חברות וחירות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חברות וחירות
הוספה למועדפים

חברות וחירות

ספר דיגיטלי
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

נגה מרון (נולדה ב-1928) היא סופרת ישראלית; כתבה מעל 30 ספרי ילדים, נוער ומבוגרים.

מרון נולדה בירושלים ולמדה בגימנסיה העברית בירושלים. שירתה בפלמ"ח והתגייסה לצה"ל כשפרצה מלחמת השיחרור. היא שוחררה מהצבא בספטמבר 1948 ועבדה כמורה בבתי ספר בתל אביב וברמת-גן. לאחר שנישאה וילדה שני ילדים, ב-1972, סיימה בהצטיינות את לימודיה האקדמיים בחוג לספרות עברית ולחינוך (מנהל ופיקוח) באוניברסיטת בר-אילן. בנוסף עבדה כמנהלת בתי ספר ברמת גן והייתה חברת הנהלת הסתדרות המורים.
אחד מתחביביה במהלך חייה היה כתיבה, ובשנת 1987 היא פרשה פרישה מוקדמת ממערכת החינוך והתמקדה בכתיבה ספרותית. ספרה הראשון, "מה שקרה לגילי וגם לי", יצא בשנת 1986, ומאז הוציאה מעל 30 ספרים לילדים, לנוער ולמבוגרים.
בין השאר כתבה מרון את "סדרת ספרי חירות" לנוער, בה מתוארת דמותה של לימור שמוצאת את יומנה של סבתא חירות מתקופת טרום המדינה, וחוויות שעברו על שתיהן. ספרים אחרים שהוציאה הם "המפלט האחרון", "מה עובר עליך, ילד?", "אשה חדשה לאבא", "הגדולה מכולן", "תם ולילך מחכים לאח: על אח קטן שנולד לפני הזמן", "מלכי הכתה" ועוד.

נושאים

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
ליה, לשעבר גלינה, מתחילה ללמוד בתיכון תל אביבי. היא מוצמדת ללימור, בוגרת התיכון, כדי שתעזור לה להשתלב בסביבה החדשה. לימור הופכת לחברתה הטובה של גליה ומראה לה את יומנה של סבתה חירות, אשר עברה את שנות התבגרותה בימי קום המדינה, ואת יומנה של מירי, חברתה של חירות. גליה מספרת על קיץ משמעותי בחייה: קיץ שבו התאהבה, רכשה לה חברה מן ההווה ועוד חברה מן העבר.
 
"חברות וחירות" הוא סיפור של קיץ מיוחד שבו מתבגרת גליה שעלתה לארץ מרוסיה לפני שנים מספר, ובו היא מלווה את התבגרותה של מירי שגם היא הגיעה לארץ חדשה אחרי שאיבדה את משפחתה בשואה. זהו סיפור על חברות ואהבה בשנות האלפיים ובשנים של קום המדינה.
"חברות וחירות" הוא ספר שביעי ומפתיע בסדרת ספרי "חירות" המצליחה.

