי מתוך מחויבות גמורה למסורות בנות מאות שנים. איכשהו זה המחיש לי את העניין. הראה לי עד כמה הדבר אפשרי. לא הרגשתי שמדובר באורח חיים פרימיטיבי או שמרני. זאת היתה הרגשה ביתית ראויה. הרגשה של קדושה."

"אז למה לא נשארת? אני בטוח שב'אוהל שרה' יש המון שדכנים שמחפשים אותך," חייך.

היא חייכה חזרה בחוסר ביטחון כלשהו. "באוהל שרה היה לי טוב. נהניתי מכמה מהדברים שם..." ושוב השתתקה בהיסוס. "אבל זה היה כל כך גדול! הייתי אחת מאיזה שבע מאות נשים. נדמה לי שהלכתי קצת לאיבוד שם. ובערך באותו הזמן הרגשתי רצון להעמיק את ההבנה העיונית שלי בהלכה, באורח החיים. שלא יגידו לי רק תעשי ככה, אל תעשי ככה... אבל בהרבה שיעורים לא היתה מגמה כזאת. הרבה נשים רק הוציאו בדיוק את נזמי הלשון שלהן..." היא הסמיקה מאוד ונשאה את מבטה אליו. "אני... אני..."

הוא נופף בידו בביטול, ועיניו הכחולות הביעו משובה. "תאמיני לי, גם בתוכנית שלנו כבר ראינו הכול..."

"כן, בכל אופן, הן עברו ישר משם לניסיון לחקות את כל מה שהמורים אמרו או עשו, גם אם לא הבינו מזה מילה. והן היו מאוד שיפוטיות זו כלפי זו. לפעמים זה הזכיר לי את התיכון עם כל הבנות הנבזיות. ובכל זאת היו לי שם כמה מורים מעוררי השראה בהחלט, וטיפסתי שם כמה שלבים בסולם הרוחני. אבל הכסף שלי עמד להיגמר, והאמת היא שלא הייתי מוכנה לחיות מחוץ לאמריקה. אז חזרתי וחיפשתי עבודה. קיבלתי משרה בחברת הייטק גדולה במנהטן. שכרתי דירה לא רחוק ממקום המגורים הקודם שלי. פחדתי נורא שאגלוש חזרה לסגנון החיים הקודם שלי... לא רציתי לשכוח את כל מה שלמדתי. אז כשהצטרפתי לקהילת בית הכנסת של שדרות וושינגטון, הוקל לי. זאת קהילה אורתודוקסית מודרנית עם אנשים ברמת השכלה דומה לשלי, שעובדים במשרות בכירות במקצועות החופשיים. הרבה מהם חוזרים בתשובה, ויש לא מעט רווקים. בבית הכנסת הזה היו הרבה פחות הגבלות מאשר בחב"ד או באוהל שרה. האנשים שם מחזיקים טלוויזיה בבית, הולכים לקולנוע ולתיאטרון וקוראים את הספרים האחרונים ברשימת רבי־המכר של ה'ניו יורק טיימס'. הם בדיוק כמו שאני הייתי פעם, רק שהם שומרי שבת וכשרות. אבל אצלם לא הגעתי לשיאים שחוויתי בירושלים או אפילו בחב"ד, התרוממות הרוח עקב תפילה ותחושה של דו־שיח עם אלוקים. זה הזכיר לי מדי את הסגנון של הרפורמים והקונסרבטיבים, שמצמצמים את הדרישות של השם כך שיהיו יותר פופולריות וקלות לביצוע. אבל אני לא חיפשתי קלוּת. רציתי אמת שעמדה במבחן. משהו נצחי. אבל גם הייתי עייפה מחיפושים. קיוויתי שאקבל שם מספיק, גם אם ההתאמה לא מושלמת. חלק מזה, אני מודה, קשור לכך שהיו בקהילה לא מעט גברים שבאו בחשבון. כל כך רציתי להתיישב כבר ולהביא ילדים!"