פרק ראשון

פרק ראשון

חברוּת חדשה

יום לאחר שהגענו לתל אביב רשמו אותי ל"מקיף רבין", חטיבת הביניים הכי קרובה לדירה ששכרנו בדרום העיר. על תיבת הדואר הדבקתי מדבקה עם שם המשפחה שלנו, ועוד לפני שהספקנו לפרוק את כל הארגזים מצאנו בה מכתב הזמנה לבוא לשיחה עם יועצת בית הספר. תרגמתי לאמא את המכתב, ומיד העמיק הקמט שבין גבותיה שמעיד על כך שהיא בלחץ. כך זה היה אצלה תמיד, עוד ברוסיה; כשהיו מזמינים אותה לבוא לבית הספר היא היתה חושבת שמשהו לא בסדר עם הלימודים שלי. אמרתי לה שאין מה להתרגש כי זו בסך הכול פגישה עם יועצת, אבל היא היתה נרגשת כאילו הוזמנה לפגוש את המנהל בכבודו ובעצמו.
אמא לחצה שנצא מהבית מוקדם כדי שלא נאחר, וטוב שהגענו לפני הזמן. התחלנו לתעות בין מסדרונות שקירותיהם חשופים ודלתותיהם לא מזוהות, ואת הכול הציף ריח סיד וצבע שעִקצץ באף. לא היה את מי לשאול, עד שאחד הצַבָּעים כיוון אותנו לחדר המזכירוּת ומשם הגענו לבסוף אל חדר היועצת, ואמא הקישה בדלת.
"יבוא!" נשמע קול מבפנים.
פתחנו את הדלת ונכנסנו. אישה צעירה קמה לקראתנו מאחורי שולחן עץ פשוט.
"אני סמדר," הציגה את עצמה בלחיצת יד חמה.
"אלכסנדרה," אמרה אמא שלי, קדה קידה קלה ומלמלה משהו במבוכה גדולה. זה בגלל העברית שלה שעד היום היא לא משהו.
"גליה," אמרתי והסמקתי.
"שבו בבקשה. תרגישו בנוח," חייכה אלינו סמדר והזמינה אותנו לגשת לפינת הישיבה שבחדר. "סליחה על הבלגן שיש כאן עכשיו," התנצלה ולקחה מעל שולחנה ערימת ניירות, ואז התיישבה על אחת הכורסאות שמולנו. "אנחנו מכינים עכשיו את בית הספר; ביום שתתחיל שנת הלימודים הכול יהיה מסודר ונקי." היא דפדפה בניירות וחיפשה ככל הנראה את הסיבה לכך שהזמינה אותנו.
ישבתי על קצה הכיסא ומרטתי בעצבנות ממחטת נייר. אמא דחקה בי במרפקה. "גלינה, שבי ישר!" לחשה ברוסית אל תוך אוזני. הזדקפתי בבת אחת ומחיתי את הזיעה בַּממחטה שכבר הפכה לכדור מקומט באגרופי.
היועצת מצאה את מה שחיפשה ונעצה בי מבט מופתע, "גליה סְמוֹלֶנְסְקִין? זה השם שלך? יש קשר לפֶּרֶץ סמולנסקין?"
משכתי בכתפי ופניתי ברוסית אל אמא, "יש לנו במשפחה פרץ סמולנסקין?"
אמא הסמיקה ופרשה את ידיה לצדדים, "אולי אני לשאול אבא..." מלמלה במבוכה ונראתה כדג שהושלך ליבשה.
היועצת חייכה בנועם, "זה בסדר, גם אני לא יודעת כלום על קרובי משפחה מהמאה התשע־עשרה," ואז פנתה אלי והוסיפה, "אתם עוד תלמדו על פרץ סמולנסקין, ואת תהיי גאה בשם הזה."
"לומדים עליו בבית ספר?" לא יכולתי להתאפק.
"פרץ סמולנסקין היה סופר חשוב," ענתה, "מיוזמי תנועת 'חיבת ציון' ברוסיה. הראשון שטען שלאומיות קשורה בתרבות ובשפה ולא רק בדת... אבל לא הוא מעניין אותנו כרגע. ספרי לי קצת על עצמך, גליה."
"אין הרבה מה לספר," גל לוהט נוסף הציף את צווארי ואת פני. "נולדתי ברוסיה, ועלינו לארץ כשהייתי בכיתה ג'."
"יש לך אחים או אחיות?"
בקצה העין קלטתי את מבט התחנונים של אמא שלי, ובלעתי את רוקי. אצלנו במשפחה לא מדברים בפני זרים על לֶנִיצְ'קָה שלנו. הטרגדיה הפרטית שלנו היא לא עניינו של איש. אף אחד לא צריך לדעת על המחלה שלה, ואין סיבה לספר שעזבנו את נצרת עילית לאחר מותה.
"יש לי אח גדול, אַנְדְרֵיי. הוא כבר בצבא, בגולני," עניתי והרגשתי צורך להוסיף, "אבל הוא לא מאותו אבא. אבא שלו נשאר ברוסיה."
סמדר חייכה. "מה שחשוב הוא שאתם משפחה, והעיקר שהגעתם יחד לישראל!" היא חזרה לעיין בדף שעל ברכיה. "ומה הביא אתכם לעבור לתל אביב?"
"העבודה של אבא שלי," עניתי. "אבא רופא, והיה צריך לעבור בחינות כדי לקבל רישיון לעבוד כרופא גם בישראל. בנצרת עילית הוא עבד כחובש במגן דויד אדום ולמד לבחינות, ואחרי שעבר אותן קיבלו אותו לעבוד כרופא מרדים בבית חולים תל השומר."