היא עצרה מתוך מודעות עצמית והחניקה אנחה רמה. "הכרתי שם מישהו. בן גילי. מנתח מערכות. גם הוא חוזר בתשובה. יצאנו שישה חודשים, נפגשנו פעמיים־שלוש בשבוע. ציפיתי, קיוויתי... אבל אז פנה אלי מישהו מהקהילה, לקח אותי הצידה ואמר שאני לא היחידה בקהילה שהגבר הזה יוצא איתה. יש עוד שתי נשים לפחות."

היא הרימה את עיניה ושלחה מבט אל מעבר לשולחן הכתיבה הדומם במשרד הסתמי הזה בברוקלין, ובזר המזוקן שיושב מולה. גבותיו התכווצו פתאום בכאב. הוא מבין, היא חשבה, אסירת תודה.

"זאת אומרת שהיתה קצת יותר מדי מודרנה באורתודוקסיה הזאת..."

היא הינהנה בלי לפצות פה. כמו הוונציאנים שברחו מפני אויב היישר לתוך האוקיינוס ובנו לעצמם בניינים על כלונסאות, היא ברחה מהמוסריות ומכללי העסקים של העולם המודרני, עד שהגיעה סוף־סוף לקצה אמריקה, עולם שאין מנוכר ומנוגד ממנו לכל דבר "מודרני".

"כבוד הרב, אני בת שלושים וארבע. אני רוצה להפסיק לרוץ. אני רוצה לחיות כאן, להקים בית יהודי, למצוא בעל טוב, ללדת ילדים. אני יודעת שנשים שמסיימות את התוכנית שלכם מוצאות שידוכים בקהילה הזאת. אני מקווה..."

"לאה, עד כמה את שומרת מצוות בשלב הזה של חייך?"

היא ידעה למה הוא מתכוון. הוא לא דיבר רק על נאמנות לחוקי התורה, אלא גם על כל ההגבלות שנוספו עליהם במשך אלפי שנים של הלכה — גזרות ומנהגים שרבנים קבעו. האמת היא שמעולם לא פגשה שני יהודים ששומרים מצוות באותה רמה. כי אין לדבר סוף, לפי מה שראית בבית ולמדת בבית הספר. ולה לא היה יֶדע לא מכאן ולא מכאן. היא רק ליקטה באקראי מנהגים ואיסורים פה ושם ועשתה כמיטב יכולתה.

רק תהיי ישרה, אמרה לעצמה מתוך אמון בעיניים הטובות והנבונות שהסתכלו בה בריכוז. "אני מתפללת בכל בוקר, אבל באנגלית. אני עוד לא יודעת מספיק עברית. אני שומרת שבת וחגים בקפידה: לא משתמשת בחשמל, מנתקת את הטלפון ומכבה את המחשב. אני לא משתמשת בכסף, לא סוחבת דברים ולא נוהגת. אני מדליקה נרות והולכת לבית הכנסת, אף על פי שלפעמים אני האישה היחידה בעזרת הנשים (ככל שבית הכנסת יותר אורתודוקסי, גילתה להפתעתה, מגיעות אליו פחות נשים. למה?). אני מכינה סעודות שבת וחג או מוזמנת אליהן. אני מקפידה מאוד לקנות רק מוצרים עם הכשר רבני ראוי. ויותר מכול, אני מנסה להיזהר במה שאני אומרת לאנשים ועליהם. אני משתדלת לא לפגוע לעולם ברגשות של מישהו אחר, ומשתדלת תמיד להיות ישרה במילים או במעשים. וכשאני יכולה, אני משתדלת לעשות מעשים טובים."

הוא התיישר בכיסאו. "אני לא יודע אם את צריכה עוד שיעורים, לאה. נדמה לי שכבר למדת את כל הדברים החשובים יותר."

היא נרגעה. "ועדיין אני מרגישה כמו בור ועם הארץ."

דממה קצרה השתררה. "יש הרבה מקומות שאת יכולה לקחת בהם שיעורים. אבל למען האמת, אני לא חושב שהתוכנית שלנו מתאימה לך. את מבינה," הוא אמר במרב העדינות, "רוב התלמידות שלנו בנות פחות מעשרים וחמש."