"טוב לדעת," מלמלה סמדר, כמו לעצמה, "שרק לא נצטרך פרוטקציה חס וחלילה..." והוסיפה בחיוך לבבי, "אני כבר רואה שאת תיקלטי כאן מהר, גליה. אני בטוחה בזה. העברית שלך נשמעת צברית לגמרי." ואל אמא שלי פנתה בנועם, "וגם את, גברת סמולנסקין, תלמדי כאן עברית אחת־שתיים. בנצרת עילית הסתדרת ברוסית, נכון?"
"יש הרבה אנשים מדבר רוסית בנצרת עילית," אמרה אמא בעברית שבורה. אבל החיוך הדק שראיתי על שפתיה העיד על כך שהיא מתחילה להפשיר מקיפאונה.
נשמעה דפיקה קלה בדלת ובפתח הופיע ראש בלונדיני של נערה. "אוי, סליחה, המזכירה אמרה שקראת לי!" הראש נרתע לאחור, אך סמדר זינקה אל הדלת: "הַיי, לימור! בואי! היכנסי! הגעת בדיוק בזמן!" ואז הציגה אותי במאור פנים, "תכירי את גליה. היא בכיתה ט' שלישית, ואת תהיי החונכת שלה!"
היה ברור שהיא מצפה שנלחץ ידיים, וזה מה שעשינו.
"לימור סיימה השנה את כיתה י"ב," פנתה אלי סמדר. "תאריך הגיוס שנקבע לה הוא רק בנובמבר, ובינתיים היא הסכימה להשתלב בתוכנית החונכוּת שאִרגַנּו בבית הספר. כבר כמה שנים שאנחנו מפעילים בוגרים שלנו בקליטת תלמידים חדשים, וזה עובד יופי! אנחנו משתדלים להצמיד לכל תלמיד חדש חונך, ונראה לי שהצירוף של שתיכן יהיה מוצלח."
"תעודה גלינה בסדר!" אמא שלי הזדקפה, שאף אחד לא יחשוב שאני זקוקה חלילה לעזרה בלימודים.
"התעודה בסדר גמור!" שלחה אליה סמדר מבט מרגיע, "אני רואה את התעודה. כל הכבוד! ממוצע שמונים ושתיים זה מצוין, גברת סמולנסקין! החונכת אמורה לעזור לגליה להיקלט בין הילדים בבית־ספר," ואז פנתה אלי, "אנחנו גאים לקבל תלמידה כמוך, גליה! את תראי שיהיה לך נעים אצלנו, לימור תעשה לך היכרות ראשונה עם בית הספר. תוכלי לפנות אליה בכל שאלה או אי הבנה..."
לימור משכה כיסא והתיישבה לידי. "היי, גליה. אז מאיפה באת ואיפה למדת?" שאלה בחיוך ללא הקדמות.
"בחטיבת הביניים וייצמן בנצרת עילית."
"בנצרת עילית!?" נדלק בעיניה זיק. "הכרתי מישהו בנצרת עילית, יואל בשן. השם אומר לך משהו?"
"באיזו כיתה הוא?" השם לא צלצל לי מוכר, אבל מאוד רציתי לעזור.
"הוא סיים לפני שנה," ענתה לימור.
"אז אם כך הוא צריך להיות כבר בצבא, לא? כמו אחי. באיזה תיכון הוא למד?"
"תיכון אקסטרני. אין לי מושג איזה בדיוק…" ענתה, וחשתי שלא סתם היא מתעניינת.
"אני אשאל את אחי. יואל בשן, אמרת? אנדי מכיר את כולם אצלנו. בטח את הבנים משכבת הגיל שלו," הבטחתי לה.
החלפנו בינינו טלפונים וכתובות, ולימור שאלה: "את רוצה להתחיל מחר? זה בסדר שאני אבוא אלייך מחר?"
"אין בעיה. באיזו שעה?" עניתי בשמחה.
לימור מיד מצאה חן בעיני, אבל אמא התערבה וביקשה ממני ברוסית שאדחה את הביקור. אמרה שלא מתאים לה לקבל אורחים בבית שעדיין לא ממש מסודר. כך נוכחתי שאמא מבינה עברית יותר ממה שחשבתי. גם לימור, כאילו הבינה את מה שאמא אמרה, מיד חזרה בה: "את יודעת מה, גליה? אולי יותר טוב שתבואי את אלי, כי אצלנו אין אף אחד בבית כל היום. אמא שלי עובדת עד מאוחר ונהיה לגמרי לבד. תביאי איתך את רשימת הספרים שאמרו לכם לקנות, ולפחות חלק מהם תקבלי ממני. אני כזאת ששומרת דברים, ויש לי גם מחברות שיעזרו לך."
"יופי. אז מחר בשלוש אני אצלך," חזרתי ואישרתי, ולימור הסבירה לי איך להגיע לביתה בדרך הקצרה ביותר.
המסדרונות החשופים נראו שונים בדרך החוצה וריח הצבע הטרי היה מרענן. יהיה כיף לצאת קצת מן השגרה ולהתחבר עם נערה כמו לימור. כל היום אני עסוקה בסידורים, בפריקת קרטונים ומזוודות, ורק לפעמים אני יוצאת לסופרמרקט או לסידורים עם אמא בעירייה, בקופת חולים או בביטוח לאומי, כדי לתרגם לה לרוסית את הדברים שהיא לא מבינה בעברית. נמאס לי גם לשלטט בין ערוצי הטלוויזיה, וכמה כבר אפשר להתכתב במייל עם החברות מנצרת עילית? מה גם ששיחות הטלפון איתן יקרות וקצרות.

נגה מרון (נולדה ב-1928) היא סופרת ישראלית; כתבה מעל 30 ספרי ילדים, נוער ומבוגרים.

מרון נולדה בירושלים ולמדה בגימנסיה העברית בירושלים. שירתה בפלמ"ח והתגייסה לצה"ל כשפרצה מלחמת השיחרור. היא שוחררה מהצבא בספטמבר 1948 ועבדה כמורה בבתי ספר בתל אביב וברמת-גן. לאחר שנישאה וילדה שני ילדים, ב-1972, סיימה בהצטיינות את לימודיה האקדמיים בחוג לספרות עברית ולחינוך (מנהל ופיקוח) באוניברסיטת בר-אילן. בנוסף עבדה כמנהלת בתי ספר ברמת גן והייתה חברת הנהלת הסתדרות המורים.
אחד מתחביביה במהלך חייה היה כתיבה, ובשנת 1987 היא פרשה פרישה מוקדמת ממערכת החינוך והתמקדה בכתיבה ספרותית. ספרה הראשון, "מה שקרה לגילי וגם לי", יצא בשנת 1986, ומאז הוציאה מעל 30 ספרים לילדים, לנוער ולמבוגרים.
בין השאר כתבה מרון את "סדרת ספרי חירות" לנוער, בה מתוארת דמותה של לימור שמוצאת את יומנה של סבתא חירות מתקופת טרום המדינה, וחוויות שעברו על שתיהן. ספרים אחרים שהוציאה הם "המפלט האחרון", "מה עובר עליך, ילד?", "אשה חדשה לאבא", "הגדולה מכולן", "תם ולילך מחכים לאח: על אח קטן שנולד לפני הזמן", "מלכי הכתה" ועוד.