דבריו דקרו את לבה כחרב, עקרו ממנו את מעט התקוות שנותרו בו. זקנה מדי! היא פשוט זקנה מדי. היא הינהנה לעברו בלי לומר מילה והתחילה לאסוף את חפציה. "תודה שהקשבת לי, הרב ויינטראוב. אני מצטערת שביזבזתי את זמנך."

הוא לא ענה, ורק הישיר מבט אליה.

היא קמה מכיסאה בתנועה פתאומית.

הוא החווה בידו תנועה של קוצר רוח. "את ממהרת? שבי, שבי."

היא צנחה חזרה לכיסא, מבולבלת. פניה היו סמוקות מעלבון ומאכזבה.

"תגידי לי, לאה'לה. מה באמת קרה לפני שהצטרפת לחב"ד?"

עכשיו שקעה בכיסאה וכיחכחה בגרונה בכבדות, מודעת למבטו העז המפענח של הרב שנח עליה בלי שום שיפוט, אך גם בלי חמלה.

"החברה שבה עבדתי, PureBirth, היתה חברת סטארט־אפ שפיתחה מבחן סינון גנטי מהפכני, שהיה אמור לאתר, באמצעות בדיקת דם פשוטה, ציסטיק פיברוזיס, מחלת הנטינגון, אנמיה חֶרמֵשית, טאי זקס ועוד הרבה מחלות תורשתיות. אני עבדתי במחלקת השיווק, עזרתי למכור מיליוני ערכות בדיקה כאלה לכל העולם. גרפנו רווחים עצומים. כולנו קיבלנו בונוסים ואופציות בבורסה.

"ואז, יום אחד נכנסתי למשרד וראיתי שוטרים בכל מקום. אנשים עמדו ליד שולחנות העבודה, מילאו ארגזים ובכו. הבוסית שלי, ג'וליאנה האגֶר, אישה שהערצתי והערכתי כמעט יותר מכל אדם אחר שפגשתי, נעצרה. אזקו את ידיה מול כולנו! התברר שהמוצר שלנו 'המהפכני, חוד החנית בתחום', היה הונאה! זוגות ברחבי העולם התחילו להביא לעולם ילדים בעלי מומים גנטיים, שאנחנו התחייבנו שלא יהיו להם. תביעות משפטיות התחילו לזרום, ואז נפתחה גם חקירה פלילית."

היא קימטה את ממחטת הנייר שבידה. "אני יודעת שזאת לא אשמתי. הייתי בורג קטן במכונה ענקית. אבל אלמלא שיכנעתי את הקונים בבתי המרקחת לרכוש מלאי מהמוצר שלנו, אולי הזוגות האלה היו הולכים לרופאים שהיו מעבירים אותם בדיקות אמינות. בגללי היתה להם גישה לבדיקה הכוזבת הזאת. הם בטחו בה, ועכשיו הילדים שלהם יסבלו עד סוף חייהם." היא הספיגה את דמעותיה שהחלו לזלוג. "והחלק הכי גרוע, הכי נורא, היה זה —" היא הרימה את תיק היד שלה. "קיבלתי פרס על העבודה שלי!! אבל אלוקים הסתכל מלמעלה, הרב ויינטראוב. הוא העניש אותי. לא רק שאיבדתי את המשרה שלי, אלא שמערכת יחסים ארוכה, שהייתי בטוחה שתוביל לחתונה ולילדים, קרסה פתאום. השקעתי בה חמש שנות חיים, חמש שנות נעורים. ונשארתי בלי כלום."

הוא הינהן. "אלוקים מנסה ללכוד את תשומת לבך, לאה הווארד. לפעמים משבר אישי כזה הוא הדרך שלו לדחוף אותנו להתבוננות פנימית, אל תוך לבנו, ואחר כך החוצה, אליו." הוא תופף על השולחן בעיפרון, נשען לאחור בהרהור בכיסאו ונאנח. "לאה'לה, לאה'לה," הוא אמר, הניע את ראשו מצד לצד וסקר אותה במבטו. "מה נעשה איתך? מה נעשה איתך?"