עוד על הספר

נושאים

חברות וחירות נגה מרון

פרק ראשון

חברוּת חדשה

יום לאחר שהגענו לתל אביב רשמו אותי ל"מקיף רבין", חטיבת הביניים הכי קרובה לדירה ששכרנו בדרום העיר. על תיבת הדואר הדבקתי מדבקה עם שם המשפחה שלנו, ועוד לפני שהספקנו לפרוק את כל הארגזים מצאנו בה מכתב הזמנה לבוא לשיחה עם יועצת בית הספר. תרגמתי לאמא את המכתב, ומיד העמיק הקמט שבין גבותיה שמעיד על כך שהיא בלחץ. כך זה היה אצלה תמיד, עוד ברוסיה; כשהיו מזמינים אותה לבוא לבית הספר היא היתה חושבת שמשהו לא בסדר עם הלימודים שלי. אמרתי לה שאין מה להתרגש כי זו בסך הכול פגישה עם יועצת, אבל היא היתה נרגשת כאילו הוזמנה לפגוש את המנהל בכבודו ובעצמו.
אמא לחצה שנצא מהבית מוקדם כדי שלא נאחר, וטוב שהגענו לפני הזמן. התחלנו לתעות בין מסדרונות שקירותיהם חשופים ודלתותיהם לא מזוהות, ואת הכול הציף ריח סיד וצבע שעִקצץ באף. לא היה את מי לשאול, עד שאחד הצַבָּעים כיוון אותנו לחדר המזכירוּת ומשם הגענו לבסוף אל חדר היועצת, ואמא הקישה בדלת.
"יבוא!" נשמע קול מבפנים.
פתחנו את הדלת ונכנסנו. אישה צעירה קמה לקראתנו מאחורי שולחן עץ פשוט.
"אני סמדר," הציגה את עצמה בלחיצת יד חמה.
"אלכסנדרה," אמרה אמא שלי, קדה קידה קלה ומלמלה משהו במבוכה גדולה. זה בגלל העברית שלה שעד היום היא לא משהו.
"גליה," אמרתי והסמקתי.
"שבו בבקשה. תרגישו בנוח," חייכה אלינו סמדר והזמינה אותנו לגשת לפינת הישיבה שבחדר. "סליחה על הבלגן שיש כאן עכשיו," התנצלה ולקחה מעל שולחנה ערימת ניירות, ואז התיישבה על אחת הכורסאות שמולנו. "אנחנו מכינים עכשיו את בית הספר; ביום שתתחיל שנת הלימודים הכול יהיה מסודר ונקי." היא דפדפה בניירות וחיפשה ככל הנראה את הסיבה לכך שהזמינה אותנו.
ישבתי על קצה הכיסא ומרטתי בעצבנות ממחטת נייר. אמא דחקה בי במרפקה. "גלינה, שבי ישר!" לחשה ברוסית אל תוך אוזני. הזדקפתי בבת אחת ומחיתי את הזיעה בַּממחטה שכבר הפכה לכדור מקומט באגרופי.
היועצת מצאה את מה שחיפשה ונעצה בי מבט מופתע, "גליה סְמוֹלֶנְסְקִין? זה השם שלך? יש קשר לפֶּרֶץ סמולנסקין?"
משכתי בכתפי ופניתי ברוסית אל אמא, "יש לנו במשפחה פרץ סמולנסקין?"
אמא הסמיקה ופרשה את ידיה לצדדים, "אולי אני לשאול אבא..." מלמלה במבוכה ונראתה כדג שהושלך ליבשה.
היועצת חייכה בנועם, "זה בסדר, גם אני לא יודעת כלום על קרובי משפחה מהמאה התשע־עשרה," ואז פנתה אלי והוסיפה, "אתם עוד תלמדו על פרץ סמולנסקין, ואת תהיי גאה בשם הזה."
"לומדים עליו בבית ספר?" לא יכולתי להתאפק.
"פרץ סמולנסקין היה סופר חשוב," ענתה, "מיוזמי תנועת 'חיבת ציון' ברוסיה. הראשון שטען שלאומיות קשורה בתרבות ובשפה ולא רק בדת... אבל לא הוא מעניין אותנו כרגע. ספרי לי קצת על עצמך, גליה."
"אין הרבה מה לספר," גל לוהט נוסף הציף את צווארי ואת פני. "נולדתי ברוסיה, ועלינו לארץ כשהייתי בכיתה ג'."
"יש לך אחים או אחיות?"
בקצה העין קלטתי את מבט התחנונים של אמא שלי, ובלעתי את רוקי. אצלנו במשפחה לא מדברים בפני זרים על לֶנִיצְ'קָה שלנו. הטרגדיה הפרטית שלנו היא לא עניינו של איש. אף אחד לא צריך לדעת על המחלה שלה, ואין סיבה לספר שעזבנו את נצרת עילית לאחר מותה.
"יש לי אח גדול, אַנְדְרֵיי. הוא כבר בצבא, בגולני," עניתי והרגשתי צורך להוסיף, "אבל הוא לא מאותו אבא. אבא שלו נשאר ברוסיה."
סמדר חייכה. "מה שחשוב הוא שאתם משפחה, והעיקר שהגעתם יחד לישראל!" היא חזרה לעיין בדף שעל ברכיה. "ומה הביא אתכם לעבור לתל אביב?"
"העבודה של אבא שלי," עניתי. "אבא רופא, והיה צריך לעבור בחינות כדי לקבל רישיון לעבוד כרופא גם בישראל. בנצרת עילית הוא עבד כחובש במגן דויד אדום ולמד לבחינות, ואחרי שעבר אותן קיבלו אותו לעבוד כרופא מרדים בבית חולים תל השומר."
"טוב לדעת," מלמלה סמדר, כמו לעצמה, "שרק לא נצטרך פרוטקציה חס וחלילה..." והוסיפה בחיוך לבבי, "אני כבר רואה שאת תיקלטי כאן מהר, גליה. אני בטוחה בזה. העברית שלך נשמעת צברית לגמרי." ואל אמא שלי פנתה בנועם, "וגם את, גברת סמולנסקין, תלמדי כאן עברית אחת־שתיים. בנצרת עילית הסתדרת ברוסית, נכון?"
"יש הרבה אנשים מדבר רוסית בנצרת עילית," אמרה אמא בעברית שבורה. אבל החיוך הדק שראיתי על שפתיה העיד על כך שהיא מתחילה להפשיר מקיפאונה.
נשמעה דפיקה קלה בדלת ובפתח הופיע ראש בלונדיני של נערה. "אוי, סליחה, המזכירה אמרה שקראת לי!" הראש נרתע לאחור, אך סמדר זינקה אל הדלת: "הַיי, לימור! בואי! היכנסי! הגעת בדיוק בזמן!" ואז הציגה אותי במאור פנים, "תכירי את גליה. היא בכיתה ט' שלישית, ואת תהיי החונכת שלה!"
היה ברור שהיא מצפה שנלחץ ידיים, וזה מה שעשינו.
"לימור סיימה השנה את כיתה י"ב," פנתה אלי סמדר. "תאריך הגיוס שנקבע לה הוא רק בנובמבר, ובינתיים היא הסכימה להשתלב בתוכנית החונכוּת שאִרגַנּו בבית הספר. כבר כמה שנים שאנחנו מפעילים בוגרים שלנו בקליטת תלמידים חדשים, וזה עובד יופי! אנחנו משתדלים להצמיד לכל תלמיד חדש חונך, ונראה לי שהצירוף של שתיכן יהיה מוצלח."
"תעודה גלינה בסדר!" אמא שלי הזדקפה, שאף אחד לא יחשוב שאני זקוקה חלילה לעזרה בלימודים.
"התעודה בסדר גמור!" שלחה אליה סמדר מבט מרגיע, "אני רואה את התעודה. כל הכבוד! ממוצע שמונים ושתיים זה מצוין, גברת סמולנסקין! החונכת אמורה לעזור לגליה להיקלט בין הילדים בבית־ספר," ואז פנתה אלי, "אנחנו גאים לקבל תלמידה כמוך, גליה! את תראי שיהיה לך נעים אצלנו, לימור תעשה לך היכרות ראשונה עם בית הספר. תוכלי לפנות אליה בכל שאלה או אי הבנה..."
לימור משכה כיסא והתיישבה לידי. "היי, גליה. אז מאיפה באת ואיפה למדת?" שאלה בחיוך ללא הקדמות.
"בחטיבת הביניים וייצמן בנצרת עילית."
"בנצרת עילית!?" נדלק בעיניה זיק. "הכרתי מישהו בנצרת עילית, יואל בשן. השם אומר לך משהו?"
"באיזו כיתה הוא?" השם לא צלצל לי מוכר, אבל מאוד רציתי לעזור.
"הוא סיים לפני שנה," ענתה לימור.
"אז אם כך הוא צריך להיות כבר בצבא, לא? כמו אחי. באיזה תיכון הוא למד?"
"תיכון אקסטרני. אין לי מושג איזה בדיוק…" ענתה, וחשתי שלא סתם היא מתעניינת.
"אני אשאל את אחי. יואל בשן, אמרת? אנדי מכיר את כולם אצלנו. בטח את הבנים משכבת הגיל שלו," הבטחתי לה.
החלפנו בינינו טלפונים וכתובות, ולימור שאלה: "את רוצה להתחיל מחר? זה בסדר שאני אבוא אלייך מחר?"
"אין בעיה. באיזו שעה?" עניתי בשמחה.
לימור מיד מצאה חן בעיני, אבל אמא התערבה וביקשה ממני ברוסית שאדחה את הביקור. אמרה שלא מתאים לה לקבל אורחים בבית שעדיין לא ממש מסודר. כך נוכחתי שאמא מבינה עברית יותר ממה שחשבתי. גם לימור, כאילו הבינה את מה שאמא אמרה, מיד חזרה בה: "את יודעת מה, גליה? אולי יותר טוב שתבואי את אלי, כי אצלנו אין אף אחד בבית כל היום. אמא שלי עובדת עד מאוחר ונהיה לגמרי לבד. תביאי איתך את רשימת הספרים שאמרו לכם לקנות, ולפחות חלק מהם תקבלי ממני. אני כזאת ששומרת דברים, ויש לי גם מחברות שיעזרו לך."
"יופי. אז מחר בשלוש אני אצלך," חזרתי ואישרתי, ולימור הסבירה לי איך להגיע לביתה בדרך הקצרה ביותר.
המסדרונות החשופים נראו שונים בדרך החוצה וריח הצבע הטרי היה מרענן. יהיה כיף לצאת קצת מן השגרה ולהתחבר עם נערה כמו לימור. כל היום אני עסוקה בסידורים, בפריקת קרטונים ומזוודות, ורק לפעמים אני יוצאת לסופרמרקט או לסידורים עם אמא בעירייה, בקופת חולים או בביטוח לאומי, כדי לתרגם לה לרוסית את הדברים שהיא לא מבינה בעברית. נמאס לי גם לשלטט בין ערוצי הטלוויזיה, וכמה כבר אפשר להתכתב במייל עם החברות מנצרת עילית? מה גם ששיחות הטלפון איתן יקרות וקצרות.